חתם סופר/חולין/כז/ב

חתם סופר חולין כז ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

באיזהו תורה שוותה בהמה לעוף פי' מדשני קרא סדר הפרשה דכתיב תחלה בהמה ואח"כ דגים ואח"כ עופות והכא שינה קרא וסידר עופות אחר בהמה ש"מ לענין טומאת נבלה או טהרה מידי נבלה שוים בהמה לעוף טפי מדגים ובאיזה ענין שוים. וקרוב לזה כתב ת"ח לקמן בשמעתין ע"ש:

מה עוף בסי' א' כ' תוס' דכתיב ומלק ולא יבדיל רצונם בזה דאין לומר לחומרא מקשינן לעולת עוף דבעי תרי סי' ואתי זאת למעט סי' א' ויהי' הכשר בהמה בסי' א' לזה כ' תוס' בחטאת עוף כתיב להדיא ולא יבדיל ומסתמא הקישא קאי אמאי דכתיב בהדיא משא"כ ב' סי' בעולת העוף מדיוקא דוהקריבו אתי' ולא רמז עליו הקישא. ומ"מ יש ליישב בזה מה שיש להקשות דלמא ה"א מה עוף בסי' א' אי בעי קנה אי בעי ושט ה"נ בהמה קמ"ל זאת בהמה בושט דוקא דנפיק בי' חיותא טפי ואכתי ב' סימנים מנ"ל והא"ש דמדאפקי קרא מהקישא דחטאת עוף נוקמא אהקישא דעולת עוף דבעי' ב' סימנים לאפקי אי נימא דבהמה נמי בסי' א' ודוקא בושט לא יהי' דומה לעוף כלל לא לחטאת ולא לעולה:

ולרב אדא בר אהבה דס"ל שחיטת עוף בושט דוקא לא הומ"ל זאת ברובו ובהמה בכולו מטעם הנ"ל:

ועיי' לעיל כ"א ע"ב פירש"י ד"ה אף מליקת עולת העוף וכו' ע"ש מבואר מדבריו דאי לאו דידעינן בעלמא אופן שחיטה בסימנים ה"א לא יבדיל אעור נמי קאי ותקשי לכאורה לר"א דכל שחיטת סימנים מולא יבדיל נפקא וקשה ולא יבדיל גופי' מנ"ל דאסי' קאי. י"ל אפי' אי אין שחיטה לעוף עכ"פ נחירה בסי' הוו ומליקה דומיא דנחירה בסי' דוקא ולא בעור ושוב ילפינן זה מזה כדר"א:

באסיפה בעלמא סגי להוי. תלמודא לא אצטריך לאתויי היתר חגבים דמסידרא דקרא נפקא תורת בהמה בשני סי' ועוף בסי' א' ודגים בלא כלום ומכ"ש חגבים דהיינו שרץ הארץ דבתריהו. אך ה"ג ורמב"ם מייתי לי' מאוסף החסיל והקשו עליהם הא לא כתיב אסיפה דידהו במקום שחיטה וא"כ תקשי מויאספו השלו ונלפע"ד דבפ' יה"כ פליגי רבי ורי"ב קרחה דריב"ק ס"ל וישטחו להם שטוח שירד להם דבר הצריך שחיטה פירש"י שהשלו הי' צריך שחיטה נראה דלא טמא דהי' מין חגב קמ"ל שהי' מין עוף ומ"מ אין להוכיח משם דיש שחיטה לעוף דהאי שטוח הוא לאו דוקא דנחירתן זו הוא שחיטתן כדמשני לעיל י"ז ע"א אהצאן ובקר ישחט להם דהאי פרשתא גופי' ע"ש אך מ"מ לריב"ק מוכח עכ"פ דהאי ויאספו השלו אינה אסיפה בעלמא כדגים דאפי' נחירה לא בעי ולא שום תיקון. והשתא ממילא נימא דכל היכי דכתיב אסיפה אפי' שלא במקום שחיטה כגון אוסף החסיל וכן כל דגי הים יאסף. משמע אסיפה בעלמא. ושאני ויאספו השלו דמפרש בי' קרא דהי' האסיפה לשטוח להם שחוט. אך בשמעתין רצה לומר אפי' אליבא דרבי דפליג התם אריב"ק ע"ש וס"ל להה"ג ורמב"ם דהלכה כריב"ק שהי' רבו של רבי ואין הלכה כרבי מרבו עיי' פ' בני העיר דא"ל רבי לריב"ק ברכני ע"ש:

דרש עובר גלילאה וכו' צע"ג מה יענה אחגבים:

לאויבי דחיתי בקש. נ"ל דהי' לו ויכוח עם ההגמון אי תורה מן השמים. ולקמן ס' ע"ב מוכיח ש"ס משסועה מ"מ עיי' מ"ש תוס' ד"ה וכי משה וכו' וא"כ אין בו די השב. אך עיי' לקמן ס"ו ע"ב תוס' ד"ה כל וכו' י"ל דהכי קים להו הלכה למשה מסיני עכ"ל א"כ היא ראי' ברורה שאין עליו תשובה אך כל זה אי נניח דקרא דקריאת שמות הוא דוקא לבריאת אדמה ורקק ולא דגים וכדדחי לאויבו בקש. אך אי נימא סכינא חריפא מפסקא קרא דרישא דקרא ויצר מן האדמה הוא ענין בפ"ע וגם הביא עופות לקריאת שם נימא ה"ה דגים ולא מוכח מידי ע"כ דחה האויב בקש ולא הודיעו האמת וא"ש אך לישנא בתרא דבלשון אחר אמר לאותו הגמון אין בידי לפרש. ומאי חזית דשדי לי' על עוף שדי' אחי'. צ"ע בשלמא אי שדית אעוף לא אייתר הקישא דעוף לבהמה דאצטריך כמ"ש תוס' ד"ה באיזה תורה משא"כ אי שדית אחי' אייתר הקישא דצבי ואיל לפסולי מוקדשים וי"ל בפ' בתרא דמכות יליף מיני' המרביע והמנהיג בשור פסולי המוקדשים לוקה משום כלאים דגוף א' הוא וכתוב עשאו ב' גופים צבי ואיל ע"ש וא"ש מיהו רש"י לא פי' כן שם וכן לרמב"ם וכן מבואר בפרשת דרכים וצ"ע:

מסתברא מאי דסליק מיני' עיי' רמב"ם יליף מהכא יש שחיטה לעוף מן התורה דהוקש שפיכת דם העוף לשפיכת דם החי' וצבי ואיל לפסולי מוקדשים ונ"ל דרמב"ם סמיך אדמר בר רב אשי לקמן פ"ד ע"א מה חי' אינה קודש אף עוף אינו קודש. ואי ס"ד דושפך אדסליק מיני' אעוף קאי ולא אחי' א"כ להדיא הפסיק קרא בין חי' לעוף ולא הוקשו ולא דמי' אהדדי וס"ל למר בר רב אשי כיון דקיי"ל במדבר הותר להם בשר נחירה וכן פסק רמב"ם כמ"ש לעיל י"ז ע"א א"כ הא דכתיב ושפך ליכא שום שינוי לשון בקרא וקאמר לדור המדבר ושפך אחי' ואעוף במדבר בנחירה ולדורות בשחיטה וכמבואר כן להדיא לעיל י"ז ע"א ואין כאן שינוי לשון בקרא כלל וממילא נקיש עוף לחי' לכל מילי הן לשחיטה כפסולי המוקדשים והן מה חי' אין קודש ולא חלקת בו אף עוף שאינו קודש ולא חלקת בו וכדמר בר רב אשי ויש שחיטה לעוף מן התורה וכרמב"ם אך ר' יצחק בן פנחס דשמעתין ס"ל בשר נחירה לא הותר להם וא"כ ושפך שינוי לשון הוא לומר דלא בעי שחיטה ושדי אעוף דסליק מיני' ולדידי' לא הוקשו חי' ועוף אהדדי וס"ל כס"ד דש"ס לקמן פ"ד ע"א דלא כמר בר רב אשי:

וכן משמע מדאמר רבי כאשר ציויתיך מלמד שניצטוה על רוב א' בעוף וק' עוף מאן דכר שמי' הא כאשר צויתיך אוזבחת מבקרך וצאנך קאי ואי אית לי' דאיתקש עוף לבהמה מזאת תורת הבהמה והעוף א"כ גם א' ושני סימנים נפקא מהתם ולא בעי הל"מ אלא אחמשה ה' שחיטה אע"כ לית לי' הקישא דזאת תורת הבהמה והעוף ומ"מ פשיטא לי' עוף דאיתקש לחי' בושפך את דמו כרמב"ם הנ"ל ומ"מ סי' א' וב' סימנים לא הוזכר ונצרך להלכה למשה מסיני וק"ל:

<מהדורה תנינא> מה עוף בסי' א' דכתיב ולא יבדיל כ"כ רש"י ותו'. וצ"ע מנ"ל ולא בסימני' דלמא לא יבדיל העור ויהי' תלוי בקצת עור או בשר ורש"י ז"ל לעיל כ"א ע"ב ד"ה והקריבו נשמר מזה ע"ש וכל זה אי כבר ידעי' שיש שחיטה בסימני' בשום מקום. אבל למאי דלא ידעי' עדיין, קשה וצ"ע:

דכתי' ויאספו את השלו, עיין יומא ע"ה ע"ב תנא ריב"ק וישטחו להם שטוח אל תקרי שטוח אלא שחוט שירד להם דבר הטעון שחיטה, ועיין בס' תו' יה"כ דבא הקרא לומר שהצדיקים אספו הרבה לשחטם כדי לבטל מעל עצמם גזירת וישחטם במדבר ע"ש שלפי דבריו גם רבי יכול לסבור כן אע"ג דיליף מכאשר צויתיך ע"ש בש"ס ותבין כי אין הפסוק בא ללמוד שהשלו טעון שחיטה אלה בא להורות כוונת המאספי' את השלו. וא"כ לא פריך הש"ס הכא מידי דלעולם אימא לך כל אסיפה משמע דלא צריך לשחוט, והך דויאספו השלו שאני דמפרש בי' קרא שאספוהו לשחטו, וצריך לומר אה"נ הו"מ לשנויי הכי אלא עדיפא מני' משני. ובזה ניחא דהרמב"ם הוציא היתר חגבי' בלא שחיטה מדכתיב ואסף החסיל והקשו הא אסיפה שלא במקום שחיטה היא. ותו הקשו מה צריך ללמוד היתר על חגבים כלל, דהא בהאי קרא זאת תורת הבהמה והעוף וחיה השורצת במים דהיינו דגים כתיב בתר הכי והרומשת על הארץ דהיינו חגבים ומדכתיב בתר דגים ש"מ דלא בעי שחיטה. ולפע"ד ק' מתורצת בחברתה, דודאי בר קפרא דמפיק מהאי הקישא דיני שחיטה מדכ' עוף בין בהמה לדגים. א"כ ממילא מסידורא דקרא נפיק נמי דחגבי' דכתיבי בתר דגים לא בעו שחיטה, וכיון דלא אצטריך התירה לחגבים ולא צריך למדרש מואסף החסיל. ע"כ הניח את המקשן בסברתו, ותי' לו דכל אסיפה דלא כתיב גבי שחיטה ליכא למילף מינה מידי. אמנם הרמב"ם לא פסק כבר קפרא ומפיק שחיטה לעוף מקרא אחריני כאשר יבואר לקמן בסמוך אי"ה, א"כ ממילא דהאי קרא לא מיירי מדיני שחיטה מידי, ואין ללמוד היתר לחגבים מהאי קרא, ע"כ יליף לי' מואסף החסיל, דהאמת כן הוא כל היכי דכתיב אסיפה ולא מפרש גבי שחיטה כמו וישטחו שטוח, משמע אסיפה בלא שחיטה כלל וק"ל:

בשפיכה בעלמא, הא דלא כמ"ד דהותר להם בשר נחירה דא"כ כל הפרשה נאמרה בדור המדבר כמבואר שם ואז היה מותר בשר נחירה והוה סגי בין לחיה בין לעוף בשפיכה בעלמא. ומכ"ש לפמ"ש הרמב"ם כן וכמ"ש לעיל י"ז ע"א ע"ש בביאור, והך מ"ד לא ס"ל כן אלא כר' ישמעאל דבשר נחירה לא אשתרי כלל. ובזה א"ש מ"ש הרמב"ם ריש הלכות שחיטה דילפי' שחיטה לעוף מן התורה מדאתקש עוף לחיה בהאי קרא כי יצוד ציד חיה או עוף ושפך שפיכת דם העוף כשפיכת דם החיה ע"ש. והיינו כיון דלדידן בשר נחירה הותר במדבר שפיר קאמר דשפיכת דם העוף כדם החיה דהיינו במדבר בשפיכת נחירה וכי ירחק בזביחה, וכיון דהך הקישא דעוף לחיה בהאי קרא מבואר לקמן ר"פ כיסוי הדם פ"ד ע"א דמר בר רב אשי ס"ל הכי ע"ש ומייתי לי' בספר קרבן אשם. א"כ ניחא לי' לרמב"ם למילף מיני' חיוב שחיטה לעוף דמיירי מענין שחיטה טפי מהך הקישא דזאת תורת וכו'. ועיין תו' ד"ה באיזו וכו' ועיין לקמן אי"ה עוד הכרח.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף