ריטב"א/נדה/כב/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רי"ד רמב"ן רשב"א תוספות הרא"ש ריטב"א מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א חתם סופר רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מ"ס מקור מקומו טמא. פי' ר"א וה"ק ואי לאו היא טהור' אבל הדם טמא ומ"ס דהיינו רבנן מקור מקומו טהור והיינו דאמר אין זה דם נדה כלו' לא דם נדה ממש ולא דם טומאה דלטומאה נמי נדה קרי לה.
בעא מיניה רבה מרב הונא הרואה קרי בקיסם מהו ממנו אמר רחמנא וכו' או דלמא האי ממנו וכו'. פי' הא ודאי פשיטא ליה דבעיא שיצא טומאתו לחוץ דהא משנה מפורשת פ' יוצא דופן אלא דמספקא ליה מאי דכתב רחמנא ממנו אי לההיא אתא או למעוטי קיסם ואיכא' דקשי ליה דמאי מספקא ליה דהא ודאי לטומאה בחוץ לא מצטריך קרא דהא גבי נדה אצטריך קרא דמבשרה לומר' שמטמאה בפנים דאלמא דין טמאה בחוץ ולא בפנים והיכי אצטריך קרא הכא לטומאת תוץ והתם לטומאת פנים דאי לא כתב רחמנא מבשרה לטומאה מבפנים לא אצטריך קרא הכא לטומאת חוץ דלא נגמר מזבה ועוד תירצו דהתם דאפשר לדם לעמוד בפרוזדור הוה ס"ד שאינו טמא שם ואינו כאלו הוא במקור אבל הכא דכיון דנעקר שותת ואין דרכו לעמוד דילמא הוה ס"ד שיהא נידון כאלו הוא בחוץ ומצטריך קרא שלא יטמא עד שיצא לחוץ. וא"ת והא בפ' יוצא דופן אמר להדיא דטעמא דקרי מטמא בחוץ היינו מדכתיב ממנו עד שתצא טמאה לחוץ וי"ל דההיא בתר מסקנא דהכא איתמר דה"ל מיעוט קיסם מדכתיב אחרינא.
והלא הוא עצמו אינו מטמא כחתימת פי האמה. כן גר' רש"י כחתימת בכא"ף וי"ג בחתימת פי אמה כלומר שאינו מטמא אלא כשחותם פי אמה ממש וא"כ פשיטא דבקיסם טהור ואין גרסא זו מחוורת בעיני דהא מכיון דא"ל בהא לישנא דתמיהא מכלל דאף לרבה הכי ידיעה ליה וא"כ מאי מבעיא ליה מעיקרא ולכך גר' רש"י מחוורת מיהו לא פשיטא ליה משום דכיון דבעי' שיעור קרי בחתימת פי אמה דבקיסם בצר ליה שיעורא דהא ליתא שהרי אין אנו באין לומר שלעולה לא יהא טמא אלא בקיסם אלא דאי איכא במאי דנקט בקיסם שיעורא שיהא טמא אלא ה"פ דכיון דבעינן שיעורא לטמא מכלל דנוגע הוא דאילו ה"ל רואה לא בעינן שיעורא בדלא בעי' גבי נדה וזבה וא"ת והיכי פשיט לה הכי להדיא דהא ר"נ הוא דבעי שעורא בחתימת פי אמה אבל רבנן פליגי עליה ולא בעי שיעורא וכדאיתא בפ' יוצא דופן ודילמא רבה אליבא דרבנן הוא דבעי לה י"ל דקים ליה לרב הונא דהלכתא כר' נתן וכסברא דשמואל רביה דבפ' יוצא דופן וקים ליה נמי דרבה הכי ס"ל א"נ דאפי' לרבנן קא פשיט ליה דלא פליגי רבנן בהא כלל אלא בשיעורא בלחוד ולא אשכחן דאישתמיט חד דדילמא איכא בינייהו חמי דלפ' הוי נוגע ולרבנן הוי רואה פירושים אחרים יש וזהו הנכון. ואיכא למ"ד דלרבנן נמי הוי נוגע מדלא מטמא אלא טומאת ערב כנוגע בשרץ ואינו נכון בעיני כלל חדא דא"כ הל"ל בהדיא ועוד דהמשכת ימי טומאה גזירת הכתוב וכדמפלגי בטומאת מת גופא וכן בטומאת זיבה שיש טמא טומאת ערב ויש טומאת ז'.
למימרא דנוגע הוי. פי' תלמודא הוא דמקשי לה דאלו לרבה לא הוה ליה לאורוכי כולי האי אלא דילמא אלא מעתה וכו'.
אל יסתור בזיבה. פי' כשם שהנוגע בשרץ ונבלה אינן סותרי'.
אלא מעתה תסתור כל ז'. פי' דבשלמא אם הוא סותר מדין עצמו אין לו לסתור אלא בשיעור עיקר טומאה שהיא טומאת ערב.
צחצוחי זיבה לא סתר כל ז'. פי' דאהני לי' תערובת קרי שבו שאינו סותר מעצמו שלא יסתור גם צחצוחי זיבה שבו אלא כדין קרי שבו.
לח ונעשה יבש לא קמבעיא ליה פי' דההיא מתני' בלח ונעשה יבש הוא ואיכא דק"ל דהא לקמן בפ' דם הנד' מפרש לה תלמודא אפי' ביבש מעיקרו וי"ל דהתם אמסקנא דהכא סמיך דאכרחנא הכי מאידך מתני' דמייתי בסמוך.
הא נמי תנינא המפלת כמין קליפה כמין שערה וכו'. הק' בתוס' מה ראיה היא זו דדילמא שאני הכא דכיון שנמוחו כלא נחשבין ליה וכדתנן בפ' דם הנדה השרץ והנדה מטמאין לחין ואין מטמאין יבשים ואם יכולים לשרות ולחזור כמות שהיו מטמאין יבשים דאלמא כל שיכול לחזור בכך שהיה יכול לחזור לכמות שהי' אפי' ביבושותו חשבינן ליה כאלו לח וליכא למימר דהתם הוא לפי שחוזר לכמות שהי' במעת לעת בלחוד והכא אפי' מעת לעת דאדרבה אמרי' לקמן דגבי שרץ ונבלה דאקושי בעינן מעת לעת אבל דם דרכיך לא בעינין מעת לעת ואינה קושיא דהתם דידעינן בודאי שהיה לח מעיקרו וירדה להן טומאה בלחות גמורה דין הוא שאין יוצאין מטומאתן על ידי יבשות כל זמן שיכולין לשרות ולחזור לכמות שהיה והרי הן עומדין בלחותן כמעיקרא אבל הכא שיצאו יבשין מעיקרן אין שריה ונימוח זה דן אותם כלחין דליחול עליה טומאה לכתחלה מפני שריה זו והיינו דאמרי' מעיקרא לח ונעשה יבש לא קמבעיא לי דודאי כיון דנחתא ליה טומאה בלחות דין הוא שיהא כדינו אעפ"י שנתייבש וכדדרשי' בפ' דם הנדה דם זיבה כהויתה יהא וכההיא דהשרץ והנבלה שאף עפ"י שאין מטמאין יבשין לא מחתינן להו מטומאתן בלחות עד שיתייבשו לגמרי שלא יוכלו בשריה מעת לעת לכמות שהיו וכ"ש זה דכתיב דם יהיה זובה בהוייתא יהא וכי קמבעיא ליה בדם שהיה יבש מעיקרו אי חשיב דם דליחות ליה טומאה והיינו דאהדר ליה הא נמי תניתוה כלו' והכא בתחלת יציאתן מן הפרוזדור יבשין היו וכי נוחו לא מהני לשוויינהו בלח כיון דיבש מעיקרו הוא אלא ודאי דדם יבש דם הוא ומטמא.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |