רשב"א/נדה/כב/א

רשב"א נדה כב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

או דילמא הא ממנו עד שתצא טומאתו לחוץ, איכא דקשיא להו, היכי מספקי' להו אי האי טומאתו ממנו בעד שתצא טומאתו לחוץ, דא"כ הכא איצטריך קרא לומר שלא יטמא בפנים דאלמא אי שתיק קרא מיניה מדינא הוה אמינא דמטמא אפילו בפנים, והתם איצטריך רחמנא לרבויי שיטמא, בפנים כבחוץ דאלמא מדינא אי שתיק קרא מיניה לא הוה מטמא בפנים עד שתצא לחוץ, ויש מפשים, דכיון דגלי רחמנא בזבה שמטמאה בפנים כבחוץ, איצטריך לגלויי בזב שאינו מטמא אלא בחוץ, שלא תאמר דזב וזבה הוקשו, אי נמי בדין היה באיש לטמא בפנים, משום דכיון שנעקר שותת הוא ויורד ואין שם מקום להתעכב, אבל באשה שמתעכב דם בפרוזדור, הייתי אומר שלא תטמא עד שיצא לחוץ ממש, לפיכך הוצרך הכתוב להשמיע בזה ובזה, ומיהא אכתי קשה לי, מאי קמבעי ליה, מתניתין היא שאין זב ובעל קרי מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ, וכדתנן לקמן בפרק יוצא דופן (מ, א), אלמא האי ממנו להכי הוא דאתא, וכדדייקינן ליה מיניה התם בגמרא. אלא נראה לי דהיא גופה קא מיבעיא ליה כיון דרבה הכתוב פנים כחוץ בזבה, הא דתנינן הזב ובעל קרי אין מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ, מהיכא גמרינן ליה, אלימא מדכתיב ממנו עד שתצא טומאתו לחוץ, ומינה, דאילו ראה קרי בקיסם טמא, דהא יצאה טומאה לחוץ, או דילמא האי ממנו לעד שתצא ממנו ולא בקיסם הוא דאתא, וזב ובעל קרי שאינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ, מזבה גמרינן לה. דמדאיצטריך רחמנא בזבה שתטמא בפנים כבחוץ אלמא בזב ובעל קרי מדינא לא מטמאי עד שתצא טומאתן לחוץ. והיינו דבעי לה הכא ולא בעי לה גבי מתניתין דפרק יוצא דופן, משום דהכא איירי ברואה דם בשפופרת, שהוא ענין דומה לו, ואייתינן נמי דרשא דבשרה שמטמאה בפנים כבחוץ כנ"ל.

והלא הוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה. פירש רש"י דשיעור חתימת פי האמה קאמר, והכי קאמר והלא הוא עצמו אינו מטמא אלא בשיעור חתימת פי האמה, כיון דנפקא בקיסם, בציר ליה שיעורא כעובי הקיסם, ורב הונא לאו כר' נתן דאמר שזב צריך חתימת פי האמה קאמר ליה, דאם איתא, הוה לן לאקשויי הכא עליה והתנן הזב ובעל קרי מטמאין בכל שהן, וכדמקשינן לקמן בפרק יוצא דופן (מג, ב) עליה דשמואל, דאמר זב צריך כחתימת פי האמה, ואקשינן והתנן זב ובעל קרי מטמאין בכל שהן, ופרקינן הוא דאמר כר' נתן, אלא ודאי רב הונא בזב כרבנן סבירא ליה, אלא דבבעל קרי לא סבירא ליה כותייהו, דמדלא חלק בהן הכתוב בין רואה לנוגע, דאפילו ברואה לא טמא אלא טומאת ערב כנוגע, אלמא רואה מדין נוגע טמאו הכתוב דאין לך רואה שאינו צריך ספירה כנדה וזב וזבה, וכיון דלא טמאו הכתוב אלא מדין נוגע, צריך הוא שיעור כנוגע והיינו דאקשינן למימרא דנוגע הוי, אלא מעתה אל יסתור בזיבה, ואלו כר' נתן אמרינן מאי קושיא, והלא זב שצריך שיעור, ואפילו הכי סותר בזיבה, וכן נמי הא דפרקינן לפי שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה, ואילו לר' נתן מאי פירוקא, והלא אפילו זב ממש פחות מכשיעור לאו כלום הוא, וציחצוחין מאי אהנו ומאי סתרי, אלא דק"ל להאי פירושא, דאי חתימת פי האמה משום שיעורא בלחוד הוא, מאי קושיא והלא הוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה, והלא בקיסם חלול אפשר לצאת בו כשיעור חתימת פי אמה. ועוד דבכולהו נוסחאי הכא בחתימת י אמה,בבי"ת השימוש גרסינן, ולא כחתימת בכ"ף ועוד דהוא ליה למימר בכחתימת פי אמה, או לימא צריך כחתימת פי אמה, אלא משמע דחתימת פי האמה ממש בעי, כלומר שיגע ממש, ואפילו כי איכא שיעור חתימה לא מטמא עד שיהא שם כחתימה וחותם ממש, כלומר שיגע בפי האמה כולה. ועוד קשיא לי, דאי רב הונא כרבנן סבירא ליה בזב, בבעל קרי דאמר כמאן, לא כרבנן ולא כר' נתן, ואפילו ר' שמעון דאמר בפסחים בפרק אלו דברים (סז, ב) דסבר לה בזב כר' נתן ואתקש בעל קרי לזב, אפילו כדידיה נמי לא אתיא, דעד כאן לא בעי ר' שמעון שיעור בקרי, אלא משום הקישא דזב, הא אלו סבר ליה כרבנן בזב אף בקרי לא היה מצריך חתימת פי האמה, ועוד דאם איתא, התם בפסחים דאמרינן דר"ש בעי כחתימת פי האמה בקרי, למה לן לאפוקי לגמרי מהלכתא ולומר דסבר ליה בזב כר' נתן ואיתקש קרי לזב, לימר קסבר ר"ש בקרי דבעי כחתימת פי אמה, כלומר משום דאין טומאת ראייתו צריכה ספירה, אלא טומאת ערב כמגעו, ובסבריה דרב הונא, ועוד דכי אקשי ליה רב הונא לרבא, והלא הוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי אמה, ליבעי מיניה זב שראה בקיסם דלא בעי שיעור, אלא שבזו י"ל דפשיטא ליה דלאו משום דכתיב כי יהיה זב בבשרו, כדפשטינן בזבה מדכתיב בבשרה, אלא כולהו ק"ל, ועוד דאי כרבי נתן מאי קאמר גזירת הכתוב היא, זיבה גמורה סתרה שבעה, צחצוחי זיבה לא סתרה אלא יום אחד, והלא לרבנן אף צחצוחי זיבה, זיבה גמורה היא, דהא מטמא בכל שהוא. ויש מפרשים דרב הונא כר' נתן סבירא ליה, וכשמואל רביה דאית ליה הכין, וכדאיתא לקמן בפרק יוצא דופן (מג, ב) והוה מצי רבא למימרא ליה אנא כרבנן סבירא לי, ואליבא דרבנן קא מבעיא לי, והא דאקשינן למימר דנוגע הוי, לי דכיון דחתימת פי אמה בעית, אלמא אינו משום רואה אלא משום נוגע, אלא מעתה אל יסתור בזיבה, ואע"ג דלר' נתן בזוב ממש בעי חתימת פי אמה, ואפילו הכי לא הוי משום נוגע אלא משום רואה, הכי קאמר ליה, בשלמא זיבה אע"ג דבעי חתימת פי אמה, גזירת הכתוב הוא דלא תטמא אלא בראיה שיש בה נגיעה, והיינו דנגיעתו אינה אלא טומאת ערב וראיתו טומאת שבעה, אלא קרי, בשלמא אי לא בעי שיעור, דינא הוא דיסתור, משום דדמי בחד צד לזוב, דאף הוא מטמא דין רואהאע"פ שאינו נוגע, אלא אי אמרת בעי שיעור מאי טעמא סתרה והלא לא דמי לזוב כלל, אלא הרי הוא כמגע עצמו שלא בראיה, דזה וזה במגע וזה וזה טומאת ערב, ופרי' משום דאי אפשר לקרי של מי שהוחזק זב בלא צחצוחי זיבה, ואי אמרת וצחצוחין מאי מהנו, והא בעינן שיעור ואפילו לזוב עצמו, י"ל משום דהוה ליה מין במינו ומין במינו אינו חוצץ. וגם בזה צריך עיון, דהא זוב וקרי שני מינים מוחלקים הן לגמרי, כדאיתא לקמן בפרק בנות הכותיים (לה, ב) וכדתניא זוב דומה למי בצק של שעורים זוב בא מבשר מת ושכבת זרע באה מבשר חי וכולי כדאיתא התם. ועוד דכי לא חיצא מאי הוי מכל מקום שיעור כחתימת פי אמה בעינן דר' נתן שיעור כחתימת פי אמה בעי, והא ליכא אלא צחצוחין בלבד, ואי אמרת מצטרפא, אם כן מצינן קרי שסותר ותהדר קושיין לדוכתה, ועוד דכי פרכינן אלא מעתה תסתור כל שבעה, אדרבה הוה לן למפרך כי איכא צחצוחי מאי הוי, והא ליכא חתימת פי אמה, דכי לא סתרה לא הוי חדוש, אלא כי סתרה הוא דהוי חדוש עוד צ"ע.

הא נמי תנינא המפלת מין קליפה מן שערה מין עפר כמין יבחושין תטיל למים אם נמוחו טמאה. הקשו בתוס' כיון דאפשר לימוח, לאו יבש מעיקרא הוא, וכלח חשבינן ליה, דהא תנן בפרק דם הנדה (נד, ב) אבל השרץ והנבלה מטמאין לחין ואין מטמאין יבשים ואם יכול לחזור ולשרות כמות שהיו מטמאין לחין ומטמאין יבשין, אלמא כל שיכול דרך שרייה לחזור לכמות שהיה, אפילו ביבשיתן חשבינן ליה כלח. ואין לומר, דהתם כשחוזרים לכמות שהיו בתוך מעת לעת, והכא אפילו לאחר מעת לעת, דהא ליתא, דאדרבה מיבעיא בעינן לה לקמן (ע"ב) אי יהבינן ליה לדם דרכיך מעת לעת כשרץ ונבלה או פחות מכן, כיון דהנך אקושי ודם רכיך, אלמא מפשט פשיטא להו דאפילו מעת לעת לא יהבינן לדם, ותירצו הם ז"ל דעיקר בעיין דהכא, משום דכתיב כי יזוב זוב דמה, וקא מיבעיא ליה אי בעי דדאיב ביציאתו מן המקור, שיזוב, למעוטי יבש שאינו זב, ואע"פ שהוא חשוב כלח מ"מ אינו זב, וקא פשיט ליה מדתנן המפלת כמין קליפה, וכו' ואינו מחוור בעיני, חדא דא"כ מאי קא מקשה תו אי הכי כי לא נימוחו נמי, דלדידיה דס"ל דזב ממש בעינן, מתני' מי ניחא אדרבה לדידיה תקשי ליה מתניתין טפי, מיהו א"ל בהא, דלא מפרשי' האי אי הכי דאי אמרת בשלמא ויש לנו כיוצא בו בתלמוד בפרק קמא דמציעא (ט, א) גבי נקנה רכוב במוסרה ואחרים כיוצא בו, אלא דאכתי קשיא לי, דאם כן מאי קא מהדר ליה ברישא תנינא דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין ומטמאין יבשים והיכי שייכא הא לבעיא דקא בעי מיניה, איהו בעי אי בעינן דם שיזוב בשעת ראיה, ואיהו אהדר ליה דדם יבש מטמא, ודוחק הוא לומר, דהמתרץ לא הבין מעיקרא עיקר בעיא עד שפירשה השואל לבסוף. וי"ל דר' אליעזר משמע ליה דמתניתין כללא קאמר לכל דם יבש ואפילו מעיקרו, וקושטא דמתניתין הכין הוא כמו שאכתוב בסמוך, אלא דר' יוסי ב"ר חנינא א"ל דדילמא מתני' דוקא בלח ונעשה יבש. ונ"ל דעיקר קושיא ליתא, דהכי קא מיבעיא ליה דם יבש אי מקרי דם או לא, ואתי למפשטה מדרבנן דם הנדה מטמא לח ומטמא יבש אלמה לא נפק מתורת דם מחמת שנתיבש, ואהדר ליה, לח ונעשה יבש לא קא מיבעיא לי, דכיון דנחתא ליה טומאה, לא נפיק מתורת דם טמא ואפילו שנתיבש, ומשום דכתיב דם יהיה זובה בהויתו יהא, כדדרשינן בריש פרק דם נדה (נד, ב) והיינו נמי טעמא דשרץ ונבלה דמטמאין יבשים כשיכול לשרותן ולחזור לכמות שהיו, דכיון דנחתא להו טומאה בלחותן, אינן עולין מטומאתן עד שיתיבשו לגמרי שלא יוכלו לחזור לכמות שהיו ע"י שריית מעת לעת, אלא כי מיבעיא לי ביבש מעיקרו, דלא נחת ליה לידי טומאה בלחותו, ימקרי דם לאחותי ליה טומאה ביבשותו, שיהא מטמא את האשה אם לאו, ואמר ליה, הא נמי תניתוה, במפלת כמין קליפה כמין שערה אם נמוחו טמאה, אלמא אע"ג דלא נחת ליה לידי טומאתו עד שנתיבש טמא ומטמא. ואקשינן אי הכי כי לא נימוחו נמי, כלומר אי אמרת בשלמא דם יבש מעיקרן לא מטמא ניחא, דהכא כי נתיבש כולי האי שאינו נימוח טהורה, והאי דמטמא בנימוח, משום דמוכח מילתא דלאו דם יבש מעיקרא הוה, אלא יצא לפרוזדור ונתיבש שם ואח"כ יצא לחוץ ומ"ה כששורין אותו בפושרין חוזר לכמות שהיה, אבל כי לא נימוח מוכחא מילתא דיבש מעיקרו הוה. אלא לדידך דאמרת דדם יבש מעיקרא נמי טמא ומטמא, כי לא נימוח נמי, ומשני כי לא נימוח בריה בעלמא הוא, כלומר אין שרייתו אלא להבחין אם הוא דם שנתיבש או בריה בעלמא, דכל שלא נימוח מוכחא מילתא דלאו דם הוא, אלא בריה בעלמא. והיינו דאקשינן ומי איכא בריה כי האי גונא, כלומר בריה ממש שאינה דם, א"ל וכדתניא.

והא דאמרינן: כי לא נימוחו בריה בעלמא נינהו. לאו למימרא דכל דם יבש נימוח, וכל שאין נימוח אינו דם, דא"כ הא דתנן (לקמן נד, ב) דם הנדה מטמא לח, ומטמא יבש היכי משכחת לה, דהתם ודאי אפילו ביבש מעיקרו קאמר, וכדאמרינן התם בגמרא אשכחן לח יבש מנא לן אמר ר' יצחק אמר קרא יהיה בהויתו יהא, ואימה הני מילי בלח ונעשה יבש, יבש מעיקרו מנא ליה, דאלמה מתניתין אפילו ביבש מעיקרו, ובשאינו יכול לשרות ולחזור לכמות שהיה קא מיירי' ועוד דאלו בדם יבש שיכול לשרות ולחזור לכמות שהיו מטמאין, למאכלחי' חשבינן להו, אלא ודאי בדם שאינו יכול לשרות ולימוח קאמר, אלמא ע"פ שאינו נימוח דם הוא ולא בריה. והתם הכי גרסינן ותו הא דתנן המפלת כמין קליפה, ושתי שאלות שאל, לומר דאפילו הני דהוו כעין בריה מנא לן דכי נימוחו טמאים, ולאו למימרא דדם יבש שיכול לשרות ולימוחכענין הני קאמר, ואע"פ דמשמע הכא בשמעתין דמתניתין דדם הנדה מטמא יבש כשנתיבש לאחר שיצא לחוץ קאמר, ולא ביבש מעיקרן, לא היא, דמתניתין אפילו ביבשר מעיקרו קאמר, אלא דר' יוסי בר חנינא הוא דדחי ואמר, דדילמא דוקא בלח ונעשה יבש לאחר יציאתו דומיא דבשר המת. אלא מיהו קושטא דמילתא, תנא מתני'כללא קא כייל, דכל דם יבש מטמא, ואפילו יבש מעיקרו, וכדמוכח סוגיא דגמרא דהתם וכדכתיבנא. אעפ"י שראיתי לר"ח ז"ל שכתב שם ואסיקנא, בין דם לח ונעשה יבש בין יבש מעיקרו כמו קליפה כמין עפר כמין יבחושין וכיוצא בהן תטיל למים, לא נראו לי דבריו, משום דכי אמרינן ואימא הני מילי לח ונעשה יבש, יבש מעיקרו מ"ל אעיקר מתני' דקתני דם הנדה מטמא לח ויבש קא מהדר, ולומר דמתניתין סתמא קתני, ואפילו יבש מעיקרו, ועלה קא בעי מ"ל, ומתניתין בשאינו יכול לשרות קאמר, אלא ודאי לא אמרו אלא במפלת כמין אלו וכיוצא באלו שהם בריות, אבל דם יבש לא, אלא בין נימוח בין לא נימוח טמאה, ואין לומר דדוקא במעוברת אמרו שתולים אותה בבריה, דהא משמע דלא שנא מעוברת ול"ש אשה אחרת, משני מעשיה דיבעין דקתני מעשה באשה אחד שהיתה מפלת כמין קליפות וכו', מדקתני שהיתה מפלת, משמע שהיתה למודה בכך, ואלו במעוברת ה"ל למתני שהפילה, אלא כדאמרינן, ואע"ג דקתני במתניתין כמין עפר, עפר נמי לא דמי לדם יבש, דאין הדם עשוי להיות יוצא נפרך וכתוש כעפר, והילכך כל שאין נמוח מוכחא מילתא דלאו דם יבש הוא אלא בריה בעלמא. וזו ראיה לדברי הראב"ד ז"ל, שפסק בדם יבש שאפי' לא נמוח טמאה ועוד נ"ל להביא ראיה לדבריו, מדרב יהודה אמר שמואל דמוקי פלוגתייהו דר' יהודה ורבנן דהמפלת חתיכה, בחתיכה של ארבעת מיני דמים, ואפ"ה מטמא לה ר' יהודה, ואע"פ שאינה נמוחה כמים. ואע"ג דפליגי רבנן עליה, היינו משום דקסברי דאין דם נעשה חתיכה, הא לאו הכי טמויי נמי מטמאי כר' יהודה, ואע"פ שלא נימוחה, אלמא כל שיש לספוקה בדם יבש, לא שנא נימוח ולא שנא שאינו נימוח טמאה, ובקליפה ושערה ועפר הוא דבעינן נימוח משום שאינו מצוי שיהא הדם נקרש ויוצא על הרוב בכענין זה, אלא משום חשש בעלמא מטילין אותן למים, ואם נימוחו חוששין להן, ואע"פ שרובן בריות נינהו כל שיוצאים בכענין הזה.

והר"ז הלוי ז"ל שהקשה עליו מדתנן בפרק דם הנדה, דם הנדה מטמא לח ומטמא יבש, ואמרינן עלה בגמרא תינח לח ונעשה יבש, יבש מעיקרו מנא לן, ותו הא דתנן המפלת כמין קליפה כמין שערה וכו' תטיל למים ואם נימוחו טמאה מנא לן. ואוקימנא משום דכתיב דם יהיה זובה יהיה בהויתו יהא, אלמא דם יבש מעיקרו וקליפות ושערות חד גוונא נינהו, ותרוייהו מחד קרא נפקי, אלמא כולהו אם תטיל למים ולא נימוחו טהורה, נ"ל שזו אינה קושיא דבקר' ליכא לא קליפות ולא שערות, ולא כתיב ביה תטיל למים, אלא קרא יהיה כתיב, כלומר דכל דם הנדה בהויתו יהא, ואנן הוא דדיקינן מינה לקליפות ושערות, ומשום דמספקא לן מילתא אי דם נינהו או בריה נינהו, מטילין אותן למים לידע אם דם הוא אם בריה, ואלו אתא אליהו ואמר דדם הוא, אפי' כי לא נימוחו נמי טמאה, וכיון שכן איכא למימר כדאמרינן לעיל, דדוקא בהני הוא דאיכא לספוקינהו בבריה, הא בדם יבש לעולם חיישינן ליה, כיון דהוי כעין דם. ועוד דהתם לא אמרינן בדם יבש מעיקרו יהיה בהויתו יהא. דלא שייך למימר הכי אלא בלח ונעשה יבש. ומעיקרא דהוה קא מיבעיא ליה בדם לח מעיקרו ונעשה יבש, אהדר לי' יהיה בהויתו יהא, בל כי אהדר ואיבעיא ליה יבש מעיקרו מנא לן, אהדר ליה יהיה בהויות יהא אלא יהיה רבויא הוא, כלומר ריבה אפילו יבש מעיקרו ואפילו אינו נימוח, אלא דקליפות ושערות מספקינן להו בבריה עד שנראה שנשורו ונמוחו.

ולפלוג נמי ר' יהודה בהאי. מדאמרינן הכא גבי מתני' דהמפלת כמין גים לפלוג נמי ר' יהודה בהא, ולא איבעיא לן הכי גבי מתני' דהמפלת כמיןקליפות, שמעינן מינה דמפשט פשיטא להו דר' יהודה לא פליג בה, וטעמא דמילתא דקליפות ושערות דבר מועט הוא, ואין בהן משום פתיחת קברות, וכן דעת הראב"ד ז"ל ודמיא הא לההיא דאמרינן בכריתות (י, א) ולד דגמר צורתיה מפתח טפי אי אפשר לי לפתיחת הקבר בלא דם, פחות מבן ארבעים לא מפתח טפי ואיפשטא ליה לפתיחת הקבר כי האי בלא דם.

הא דאמרינן: וייצר לאפנויי. איכא למידק כי מפנית ליה לוייצר אכתי נילף בריה מיצירה, דזו היא ביאה זו היא שיבה, תירץ רש"י ז"ל דיצירה יצירה גמרינן, משום דדמי מדדמי ילפינן, אבל בריה מיצירה לא ילפינן, כדאמרינן בכל דוכתא דפריך מהא דתני רבי ישמעאל, ואינו מחוור בעיני, דאי משום הא הוי לי לפרושי הכין בהדיא, דכיון דאנן תרתי אקשינן, חדא מדתנא דבי ר' ישמעאל, ועוד מדכתיב נמי בריה בריה, והאי תרוצא דתרצי' וייצא לאפנויי, מתרצה בהדיא ההיא דפרכינן נגמר בריה בריה, הוה לן לפרוקי נמי בהדיא אידך פירכא ולימ', ואי משום דזו היא שיבה זו היא ביאה, היכא דאיכא דדמיא ליה מדדמי ליה ילפינן מדלא דמי ליה לא ילפינן ועוד דלא אמרינן הכין אלא דוקא היכא דסתרן אהדדי וליכא למגמר אלא חד מינייהו, אבל הכא לא סתרן אהדדי ואיפשטא למגמרינהו תרווייהו. ובנמוקי הרמב"ן נ"ר פי' וייצר לאפנויי, וכיון שכן ודאי ליכא למגמר אלא חדא דמפנה, והילכך מדדמי ליה ילפינן, ואע"ג דוייצר מופנה, ליכא למגמר בריה מיניה, כדין מופנה מצד אחד, דאפנויי דוייצר דאדם, לא לגזרה שוה דבריאה אתפני, אלא לגזרה שוה דיצירה, והוה ליה לגבי בריה כשאינה מופנה כל עיקר, וזה נכון.

אדרבה וייצר לגופיה ויברא לאפנויי. פרש"י ז"ל ויברא לאפנויי ונילף בריאה בריאה לאתויי תנין ולאפוקי בהמה, וק"ל דהא אפילו כי מפנית ליה ויברא אכתי מופנה מצד אחד הוא דויברא דגבי תנין לגופיה וא"ת דאפילו הכי גמרינן, דמופנה מצד אחד ילפינן א"כ אפילו כי מצרכת וייצר דאדם לגופיה מכל מקום וייצר דבהמה מופנה ונילף, אלא השתא לא למעוטי בהמה אתינן אלא לרבויי תנין כנ"ל.

הא דאמרינן: ויברא גבי תנין לאו מופנה. פרש"י ז"ל דכיון דאין מופנה משני צדדין למידין ומושיבין הכא נמי יש להשיב מה לאדם שכן מטמא מחיים כדאמרינן לקמן בסמוך, אבל הרמב"ן נ"ר פירש דלהאי לישנא קמא לא אצטרכינן לפירכא, דלכולי עלמא מופנה מצד אחד ומופנה משני צדדין שבקינן מופנה מצד אחד וגמרינן ממופנה משני צדדין והילכך מצירה ויצירה גמרינן וכיון דגמרינן יצירה יצירה הדר הוה ליה בריאה לאדם לגופיה וגבי תנין נמי לגופיה ואין כאן מופנה כלל, ולא מופנה כלל, אע"ג דליכא למיפרך לא גמרינן. ואמרינן ומאי נפקא מינה וכו' כלומר ומאי חזית דאפנית ליה לוייצר לגמרי בין באדם בין בבהמה ומפקת בריאה מגזרה שוה לגמרי אימא ויברא דאדם לאפנויי וייצר לגופיה, וייצר דבהמה מופנה וגמרינן, דהא מופנה מצד א' הוא וכן נמי גמרי ויברא דתנין אע"ג דלא מופנה מויברא דאדם דמופנה ופריך משום דלא אפשר כלדרבנן הא עדיפא טובא דהא משיבין אלא אפילו לרבי ישמעאל משיבין כל היכא דאיכא מופנה משני צדדין מיניה גמרינן ושבקינן מצד אחד אבל ללישנא דרב אחא דאמר לא מופנה כלל למדין ומשיבין לההיא לישנא הוא דאיצטריכי' לפירכא דאי ליכא פירכא נגמרינה לתרוייהו דהא לא סתרן אהדדי והילכך בעיא מאי פירכא ואמרינן משום דאדם מטמא מחיים תאמר בתנין דלא, ואי קשיא לך אע"ג דאיכא למפרך ליהדר דינא ותיתי מבהמה דמאי אמרת מה לאדם שכן מטמא מחיים תאמר בתנין בהמה תוכיח, אי נמי נגמר וייצר דבהמה למד דמלמד איכא למימר מה לשניהם שכן מטמאין במגע ובמשא תאמר בדגים שאין מטמאין בטומאת עצמן במגע ובמשא.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.