חתם סופר/נדה/כב/א

חתם סופר נדה כב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מ"ס דרכה של אשה לראות דם בחתיכה עי' רא"ש דמייתי שיטת ר"ש ופי' דבריו דמפני ג' קושיותיו הוצרך לומר דבהכי פליגי ת"ק ס"ל דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ואם כן ל"ל טעמיה דקרא משום דאין דרכה [לראות] כך דהא מקרא לא אמעוט אלא בבשרה ולא בבשר אחרת והיינו שפיר וחתיכה והרי דרכה של אשה לראות כן וע"כ משום חציצה הוא ומכ"ש שפופרת דאינו מינו אבל שארי אופנים אף ע"פ שאין דרכה של אשה לראות כך אין להתיר ולטהר ורבנן בתראי ס"ל אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה וזהו טעמא דקרא וממילא ה"ה לכל אופני ראיה שאין דרכה לראות כך טהורה היא. ולרבא כ"ע ס"ל כן. והשתא מיושבים כל הקו' דשפיר פליגי (אמאי) [אמה] דאר"א בהדיא וגם אביי הוצרך לפרש דבריו ולא הוי סגי למימר כי פליגי בחתיכה וגם הוי הך אין דרכה של אשה לראות כדלעיל דאף ע"פ שהוא דם נדה ממש מ"מ טהורה היא. והוא פשוט. והשתא לר"ש אפי' אי שיעא חתיכה ויצאה החתיכה ודם ע"ג טהורה כיון שאין דרכה לראות כך ועי"ז עשה ר' שמשון מעשה באשה שנפלו לה חתיכות בבית החיצון ולא שיצאו החתיכות לחוץ כמו שהבין הרב"י סי' קפ"ז דאם כן הו"ל למימר שהפילה חתיכות. אלא החתיכות נפלו לבית החיצון וכ"ז שהחתיכות שם אם בדקה אז ומצאה דם יש לתלות שבא ע"י החתיכה והו"ל אין דרכה לראות כך. בשלמא לרש"י דלא מטהר אלא בפלי פלויי א"כ הכא טמאה כי מי ראה שהחתיכות שבבית החיצון הם פלי פלוי' אבל לר"ש אפי' דם ע"ג חתיכה נמי טהורה נמצא כל דם שיצא דם החתיכה בשעת נפילה בין שיהיה בתוך החתיכה בבקעי' בין שיהיה טוח ע"פ החתיכה הכל דם טוהר. ואם כן הו"ל כאשה שיש לה מכה דע"י שידעינן שיש לה דם טוהר היינו דם מכה תלינן כל הדמים שתמצא בבדיקה בדם טוהר דמכה וה"נ איכא דם טוהר אע"ג דהני חתיכות לאו מכה נינהו מה בכך מ"מ הדם שע"ג דם טוהר הוא ותלינן בהו כל הדם שתמצא בשעת בדיקה. ולפע"ד משו"ה הוסיף הטור ורי"ו בדברי הר"ש "ולא "פסקה "לראות "כל "זמן "שהחתיכות "בבית "החיצון היינו משום דעכ"פ בעינן שתדע שמכתה מוציאה דם ואפי' לרשב"א דס"ל תלינן במכה אפי' אם א"י שמכתה מוציאה דם מ"מ היינו במכה שדרכה להוציא דם עכ"פ משא"כ הכא בהנהו חתיכות מאן לימא לן שדרכן להוליך דם טוח ע"פ בשעת שנפלו בבית החיצון לכן כתבו שלא היתה פסקה לראות כ"ז שהחתיכות בבית החיצון וכן היה דרכה כמה פעמים כשחזרו החתיכות למקומן לא מצאה דם כ"א בשעת וסתה וכשנפלו בבית החיצון חזרה לראות ולא פסקה הרי נראה לעין שהחתיכות הוליכו עמם דם מהמקור ואותו דם הוא דם טוהר לר"ש ואם כן מטהרי' כל בדיקותיה ולא ניחוש שמא ירד גם דם נדה בלא חתיכות זה לא חיישינן כי היכי דתלינן במכה זהו נ"ל פי' דברי ר"ש והטור הארכתי בזה לפי שראיתי דברי הרב"י ורמ"א וט"ז וגם ד' תשובת מעיל צדקה והנלע"ד כתבתי והמעיין יבחר:

אמנם כ"ז לפי הפשוט כנראה מפשטיות לשון הרא"ש והטור אך בפלתי השיאו לדרך אחר ואמר שהוא מה שהמקור נמשך למטה ממקומו לבית החיצון ומשם היתה מוציא דם ע"י עדי הבדיקה וטיהר ר"ש משום שא"ד לראות כך ונב"י צווח ע"ז ככרוכיא [הא] כל דם היוצא מהמקור טמא יהיה במקומו או שלא במקומו. ולפע"ד בהבין גוף הענין אין דרך האשה לראות כך מה הוא ואם באנו לידי מידה זו א"כ נטהר כל מראה הדמים שאינם אדומים ממש כי אין דרכה לראות אלא דם צלול אדום וכל ההשתנות היא ע"י חולשא ומכה וכן כל דם יבש. אבל הענין נ"ל הוא מאי דאמר שמואל לקמן פ' הרואה כתם בבשרה עד שתרגיש בבשרה ואף ע"ג דצריכי' קרא למעוטי שפיר וחתיכה תרתי ש"מ. ונ"ל דהאי עד שתרגיש לאו דוקא פתיחת פה המקור כמ"ש בתה"ד אלא כל הרגשה שתרגיש בגופה ע"י התעוררות הדם [לאפוקי זיבת דבר לח בעלמא כמו שביארתי יפה בתשובה בעזה"י] אבל עכ"פ בעינן שע"י התעוררת הדם חוששת בגופה ולכל הפחות תרגיש פתיחת פה המקור או כעין צער מי רגלים וכדומה משא"כ אם אין הדם מעורר שום דבר בגופה רק שהוא זב מבשר מת אע"פ שהוא דם נדה באמת מ"מ טהור הוא והה"נ דם היוצא עם חתיכה אזי אין הדם מעורר לצאת אלא החתיכה הוליכה דם עמה כי המקור כולו עורקים וגידים קטנים וא"א שיצא ממנו דבר מבלי שיוליך עמו דם ולא שהטבע הקיאה להדם ההוא משו"ה טהור והאי עד שתרגיש בבשרה דאמר שמואל והאי למעוטי שפיר וחתיכה משום שאין דרכה של אשה לראות כך הכל הולך אל מקום אחד. והשתא נחזי אנן אם המקור נמשך למטה לבית החיצון באופן שכשבודקת עצמה מגיע עם העד לפני פה המקור ומוציאה עמה דם אין זה בא בהתעוררות עצמו רק שהוציאה ע"י העד בשלמא כשהמקור במקומו ואז א"א בשום אופן שיגיע העד לפנים מפה המקור שהרי בדוחק גדול תגיע אל מקום שהשמש דש והשמש אינו מגיע לעולם יותר מקרוב לפה המקור כמ"ש הרמב"ם וכ"כ לעיל במשנת פרוזדור. וא"כ כשמוצאה דם על העד אזי הדם מעצמו יצא מהמקור ונפל על העד וחזקה על דם היוצא מאליו שאינו יוצא אלא בהרגשה א"כ מסתמא היה בהרגשה אלא היא סבורה הרגשת עד היה משא"כ כשהמקור נמשך לבית החיצון באופן כשתבדוק תגיע בו ותוציא דם ממנו ה"ז כרואה [דם] בלא הרגשה ומשו"ה טיהרה ר"ש ועי' מ"ש רשב"א בשמעתין כשהכניסה ידה והוציאה דם ומ"ש נלע"ד נכון ולמעשה יש להתיישב ולצרף עוד סברות לזה:

לפי שא"א לה בלא צחצוחי זבה ע' מרדכי חולין ס"פ הזרוע הקשה ליבטל ברובא וכן יבמה שרקקה דם א"א לה בלא צחצוחי רוק ליבטל ברובא ותירץ כיון שאין ההיתר היה ניכר לבדו לעולם לא מצי ליבטל וע' מ"ש פלתי סימן ק"ב ועי' מ"ש משנה למלך ספ"א מהל' משכב ומושב ועי' מ"ש פלתי סימן י"ד ולפע"ד דר' משולם שבמרדכי נמי לא אמרו במב"מ דרחמנא אמר אחרי רבים להטות מה לי אי היה מעורב בתחלתו או לא אלא המרדכי מיירי בא"מ דאזלינן בתר טעמא וחזותא ולא מהני רובא בכי הא אמר דא"נ ליכא חזותא או טעמא מ"מ עדיין אין בכח ההיתר לבטל האיסור אם לא היה ניכר מעולם והיינו כגון צחצוחי רוק בדם או צחצוחי זיבה שבקרי אבל בתערובת חלב בחלב שביו"ד סימן י"ד הנ"ל או תערובות פרוטה בכיס בתוס' שהקשה הפלתי שם שהוא מב"מ דמדאורייתא ברובא בטל אין שום חילוק בין היה ניכר או לא:

ובסברא זו נ"ל ליישב שיטת הרשב"א שהביא ב"י ביו"ד סימן קפ"ז דאם יש לה מכה תולה במכתה אפי' א"י שמכתה מוציאה דם אפי' בשעת וסתה ותמהו האחרונים על סברא שלו מ"ט להקל כ"כ גם הקשו מפ' הרואה כתם גבי ר"ע שהורה כן גבי כתם וראה תלמידיו מסתכלין וא"ל לא אמרו בכתמים להחמיר אלא להקל משמע דוקא בכתמים ולא בראיה ממש עי' ח"צ. והנה כבר הלכו נמושות לומר דמטעם ס"ס נגע ביה ודחו מכמה טעמים דרוב דמים מן המקור יוצאים בהרגשה והו"ל דם מקור ודאי ודם מכה ספק כי אין אנו יודעים אם מכתה מוציאה דם. ואומר אני נהי דס"ס לא הוי לומר שמא מן המכה ואת"ל דם נדות דלמא בלא הרגשה מ"מ ספק א' מיהת הוה ונימא כך שמא דם טמא היינו מן המקור בהרגשה שמא דם טהור והיינו או מן המכה או מן המקור בלא הרגשה וכיון דאית לן עכ"פ ספק א' ממילא יכול לעשות מזה ס"ס ונימא כך ספק אית כאן דם כלל שיצא מהמקור בהרגשה ספק לית כאן ואת"ל אית כאן מ"מ שמא גם דם מכה הרבה יצא עמו ונתערבו בתוך המקור טרם צאתם לחוץ לבית החיצון ונתבטל דם הנדה שבהרגשה בתוך דם הטהור שממכה וטהורה ואי"ל שם אונס חד הוא דהרי ספק הראשון מתיר יותר מן השני לא מיבעיא אי נימא פרישת עונה סמוך לוסתה דאורייתא אפי' וסתות דרבנן כמ"ש במק"א דשמא תראה חיישינן א"כ לספק הראשון שאינו דם מקור כלל אינה מונה וסת בראיה הלזו אפי' אם נתרפאת המכה אח"כ לא תחוש זו ליום הזה כלל ואי לספק השני שיצא דם מקור בהרגשה אלא שנתערב א"כ אם נתרפאת המכה בחודש השני צריכה שתחוש ליום הזה. אלא אפי' אי נימא דווסתות דרבנן לגמרי ואפי' לשמא תראה לא תחוש נמצא מה"ת אין ספק א' מתיר יותר מן השני מ"מ איכא למצוא נפקותא בין ב' הספיקות. והוא דאפי' [למאי] דקיי"ל מקור מקומו טמא ואפי' דם מכה היוצא מן המקור מטמא טומאת ערב מיהת מ"מ היינו בשהוא לח אבל יבש אינו מטמא משא"כ דם נדות מטמא אפי' ביבש וא"כ אע"פ שמתערב עם דם הנדות מ"מ כשנוגע בכל התערובות מטמא אפי' ביבש עי' במשנה למלך הנ"ל. ודין ס"ס שיכול להתהפך אין כאן דא"א להתחיל ולומר איפכא שמא לא נתערב דם המקור שהרי בתחלה אנו צריכין לדון אם יש כאן דם מקור כלל וזה פשוט. נמצא שזה ס"ס טוב מצורף לזה חזקת טהרת האשה וסברת הרשב"א נכונה. אלא שעדיין יש לפקפק דהרי לדעת ר' משולם הנ"ל לא מהני תערובות בכה"ג שההיתר לא היה ניכר מעולם בפ"ע וה"נ ע"כ כבר נתערבו בתוך המקור דאם אחר שיצאו מן המקור הא כבר טמאה האשה משיצא לבית החיצון וע"כ צ"ל שמיד במקור נתערבה ונמצא שלא ניכר ההיתר מעולם ולא יועיל התערובות אך לזה י"ל לפמ"ש לעיל דבמין במינו דקיל מודה המרדכי דמהני וה"נ מב"מ הוא דם בדם. אך כ"ז למ"ד מב"מ חד בתרי בטל אבל למ"ד מב"מ לא בטיל ליתא לכל הנ"ל ואינה טהורה אלא ביודעת שמכתה מוציאה דם. ודוקא בכתם הקילו אפי' א"י שמכתה מוציאה דם. והא"ש הא דאמר ר"ע לתלמידיו שהסתכלו זה בזה לא אמרו כתמים להחמיר אלא להקל היינו כדי להפיס דעת תלמידיו אפי' אי ס"ל מב"מ לא בטיל שהרי חמשה תלמידים היה לו לר"ע ר' יהודא ור"מ ור' יוסי ור"ש ור' נחמיה ור' יהודא ס"ל בכוליה תלמודא מב"מ ל"ב וכן ר"ש לדעת הר"ש במס' טבול יום ואינהו לא שמענום דפליגי ואפשר ר"ע גופיה ס"ל כן .משו"ה הוצרך לתלות הטעם דבכתמים הקילו אבל לדינא א"ש כהרשב"א הנ"ל ומ"מ עדיין צריך הדבר תלמוד לסמוך ע"ז למעשה:

כי יזוב זוב דמה אמר רחמנא צ"ע קצת דנקט קרא דפרשה שני' שהיא פרשת זיבה בלא עת נדתה ושביק קרא דפרשה ראשונה דמיירי בנדה ממש והתם נמי כתיב לשון זיבה ואי נימא דמיתורא דכי יזוב זוב הוא דנולד לו ספיקו הוי א"ש. אלא דלפ"ז איכא למימר לקושטא דמילתא דבימי נדה דכתיב דם יהיה זובה יהיה רבויא לרבות אפילו יבש נמי ובימי זיבה כתיב כי יזוב זוב למעוטי יבש. וא"כ יהיה בימי נדותה מטמא אפי' ביבש ובימי זיבה לא תטמא אלא בלח. ואל תתמה שכן ימי [נדה] חמורי' מימי זיבה שבימי נדה מטמאת אפי' מחמת אונס לידה ולא בימי זיבה עי' לקמן ל"ו ע"א. וסברא זו כתבו תוס' ר"פ דם הנדה לחלק בין דם נדה לזובו של זב זכר ע"ש ואם כן ה"נ נימא הכי וא"כ מאי פשיט ממשנה ר"פ דם הנדה ודריש פ' המפלת דלמא התם איירי בימי נדה אבל בימי זיבה אה"נ דדם היבש טהור וצ"ע קצת:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף