חתם סופר/נדרים/צ/ב

חתם סופר נדרים צ ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בעזה"י נכתב מה שחנני ה' ית' בסיומא דמס' נדרים:

בראשונה היו אומרים ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה. יוצאות פי' כופין להוציאן בין בנאנסה בין ברצונה. ואע"ג שכתבו התוס' בזבחים (ב' ע"ב) ד"ה סתם וכו' דאין כופין אותו להוציאה אם ירצה שלא תשמשנה. התם איירי שהיא אינה תובעת להתגרש אז אם אין הבעל רוצה להוציאה אין כב"ד כופין. אבל אם היא תובעת כיון שא"א לו לקיים עונתה למה יעגנה בחנם אע"פ שחטאה וזינתה ברצון ונאסרה עליו מ"מ אין לנו לעגנה וכופין אותו להוציאה וזה נ"ל פשוט ודלא כנב"י תנינא סי' י"ב ע"ש. מיהו בתשובת הרדב"ז ח"ב ומייתי ליה בטהרת הקדש שם פליג גם אתוס' ע"ש:

ונוטלת כתובה. היינו באונס אבל ברצון אפילו למשנה אחרונה דיקיים מ"מ כתובה אין לה. כ"כ הרמב"ם בפי' המשנה ובחבורו. וכתב בס' בני אהובה מדלא הזכיר שאם יקיימה למשנה אחרונה צריך לכתוב לה כתובה מחדש אע"כ אפילו מכאן ואילך אין לה דטעמא מאי תקנו כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והכא תהיה קלה בעיניו ויוציאה. ומבואר דס"ל להרמב"ם כהירושלמי בשמעתין דאם היה חבר יוציאנה אפי' למשנה אחרונה אלו דבריו ודפח"ח:

האומרת טמאה אני לך. בגמרא אר"פ בדיק לן רבא וכו'. להבין ספיקתו של רבא י"ל ע"פ ש"ס יבמות (פה ע"ב) דרבין בן נחמן מוכיח מברייתא לא יקחו לא יקחו דהוזהרו הכשרות להנשא לפסולין דהצווי על הנשים כאנשים. ורבא ס"ל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת ע"ש ודרך אגב אומר דמה דיליף ברייתא דת"כ דמייתי ביבמות שם תרי זימני לא יקחו לא הוה צריך לזה דמלשון לא יקחו גופיה ולא כתיב לא יקח נמי מוכח כן כדדרשינן מלא תקיפו א' כמקיף וא' הניקף כדפי' רש"י להדיא במס' מכות (כ ע"ב) סוף ד"ה דאמר לך מניה וכו' מדאפקיה בלשון רבים וכו' משמע דאתרי אזהר רחמנא עכ"ל. ועיין במס' נזיר (נז ע"ב) תוס' ד"ה ורב אדא ב"א ע"ש היטב. אלא דהדרשא פשוט יותר מדכתיב תרי זימני לא יקחו מרבינן נשים נמי. אבל באמת עיקר דרשא דתרי קראי אצטריך לחילוק לאוין בקידושין (עז ע"ב) ע"ש. והרבה נתבטלו בזה בתשובת נב"י תנינא חא"ח סי' קי"ח ע"ש. ואמנם מ"ש תוס' בשמעתין בשם הר"א דאשה לא מצווה. הוא פשוט מאד דכוונת הר"א כך הוא דלמסקנת רבא שם דלא הוזהרו הכשרות להנשא לפסולין משום דס"ל בני אהרן ולא בנות אהרן לא קאי איסורא כלל על הנשים אפילו הפסולות שלא להנשא לכשרים אלא מטעם קדושת הכשרים שהיא מביאתו לידי חילול ובאמת הקשה הרשב"א בשם הרמב"ן שם ביבמות ת"ל משום לפני עור ותי' דהכא יחד עליה לאו בפ"ע ע"ש. וס"ל לר"א דכל היכא שהוא אינו עובר עבירה שהרי אפילו קמי שמיא גליא שזינתה מ"מ כיון דמדינא אינו צריך להאמינה הרי אינו עובר כלום ובניה כשרים למזבח שוב אין עליה כלום. שהיא איננה מצווית לקדש עצמה שאין בה שום קדושה רק עליו. זה הוא סברת ר"א שבתוס' וכן משמע מדברי חי' רשב"א דשמעתין וכן מבואר בדברי חי' המיוחסים לריטב"א אלא שהלשון מגומגם שם קצת. מצאתי שכוונתי קרוב לדעת בני אהובה פכ"ד מאישות ע"ש. ועיין תוס' ב"מ (ע' ע"א) ד"ה מעות וכו' ע"ש. ואמנם מ"מ הקשו תוס' על ר"א דס"ל דלדעת רבין בר נחמן דס"ל הוזהרו הכשרות לינשא לפסולים דקרא משמע לרבות גם נשים מטעם עצמם ולא מטעם הזכרים א"כ כי היכי דבנות הכהנים מוזהרים ה"ה נשי הכהנים אפילו הם בנות ישראל כיון שנשואות לכהנים מוזהרים לקדש עצמן וא"כ עכ"פ תיקשי לדידיה משנתינו איך הותרו במשנה אחרונה בקום ועשה ויבואר לקמן אי"ה תי' על קושית התוס':

נחזור לעניננו דודאי לרבין בר נחמן דס"ל דהיא מוזהרת בקדושת עצמה א"כ י"ל כיון שנאנסה אין לה כתובה דלא מצית למימר אנא הא קאימנא קמך ואתה נסתחפה שדך דמה לי הוא מה לי היא. אך לרבא דהיא אינה מוזהרת אלא לקדש את הבעל ולא עצמה שפיר טוענת נסתחפה שדהו. ופשיט ליה ר"פ כדברי רבו רבא ממשנה ראשונה. וא"כ לכאורה תיקשי אדרבין ב"נ הנ"ל דס"ל גם היא מוזהרת וא"כ אין לה כתובה ובמשנתינו מוכח דיש לה כתובה:

אמנם לכאורה י"ל עיין בכתובות (נ ע"ב) לאבוה דשמואל ורב שם אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישינן שמא סופה ברצון ומבואר בתוס' דמן התורה אסורה וכתב הפני יהושע שכן דעת תרגום ירושלמי פ' תצא והוכיח הפני יהושע בשני דבורים שם משום דאנן סהדי וחזקה שממש א"א לה שלא תהיה סופה לרצון דיצרא אלבשה ואבוה דשמואל וסייעתו ס"ל דהלבשת יצר מקרי רצון ומייתי הירושלמי דר' יוחנן ס"ל הכי להדיא לכן אי לאו דליכא עדים בפנינו שצוחה מתחלה ועד סופה וא"נ מיעוטא דמיעוטא כמו שרה ואסתר וכיוצא בה שכתבו התוס' אבל זולת זה הוה חזקה ואנן סהדי שסופה ברצון ועל סברא זו לא פליג רבא אלא ס"ל דהאי רצון גופיה אונס הוא ותניא כוותיה דרבא התם. וכתב השיטה מקובצת שם מ"מ לא הוה תיובתא דאבוה דשמואל דאיכא שם ברייתא אחריתא דמייתי תניא אידך ע"ש מ"מ הלכה רווחת כרבא:

ועכ"פ נלע"ד לאבוה דשמואל וסייעתו אפילו אין כאן עדים שנאנסה אלא היא אמרה נאנסתי מתחלה ועד סוף אסורה לבעלה למשנה ראשונה. אע"ג דאית לה מגו דאי בעי שתקה מ"מ ה"ל מגו במקום חזקה ואנן סהדי דהוה סופה ברצון ונאסרה על בעלה מספיקא. ומ"מ כתובתה לא אבדה דהיא אומרת ברי לי שלא היה סוף ברצון ואין להפסיד שטר כתובתה ואולי יכול להשביעה תחלה. ע' ברמב"ם פ' כד מאישות. וז"ל הטור א"ע סי' קכד וגם לאחרים שכופין אותו להוציאה הוא אומר שהיא גורמת והיא אומרת שהוא גורם היא נאמנת וצריך ליתן לה כתובה ע"ש. ואם הדין כן הוא א"כ י"ל אשת כהן שנאנסה אין לה כתובה ומשנתינו לאו באשת כהן אלא באשת ישראל שנאנסה והיינו טמאה אני לך דייקא לדידי ידעתי שהייתי באונס גם בסוף אלא לך אני טמאה ויוצאת ונוטלת כתובה. ובמשנה אחרונה צריכה שתביא ראיה שנאנסה עכ"פ ואינם יודעים שצוחה בסופה ואז יוצאת. וא"ש דאי לא תביא ראיה מותרת וליכא משום שויא נפשה חתיכה דאיסורא דהרי היא אומרת טמאה אני לך דייקא אבל אני ברי לי שנאנסתי מתחלה עד סוף. נמצא לא פשיט ר"פ מידי. אלא דפשיט שפיר לשיטת רבא רבו דקא בדיק ליה דהרי לרבא אשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה וע"כ מתני' באשת כהן שנאנסה ויש לה כתובה משום דא"ל נסתחפה שדהו כיון שהיא אינה מוזהרת אלא על ידו. ומ"מ לרבין ב"נ לא תיקשי דאיהו מצי סבר כאבוה דשמואל הנ"ל וק"ל:

ונטולה אני מן היהודים. בירושלמי דשמעתין פריך אתוספתא ואמתניתין דריש מכלתין דתנן מודרני ממך ומופרשני ממך אמאי לא תנן נמי נטולה אני ממך ומשני דסמיך עצמו אסיפא. פי' אהך משנה אחרונה דתנן נטולה אני מן היהודים ע"ש. מבואר מזה דס"ל להירושלמי שזהו בעצמו הנדר שנדרה עכשיו בפנינו באמירתה לשון זה נטולה אני מן היהודים. אבל לכאורה למסקנא לעיל (ה ע"א) ובר"ן שם (ה ע"ב) דלמאי דקיי"ל ידים שאינם מוכיחות לא הויין ידים צריכים לומר מודרני ממך שלא אוכל לך אי שלא אשמשך וכדומה אבל בלא"ה לא נאסר כלל לפי' ב' דהר"ן שם. א"כ במשנתינו דתנן נטולה וכו' לחוד בלי פירוש. א"כ משמע שאין זה לשון נדרה אלא סיפור דבריה מה שעשתה כבר וכוליה משנתינו מיירי בענין נאמנות שלה כשמספרה שכבר נדרה הנאת תשמיש נאמנת לה. ובזה יש קצת הכרח לפי' המשניות להרמב"ם דמפרש שהיא אסרה הנאתה על היהודים. וכ"כ הטור סי' רל"ז שאסרה תשמישה על היהודים וכתב הפרישה והב"ח דמגו דחייל על כל היהודים חייל נמי אשיעבוד בעלה. ע' ש"ך ס"ק פ"ג וצריך להסביר דאע"ג דכתב הר"ן דלא חייל על היהודים אלא מגו דחייל אבעל. י"ל כמ"ש הר"ן לעיל (פו ע"ב) ד"ה ועוד וכו' וא"ת ואי אלמוה וכו' ונ"ל כיון דמדינא חייל וכו' ע"ש היטב וה"נ דכוותיה ודעת לנבון נקל. מ"מ נ"ל הכרח לפרש כן דלכאורה אי ס"ד דנטולה אני רוצית לומר שאסרה הנאת תשמיש יהודים עליה נהי שנדרה כן מחמת דקשה לה התשמיש וכדמצינו כיוצא בזה שאדם אוסר עצמו בנדר מה שקשה לו לגופו לעיל (סו ע"א) שהיין רע למעיים והבצל קשה ללב. מ"מ כיון שאין זה לשון הנדר בעצמו אלא הודעה לבעלה שאסרה תשמישו עליה. מה צורך להודיעו שאסרה עצמו על כל היהודים די לה להודיעו שאסרה הנאתו עליה. אע"כ משום שלא תפסיד כתובתה כמ"ש בפי' הרא"ש וכפי' רש"י ביבמות קיב ע"א ד"ה נטולה וכו' וס"ל להרמב"ם והטור דבכי האי גונא הוה כאילו תובעת כתובתה להדיא ואינה נאמנת שוב כמ"ש הר"ן בשמעתין סוף ד"ה ולענין הלכה. אע"ג דרש"י ביבמות שם ד"ה או לא אמרה וכו' כתב כוונה אחרת במ"ש כל היהודים. אין פירושו מוכרח לשיטת תוס' שם ע"ש. ע"כ פירשו הרמב"ם והטור באוסרת תשמישה על בעלה ואז הוצרכה להודיעו שאסרה על כל היהודים דאל"ה לא חייל כיון דמשועבדת לו לבעלה וכמ"ש לעיל בשם הפרישה והב"ח ועיין עוד בסמוך אי"ה:

והנה לכאורה מסוגיא דיבמות הנ"ל דשקלי וטרי רב ושמואל ושארי אמוראים משמע דאיפשטא להו איבעיא דלרבנן נמי דברים שבינו לבינה הוה ולא ענוי נפש דאי ס"ד ענוי נפש הוה א"כ יפר לעולם מאי שקלי וטריא ליבם אחר שכבר היפר הבעל לפי' רש"י שם ועתי"ט כאן מ"ש. אמנם נ"ל דאין ראיה דלפע"ד אפילו אי ענוי נפש הוה ומדינא מופר לעולם מ"מ מתקנתא דרבנן תהא נטולה מן היהודים ממ"נ אי תשמיש קשה לה מאי איכפת. ואי לא ורצתה להפקיע עצמה מבעלה קנסוה רבנן שלא תהיה כל אחת עושית כן. והא דהוצרך הש"ס לעיל (פ"ב ע"א) למימר רבי יוסי היא לאו משום דקתני ותהא נטולה מן היהודים דהאי תקנתא דרבנן הוא. אך מדקתני יפר חלקו ואי ס"ד ענוי נפש הוא וביכולת שלו להפר כלו והוא אינו מיפר אלא חלקו א"כ גם חלקו אינו מופר אע"כ דברים שבינו לבינה הוה וכיון שאינו יכול להפר אלא חלקו הוה הופר כולו. עיין לעיל לשון ר"ן (פב ע"ב) ד"ה ורב אסי אמר ר"י וכו' ע"ש ותבין על בוריו. ואי ס"ד דמשנתינו כרבנן ונדרי ענוי נפש הו"ל למימר יפר סתם. ומ"מ מדרבנן תהיה נטולה מן היהודים ומ"ט יפר חלקו והומ"ל דאתיא כמ"ד דלית ליה יפירנו כלו (לעיל פז ע"ב) אלא ניחא ליה למימר רבי יוסי היא כיון דבלא"ה כוליה פרקין ר' יוסי היא כנלע"ד:

ואין להקשות איך אפשר שתהיה נדר ענוי נפש הלא תשמיש קשה לה וי"ל כיון שנדרה מכל המין אע"פ שרע לה מ"מ הוה ענוי נפש כמ"ש הב"י ומביאו ש"ך סי' רלד ס"ק עו וע"ש בט"ז ס"ק נא וק"ל:

והנה התוס' הקשו הא רבי יוסי לית ליה איסור כולל ובתי"ט כתב דהוי מוסיף גברא ע"ש ושמעתי בשער המלך כתב דזה הוה כולל ולא מוסיף ובאמת זה תליא בשיטת ש"ס סנהדרין וקידושין ולשון רש"י בשבועות מבואר אצלנו במקום אחר. ומ"מ לשיטת תי"ט נ"ל שיטת פי' המשנה לרמב"ם הנ"ל דמפרש נטולה שאסרה כל הנאתה על כל היהודים. דס"ל כך מקובלת לשון תקנת משנה אחרונה נטולה אני מן היהודים ופירושו שהיא אסרה כל הנאתה על כל היהודים ומגו דחייל על שאר הנאות חייל נמי אתשמיש אע"ג דבלא"ה אסור בתשמיש כולי עלמא מ"מ חייל בכלל בשארי הנאות. ושוב מגו דחייל על כל היהודים חייל נמי אשעבוד בעלה וכל זה לרבנן דאית להו כולל. אך משנתינו רבי יוסי היא דלית ליה כולל וא"כ לא חייל במגו בשאר הנאות. וע"כ צ"ל בהיפוך שאסרה תשמיש בעלה על עצמה ומגו דחייל על בעלה חייל על כל עלמא דה"ל מוסיף לתי"ט וכיון דלר' יוסי צריך לדחוק בלשון נטולה שאסרה הנאת בעלה וכל היהודים על עצמה שוב א"א לפרש שאסרה כל הנאות דא"כ ה"ל ענוי נפש אע"כ תשמיש לחודיה אסורה כמ"ש הר"ן ורא"ש לעיל (פד ע"א). וכל זה לר' יוסי אבל למאי דקי"ל דאחע"א בכולל א"ש כפשוטו וכפי' המשנה להרמב"ם:

והנה משנה ראשונה סברה דאפילו דברים שבינו לבינה לא הוה ואינו יכול להפר כמ"ש בפי' הרא"ש ודבר זה צ"ע איך אפשר שתשמיש לא יהיה דבר שבינו לבינה ועיין יבמות נ' סוף ע"ב בפי' רש"י בד"ה שלא תתגנה וכו' ורשב"א הקשה הא טעמא מדר' פנחס. והעלה כיון שעומדת להתגרש אינה משועבדת לנדור על דעתו ע"ש. והנה התם דינה לצאת מזה ומזה עומדת מן הדין להתגרש משא"כ בשמעתין היא מגליא דעתה שתשמיש קשה לה ורוצית לגרום שיכפוהו להוציאה. וס"ל למשנה ראשונה שגם בכי האי גוונא לא שייך נודרת על דעת בעלה ואינו יכול להפר. ומשנה אחרונה ס"ל לאו כל כמינה להפקיעה זכות הבעל שעל כרחה תידור על דעתו ויפר לה בעלה:

ולכאורה לדעת התוס' וחי' רשב"א וריטב"א דמשנה אחרונה משום דיש כח ביד חכמים וכו' ואפי' האמת אתה מ"מ יש כח בידם אפי' בקום ועשה כאשר יבואר אי"ה. א"כ י"ל גם למשנה ראשונה לא נעלמה שצריך גדר וסייג לזה אלא כיון דס"ל לא יפר א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן מי שנותנת עיניה באחר תאמר נטולה אני ממך כלומר תשמישך אסור עלי ונהי דלא בעי למיסר נפשה על כל העולם ולומר נטולה אני מן היהודים מ"מ תאמר נטולה אני ממך ואי משום הפסד כתובתה לא איכפת לה אם נתנה עיניה באחר כמ"ש הרא"ש פ' אע"פ סי' ל"ד. ונהי דאי לא היו מאמינים לה לא היה מגו משום דהוה מגו לחצי טענה דמפסדה כתובתה אך כיון דמשום גדר אתינן עלה. וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן ע"כ האמינה בטמאה אני לך אבל למשנה אחרונה דס"ל מן הדין יכול להפר חלקו עכ"פ וא"כ שפיר הועילו בתקנתן ע"כ תיקנו שגם טמאה אני לך לא תאומן. ואין לומר למשנה ראשונה בלא"ה תאמר השמים ביני לבינך י"ל יש לו בנים מאי איכא למימר וארוסה מאי איכא למימר ועוד שחוששת שישא אחרת ויוליד ע"כ אין זו טענה מעליא:

חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה וכו'. לשון זה משמע בודאי כמסקנת התוס' דשמעתין והרשב"א דמשום גדר חכמים הוא שאל"כ לא תמצא בת לא"א יושבת תחת בעלה ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה אפי' בקום ועשה היכא שיש טעם הגון בדבר ועיין היטב בלשון תוס' נזיר (מ"ג ע"ב) סוף ד"ה והאי וכו' והתם ביבמות (נ' ע"ב) הו"מ לאתויי ממשנה אחרונה אלא דהו"מ לדחויי דאפקינהו רבנן לקידושין ולא מיירי באומרת שנבעלת לפסול מש"ה לא מייתי ממשנתנו. ולמסקנא דהתם דמיגדר מילתא שאני א"כ משנתינו נמי מיגדר מילתא הוא. ואפי' קמי שמיא גליא דזאת האשה אומרת אמת מ"מ יש כח ביד חכמים וכו'. ונ"ל דרב ששת דהתירה בתרומה ס"ל האי נמי מיגדר מילתא דאכתי לא הנחת בת לא"א שתאמר טמאה אני לך ואע"פ שלא נכוף להוציא מ"מ כיון שאסורה בתרומה ויהיה לעז על בניה הכהנים ממילא יוציאה בעלה מרצונו כדי שלא להוליד בנים פגומים. ורבא ס"ל דאין בזה גדר דאין כאן לעז שיאמרו תרומה לית ליה ומ"מ אם נתארמלה או נתגרשה אסורה מדינא בתרומה כיון דליכא תו משום גדר א"כ הדר ליה איסורא קמא דעל עצמה היתה נאמנת:

ולפע"ד גם דעת ר"א שבתו' כן היה אלא דהוה קשה ליה משום חומרת קדושת כהנים יש לנו להחמיר. בשלמא אכילת תרומה משום יש כח ביד חכמים ולבעל בלא"ה לא מהימנית אבל היא שויא נפשה חתיכה דאיסורא ומשום קדושת כהנים היה לנו להחמיר בזה וכבר עמד בזה בפסקים וכתבים סי' רכב ותשובת צמח צדק סי' פב. לכן תי' ר"א דלגבי דידה ליכא משום וקדשתו ולתרומה איכא משום גדר וכן משמע בלשון ריטב"א דמייתי דע"א ומיגדר מילתא בחד שינויא ע"ש. מה תאמר עכ"פ לרבין בר נחמן ביבמות דס"ל הוזהרו הכשרות וס"ל גם בנשים שייך וקדשתו מה יענה הוא במשנה אחרונה דבקדושת כהונה ליכא למיגדר להקל נ"ל איהו לא ס"ל קדושת כהונה שאני דפליגי כל שינויי' ביבמות (פח ע"ב) ומייתי ליה ג"כ בכתבי מהרא"י הנ"ל סי' רכ"ב ע"ש. ולשיטה זו דוקא באשה גדרו גדר זה. אבל בעל שאמר זינתה אשתו אין בידנו כח משום מגדר מילתא להתירו באשתו משום חרם דר"ג וכמ"ש התוס':

אמנם ברשב"א בשם מהר"ם בר שניאור כתב דאנן סהדי דשקורי משקרית וכל אשה האומרת כן ומפרסמת עצמה בכך עיניה נתנה באחר. וכן מורה לשון הרא"ש פ"ב דיבמות סי' ח רוב האומרות כן משקרות. והריטב"א בשמעתין הוסיף ביאור מדאומרת טמאה אני לך ולא אומרת טמאה אני לתרומה שמע מינה עיקרה להפקיע עצמה מבעלה נתכוונה. וכ"כ בתשו' מהרי"ט סי' צב ע"ש. וגם לטעם זה בעל שאמר זינתה אשתי אסרה על עצמו ולא שייך חזקה זו דשקורי משקר על הבעל כמו גבי אשה כמובן. ואמנם בתשו' רשב"א סי' אלף רלז משמע גם בדידיה שייך ע"ש וצ"ע בסי' תקנ"ד ע"ש. וצ"ל הא דאסורה בתרומה אחר גירושין ואלמנות אע"ג דחזקה שקורי משקר ולא נתקבלו דבריה ולא שויא חתיכה דאיסורא כלל ודבריה כאפס ותוהו. ומ"ט תיאסר בתרומה. זה הוא מקנס חכמים שלא תהיה חוטאת נשכרת להתירה בתרומה ע"י אמתלא שעיניה נתנה באחר וסברא זו כתובה ג"כ בבני אהובה וכבר כתבתי כן לעיל גבי תקנתא דתהא נטולה מן היהודים ע"ש:

וראיתי ברשב"א שהקשה על שיטה הנ"ל דעכ"פ איך נתיר ספק איסור אע"כ משום גדר ויש כח ביד חכמים וכו' ע"ש. ולכאורה צ"ע מה ספק איסור נשאר אחר שאמרו אנן סהדי דשקורי משקרת. וצ"ל נהי בתחלה כשהיו כופין להוציא עי"ז רבו הפרוצות ושקורי קמשקרי. מ"מ אחר שתיקנו שלא תאומן ונתפרסם הדבר דור אחר דור מסתמא שוב היה לנו להאמין האומרת טמאה אני לך אע"ג די"ל דנשי לאו דינא גמירי וסבורה היתה שתאומן מ"מ חזקה ליכא דמשקרת ומידי ספיקא לא נפקא ואיך אנו מתירים ספק איסור דאורייתא. וע"כ צ"ל אם נבטל תקנת משנה אחרונה א"כ יחזור הדבר לקלקולו ותתן עיניה באחר. וא"כ ע"כ צ"ל שהוא גדר חכמים זה נ"ל סברת קושית הרשב"א:

וע"פ הדברים והאמת האלו זכינו להבין פלוגתת הרמב"ם והראב"ד ודברי הה"מ פי"ח מאיסורי ביאה שנלאו כל חכמי לב ליישבם. ועיין במשנה למלך על דברי ה"ה התמוהים וביותר יש לי לתמוה על לשון הראב"ד שסיים באמתלא דקטטה ומה רצה בזה הלא האמתלא מפורסמת עיניה נתנה באחר. אבל האמת יורה דרכו דהרמב"ם ס"ל דבודאי האשה נאמנת על עצמה כמ"ש הר"ן בטעם משנה ראשונה דאין דרכן של נשים לזלזל עצמן בכך אלא במשנה אחרונה משום גדר נגעו ביה ואחר מיתת בעלה תחזור לאיסור תרומה ולהנשא לכהן ולא יועיל אמתלא דקטטה היה לה עם בעלה שאין שום אמתלא מספיק שתזלזל בעצמה לומר טמאה אני:

והראב"ד סובר אין כח ביד חכמים למיגדר בקום ועשה אע"כ כהר"ם בר שניאור דחזקה שקורי משקרת ולא נתקבלו דבריה מעולם ומ"מ בתרומה וה"ה להנשא לכהן אסורה שלא תהיה נשכרת בחטאה שנתנה עיניה באחר אבל אם אמרה אמתלא שלא משום נתינת עיניה באחר עשתה כן אלא שמבררת קטטה שבינה לבעלה אמתלא טובה היא דס"ל רגילות נשים לשקר ולבזות עצמן לומר טמאה אני באמתלא כל שהוא. ובא ה"ה להוכיח דלא כהראב"ד מסוגיא דרפ"ב דכתובות מהימנת נאנסתי במגו דמוכת עץ להוציא ממון במגו זו אע"ג דאין כאן (אלא) טענה מעליותא דבנאנסתי מבזית עצמה ופסלה מכהונה ואי ס"ד דלא איכפת לאשה לבזויי נפשה בכיוצא בזה איך נוציא ממון במגו זו אע"כ כהרמב"ם. ושוב כתב ה"ה אפי' נימא כהראב"ד דבדורות הראשונים שקורי הוה משקרי מ"מ השתא שנתפרסם שאינה נאמנת לבעלה ע"כ ליכא אלא משום גדר ואסורה לכהן אחר מיתת בעל הזה. עיין ותבין כי כנים דברינו בעזה"י:

ובזה זכיתי להבין דברי הירושלמי דשמעתין אסטרטיות שנכנס לעיר. פי' חיל. ובאת אשה ואמרה אסטרטיי חבקני וכו' והתירה לאכול בתרומה. אתא עובדא קמי ר"י בר טבלא באשה אחת שאמרה הביאום שלי פתני. פי' שומר בהמות שלי א"ל אין הביאום אסור ואסרה בתרומה. ופריך הכא את אומר אסורה והכא את אומר התירה. ומשני תמן באת לאסור עצמה והתירה. והכא באת להתיר עצמה ואסרה ע"ש. ופני משה כתב אסטרטריא היו ישראלים והביאום היה גוי והיא היתה פנויה. ולבבי לא כן ידמה. ובנב"י תנינא הנ"ל חא"ע פי' בו פירושים זרים במ"כ. ולפע"ד הדבר כפשוטו דס"ל אחר שנגדר גדר ומפורסם שאינה נאמנת לבעלה ולא באת לאסור עצמה לבעלה נאמנת על עצמה ואסורה בתרומה. אך כשבאת האשה בדבר נפלא ומרבה רגלים לדבר להאמינה אע"פ שאפ"ה לדינא אינה נאמנת מ"מ היא אינה יודעת וסברה הואיל ונותנת רגלים לדבריה תאומן לאסור עצמה על בעלה. ומותרת לתרומה. לכן אותה אשה שאמרה הביאום פיתה אותה והרי אין הביאום אוסרה על בעלה וע"כ תאומן על עצמה שתאסר בתרומה. אך אסטרטית בולשת של חיל שנכנסו לעיר אע"ג דאפי' בכבשה כרכום ויש מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות. מ"מ היא חשבה הואיל ותולה עצמה באסטרטיא ורגלים לדבר תאומן להאסר על בעלה ואינה נאמנת אפילו לתרומה וק"ל:

השיטה ג' היא שיטת הר"ן בשמעתין וסיעתו דס"ל דלא אמרינן יש כח ביד חכמים לעקור בקום ועשה אפילו למיגדר מילתא. ולא ס"ל נמי דאיתתא שקורי משקרת. ע"כ העלה בהיפוך דגם למשנה ראשונה מדינא לאו כל כמינה לשויא נפשה חתיכה דאיסורא היכא דמשועבדת לבעלה לולי שקרוב לודאי שאמרה אמת כיון דזלזלה נפשה כולי האי. ומשפרצו הדורות ולא הי' חזקה כל כך שאמרה אמת. הדרין לכללין לאו כל כמינה שתיאסר על בעלה שהיא משועבדת לו:

ולפ"ז צל"ע בפ"ק דקידושין במקדש באבני כוחלא וההיא דביתהו דר"ח מ"ט לאו כל כמינה לאסור עצמה על בעלה. דאין לומר משום שמשועבדת לו לא מצי משוי נפשה חתיכה דאיסורא הא אהא גופיה פליגא דהיא אומרת שאינה משועבדת שכבר נתקדשה ונשתעבדה לאחר ולא חל עליה שעבודא דיליה. וע"כ לאותה שיטה צ"ל כמ"ש הרב"י ססי' מ"ו דההיא דביתהו דר"ח אמרה כן בשם אחרים אמרה לי אימא וכן ההיא אבני כוחלא צ"ל כן אבל כשאמרה כן בשם עצמה מהימנת מטעם הנ"ל. ונ"ל היינו טעמא דחכמי גרמיזא במרדכי פ"ק דקידושין סי' תע"ט ע"ש וק"ל:

ובזה נ"ל לישב סתירת הש"ע ססי' מז עם סי' מח שהקשה הד"מ וחלקת מחוקק וב"ש ססי' מו ע"ש. ולפע"ד אי היה ע"א שמשועבדת לו שוב אינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה. ולכן בססי' מח בעובדא דר"ת כשקידש זה אחותה של זו ה"ל כע"א המעיד שלא נתקדשה לו שאילו כן לא היה נושא אחותה. אע"ג דעכשיו חוזר הוא בעצמו ואומר שכבר קידש את זו קודם ואוסר אשתו על עצמו אינו חוזר ומגיד מה שכבר העיד על אחרים דהיינו על זו שלא נתקדשה לו וקידושין לבעל הזה הוה קידושין זה הוא עדות הנוגע לאחרים ואינו חוזר ומגיד. אע"פ שמ"מ נאמן עתה על עצמו בדבריו האחרונים לאסור אשתו עליו. על עצמו נאמן להחמיר. ולא לחזור ולהגיד ממה שנוגע לאחרים. נמצא ה"ל ע"א המסייע לו שהיא משועבדת לבעל זה. ושוב אינה נאמנת לומר לא נשתעבדתי לך. ומש"ה אמר ר"ת שאינה נאמנת. אחר שחדשתי זה מסברא דנפשי מצאתי למורי בס' המקנה ססי' מח כתב סברא זו שזה מיחשב כע"א ע"י שקידש אחותה. אלא שלא נחית למ"ש ע"ש. וברוך שזכיתי לכוון לדעת רבי ז"ל:

אמנם עיקר מה שהביאו להרב"י סברא זו בססי' מז מפני דברי תשובת הרא"ש נ"ל דלא היה צריך לזה דכל מעיין בצדק בלשון התשובה יראה כוונתו מבואר והכי קאמר במה ששכרה עדי שקר לא הוה כמודית דהרי אפי' היתה מודית בפיה עם צירוף רגלים לדבר ששכרה עדי שקר אפי' בצירוף שניהם לא היתה נאמנת לבעלה. אלא לשויה נפשה חתיכה דאיסורא ולא יותר. ולכל כי האי גווני מהני אמתלא וא"כ השתא שאינה מודית ואומרת אמתלא דמה ששכרה עידי שקר הוא כדי שלא תתבייש אם יביא הוא עידי שקרים. אין לך אמתלא גדולה מזו ומותרת. ע"ש ותראה כי כך המשך דבריו ודלא כמו שהבין הרב"י והגאונים ז"ל:

נחזור לשיטה זו דלאו כל כמינה לשווי' נפשה חתיכה דאיסורא היכא דמשועבדת לבעלה א"כ לפ"ז גם בעל שאמר אשתי זינתה לא מהימן לשויה נפשה חתיכה דאיסורא הואיל ומשועבד לה בתקנת רגמ"ה שלא לגרש בע"כ. וזה דעת רבינו שמעון שבמרדכי דקידושין סי' תק"ל ע"ש היטב ויען שלשונו מגומגם ומעורבב אפרש דבריו בעזה"י דלא מייתי ראיה מלשון משנתינו דאדרבה משמע הטעם משום גדר וסייג כמ"ש לעיל דתנן שלא תהיה נותנת עיניה באחר משמע משום גדר וזה לא שייך בבעל ותקנת רגמ"ה וכן אין להביא ראיה מהיתר תרומה. אך ראייתו מהני עובדי דנפטויי ואהוליי דמיירי בהו ר"נ ואמר בלשון מוחלט עיניה נתנה באחר ולית ביה מששא מבואר דלאו משום גדר הוא. ושלא תאמר אכתי דלמא טעמא משום דאיתתא המפרסמת עצמה בכך שקורי משקרי וכדעת הראב"ד וסיעתו הנ"ל. וגם זה לא שייך בבעל לכן כתב דז"א דלמ"ד נדר שהודר ברבים אין לו הפרה. והוא דעת ר"נ בגטין (מו ע"א) כמה רבים אמר ר"נ ג' ור"נ הוא מרא דשמעתתא הכא וא"כ למה לא תאומן במגו דאי בעית אסר תשמיש בעלה עליה ברבים דאין לו הפרה אפי' לדבר מצוה אע"ג ע"ד רבים יש לו הפרה לדבר מצוה. מ"מ ברבים אין לו הפרה אפי' לדבר מצוה ועיין סברות אלו בהר"ן סוף סוגיא דנודרת. וא"כ לר"נ דשמעתין יש להאמינה במגו דאסרה בעלה עליה בנדר ברבים דאין לו הפרה אפי' לדבר מצוה. ואין לומר דלא בעי' למיסרה נפשה על כל היהודים. ואם תאסור על בעלה לחוד תפסיד כתובתה. ז"א דהא עובדא דר"נ דנפטוי ואהלוי לא מיירי באונס דס"ל לרבינו שמעון דהאי שוגג כרצון הוא ואבדה כתובתה. ועוד דומיא דאינך עובדי דאירכוסי הוה מירכסא דקשה הא אין אוסרים על היחוד וע"כ משום דאמרה נמי טמאה אני לך ואי לאו דארכוסי היה נאמנת הואיל ויש רגלים לדבר וכמ"ש התוס' בכתובות בסוגיא דמורדת והתם ברצון ולית לה כתובה וה"נ מיירי עובדא דנפטוי ואהלוי וא"כ שפיר איכא מגו. ולמה לא תאומן אע"כ משום דלא כל כמינה להפקיע נפשה משעבוד בעלה אפי' ע"י מגו. אע"ג שיש לתמוה על זה. מ"מ כן הוא האמת א"כ ה"נ לאו כל כמיניה דבעל להפקיע שיעבודא דרגמ"ה. זה נ"ל תוכן כוונת המרדכי למעיין היטב בדבריו:

תביא ראיה לדבריה צ"ע מה צריך לומר שתביא עדים שזינתה לא ה"ל למימר אלא שאינה אוסרת עצמה לבעל הזה. ומשמע לי מזה כשיטת הסוברים דאם יש רגלים לדבר מההכרח והיינו ראיה שתביא שום סברא ורגלים לדבריה. ולהסוברים דאפקעינהו רבנן לקידושין י"ל תביא ראיה ועדים לדבריה מיד ולאלתר טרם יזדקק לה בעלה דמשיזדקק לה בעלה כבר יעקרו הקידושין למפרע ושוב לא יועילו עדים שהרי פנויה היתה למפרע:

מה שמקשים העולם על הסוברים הנ"ל דהאומרת טמאה אני לך ונטולה מן היהודים בפ"א וכיון שעקרו לקידושין ע"י טמאה אני לך שוב אינו יכול להפר בקודמין. כמה תשובות בדבר חדא כשאומרת כן אגלי בהתיתה שעושית להפקיע עצמה מבעלה ואינה נאמנת כלל ולא צריך להפקעת קידושין. ותו אפ"ה ע"ד בעלה נודרת ע' פירש"י נדה (מט ע"ב) ד"ה על דעת בעלה וכו' ע"ש. ועוד דלא תתחיל ההפקעה אלא סמוך לבעילה הראשונה אחר שאמרה טמאה אני לך ואז פקעי קידושי קמייתא למפרע ומיד חוזרת ומתקדשת ע"י בעילה זו וכבר הפר לה קודם ההפקעה. וזה פשוט שע"י הפקעת הקידושין לא יחזר לאיתנם כל הנדרים שהפר לה בעלה כל ימיה מקדמת דנא לא נסתפק בזה אדם מעולם ולק"מ הנ"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף