טורי אבן/מגילה/ח/ב
אס"ד האי למעוטי הוא דאתי לישתוק קרא מיני'. ק"ל הניחא האי מזובו דגבי ספירה דדרש (למעוטי) [לרבויי כצ"ל] מה"ט אבל האי מזובו דגבי קרבן מנ"ל למדרש למקצת זבין ולמעוטי זב בעל ב"ר מקרבן דלמא האי מזובו נמי לרבות בעל ב"ר לקרבן ומקצת זיבה קא' דהיינו ב"ר מביא נמי קרבן דהשתא נדרש להני תרתי מזובו דגבי ספירה וקרבן שניהם בע"א לרבות בעל ב"ר לקרבן כמו לספירה ואכתי תקשה ואימא ב' לקרבן ולא לטומאה דהיינו למו"מ והיסט וג' אף לטומאה ויש לומר דודאי מן הסתם היכא דליכא הוכחא בקרא ראוי לדרוש למזובו למקצת זבין ולמעוטי ב"ר ולא למקצת זיבה ולרבות לפיכך האי מזובו דגבי קרבן כיון דליכא הוכחה בקרא מסתמא נדרוש למקצת זבין למעוטי ב"ר אבל מזובו דגבי ספירה דחיק ומוקי אנפשי' דלרבות אתי כדמסי' דאי למעט לישתוק קרא מיני' ולפי"ז הא דא"ל ר"פ לאביי מ"ש האי מזובו דמרבי בי' זב בעל ב"ר ומ"ש וכו'. לאו למימר דאתרווייהו גיסא קא ק"ל דנדרוש תרווייהו בחד גוונא או לרבות או למעט דלרבות א"א כדפי' אלא נדרוש תרווייהו למעט קא ק"ל:
אלא פריעה ופרימה. ונ"ל דמתני' אתי כמ"ד מצורע מוחלט מותר בתשמיש המטה דהכי תניא (בפ"ב) [צ"ל פ"א] דמ"ק (דף ז') וישב מחוץ לאהלו ז"י שיהי' אסור בתשמיש המטה רי"א ימי ספורו ולא ימי חלוטו ר"י ב"י אומר ימי ספורו ק"ו לימי חלוטו דאי למ"ד מוחלט אסור בתשמיש המטה הל"ל נמי הא דבין מוסגר למוחלט דמוחלט אסור ומוסגר מותר בתה"מ. וכ"ת מש"ה לא קחשיב הא דתה"מ משום דלא חשיב אלא מה דנוהג בכל המצורעים איש ואשה דבמוחלט איתי' ובמוסגר ליתא משא"כ הא דתשמיש המטה דליתא כלל באשה כדאמר רפ"ב דכריתות (ד"ח) דחוץ לאהלו ולא חוץ לאהלה דמצורעת מותרת בתה"מ ליתא דהא פריעה ופרימה דמתני' נמי אינו נוהג באשה כדאמר התם וכ"ת דלעולם מתני' כמ"ד מוחלט אסור בתה"מ והא דלא חשיב לי' הא בין מוסגר למוחל' משום דמוסגר נמי אסור בתה"מ כמוחלט. דא"כ אמאי קאמר בגמר' הא לענין שילוח זה וזה שוין הל"ל נמי הא לענין תה"מ זה וזה שוין[1]:
הא לענין שילוח זה וזה שוין. נ"ל דחסרון יש כאן וה"ג הא לענין שילוח ולטמויי בביאה זה וזה שוין והכי מבואר לקמן בדברי אביי ומפי' רש"י נראה דה"ג הא לענין שילוח וטומאה זה וזה שוין ומפ' שילוח חוץ לחומת העיר וטומאה כל חומר טומאה האמו' במצורע וזה יותר נכון שכולל כל ענייני טומאה של מצורע והא דפרט שילוח בפ"ע משום דטומאה משמע בעיקר טומאתו שמטמא בביאה ואדם וכלים ושילוח הוא ענין לעצמו ואביי דנקט לטמויי בביאה משו' דזה חומר מיוחד למצורע משא"כ בשאר טומאות חוץ ממת דחמור מיני' שמטמא באוהל כדתנן בפ"ק דמס' כלי' וכדפי' המפרשי' התם:
מנה"מ. פי' רש"י דאאין פריעה ופרימה במוסגר קאי דילמא גלי רחמנא במוחלט וה"ה למוסגר כדא' לענין טומאה. ותמהני למאי דלא אסיק אדעתי' השתא להני קראי דמייתי בסמוך וטהר מפריעה ופרימה איפכא ה"ל למיפרך מנ"ל להחמיר במוסגר הקל כמוחלט החמור. הא אין דנין קל מחמור להחמיר על הקל ול"ש לומר מדגלי רחמנא להחמיר במוחלט החמור ה"ה למוסגר הקל. ול"נ לפ' להיפך דבעי מנה"מ דאין בין מוסגר להחמיר ומשני מדכתיב וטהר לטהר מפריע ופרימה דמעיקר' מכלל דלשאר חומר שבמוחלט נוהג במוסגר נמי וה"נ הא דמסיק מאשר בו הנגע דממעט מוסגר מחומר פריעה ופרימה דמוחלט מכלל דשאר חומר שבמוחלט נוהג נמי במוסגר. וכן הא דא' רבא טהור מלטמא למפרע ה"פ דלעולם אין חומר של מוחלט במוסגר וא"צ לטהרו מפו"פ דמהיכי תיתי לטמאו אלא קרא קמ"ל דטהור מלטמא בביאה למפרע ופי' אם אח"כ פשה הנגע וכדפירש"י ואע"ג דלא ילפינן מוסגר ממוחלט להחמיר מ"מ מוסגר נמי מטמא בבואה דהא דמצורע מטמא בביאה נ"ל בת"כ מדכתיב זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית מה בית מטמא בביא' אף כולן מטמאה בביא'. והשת' א"ל למילף לטומאת ביא' מוסגר ממוחלט אלא מהא היקישא גופא נ"ל מוסגר כמוחלט דהא בית מוסגר מטמא בביא' כדכתיב והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותה יטמא וה"ה לאדם מוסגר ובהכי אתי' כל הסוגי' על נכון:
וכבס בגדיו וטהר טהור מפריעה ופרימה דמעיקרא. ק"ל מנ"ל דבפריעה ופרימה קאי דילמא וטהר משאר חומרא מוחלט קאמר אטו הני רמיזא הכא. וי"ל משום דהני קילא מכל השאר דנוהגין במוחלט בין באיש בין באשה משא"כ הני דאין נוהגין באשה אפילו מוחלטת כדתנן האיש פורע ופורם ואין אשה פורעת ופורמת. ובריש פ"ק דערכין [דף ג'] תני' איש אין לי אלא איש אשה מנין ת"ל והצרוע הרי כאן שנים א"כ מת"ל איש לענין שלמטה איש פורע ופורם ואין אשה פורעת ופורמת. וכיון דקילא מכל חומר מצורע שדי נמי קילותא דרבי קרא מוטהר דמוסגר קיל ממוחלט עלייהו ובסמוך יתבאר יותר:
טהור מפריעה ופרימה דמעיקרא. פי' רש"י מדלא כתיב ויטהר לישנא דמעיקרא הוא וה"ק דכבר קוד' טבילה הי' טהור ממקצת טומאה של חומר מצורע. אע"ג דבכ"מ כתיב וטהר התם ליכא למיטעי אבל הכא דאיכא למיטעי הל"ל ויטהר וכה"ג אמר רפ"א דמס' ברכות [דף ב'] דובא השמש וטהר ביאת השמש ומאי וטהר טהר יומא דאי ביאת אורו ומאי וטהר טהר גברא. ליכתוב קרא ויטהר מאי וטהר. ופי' התוספות עד"ז שכתבתי ואע"פ שאין פי' וטהר וטהר דהכא ודהתם אחד מ"מ הדיוקא דגמ' מדל"כ ויטהר אלא וטהר מחד טעמא הוא כיון דאיכא למיטעי הל"ל ויטהר. ואין להקשות מנין למדרש התם מדכתב רחמנא וטהר טהר יומא והאי ובא השמש ב ואת השמש דילמא ביאת אורו ומאי וטהר טהר גבר' והא דלא כתיב ויטהר דקמ"ל טהור דמעיקר' דקוד' ביאת אורו לאחר טבילה מיד הי' טהור במקצת דהיינו לענין מעשר כדתנן טבל ועלה אוכל במעשר וע"ד שדרש הכא לטהר דמוסגר טהור מעיקרא. י"ל דלהא ל"צ דמקרא אחר נפקא לן הא דטבל ועלה אוכל במעשר בפ"ק דיבמות [דף עה] וע"כ וטהר לטהר יומא אתי' ואין להאריך כאן בזה:
אע"ג דהדר חזי לא מטמא למפרע. וק"ל התינח לרבנן דס"ל ב"פ כ"צ [דף פ"א] דזב שראה בז' לימי סיפורו מטמ' למפרע וסותר את הכל אבל לר"י דס"ל התם דאינו סותר ואינו מטמא למפרע אלא מכאן ולהבא והשתא האי וטהר דגבי זב מאי דרש בי' דהא ל"ל טהור מלטמא כלי חרס בהיסט למפרע אע"ג דהדר חזי דהא אינו מטמאה למפרע כלל ושמא י"ל דלר"י קאי האי וטהר למפרע אסתירה שבתוך ימי ספורו כגון שראה זיבה ביום ד' לימי סיפורו וסתר ג' ימים שמנה כבר וצריך לספור ז' ימים מחדש ד' ימים לתשלום ז' ימי זיבה ועוד ג' ימים אחרים נגד ג' ימי הסתירה. והשתא בג' ימי השלמה בעוד שעומד בג' ימים שכנגד ימי הסתיר' אע"ג שעדיין כל טומאות זיבה עליו לכ"ד אפ"ה גלי קרא וטהר למפרע מלטמא כ"ח בהיסט באותן ג"י שסופר נגד ימי הסתירה הואיל וכבר כלו לן ז' ימי זיבה. ואל תתמה ע"ז דכיון דראיית זיבה שסותרת את הקודמין ה"ל כזיבה חדשה והימים ראשונים יפלו לגמרי והיו כלא היו ואין לחלק בין ימי התשלום לימים שכנגד ימי הסתירה לבין ימי זיבה להקל בהן מלטמא כ"ח בהיסט דכה"ג מצינו בפ"ב דנזיר [דף י"ד] לנטמא ביום גידול שער רב א' אינו סותר ופי' המפרש בלישנא ב ניטמא ביום גידול שער כגון שמנה כ' ימים נזירות ונטמא וסתר את הכל ואח"כ חזר ומנה עשרה ימים לימי נזירות ואח"כ נטמא באותן כ' יום הנותרין לתשלום ימי נזירות אינו סותר הללו עשרה. ומפרש בגמ' דה"ט דגידול שער תשלום דנזירות הוא פי' משום דכי מצטרפת הני עשרה לכ' קמאי ה"ל ל' הלכך האי דהדר מיטמא קי' ואילך לא הוי אלא תשלום נזירות ואינו סותר להני עשרה אלמא אע"ג דטמא מת סותר את ימים ראשונים בנזירות מ"מ כי מצרפות ימים של אחר שניטמא וגם ימים שקודם וכלו ימי הנזירות שוב קלישא הנזירות ואין כח לטומאת מת לסתור למפרע. ה"נ כי מצרפות ימי זיבה שקודם לסתירה עם ימים של אחריו כלו ימי זיבה קליש' הימים הנותרים להשלמות ימי סתירה וטהורין מלטמא כ"ח בהיסט ואפי' לשמואל דפליג ההם בנזירות ואמ' סותר משום דחדא נזירותא היא י"ל דמודה הכא אליבא דר' יוסי דאינו מטמא כ"ח בהיסט משום רבויא דקרא וטהר מיהו לפי' התוס' התם דניטמא ביום גידול שער היינו כשמנה כ' יום גילח וצריך להמתין ל' יום עד יום הבאות קרבנותיו דאין גידול שער פחות מל'. דאם נטמא אחר עשרה ימים לגידול שער דכשתצרף עשרה ימים הללו לכ' יום שקודם גילוח כלו ימי נזירות ס"ל לרב דאינו סותר והתם שאני דאין ג"ש סוחר לנזירות כלל למפרע תדע דהא בנזירות מרובה אינו סותר אלא ל' יום וה"ט דבנזירות מועטת צריך להמתין נ' יום משום דאין גידול שער פחות מל' יום מש"ה אם נטמא אינו סותר דהא כבר כלו ימי נזירותו אבל אם נטמא בתוך ימי הנזירות וחזר ונטמא לאחר ל' לקבלת נזירותו אבל מטומאתו אכתי לא נשלמו ל' יום הואיל וטומאה סותרת לנזירות שמנה לפניו אם חזר ונטמא בתוך ל' הב' של טומאה לא כלתה הנזירו' וסותר הכל ה"נ אין סברא לומר לר"י דאם ראה זיבה ומנה מקצתו וחזר וראתה זיבה פעם ב' דקליש ונ"מ דבנשלם ז' לראיי' ימי זיבה הראשון אע"פ שלא שלמו ז"י לסתירה שוב אינו מטמא כלי חרס בהיסט דכיון דראייה סותרת בסוף דינו כתחיל' זיב' של (ב' ראיות) [צ"ל ג' ראיות] לכ"ד ואע"ג דאליב' דרבנן טהור מלטמא כ"ח בהיסט ברואה בז אע"ג דלדידהו מטמא למפרע ברוא' בז' וסותר אפ"ה אמר' קליש. שאני הת' דאם לא חזר ורא' בז' ה"ל טהו' ביום הז' אחר הטבילה כדאמ' בפ"ב דנידה גבי זבה מש"ה בחזר וראה אמר קליש אבל ברואה בתוך ז' של סתירה לר"י דסותר למפרע דה"ל טומה גמור' כל ז"י משעת סתירה אין סברא לומר ולאוקמי לקרא דטהר בכה"ג שלא לטמא כ"ח בהיסט דה"ל כתחילת זיבה לכ"ד והשתא ר"י בהאי וטהר מאי דריש בו ומיהו למאי דפי' בסמוך דאע"ג דבכ"מ כתי' וטהר התם ליכא למיטעי אבל הכא דאיכא למיטעי הל"ל ויטהר והיינו לרבנן איכא למיטעי ולמדרש הכא טהור מלטמא כ"ח בהיסט דמסתבר למידרש הכי ברואה ביום הז' דכיון דס"ל דמטמא למפרע הילכך אם איתא דלא אמרינן הכי הל"ל ויטהר כי היכא דלא לייתי למטעי אבל נר"י דא"א למידרש כן כיון דס"ל מכאן ולהבא מטמא לכ"ד ברואה בג' וברואה בימי הספירה וע"ד דפי' אין סברא למדרש כן וכמש"כ וכיון דא א למיטעי שוב אין קפידא בין ויטהר לוטהר אלא אתי לדרשא:
מהכא והצרוע אשר בו הנגע מי שצרעתו תלוי בגופו. האי קר' דצרוע גבי פו"פ כתב דסיפא דקרא בגדיו יהי' פרומים וראשו יהי' פרוע מיהו ק"ל הא בהאי קרא כתב נמי ועל שפם יעטה דנ"ל נמי מינה שאסור בשאילת שלום וחייב בעטיפות הראש כדאמ' בפ"ג דמ"ק וא"כ נמעט למוסגר מהאי דרשא אשר יהי' בו הנגע מי שצרעתו תלוי בגופו ואמאי לא תנן במתני' דבין מוסגר למוחלט שאלת שלום ועטיפת הראש דזה אסור וזה מותר וה"נ ק"ל למאי דפי' לעיל לשנוי קמא דנ"ל דמוסגר א"צ פריע' ופרימה מטהר דמעיקרא קרא דהא דמשמע לעיל למעוטי הני ולא שאר חומר שבמוחלט משום דקילו שאין נוהגין בנשים הא ודאי איסור שאילת שלום ועטיפת הראש דנ"ל מעל שפם יעטה נמי משמע דא"נ בנשים אפי' במוחלטת דכיון דכיון דאיש למעוטי אשה קאי אענין של מטה למעוטי נשים מפריעה ופרימ' ה"נ איכא למעוטי נשים מהא דאתיא מעל שפם יעטה דכתוב בהאי קרא [כן כתב הרמב"ם בפי"ב מה ט"צ] המצורעת אינו פורעת ואינו פורמת ולא עוטה על שפם וא"כ במוסגר אין נוהג אפי' באיש ואמאי לא חשיב למתני' להא בין מוסגר למוחלט אע"ג דיש לגמגם ע"ז מרפ"ב דכריתות (דף ח) דחשיב במתני' ד' מחוסרי כפרה וחשיב למצורע בא' ופריך ואמאי לא מנו למצורע ומצורעת בתרתי דהא חלוקין יהו דמצורע טעון פריעה ופרימה ואסור בתה"מ משא"כ במצורעת שנאמר וישב מחוץ לאהלו ז"י ולא חוץ מאהלה ואמאי ל"ק דחלוקין נמי בהא דעל ש"י אין כאן מקומו להאריך בזה:
אין בין ספרי' לתפילין ומזוזו'. ק"ל במאי קמיירי אי בתפילין ומזוזות דומיא דספרי' שלא נכתבו למצותן תפילין להנחתן בראש ובזרוע ומזוזות לקבוע בבית א"כ הא ודאי נכתבין בכל לשון דומיא דספרים דהא דכ"ר והי' דמיני' נ"ל בגמ' דבהוויתן יהיו דבלשון הקודש דווקא היינו שא"י י"ח מצוותן אלא בכתוב בלה"ק אבל בכתובי' ללמוד בהן מ"ש הני פרשיות דתו"מ מכל התורה כולה ובכללה אותם פ' הן שנכתבים בכ"ל ואי מיירי בנכתבין למצותן הא תורה דומיא דידהו שנכתבה למצותה דכל אדם חיי' לכתוב ס"ת לעצמו כדאמ' בפ"ב דסנהדרין (דף כ) נמי אין נכתבת אלא בלה"ק דדבד ברור הוא אין יי"ח מצות כתיבת ס"ת אלא בכתוב' דוקא בלה"ק וי"ל דלעול' מיירי בכתובי' שלא למצוותן ללמוד בהן בלבד דספרים נכתבים בכ"ל ואפ"ה פ' תו"מ לחודי אין נכתבים אלא בלה"ק וכמ"ד בפ"ה דגיטין (דף ס) אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה ופלוגתא דתנאי היא התם ואפשר אפי' למ"ד כותבין ה"מ בלה"ק אבל בכ"ל לא דתרי קולי לא מקילינן שתהא נכתבת מגילה לבד ובכ"ל ומתני' ה"ק אין בין ספרי' לתו"מ אלא שהספרים נכתבין בכ"ל בכותב שלא למצותן אלא להתלמד בעלמא ותו"מ א"נ אלא בלה"ק דבע"א למ"ל דאי בכותב לשם מצוותן הא בעינן והי' ואי בשלא למצוותן אין כותבין כלל אפי' בלה"ק נמי לא דאע"ג דספרים דומיא דתו"מ בהאי צד דמיירי מתני' בין תפילין למזוזות היינו בלמצוותן מדקאמ' ותו"מ א"נ אלא אשורית הא למ"ל אלא בלמצותן דאי שלא למצותן אין כותבין מגיל' כלל אפי' אשורית וכדפי' הא במצותן ס"ת נמי א"נ אלא אשורית מ"מ קילא ס"ת מהם דמ"ל שנכתבת בכ"ל אבל פי' דתו"מ בל"ה תלי' דל"מ כלל אלא בלמצותן ובעי אשורית דוקא נמצא אין נכתבין לעול' בכ"ל וכה"ג אמר בפ"ג דשבועו' (דף כו) חומר בנדרים מבשבועות שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר רשות משא"כ בשבועות ופי' התוס' התם לשיטתם דה"פ דנדרים למ"ל לעולם אלא באוסר החפץ עליו לפיכך חלין על דבר מצוה לעולה אבל בשבועות אע"ג דמ"ל דחלין בכה"ג עד"מ באוסר החפץ עליו מ"מ איכא חד צד בשבועות שאינו חלין עד"מ באיסר נפשו מחפצו משא"כ בנדרי' שא"ח כלל בכה"ג אפי' לדבר רשות ולמ"ל להאי צד כלל וכה"ג מצינו נמי בפ"ק דסנהדרין (דף ה) יפה כח הפשרה מכח הדין ששנים שדנו ב"ד יכולין לחזור בהן וב' שעשו פשרה אין ב"ד יכולין לחזור בהן ואע"ג דבדין דומי' דפשרה דלא משכחת לפשרה אלא מדעת שניהם נמי א"י לחזור מ"מ קא' יפה כח פשרה דלעול' א"י לחזור דהא למ"ל לפשרה כלל אלא מדעת שניהם משא"כ בדין דמ"ל נמי בע"כ ובכה"ג יכולין לחזור אע"ג דדין שהוא מדעת ב' דהוי דומיא דפשרה שמדעתם נמי א"י לחזור מ"מ בהאי צד דבע"כ כיון דליתא בפשרה כלל קא' יפה כח הפשרה במאי דמ"ל בפשרה מכח הדין במאי דמ"ל בדין ולא בפשרה זה הוא מה שנ"ל עיקר הפי' שם אע"פ שהתו' לא פי' כן שם והא דפי' הוא ע"ד פי' התוס' גבי חומר בנדרים דהתם נמי הא דנדרים דחלין עד"מ בשבועו' נמי בכה"ג חלין אלא דאיכא בשבועו' חד צד דא"ח ומש"ה חשיב לי' לחומר האי צד דחלין וה"נ אע"ג דס"ת כה"ג דתו"מ דלמצותן א"נ אלא אשורית אפ"ה כיון דלהתלמד בס"ת מ"ל בתו"מ לא מ"ל ח"ל האי צד דתו"מ א"נ אלא אשורית לחומר אע"ג דלהאי צד דלמצותן בס"ת נמי בעי אשורית כיון דאיכא להתלמוד דלא בעי אשורית דבס"ת מ"ל ובתפילין ומזוזת לא מ"ל ותדע דהכי הוא וכדפי' דספרים נכתבין בכ"ל דקאמ' בלהתלמוד מיירי ולא בלמצותן דהא לכולהו שנויי בגמ' לבד משנויא דר"א הוי נמי נביאים וכתובים בכלל ספרים דמתני' ונביאים וכתובים מאי למצותן איכא אלא א"ו בהתלמוד מיירי:
רשב"ג אומר אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית. י"ל טעמא דרשב"ג בתרי גווני אי משום דס"ל דלשון יוונית רחמנ' שריא בהדיא לכתוב בהן ספ' כדנ"ל בגמ' מיפת אלקים ליפת יפיותא של יפת יהי' באהלי שם ואפש' לומר דמה"ת אסו' לכתוב ס"ת ופרש"י של תורה בכ"ל אלא אשורית או יוונית בלבד מדאיצטרך קרא למישרי לשון יוונית מכלל דשאר כל לשון חוץ מאשורית אסור מה"ת ואל תתמה ע"ז דהא אמרינן בפ"ה דגיטין (דף ס) אין כותבין מגיל' לתינוק להתלמוד בה ומשמע דאיסו' תורה הוא דהא אמ' בפ"ב דסנהדרין (דף כ) דמצוה לכתוב ס"ת משלו ונ"ל מכתב לכם את השירה הזאת ולא אמרינן דשירה דוקא קאמ' רחמנא משו' דהא אין כותבין מגילה כדפי' הרמב"ם (בה' ס"ת) ואם איתא דהא דאין כותבין מגילה אינו אלא מדרבנן מצות כתיבת ס"ת מה"ת מנין אלא ודאי אין כותבין מגילה איסור תורה הוא וה"נ דכוותי' איסור כתיבות ס"ת בכ"ל לרשב"ג לבד מאשורית ויוונית איסור תורה הוא א"נ יש לפ' דכתי' בכ"ל מה"ת לרשב"ג ל"ל בה וקרא דיפת דמייתי לה בגמ' להתיר יוונית אינו אלא אסמכתא בעלמא. והא דשרי רשב"ג בלשון יווני' יותר משאר לשון. ה"ט משום מעשה דתלמי המלך דכתבו לו הזקנים התורה בלשון יוונית כדאמר בגמ' ואע"ג דא"ר יהוד' בגמ' אף כשהתירו רבותינו יוונית לא התירו אלא בס"ת ומשום מעשה דתלמי אבל לא שאר ספרי' ואלו רשב"ג דמתני' ספרים סתמא קאמר דמותר בלשון יוונית משמע אפי' שאר ספרים נמי א"ל דבהא פליגי דלר"י לא התירו אלא כעין מעשה שהי' ובתורה דוקא ולרשב"ג דמתני' התיר כל הספרי' מק"ו דכיון דראוי להתיר תורה החמור' משום מעשה שהי' ק"ו לשאר ספרים ואין ראוי להחמיר בספרים הקלין יותר מתורה החמורה ואע"ג דמגילה קיל מס"ת ואמ' בגמ' דבעי לשון הקדש. ש"ה דגלי קרא ככתבם וכלשונם ואבל שאר ספרים דלא גלי אינו ראוי להחמיר בהן יותר מבס"ת. ונ"מ בין ב' פרושים הללו במגילה יוונית אי יצא י"ח לאינו מכיר לשון יוונית וכמו שאפ' בגמ':
הא לתופרן בגידין וכו'. נ"ל דהאי זה וזה שווין לאו למימרא דשוין לאסור הא בפ"ב דמכות [דף י"א] פליגי בס"ת שתפרון בגידין ומאן דפוסל משום דאיתקש כל התורה כולהו לתפילין מה תפילין הל"מ לתופרן בגידי' הא איכא למאן דאמר התם דאפי' תפילין אין צריך לתופרן בגידין דאמר רב ההם חזינן להו לתפילין דבי חביבי דתפירי בכיתנ'. וכיון דתפילין אין צריך גידין ספר תורה מנין וא"ל דתנא דידן הכי ס"ל דתפילין וכל שכן ספר תורה אין צריך גידין אלא מ"מ הא ש"מ דאין לחלק בין תפילין לספר תורה אלא או שניהן צריכין גידין או שניהן אין צריכי' ולאפוקי מאן דמתיר התם בספר תורה לתופרה בפשתן ופוסל בתפילין כדאמ' התם ומאן דמתיר כי איתקוש למותר בפיך להלכותיו לא איתקיש אלמא מחלק בניהן. ורש"י פירש שניהם לאסורא קושטא דמילתא קאמר דהתם איפסק הילכתא דלא כרב וכיון דתפילין צריכין גידין ותנא דידן משוה ספרים לתפילין בע"כ שוין לאיסורא קא':
ולטמא את הידים זה וזה שוין. ק"ל מאי סלקא דעתך דתפילין ומזוזות אין מיירי את הידים. והא תנן בפרק ג' דמסכת ידים מגילה שכתב בו פ"ה אותיות כפ' ויהי בנסוע מטמא את הידים וכי גרע תו"מ שיש בהם יותר מפ"ה אותיות ממגילה בעלמא[2]. ועוד דתנן התם רצועות התפילין עם התפילין מטמאין את הידים רש"א רצועו' תפילין אין את הידים דש"מ דתפילין גופא מטמאי' מיהו י"ל משו' מזוזה דייק לה ממתני' דמטמא אבל קושיא א' קשה:
- ↑ וכ"ת דלעולם מתני' כמ"ד מוחלט אסור ומוסגר נמי אסור א"כ הל"ל נמי הא לענין תה"מ זה וזה שוין כו'. הרב מוהרמא"ל הקשה שהרי התוס' במ"ק שם כתבו להדיא דלמ"ד מוחלט אסור מוסגר נמי אסיר מהאי קו' גופא ימי סיפורו אסור ק"ו לימי הסגרו והא דלא קאמר הש"ס הכא דלענין זה וזה שוין משום דלא פסיקא לי' אי לאיסור או להיתר עכ"ד ונראה לי דדברי רבינו מוכרחים מאידך מתלי' דבסמוך אין בין ספרים לתפילין ומזוזות דאמרי' התם הא לתופרן בגידין זה וזה שוין הרי ההם איכא למ"ד נמי בפ"ב דמכות דאפי' תפילין א"צ גידין ומכ"ש ס"ת. א"כ התם נמי לא מכח מידי אי שוין לאיסור או להיתר מ"מ נקט דבזה שוין. א"כ ה"נ הל"א דבתה"מ שוין לכל חד כדאית ליה: קונטרס אחרון
- ↑ וכי גרע תפילין ומזוזות יותר ממגילה בעלמא שיש בה פ"ה אותיות כו'. לא זכיתי להבין ד"ק דנראה פשט כוונת הש"ס דאף הספרים שנכתבים בכל לשון מכל מקום מטמאין את הידים דה"א כיון שנכתבים שלא בלה"ק אין מטמאין קמ"ל דמטמאין כיון דלעתיד מהן נכתבים בכל לשון אבל תפילין ומזוזות דאין נכתבית כ"א אשורית פשיטא דמטמאין: קונטרס אחרון
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |