חתם סופר/חולין/כח/א

חתם סופר חולין כח א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מאן תנא דפליג עלי' דר"א הקפר פירש"י תנא דנוחרו או עוקרו דס"ל לרש"י דשינוי בחי' וצריך ללכא שינוי דחיקא הוא כמ"ש רשב"א נוחרו לשון זכר משמע דאעוף קאי והשתא דאשכחן תנא דמתניתין נוחרו אעוף קאי וכהאי תנא ומקשה מאן האי תנא:

ומ"מ הקשה מהרש"א מה הי' חסר לרש"י לומר דקאי אמתניתין דמלק בסכין וכו' ולפע"ד דכיון דכל ק' הש"ס דמלק אליבא דר"מ קאי כמ"ש תוס' ד"ה תיהני לי' וכו' א"כ י"ל ר"מ לטעמי' דס"ל ילפינן שפיכה משחוטי חוץ כמ"ש תוס' ד"ה בשפיכה וכו' ע"ש ונהי למאי דלא ס"ד דאיכא תנאי נדחוק דלר"מ נמי אין מקרא יוצא מידי פשוטו מ"מ כיון דפליגי תנאי בהכי נימא לר"מ דריש שפיכה היינו שחיטה כבשחוטי חוץ וא"ש מתני' דמלק בסכין. אבל אמתני' דנוחרו או עוקרו דהוא בתר מתני' דר"פ כיסוי הדם דפליג ר"מ ורבנן בשחיטה שאינה ראוי' ומשמע דהך מתני' לא תליא בפלוגתא דשפיכה משחוטי חוץ ואפ"ה ס"ל יש שחיטה א"כ מאן האי תנא. ומסיק רבי היא דלית לי' שפיכה כמבואר לקמן פ"ה ע"א ראה רבי דבריו של ר"ש בכיסוי הדם ואפ"ה ס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת וק"ל ומיושב נמי קו' תוס' דלא מצי למימר בר קפרא היא דלמא הוא ס"ל בשחיטה שאינה ראוי' כר"מ וע"כ צריך לאתויי מרבי:

זה הי' מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסול י"ל בדקדוק לשון זה לפי מה שהשרשנו כמה פעמים דנהי כל ספק במעשה השחיטה אי נעשה כהוגן או לא אזלינן להחמיר דהרי בחזקת שאינה זבוחה עומדת ומחוסרת מעשה ההוא עד שיודע לך במה נשחטה וע"י מי מ"מ אי הספק באיברי השחיטה אי ראוי' לשחיטה או לא כגון ניקב הושט למ"ד שהיא נבלה נמצא שלא הי' הבהמה ראוי לשחיטה אין זה בכלל ספק בשחיטה דרוב בהמות ראוים לזבוח אך שאינה זבוחה אבל ראוי לזבוח. וא"כ הכא בספק נשמט הגרגרת היא כעין זה והי' לן למיזל להקל בספיקו. אך כיון שדרך להשמט ע"י מעשה השחיטה ע"י דחיית הסכין או פרכוס ונדנוד הבעל חי בשעת מתיחת הצוואר לשחיטה ע"כ הוה כספק בשחיטה והיינו חידושא דהאי מעשה ואמרו כל ס' בשחיטה פסול ועיין ש"ך רסי' כ"ה:

ואלו שחיטה בגרגרת לא קתני כ' חי' ר"ן דה"ל לאשמעינן נשחט הגרגרת ואח"כ נשמט הושט אע"ג דלא נפיק עדיין חיותא כ"כ בשחיטת גרגרת ע"ש והיינו לדעתו לעיל דאפי' לבה"ג ה"ל שמוטה טרפה ג"כ אבל לפי שהבינו תוס' בדעת בה"ג דאינינו טרפה כלל ליתא לדברי ר"ן הללו:

מאי הוה עלה שאני הכא דאיכא שדרה ומפרקת. ונראה מ"מ הוה תיובתא דאיך אפשר לפרש במתני' אחד סי' המיוחד וא"כ סיפא רוב א' בעוף נמי רוב סי' המיוחד והלא סיפא בקדשים כדלקמן ובקדשים מודה דסגי בקנה אע"כ רב אדא דקאי אמתני' ואקדשים נמי אמר למילתי' הוה תיובתא. אך אולי מסברת חוץ יש לחלק ולדחוק במתני' ומייתי מאמוראי דפשיטא להו דליתי' דלא מוקמינן מתני' בתרי טעמי:

אמר רבא היכי נעביד עיי' פלוגתת רש"י וריב"א. והנה לרש"י גם לנקב אין לו בדיקה מבחוץ ומיקל דבדרוסה לא חיישינן שמא במקום דרוסה קשחיט. ויש תקנה אפי' בבהמה לבדוק בפנים אחר שחיטה ולריב"א בהיפוך מיקל בנקב יש לו בדיקה בחוץ ומחמיר בדרוסה שמא במקום דרוסה קשחיט ואין תקנה לבהמה ולפ"ז רבה דאמר אין לו בדיקה מבחוץ אלא בפנים ע"כ בעוף מיירי וע"י שחיטת קנה בודק ושט בפנים וא"כ צ"ע דמרבה גופי' מוכח דלא כרב אדא בר אהבה ולא צריך לבקיאתו של יוסף ברי כר' יוחנן:

ומה שהקשה הר' אלחנן מר"מ היכי אכיל בישרא ולא הקשה מדרב אשי לעיל י"א ע"ב דאמר אתי' רובא משחיטה עצמה דלמא במקום נקב קשחיט דילמא ע"י בדיקה די"ל אפי' בחולין דלמא במקום דרוסה קשחיט דהא כתיב כי יצוד ציד חי' ומי שמר אלו שלא נדרסו וכן וזבחת מבקרך ומצאנך דוחק שכולם נשמרו מלידה ומבטן והריון מדרוסה וא"כ שפיר מוכח משחיטה עצמה. אבל אדר"מ פריך שפיר דלמא ר"מ החמיר על עצמו ולא אכיל בישרא אלא מהמשומר מעת לידה מדרוסה ובשעת שחיטה בדקוה מחשש נקב ותירצו דיש חולי דאתי' ממילא כעין דרוסה ואין שמירה מזה ולא בדיקה ומיושב קו' מהרש"א עיי' וק"ל:

ועיי' בדברינו לקמן למ"ד ע"א הארכתי בדברי רבינו אלחנן אלו:

<מהדורה תנינא> תיהני לי' סכין לטהרו מידי נבילה, כ' תו' דהא ליתא לר' יוסי וכו' והיינו להס"ד דה"א דר"י בן פנחס דכ"ע היא וא"כ תקשי עכ"פ לר"מ, ומזה הטעם בעצמו נדחקו נמי תו' לעיל דלר"מ דגמר שפיכה שפיכה, מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו אבל לבתר דמסיק דתנאי היא א"כ נימא פשוט דר"מ דדרש שפיכה שפיכה לית לי' דר' יצחק בן פנחס. ותו לק"מ ממלק בסכין ומיושב ק' מהרש"א על רש"י דפי' מאן תנא קאי אנוחרו או עוקרו ולא אמלק, והיינו משום דמהך לק"מ. אבל ק' הש"ס אמתני' דנוחרו דמאי דהוה משני בחי' וצריך ללכא הוא שינוי' דחיקא מאד כמ"ש רשב"א נוחרו משמע עוף דגבי חי' שייך נחירה לשון נקבה. ומשו"ה למסקנא מוקמי' מתני' כתנא דיש שחיטה לעוף מה"ת ועל זה שאל הש"ס מאן תנא, ולא הו"מ למימר ר"מ היא דאית לי' גז"ש שפיכה שפיכה דזה א"א דא"כ לר"מ דחייב לכסות בשחיטה שאינו ראוי משום גז"ש דשפיכה שפיכה יפטור בנוחר דיש שחיטה לעוף. ולרבנן דפטרי בשחיטה שאינה ראוי משום דלא דרשי שפיכה, הם יחייבו לכסות בנוחר בעוף דאין שחיטה לעוף מה"ת לדדהו, וא"כ ה"ל למתני פלוגתא בסיפא בהיפוך מהרישא מאן דמחייב הכא פוטר התם ובהיפוך ואיך שנא ברישא בלשון חכמים דטריפה פטור מלכסות, ואח"כ בסיפא סתים דנוחר פטור, אע"כ צריך לומר דאיכא מאן דס"ל בשפיכה כחכמי' ואפ"ה ס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת, ומאן האי תנא, ומיושב נמי ק' תו' דלא הו"ל למימר בר קפרא, דעדיין מנ"ל ס"ל בשפיכה כר"מ, ואנן מאן האי תנא דלא יליף גז"ש שפיכה, ואפ"ה ס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת, ועל זה מייתי רבי היא דהא לקמן פ"ה ע"א מבואר דראה רבי דבריו של ר"ש בכיסוי הדם ושנאו בלשון חכמים ואפ"ה ס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת:

ואי תקשי לך היא גופה קשי' כיון דרבי לא דריש שפיכה שפיכה וגם אית לי' יש שחיטה לעוף מה"ת, האי לשון ושפך מאי דרש בי', י"ל כמ"ש לעיל דס"ל בשר נחירה הותר במדבר ושייך שפיכה בין אחי' בין אעוף:

מה פסולי המוקדשין וכו' ועוף אין לו שחיטה מה"ת, י"ל המשך דבריו מדאצטריך קרא לרבות צבי ואיל טפי מבהמת חולין ש"מ משום דה"א דכתיב ושפך בשפיכה בעלמא וש"מ דשפיכה דרשא מעליותא הוא. א"כ ממילא בעוף דליכא למוד מוקמי' אדוכתי' דבשפיכה בעלמא סגי רבי היא, מ"ש תו' דבנזיר דיחוי בעלמא הוא, י"ל כוונת דבריהם עפ"י מ"ש רשב"א דהש"ס הו"מ לדחויי' דרוב א' בעוף היינו נחירת רוב א', אלא לישנא לא משמע הכי ע"ש, והשתא נהי דהאמת אין כן כוונת רבי, מ"מ התם לדיחוי בעלמא אמר דרבי ס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת ורוב א' בעוף בנחירה קאמר, וק"ל:

מכאן שנצטוה משה על רוב א' בעוף וכו', הרמב"ם אעפ"י דמפיק שחיטה לעוף מהקישא כמ"ש לעיל מ"מ מייתי הך דרבי, נראה מזה דגם לרבי בעי' הקישא לגוף הדין דיש שחיטה לעוף, דבקרא ליכא רמיזא לעוף רק הזביחה תהי' כאשר צויתיך כבר מאז בע"פ, ומזה מוכח דכל הלכות שחיטה נאמרה למשה בע"פ, ומאן דס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת, לא קאי כאשר צויתיך אלא על וזבחת מבקרך וצאנך וצבי ואיל כאשר צויתיך בהם. ולמאן דיליף משום הקישא שחיטה לעוף, א"כ גם עוף בכלל כאשר צויתיך, והכי קאמר הש"ס מדאמר רבי מכאשר צויתיך שנצטוה גם על רוב א' בעוף ש"מ דאית לי' שום הקישא דיש שחיטה לעוף מה"ת:

ואמר א' מן התלמידי' דאי אית לי' רבי חד מהנך הקישא דלעיל א"כ מאותו ההיקש בעצמו מבואר דסגי בעוף בסי' א' דלבר קפרא מדסמיך גבי דגים ולת"ק דר"א מדכתיב זאת וא"כ למה לי הל"מ לרוב א' בעוף, ודוחק לומר דהל"מ שיהי' רובו כמוהו א"כ סתם ה"ל למימר שנצטוה משה על רובו של א' כמוהו ומ"ט פרט א' בעוף וב' בבהמה, וגם דוחק לומר דאית לי' הקישא דזאת תורת אלא דלית לי' מיעוטא דזאת וכמ"ש תו' ד"ה דרש וכו' זהו מאד דוחק, אע"כ מוכח דרבי אית לי' שחיטה לעוף מהקישא דוכי יצוד ציד חיה או עוף כמר בר רב אשי לקמן ר"פ כיסוי הדם וכפסק הרמב"ם ומהטעם שכתבתי לעיל בביאור, ויפה כיוון:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף