טורי אבן/מגילה/ח/א

טורי אבן מגילה ח א

דף ח' ע"א

אין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל כו'. ברפ"ד דנדרים מ"ל באומר הנאה המביאה לידי מאכלך עלי אבל בנודר ממנו מאכל אינו אסור אלא במאכלו לבד:

וכלים שאין עושין בהם אוכל נפש. בפ"ד דנדרים שם בסיפא וכ"ד שא"ע בו א"נ מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור ופי' התוס' בשמעתין במקום שמשכירין אסור אפילו במודר מאכל דאותו פרוטה ראוי לקנות ממנו מאכל אבל בכלים שעושין ממנו א"נ אסור אפי' בפחות משוה פרוטה כיון דהוי א"נ ואיני יודע מנ"ל דבמקו' שמשכירין אינו אסור אלא בשוה פרוטה דוקא אבל אי השכירות אינו שוה פרוטה מותר הא אפי' אם אינו ש"פ הנא' המביא לידי מאכל הוא דהא ראוי לקנו' מאכל כל שהוא בהא פחו' מש"פ נמי. ונ"ל דמש"ה פי' משו דאמ' בפ"ק דגיטין דף י"ב המקדיש מעשה ידי עבדו אותו עבד לוה ואוכל עושה ופורע. ופריך עושה ופורע קמא קמא קדוש ל' ומ"ל בפחו' פחות מש"פ. ופי' התו' בשם ר"י דה"ט שאין בדעתו של מקדיש שיחול ההקדש על פחות מש"פ. וה"נ י"ל שאין בדעתו של נודר שיחול על פחות מש"פ מ"מ ק"ל הא דמסיימי אבל כלים שעושין מהם א"נ אסור אפילו מפחות מש"פ. אמאי כיון דאין בדעתו של נודר על פתות מש"פ אינו אסור אלא ביש בהנאתו ש"פ דווקא והא איכא בין עושין לאין עושין דבעושין אפילו במקום שאין משכירין אסו' ובאין עושין מקום שא"מ שרי אבל בפחות מש"פ בכל ענין א"ל דשרי לשיטת התוספות. מ"מ נ"ל דמודר הנא' דעתו נמי על פחו' מש"פ דהא בירושלמי מבעי' לי נדר מן הככר מהו לחמם בו את ידיו ולא איפשט ומביאה הר"ן (בפ"י) [צ"ל בפ"ד דף פ'] דנדרים והא הנאת חימום אין בו ש"פ ש"מ דשאר הנאה גמורה אפי' פחות משוה פרוטה אסור דדעת הנודר אפי' על פחות מש"פ נמי:

דריסת הרגל הא לא קפדי אינשי. מתוך פי' הר"ן שם בנדרים משמע דה"פ כיון דמידי דלא קפדי אינשי הוא אין זה קרוי נהנה מחבירו וק"ל ע"ז אטו באיסור הנאה מ די דל"ק מי שרי הא תנן בפ"ג דע"ז (דף מ"ו) גבי אשיר' לא ישב בצילה ולא יעבור תחתיה. והנ"מ בפ"ב דפסחים (דף כ"ו) דאסור לישב בצילה של היכל גבי ריב"ז שישב בצילה של היכל ודרש ואמר התם דקול מראה וריח של קודש אסור והא כל אלו לא קפדי דהא לא מחסר לה בהא אפ ה באיסור הנאה אסור והכי מוכח בגמ' בכ"מ. ומדברי הרשב"ם בפ"ג דב"ב (דף נ"ז) משמע דמידי דל"ק ה"ל הפקר גבי הא דמשני התם הכא בחצר השותפין עסקינן דבהעמדה כדי לא קפדי פי' כיון דל"ק בעמידה הרי הפקירו את החצר לכל בני החצ' לעמוד בו ולגבי העמידה אין לו חלק בו ואולי הר"ן ג"כ כיון לזה אלא שא"כ לא ה"ל לסתום דבריו ביותר ול"נ לפרש דכל מידי דלא קפדי אינשי ואין דעתם עלייהו אין דעת הנודר מחבירו לאסור באלו ודברי קרובים לפי' הרשב"ם אלא מדמשני הא מני ר"א הוא דאמר ויתר אסור במודר הנאה למאי דפי' א"ש טפי הא דמדמי דריסת הרגל דל"ק לויתר דלפי' הרשב"ם מה ענין הפקר דדריסת הרגל לגבי ויתר:

אבל אי טעמא כיון דל"ק על דריסת הרגל הוא משום דאין דעת הנודר עליו א"ש דהא ויתר נמי כיון דל"ק ומוות' כן לכל הלוקחים אפ"ה אמור לר"א ול"א אין דעת הנודר עליו וא"כ ה"ה לדריסת הרגל דאסור לר"א ול"א אין דעת הנודר עליו אבל לרבנן שרי מה"ט ול"ד לפחות משוה פרוטה דפי' לעיל במחנו' במודא הנאה. דש"ה דדעת הנודר על פחות משו' פרוט' נמי אע"ג דלענין גזל נא נתן להישבון מ"מ קפדי אינשי על פחות משוה פרוטה נמי בדאמד רפ"ז דעירובין [דף ס"ב]. ועיקר הדבר אין שם ונמצא בסנהדרין נינהו דבתר הכא מחיל צערה בשעתי' מי ל"ל.

עק"ל על הרשב"ם דתל' טעמא דנ"ק בדריס' הרגל שותפי אהדדי משו' דמפקיר את החצר לבני חצר לעמוד הא כיון דאינו מפקיר לכ"ע ומקפיד לענין עמידה לגבי אחרים אין זה הפקר דקיי"ל בכ"ה דאמ' במס' פיאה ברפ"ו דאין הפקר עד שיפקר לעניי' ועשירי' כשמיטה ואפי' מפקיר לכ"ע חוץ מאדם א' אין זה מפקיר כדאמ' בפ"ב דב"מ (דף ל) בעובדא דר"י וה"נ כי מפקיר העמדה לבני חצר ולא לכ"ע אין זה הפקר אפי' לגבי בני חצרו והא עמידה אסורה במודר הנאה אפי' לבני חצר והא התם בפ"ג דב"ב משמע דשרי והא דפריך דריסת הרגל הא לא קפדי הקשו התוס' מהא דאמ' בפ"ג שם שותפין הוא דל"ק אהדדי הא שאר אינשי קפדי ותי' בשם ר"ת דה"מ בבקעה דל"ק בה שום אדם וסברא הו' לומר כן דומיא דרישא דכלי שא"ע בהן א"נ דאיירי שאין משכירין כיוצא בהן דמ"ל בנדרים פר"א ונ"ל דלפי דבריו האי קושי' דריסת הרגל הא ל"ק צ"ל רבא גופי' פריך לה ואל תתמה על זה דכהג"מ בפ"ב דב"מ (דף כא) גבי וכמה אר"י קב בד"א דר"י גופי' קא"ל להאי וכמה וכמש"כ התוס' ההם וכהנה רבות בגמ' ומ"מ ק"ל דר"ת דידי' אדידי' דלמאי דפי' הכא משמע דר"ה דאחר דלאו שותף קפדי אינשי אפי' לרבנן דפליגי על ר"א ביותור מודו בדריסת הרגל דאחר שאסור במודר הנאה והא ברפ"ה דנדרים [דף מה] תנן השותפין שנודרי' הנאה זה מזה אסורין לכנוס לחצר ראב"י א' זה נכנס לתוך שלו וזה כו' וקתני סיפא הי' אחד מן השוק מודר בא' מהן הנאה לא יכנס לתוך החצר ראבי"א יוכל לומר לתוך של חבירך אני נכנס וא"נ לתוך שלך ואיפשטא התם הלכתא כרא"בי והקשו התוס' בשם ר"ת הא טעמא דראב"י משום דיש ברירה ואנן קי"ל בדאורייתא אין ברירה ותי' בשם ר"ת דהלכה כרא"בי ולא מטעמי' דהוה סבר יש ברירה וויתר אסור במודר הנאה ואנן קי"ל א"ב וויתר מותר במודר הנאה מ"מ תקשה סיפא בא' מן השוק מודר בא' מהם הנאה דבהא נמי הלכה כראב"י דהא סתמא איפסקא הלכתא כוותי' משמע במאי דאיירי בכולי בבי דמתני' דהכא הלכתי' כותי' לכנוס בחצר השותפין זה ואמאי אי משום ברירה הא קי"ל א"ב ואי משום דל"ק ודמי לויתר הא הכא בחצר מיירי והא כ"ע קפדי בחצר אדריסת הרגל של אחר שאינו שותפו:

אין בין נדרים לנדבות. נ"ל דמתני' מיירי בכל גווני נדרים ונדבות בין דקדשי מזבח בין דקדשי בדק הבית ול"מ לר"י בפי"ג דחולין [דף קלט] דבקב"ה נמי באומר עלי דהיינו נדר חייב באחריותו בין במת השור או נפל הבית שהקדיש לב"ה דליתנו בין בנגנבו או נאבדו דאיתנו נמצא קב"ה שוין לענין אחריות לק"מ לכ"ד אלא אפי' לר"ל דא' התם דנגנבו או אבדו אין חייב באחריותו בקב"ה דכל היכא דאיתי' בי' גזא דרחמנא איתי' דכתי' לה' הארץ ומלואה הא מודה במת השור או נפל הבית דליתנהו כדא' התם ומתני' דתני שהנדרים חייב באחריותו בכל חד וחד אחריות דשייך אצלו בק"מ אפי' בדאיתנהו וקב"ה דוקא בדליתנהו כגון מת השור או נפל הבית דאילו בדאיתנהו ל"ש כאן אחריות דהא אכתי בי' גזא דרחמנא הוי:

אלא שנדרים חייב באחריותן. הקשו התוס' אמאי לא תני שהנדרים אין באין אלא מן החולין ונדבו' אף מן המעשר דגמ' שם שם משלמי' ותי' דתני ושייר וק"ל מאי שייר דהאי שייר ועוד דבכל הני אין בין דתנינן בפירקן דייק הגמ' עלה הא לענין פלוני זה וזה שוין ומקצתן דייק ומוקי לה דלא כהלכתא כגון באין בין שבת לי"ט קא' הא לענין מכשירי אוכל נפש זה וזה שוין ודלא כר"י וקיי"ל כר"י בפ"ג דביצה [דף כח] ואין בין שבת ליום הכפורי' קא' הא לענין תשלומי' זה וזה שוין ורנ"בה היא ולית הילכתא כוותי' ולקמן באין בין כהן משיח וא"ב כהן משמש דחיק לאוקמי רישא ר"מ וסיפא רבנן ול"ק תני ושייר עוד תי' התוס' דמתני' מיירי בקרבן שהופרש כבר וקמ"ל שאין חילוק בעבודתן וגם זה דוחק דאם איתא שיש עוד חילוק ביניהן ובשלא הופר' עדיין ה"ל למיתני ולאמרו החילו' שיש ביניהן בשלא הופרש נמי וברפ"ו דב"ק (דף סב) תי' התוס' דמשנה זו שנוי' במס' קינין גבי עולות עוף ועולה כיון שאין בה אכילות אדם נדבה נמי אין בא מן המעשר כדאמר בסיפרי פ' עשר תעשר וקרוב לזה תי' בפ"ק דתענית (דף י') ובפ"ק דחגיגה (דף ח) אבל למאי דפי' דמתני' מיירי בין מק"מ בין מקב"ה בלא"ה א"ש ולק"מ דקב"ה אינן חלין על מעשר שני למאי דקי"ל כר"מ דס"ל מ"ש ממון גבוה הוא כדאמ' בפ"ב דקדושין (דף נה) דע"כ ל"פ בפ"ח דמנחות (דף פב) אלא במתפיס מעות מ"ש לשלמים דאיכא למ"ד התם דקנו שלמים אפי' לר"מ מטעמא דמפ' התם כיון דמעשר קריב שלמי' כלומר הלוקח בהמה סתם ממעות מ"ש דינו להקריב שלמים דילפינן מעשר שם שם משלמים כי איתפס לי' נמי תפיס אבל במתפיס מ"ש לקדשי בדק הבית דל"ש ה"ט לכ"ע לא תפיס למאי דק"ל מ"ש ממון גבוה הוא ובזה נו"נ דקרבנות בה"ב שוין. ענ"ל דלק"מ דהא' הרי עלי קרבן ע"מ שלא אחייב באחריותו אע"ג דא' עלי הואיל ואינו חייב באחריותו נדבה מיקרא כדא' בפ"ק דר"ה (דף ו') דפריך ומי מצית אמר' דאמר ולא אפריש והא נדבה כתי' דהיינו הרי זה ומ"ל רבא כגון דא' הרי עלי עולה על מנת שאינו חייב באחריותי' דנדר כה"ג נדבה מקרי וכיון דאמ' ה"ע כה"ג בכלל נדבה הוא והא ודאי נדבה כזו דאמר ול"א דין נדר גמור עליו לענין זה דאינו בא מן המעשר דהא טעמא דנדר אין בא אלא מן החולין משו' דקי"ל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין כדאמר' שם בפ"ח דמנחות וכיון דא' עלי הקרבן מוטל עליו חובה מעתה וא"א לבא מן המעשר א"כ נדבה כזו דא' ה"ע אע"ג דא"ח באחריותו ה"ל דבר שבחובה ואין בא מן המעשר כנדר גמור מש"ה לא תני הא דא"ב מן המעשר באין בין נדרים לנדבות הא איכא נמי נדבות דא"ב מן המעשר כגוונא דאמר:

עוד אני אומר דקושי' התוס' מעיקרא ליתא דהא כיון דטעמ' דנדרי' אין באין מן המעשר משא"כ בנדבות הוא משום דנדרים כיון דאמר עלי ה"ל דבר שבחובה שהקרבן מוטל עליו וכל דבר שבחובה אינו באה אלא מן החולין. משא"כ נדבה סתמא דהרי זו קא' וכיון שפי' מעשר זה לקרבן הא פי' ואין כאן משום דבר שבחוב שהרי לא קבל עליו לחוב אלא להביא מן המעשר זה דוקא ולא בע"א וכיון דפי' להדיא הא פי'. והא בנדרים נמי כה"ג דנדבות היכי דפי' בהדיא בשעת נדרו וא' הרי על קרבן מן המעשר כיון דפי' פי' ומביא מן המעשר וכדתנן התם תודה מן המעשר ולחמו מן החולין יביא היא ולחמו מן המעשר יביא. וכיון בדפי' נדרים שווין בהא לנדבות ל"ש למיתני הא באין בין לנדרים ונדבות דמתני' במה שחמיר נדרים מן נדבות קחשיב ובהא אין זה חמיר מזה דהא טעמא דנדבו' באה מן המעשר הוא משום דנדבה אינו אלא בהרי זו ולא בענין אחר והא הרי זה היינו פי' ובכה"ג בדפי' נדר נמי בא מן המעשר ולא מצי למיתני נדרים דומיא דנדבות דלא מ"ל אלא בדפי' שהרי אין זה חמיר מזה ואע"ג בדלא פי' בנדרים אין באין מן המעשר אין בהא חומר יותר מנדבו' דבדלא פי' בנדבות לא משכחת לה ואי הוי מ"ל הי' להם דין נדרים בהא. אבל בהא מילתא דאחריות אפ"ת דבאומר ה"ע ע"מ שא"ח באחריותו כה"ג נדר מיקרי הואיל וא' ה"ע ובכה"ג נדרים שוי' לנדבות שא"ח באחריותו אפ"ה מ"ל בסתמא בדלא פי' שא"ח באחריות' חמיר זה מזה דסתם נדרים חייב באחריותו וסתם נדבה א"ח אבל לענין מעשר לעולם לא משכחת לנדרים דומיא דנדבות דאינן אלא בדפי' שיהא חומר זה דמעשר ביניהן:

רבי שמעון אמר אה שעליו חייב באחריותו. פירש"י הכי דריש לי' לקרא ונרצה לו נדרו לכשיתכפר בהן הויא נרצה אבל מקמי כפרה לא נרצה ובאיזה קרבן אמרתי לך באותו שעליו והיינו עליו דקרא וק"ל הא תני' בפ"ה דמעילה (דף יט) אי מה חטא האמור בתרומה עד שיצא מקדש לחול מן הקדש לקדש כגון לקח קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדות ושקל שקלו והבי' חטאת' ואשמו מן הקדש כיון שהבי' לעזרה מעל דברי ר"ש הכי גרס רש"י שם רי"א עד שיזרוק הדם ופירש"י שם בדר"ש כיון שהבי' לעזר' מעל דקסבר מאן דמחויב חטאת או אשם לעולם הוא חייב באחריותו עד שיביאנו לעזרה וכיון שהביאו נפטר מאחריותו אף האי נמי דמוצי' מקדש לקדש יצא י"ח ידי אחריותו מעל ורי"ס לעולם הוא חייב באחריותו עד שיזרוק הדם אף ה"נ כיון שנזרק הדם ויצא ידי אחריות חובתו מעל דכיון דיי"ח כמו שהוצי' לחולין דמי ואיך אפשר לומ' כן הא לר"ש אפי' בנדר ס"ל דחייב באחריותו עד לאחר הקרבה דהכי קאמר הכא ונרצה לו לכפר עליו רש"א את שעליו חייב באחריותו ומהא נ"ל דנדרי' חייב באחריותו וכדמסיק מ"ט כיון דאמר עלי כמאן דטעון לי' אכפתי' דמי וכי גרע חובתו מנדרים דחייב באחריותן עד לאחר כפרה ובלא"ה פירש"י תמוה מאוד דאיך אפשר לומר דחטאת ואשם שהן חובה דיי"ח לר"ש בהביאו לעזרה לחוד ושוב נפטר מאחריותו דא"כ במה יתכפר לו החטא שהבי' עליו חטאתו ואשמו הא אין מתכפר לו עד לאחר זריקה וה"נ חייבי קינין איך יי"ח אחריותן בהבאה לעזרה לחוד הא אסורין בקדשים עד שיביאו כפרתן ואין כפרה אלא בדם וגם במקומות הרבה בגמ' רבו מלימנות מוכח להדי' דחובות חייב באחריותן עד לאחר כפרה וזה פשוט מאוד ומבואר מעצמו ואין צריך להאריך בזה לרוב פשיטותו אבל גירס' ספרי' דידן שם דפ"ה דמעילה הכי הבי' חטאתו ואשמו מן הקדש כיון שהוציא מעל דברי ר"ש וגירסה נכונה היא דודאי אין ענין אחריות לגבי מעילה ולכ"ע חייב באחריותן עד לאחר כפרה שהוא זריקות דמים ולפי גירס' זו נ"ל דבהא פליגי ר"י ור"ש רש"ס דמן הקדש לקדש דמי למן הקדש לחול מה להלן כיון שהוצי' מעל אף מקדש לקדש כיון שהוצי' מעל מיד ורי"ס דלא דמי מן הקדש לקדש למן הקדש לחול דהתם בהוצי' לחול בא למעול משום שמוצי' מרשות הקדש לרשות הדיו' אבל מן הקדש לקדש בהוצי' לחוד דלא הוציאו מרשות זה לרשות אחר דאכתי ברשות הקדש קיימי מש"ה לא מעל עד לאחר זריקה וס"ל כהא דתנן בפ"ב דשקלים השוקל שקלו ממעות הקדש אם נתרמה התרומה וקרבה הבהמה מעל וקתני רישא הנותן שקלו לחבירו לשקול עי"ד ושקל עי"ד עצמו אם נתרמה התרומה מעל והאי אם נתרמה התרומה דרישא דמעל היינו נמי בקרבה הבהמ' דווקא דומי' דסיפא והאי וקרבה הבהמה דסיפא ארישא נמי קאי וטעמא דמילתא דבעי קרבה הבהמה ולא מעל קודם משום שאין מעילה אלא במוציא מהקדש לחול אבל במוצי' מן הקדש לקדש אינו מעל אלא לאחר שנעשה מעשה בהקדש שני ובקרבה הבהמה דווקא:

והא לענין משכב ומשכב. הא דל"ק הא לענין שילוח זה וזה שוין כדא' לקמן אאין בין מצורע מוסגר למצור' מוחלט והא זב נמי חמיר שילוחו שמשתלח חוץ לב' מחנות כדאמ' בפ"ו דפסחי' (דף סח) י"ל דמה איריא זב בעל ב"ר אפי' בעל ראי' א' דה"ל כבעל קרי הא ב"ק נמי משתלח חוץ לב"מ כדא' התם זב וכל זב לרבו' ב"ק שמשתלח חוץ לב' מחנו':

מנה"מ. אמשכב ומושב דשוה בעל שתי ראיי' לרואה שלשה קאי והא נ"ל מדר' סימאי מנה הכתוב שתים דאלו ספירת שבעה לבעל שתי ראיי' נ"ל לקמן מקרא אחר דמזובו וסיפר [הא דנ"ל מדר"ס] וק"ל דהא מהאי קרא לא נפקא אלא לר"י אבל לרבנן נפקא מקרא אחר כדאמר בפ"ה דנדה (דף מג) זובו חדא רר בשרו חרי את זובו חלת למד על זב בעל ג"ר שחייב בקרבן או החתים בשרו מזובו טמא מקצתו זובו טמא לימד על זב בעל ב"ר שמטמא משכב ומושב ור"י נ"ל התם מהא דר"ס ואמאי שביק הגמ' הא דרבנן ונקט דיחידאי ושמא י"ל הואיל ושמואל דאיהו אמורא ס"ל התם כר"י דא' זב צריך חתימת פי האמה ומניינא מדר"ס נ"ל כדא' התם לפיכך נקט לי' נמי סתמא דגמ' אליבי':

ואימא שתים לקרבן ולא לטומאה. ק"ל מאי פריך הא בסמוך דרשינן מזובו וספר לימד על זב בעל ב"ר שטעון ספירת ז' כבעל ג"ר והשתא בע"כ מטמא נמי מ"ומ הבעל ג"ר מק"ו דש"י כנגד יום שאינו טעונין ספירת ז' מטמא מו"מ דהכי אמר בסמוך אהא דמזובו וספר והלא דין הוא אם מטמ' מו"מ לא הי' טעון ס"ז וקאמר ש"י יוכיח שמטמ' מו"מ ואין טעון ספירת ז' אבל לבתר דגלי קרא דגבי זב בעל ב"ר דטעון ספירת ז' יש ללמוד למו"מ דמטמא מק"ו דשומרת יום ושכל דין בעל ג"ר עליו לכ"ד של טומאה ובע"כ ב' לטומאה ולא לקרבן ג' אף לקרבן וקרא דמזובו מקצת זבין מביאין קרבן ל"ל. וי"ל דאיכא למיפרך מה לש"י דזבה שכן מטמא באונס כדאמ' בפ"ד דנידה (דף לו) שהוא אומר אשה כי תהי' זבה הרי אונס אמור תאמ' בזב דאינו מטמא באונס כדאמר' התם. ועוד מה לש"י דזבה שצריכה לשמור יום המחרת כנגד יום שראתה אפי' בראי' א' כדאמ' בשילהי דמס' נדה תאמ' בראי' א' של זב שטובל בו ביום כב"ק בעלמא כדתנן בפ"ק דזבין ועור דאיכא למימר טמא מת יוכיח שטעון ספירת ז' מטמא מו"מ שהרי אפי' מת גופא א"א מו"מ כדאמ' בת"כ כמש"כ הר"ש בפ"ק דכלים:

מזובו ולא מזובו ונגעו. פירש"י דמונה מיד ועולין לו לספירת זוב לכשיתרפא מצרעתו וכו' ומהני טבילה קמייתא לטהרו מלטמ' מו"מ וכלי חרס בהיסט משמע דאם יספור ז' ויטבול לזובו קודם שיתרפא מצרעתו ל"מ כלום טבילה זו דמצורע כל חומר טומאת זובו עליו לפיכך מפ' לכשיתרפא מצרעתו יטבול דאילו טבל קוד' שיתרפא אין נ"מ בטבילה זו כיון דעדיין טומאת צרעת עליו וה"מ ממה שפי' בפ"ד דנידה (דף ל"ז) גבי הא דא' התם מזובה ולא מנגעה. ולא מלידה. ופירש"י ולא מנגעה כיון שטהרה מזובה סופרת מיד ותביא קרבן לזיבתה ואז תטהר מלטמא בועלה ואפי' מנוגעת משמע דליכא נ"מ במה שתטהר מזובה קודם לנגעה אלא מלטמא בועלה לחוד. ואיני יודע למה דחק בכך שהרי כ"ח בהיסט אין שום טמא מטמא אלא הזב בלבד וכן משכב ומושב חומר בזב מבמצורע כדאמר בפ"ו דפסחים (דף סו) אדרבה זב חמור ממצורע שכן מטמא מו"מ ומטמא כ"ח בהיסט ופירש"י גופי' התם אבל מצורע אע"ג דתניא בת"כ עושה מו"מ לאו אב הטומאה לטמא בגדים אלא לטמא אוכלין ומשקין. והשתא אפי' טבל לזיבה קודם שיתרפא מן הנגע נ"מ בהא טבילה שאין מטמא כ"ח בהיסט ואין עושה מו"מ לטמא בגדים כחומר זב וביותר ק"ל על הא דפי' גבי זבה כיון שטהרה מזובה סופרת מיד ותביא קרבן לזיבתה ואז טהורה מלטמא בועלה לטהרה מלטמא בועלה קרבן זה ל"ל:

ועל הא דאמ' ולא מזובה ונגעה. ק"ל קרא ל"ל מהיכי תיתי לא יעלה ימי צרעתה לספירת זיבתה מ"ש משאר כל הטומאת שימי צרעתן עולין לספירת ימי טומאה כגון נדה ויולדות וטמא מת דה"ל טומאת ז' אע"ג דלא גלי קרא בהן שיעלו אפ"ה עולין כדאמ' בפ"ט דזבחים (דף צא) מי נדה שנטמאו טהורין שכן נדה מזין עלי' והא לא מצינו בשום מקום דימי צרעת אין עולין למנין שום טומאה. מיהו בהא י"ל דסד"א מד"כר וכי יטהר וספר לו דעד שיהא טהור לגמרי מכל טומאה אינו סופר קמ"ל מזובו דכי יטהר מזובו דהיינו לכשיפסוק מזיבה מונה מיד אע"פ שטמא טומאה אחרת מיהו ק"ל לפי"ז דאמאי נקט מזובו ולא מנגעו יותר מכל הטומאות הל"ל סתם מזובו ולא מטומאה אחרת ואף נגעו נמי במשמע וראיתי להתוס' בפ"ה דמנחות (ד' סב) גבי השולח קרבנו ממדה"י שהקשו אהא דאמרי' ערל וטמא משלחין קרבנותיהן אע"ג דא"א להו לסמוך אמאי נימא כל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בהן ותהא סמיכה מעכבת בהן ופי' ויש לדקדק מהא דדרשינן בת"כ מזובו ולא מנגעו ש"מ דטמא משלח קרבנו דבהבאת קרבן איירי וא"כ י"ל דלא כתב רחמנא אלא משום הא לחוד דאע"ג דאין ראוי לסמיכה אין מעכב והשתא ניחא הא דנקט ולא מנגעו דוקא דאלו שאר טמאין דאין לסמוך כיון דאין משתלחין אלא ממחנ' שכינה אפשר דמעייל ידו וסמיך למ"ד ביאה במקצת לא שמי' ביאה ואם ת"ל נמי הסומך אינו מכניס ראשו ורובא כדאמ' רפ"ג דזבחי' (דף לב) אבל מצורע ודאי מילתא דפסיקתא היא דאין ראוי לסמוך שהרי משתלח חוץ לג' מחנות כדאמר' בפ"ו דפסחי' (דף סו) ואע"ג דזב וב"ק נמי ודאי א"א לסמוך שהרי משתלחין חוץ לב' מחנות כדאמ' התם מ"מ כיון דא"א להתנא למיתני מזובו ולא מטומאה אחרת סתמא דהא רוב טמאים בני סמיכה נינהו אלא הני תלתא חדא מנייהו נקט ועוד נקט מצורע דחמיר שילוחו מכולן.

אבל א"א לומ' כן דמהא דמזובו ולא מנגעו נ"ל דאע"ג דאין ראוי לסמיכה מחמת טומאת נגעו אפ"ה מביא קרבן זיבה וכדברי התו' קרבן זיבה הוא ב' תורי' או שני בני יונה כדכתי' בקרא והא קרבן העוף א"צ סמיכה כדאמ' בפ"ג דגיטין (ד' כח) גבי השולח חטאתו ממדה"י דפרי' והא בעי סמיכה ומשני בחטא' העוף וא"א ללמו' מהא דזב וזבה דסמיכה באינו ראוי לבילה דא"מ. ועוד ק"ל דע"כ הא דדרשינן ולא מנגעו גבי זב וזבה לאו אקרבן קאי דבעודו מצורע א"א להביא קרבן. דהא אמר בפ"ג דמועד קטן (דף ט"ו) מצורע מהו שישלח קרבנותיו ת"ש דתניא ואחר טהרתו אחר פרישתו מן המת ז' ימים יספרו לו אלו ז' ימי ספירתו וביום בואו א"ה וגו' יקרב חטאתו זו עשירית האיפה שלו דר"י רש"א בבואו יקרב בזמן שראוי לביאה ראוי להקרבה בזמן שאינו ראוי לביאה א"ר להקרב'. והשתא ל"מ למאי דפי' רש"י התם דפשט לה מדאר"י יקרב חטאתו זו עשירית האפה שלו אלמא שלא יוכל להקריב קרבנו עד שנטהר מט"מ ה"ה מצרעתו א"כ כל הטמאים א"מ קרבן בימי טומאה אלא אפי' למאי דפי' התוס' התם דאמצורע לחוד קאי מ"מ ש"מ דמצורע א"מ קרבן והא התוס' גופי' פי' התם האי מזובו ולא מנגעו דשמעתין לאו אקרבן קאי אלא נ"מ שתהא טהור מטומא' מו"מ דזב וכדפי' רש"י בשמעתין. גם על רש"י ק"ל למאי דפי' בפ"ד דנידה גבי מזובה ולא (מזובה) [מנגעה כצ"ל] ולידה כיון שטבלה מזובה סופרת מיד ותביא קרבן זיבה הא לפירושו בפ"ג דמ"ק לכ"ע אין ט"מ ומצורע משלחין קרבן ואפילו לר"ש הא אמר בזמן שאר"ל אינו ראוי להקרבה. ועק"ל דאי ס"ד דהאי מזובו ולא מנגעו משום קרבן לחוד קאמר וקמ"ל דמביא קרבן בעוד טומאת צרעתו עליו א"כ הא דאמר שם בפרק ז' דנידה דאיצטרך קרא מזובו למעוטי נגעו וכן מזיבה גבי זבה ולא מנגעה ולא מלידה וצריכה דאי כתב רחמנא גבי זב משום דלא מטמא באונס ואי כ"ר גבי זבה משום דלא מטמאה בראיות כבימי'. והשת' אא"ב הא דכתב רחמנא למעוטי נגעו בזב וזבה משום עיקר טומאה קאתי דמ"מ מונין ימי ספורי' אע"ג דטומאת צרעת עליהן ול"א דאין אלו ימי טהרה גמורה ניחא דכ"ר תרווייהו משום דחד מחברי' לא ילפינן דבכל חד איכא חומר בטומאתו משא"כ באידך כדמסיק אבל אי ל"מ לענין טומאה אלא משו' הבאת קרבן לחוד וא"כ אפשר למילף חד מחברי' ואין חומר שבטומא' דחד מה שאינו בחבירו פירכא לענין קרבן תדע דהא שכל הטמאים שא"ר לסמיכה משלחי' קרבנותיהן לפי שיטה זו מהכא ילפינן אע"ג דאיכא אמור מהן כגון מת שטעונין הזאה וכדאמר בפ"ו דפסחים אע"כ אין פירכ' מחומ' דטומאת נענין שילוח קרבן ובע"כ הא דנא מנגעו דקאמר גבי זב וזבה משו' עיקר טומאתן קאמר ומהשת' הדרא קושי' לדוכתא מ"ש דנקט ולא מנגעו יותר מבשאר כל הטומאות:

מזובו וספר לימד על זב בעל ב' ראיות וכו'. פירש"י להכי סמיך ספירה אצל זובו ללמדך שאף משום מקצת זב טעון ספירה ואיני יודע מאי ענין דרש סמוכין לכאן דודאי צריך לכתוב הכי דכי יטהר מראיית הזוב מתחיל לספור וא"א לכתוב בע"א אבל אני תמה למה דחק לפ' כן אלא האי מזובו לגמרי קרא יתיר' הוא וה"ק אביי לקמן בהדיא לכ"ר יטהר הזב ולישתוק מזובו ל"ל לימד על זב בעל ב"ר שטעון ספירת ז':

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף