חתם סופר/גיטין/כב/ב

חתם סופר גיטין כב ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אבל בשטרות לא. מ"ש תוס' אפי' הקונטרס למה יש לנו לטעו' כבר כ' פ"י דבלקוחות חיישינן טפי. אך מה שלא פי' רש"י כפשוטו שהוא פסול מעיקור קרא דלמען יעמדו ימים רבים היינו כנ"ל דיש בכלל זה הוא על המחק ועדיו על הנייר שעומד ימים רבים רק חיישי' לב"ד טועין ומדינא דקרא כשר רק מגזירת חכמים:

ור' יוחנן אמר אפי' בשטרות. כתב תוס' וכן דעת הפוסקים דגם לר"י דוקא לאלתר אבל לא לזמן מרובה ובזה ניחא דקאמר דיפתרא לכתוב גט ולא שטרות. עיין רא"ש והקשה פנ"י אכתי לימא דיפתרא לכתוב שטרי קנין שדי מכורה לך. ומ"ש קצה"ח סי' מ"ב סוף סק"א דגט דמתני' דשבת היינו שטרי קנין. ודבריו תמוהים כיון דדוקא שטרי קנין ולא גטי נשים דבעי טפי לא ה"ל למיתני כדי לכתוב גט סתם. אבל האמת יורה דרכו דדיפתרא נהי שהכתב שעליו אינו עומד ימים רבים מפני שיכול לזייפו וצריכא ע"מ לפנינו מ"מ הדיפתרא עצמו מתקיים ימים רבים וכשתצטרך לאינסובי' בי' ותביא ע"מ לפנינו ע"י הגט שבידה יזכרו שהיא המגורשת וכמו שכ' תוס' כמה פעמים שע"י הגט זוכרין ומשו"ה רגילים לכתבו על דיפתרא ולא על חרס ועלה של זית שאינו מתקיים משא"כ שטרי קנין ושטרי קידושין נמי מלבד שטר הקנין שדי מכורה לך עוד צריך שטר אחר לראי' וכן היו בירמי' ב' שטרות א' ספר המקנה דמיני' ילפי' בקדושין ב' ע"א דקרקע נקנה בשטר ועוד שטר הראי' לעמוד ימים רבים כמבואר שם להדי' וכן בקידושין כותבין עוד שטרי פסיקתא לראי' והמקנה והקידושין אינו אלא לרגע כמימרא למסרו ליד ובזה נגמרו הקנין והקידושין א"כ כותבי' על נייר וחרס ועלה של זרעים וכדומה ולא על דיפתרא ופשוט:

אפי' בשאר שטרות נמי. כבר כתבתי המסקנא דעדים לא דכירי. וצ"ל הא דקיי"ל בשו"ע חו"מ סי' כ"ח סי"ג דסהדי מידכר דכירי אפי' טפי משיתין שנין והוא ש"ס ערוך כתובות כ' ע"ב ממשנה מפורשת י"ל היינו עד המעיד כך היה קודם שבעים שנה לא נאמר דילמא אתה טועה בדמיונך אלא בודאי רמי נפשי' ומידכיר. אבל הכא חיישינן שמא לא יזכור התנאי ושכח שסבר שלא היה בו תנאי ובאמת היה בו אבל כל שאמר נאמן אבל מה שאינו אומר אמרי' לא ראינו אינו ראי' כלומר מה שאינך יודע שמא שכחת. ולפ"ז צ"ל ה"נ בעדות של שבעים שנה שמכר פלוני שדהו לפלוני אם טוענים המוכרים בתנאי והעד אומר בלא תנאי חיישינן שמא שכח וצ"ע. והנה הרמב"ם פ"א מגירושין הלכה י"ח כתב הרחיק העדים ב' שטין מן הכתב כשר והשיג עליו הראב"ד דהוה מזויף מתוכו דאתי למסמך עליהו ועי' בהג"ה אשר"י מבואר ההשגה ביותר ביאור ע"ש ולפע"ד צל"ע קצת מה יכולה לזייף באותן ב' שיטין דניחוש שתוסף שם תנאי א"כ הרי מעכבת גירושין שלה ולמה ניחוש לזה עיין לעיל י"ז ע"ב תוס' ד"ה גזי' לזמן וכו' אלא אומר ר"י וכו' ע"ש. והנה הא דחיישינן הכא לזיוף דידה יש ב' חילוקים א' התם יריאה למחוק הזמן כיון שניכר המחיקה משא"כ הכא תסמוך עצמה שלא יהיה ניכר כיון שיכול להזדייף ועוד בה שנית התם אמרינן דתקינו זמן ולא נימא מה הועילו בתקנתן דהועילו והועילו דלא שכיח שתמחוק כיון דלהצלה דידה קאתי. אבל הכא עכ"פ לא נתיר א"א לעלמא דילמא מחקה תנאי. אבל בשייר ב' שיטין וכי יש לחוש שתוסף תנאי לרע לה שאפי' תוסף תנאי לחייב בעלה בכך וכך. ואם לאו לא יהי' גט א"כ הבעל לא יקיים התנאי ויהי' הגט בטל. וצ"ל דחיישינן אחר זמן שכבר אכלה פירות ומכרה תעשה קנוניא עם הבעל ותכתוב בהני שיטין שהגט לא ניתן ביום הכתיבה כמבואר בש"ע א"ע סי' קכ"ז סעיף ג' עיין ונמצא מפסיד הלקוחות וס"ל לראב"ד אפילו ליכא חשש בת אחותו פסלינן גט משום הפסד הלקוחות אך כמה פוסקים לא ס"ל הכי וכן כ' פנ"י לעיל סוף שמעתין דנכתב ביום ע"ש ודעת הרב"י נראה דהרמב"ם סובר כן עיין ב"ש סי' קכ"ז ס"ק מ"ז וא"ש פסק הרמב"ם:

הכל כשרין לכתוב את הגט. הקשה פנ"י הא קטן קני ולא מקנה ואיך יקנה להבעל הגט. פי' כוונתו אפי' נותן הבעל נייר ודיו וקולמוס מ"מ אומן קונה בשבח כלי והקטן קונה ולא מקנה. והנה כבר כתבתי לעיל שאין כאן שבח כלי אדרבא מקלקל הנייר ששוב אינו ראוי לשום דבר אלא לצור ע"פ צלוחית כ"א לאיש זה ולאשה זו ולזו קנה הקטן בשבח כלי אע"ג דמ"מ צריך לשלם לו שכרו כמי ששוכר פועל לשבור חביות ולסתור בנין מ"מ שבח כלי אין כאן. אך מ"מ יש מקום לקושי' פנ"י למאן דמוקי מתני' בטופס לחוד והתורף כותב גדול א"כ בכתיבת הטופס אין כאן קלקול שהרי ראוי לכל אדם וקנה הקטן בשבח הטופס. וא"כ כשנותן הגט לאשתו אין הטופס שלו ופשיטא שצריך שיהי' גם הטופס של בעל וצ"ע לכאורה. עכנלפע"ד אעפ"י שהתירו טופס שלא לשמה משום תקנה היינו טופס שנכתב סתם אבל אם נכתב לשם רחל לא התירו לנתקו לשם לאה דבזה ליכא תקנה והשתא כיון שהקטן כותב הטופס לשם זה המגרש שוב אינו שוה כלום. אע"ג דקטן אין לו מחשבה מ"מ מחשבה עם מעשה יש לו להחמיר כמ"ש רמב"ם פ"א מפהמ"ק הל' ויו ע"ש ויבואר עוד לפנינו אי"ה:

אפי' חרש שוטה וקטן. לקמן בהבאה תנן חוץ מחשו"ק ונכרי ומדשביק נכרי במשנתינו יש לדון דכשר דהל"ל חוץ מנכרי. וי"ל להיפך דפרט חשו"ק ומאי דלא פרט פסול ולזה נתכוונו תוס' ד"ה והא לאו בני דיעה נינהו וכו' שכתבו דלא תיקשי אדדייק מדפסול נכרי וכו' וזה היה בנינו של ר"נ לאו מילתא היא דאמרי וכו' ומ"מ ר"ה ורב יהודה לא חשו לקושי' דידי מדיוקא דמתני' וכבר כתב בזה רשב"א ולפע"ד י"ל הנה בש"ע פוסל מומר להבאת הגט משום דלא מהימן אבל במקוים בחותמיו כשר וקשה הא לאו בן ברית הוא כמ"ש תוס' בסנהדרין ע"ו ע"ב ופסול לשליחות וכ"כ ב"ש. וקושי' זו הקשה מג"א סי' קפ"ט סק"א ע"ש. ואבן עוזר שם תי' דאעפ"י שאינו בן ברית מ"מ כשר לשליחות דאמרינן מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל אפי' אינו בן ברית ובעבד אמרינן כשר לשליחות דמה אתם בני ברית והעבד בן ברית הוא אעפ"י שאינו ישראל בחד סגי או ישראל או בן ברית ובספר בני אהובה תי' דמומר הוה שפיר בן ברית בדיני דאורייתא אלא בלשון בני אדם לא נקרא בן ברית ע"כ בסנהדרין ע"ו ע"ב מלשון שהתרו בו צריכין לומר בן ברית הוא. נמצא לדעתם מומר כשר לשליחות הגט ודתנן הכל כשרים להביא גט חוץ מנכרי אין מומר בכלל. והא"ש לא בעי למיתני במשנתינו חוץ מנכרי ה"א אבל מומר כשר כמו נכרי דאידך מתני' דאין מומר בכלל וז"א דמשנתינו משום שלא לשמה ולענין זה גם המומר פסול ע"כ הניח הדבר בסתם אפי' חשו"ק ותו הכל פסול ומומר בכלל פיסול ולק"מ קושי' ר"נ וצ"ל ס"ל מומר לא הוה בעל ברית ופסול לשליחות ולא ס"ל כסברת אבן עוזר הנ"ל ע"כ הדר פי' ודייק ממתני' אבל רב הונא ורב יהודה דהילכתא כוותיה ס"ל מומר כשר לשליחות וא"ש. א"נ ר"נ ס"ל נכרי דלקמן במתני' בחו"ל ומשום בפ"נ מומר נמי פסול להעיד:

האשה כותבת את גיטה. כתב הר"ן ואח"כ מקנה הגט לבעל ולא הוה הפסק בין כתיבה לנתינה משום דלא חסר מעשה בגופו של גט ולא הוה דומיא דוכתב שהוא שינוי מעשה בגופו. וכתב בית מאיר שמצא בס' כתיבת יד מהגאון מו"ה יצחק הורוויץ זצ"ל שהיה אב"ד בק"ק פ"ב דקשי' לי' מחולין פ"ד ע"א ושפך וכיסה יצא זה יצא שמחוסר פדיה והרי פדיון אינו מעשה בגופו של דם אלא כמו קנין בעלמא ומה לי שמקנה לו הגט או שפודה הקדשים בכספו ואפ"ה הוה הפסק בין שפיכה לכסוי. וכתב בית מאיר שהיא קושי' גדולה ועצומה ויש לדחוק דשפיכה איננו שחיטה אלא זילת הדם ופדיון הוה כמו זילת הדם משא"כ וכתב מעשה כתיב' הוא מעשה רב בעי' ההפסק ג"כ שיהי' מעשה רב ע"ש. ולפע"ד לק"מ דבתמורה ג' ע"ב אר"י לתנא לא תיתני מומר בכלל לאו שאין בו מעשה משום דבדיבורו איתעביד מעשה פירש"י שנעשה מחולין קדשים עכ"ל פי' והוה דומה ללאו דחסימה דמעשה רב כזה ושינוי גדול בגוף הבהמה הוה מעשה כמו חוסם שור בדישו. וא"כ פדיון שנעשה מקדשים חולין הוה מעשה רב ושינוי גדול בגוף הבהמה משא"כ הקנין שמקנת האשה לבעלה הגט אין בו שום מעשה בגוף הגט. ודע לעיל כ' תוס' ד"ה יצא זה שמחוסר קציצה וכו' אעפ"י שצריך ליתן לה בפסיקת היניקה לא חשיב בהכי מחוסר קציצה עכ"ל והנה ידוע דלפעמים בעציץ גדול וכבד מאד כמו עציץ של אילנות ואתרוגים והדסים וכדומה שהגבהתו מהקרקע קשה הרבה יותר מתלישת עלה של זית וכדומה ואפ"ה לא חשיב מחוסר קציצה ועלה של זית חשיב מחוסר קציצה. היינו טעמא נמי עלה של אילן נשתנה בגופו מעיקרא מחובר והשתא תלוש משא"כ עציץ אעפ"י שפוסק יניקתו לפי שעה ובשבת חייב משום תולש מ"מ לא נשתנה דלשעה קלה מחזירו למקומו והרי הוא כתחילתו משא"כ תלישת עלה מן האילן הוה שינוי בגופו שאינו חוזר:

והא לאו בני דיעה נינהו. הקשו תוס' לימא לאו בני שליחות נינהו אלא מכאן שאין צריך שליחות דהוה כאילו כתיב וכתב הסופר. פי' רא"ש דסתמא לאו כל אדם מצי למיכתב גט וא"כ הוה מקרא חסר וכתב הכותב ונתן הבעל. ודע והבן כל מה שאמרו חז"ל פלוני בר שליחות או אינו בר שליחות היינו ר"ל בר שליחות כמותו או אינו בר שליחות כמותו אבל שליח אפי' קוף יכול להיות שליח אלא שאינו כמותו. נפקא מיני' היכא שהקפידה תורה שהבע"ד בעצמו יעשה אלא שאנו אומרים שלוחו הוה כמו עצמו. לזה בעי' דין שליחות דאל"ה לא הוה כמותו אבל היכי שאמרה תורה שישלח שליח כגון משלוח מנות זה סגי' אפי' ע"י קוף וכל הפסולים והבן זה כי כבר טעו בו גדולים וטובים ממני ע"כ כיון דכתיב וכ' הסופר אפי' ע"י קוף יכול לכתוב לולי משום שלא לשמה אבל לא מטעם שליחות. והנה הרא"ש כתב בפשיטות דגם לר"מ בחתימת עדים לא בעי שליחות כמו לר"א בכתיבה ומשו"ה מייתי נמי מלקמן פ"ג ע"ב כבר עשו עדים שליחותן ע"ש. אך תוס' לא כתב מזה כלום אדרבא לעיל ט' ע"ב גבי אעפ"י שחותמיהן גוים כתבו בפשיטות דלאו בני שליחות משמע עדים בעי' שליחות וכבר הרגיש הרב"י בסתירת תוס' בזה. ולא נחית הרב"י לחלק בין כתיבה לחתימה. ולפע"ד בודאי למאן דמפרש בדר"מ וכתב וחתם עדים יחתמו כדמשמע לשון ש"ס לקמן בשמעתין לא חתימת עדים א"כ בודאי גם עדים לר"מ לא בעי שליחות כמו סופר לר"א. אך אית דמפרשי וכתב כתב יד הבעל לא מטעם כתיבה אלא ע"י שהוא כותב ניכר כתיבת ידו אפי' לא חתם שמו או אחר כותב והוא עצמו חותם ומזה לבד מיירי קרא אלא ממילא אם ב' עדים חותמים ה"ל כאילו חתם הוא עצמו אבל קרא לא מיירי מהכי וכ"כ רש"י לקמן פ"ו ע"א עיין היטיב וא"כ לאותו שיטה עדים משום שליחות הוא ואפי' אי לר"א לא בעי שליחות לכתיבה מ"מ לר"מ בעי שליחות לחתימה וזהו דעת התוס' דלענין חתימת עדים לר"מ פשיטא להו לעיל ט' ע"ב דבעי שליחות ולענין כתיבה כתב בשמעתין דלא בעי שליחות ואפי' לועוד אמר רבי שבתוס' לא ברירא לי' דבעי שליחות משא"כ בעדים ומשו"ה לא מייתי מהך דלקמן ס"ג ע"ב כבר עשו עדים שליחותן דלר"מ עכ"פ בעי' שליחות לעדים. אך הרא"ש קאי לאידך שיטה וכתב דקרא היינו חתימת עדים ממש ולא בעי שליחות וכשתרצה לעמוד על עיקרן של דברים תעיי' בחי' רשב"א קידושין ס"ה ע"ב אשר הארכתי בו לעיל ריש מכילתין בעזה"י. והנה לועוד אר"י בתוס' פליגי הס"ד עם המסקנא דהוה ס"ל לר"מ בעי נמי כתיבה לשמה מדרבנן אין רחוק בעיני בהא פליגי דלס"ד ולרבא דאיתיבי' לר"נ וכתב לה לשמה הוה ס"ל לר"מ וכתב היינו הבעל יכתוב מטעם חתימה אלא שאם אין הבעל כותב ורק עדים חותמים נמי די. וכיון שעכ"פ וכ' דקרא היינו כתיבת הבעל ובעי לשמה מדאורייתא שהוא במקום חתימה. א"כ אי אירע נמי אחר כותב ועדים חותמים ראוי לגזור מדרבנן שיהיה כתיבה לשמה. אמנם ר"נ השיב לרבא לא כן הוא אלא לא כתיבת הגט בתורת חתימה אלא חתימת עדים ולא מיירי תורה מכתיבה כלל ולא גזרו בי' רבנן ע"כ אפי' מצאו באשפה כשר לכתחלה. וכתב תוס' דלא שייך בר כריתות היכי דליכא משום עדות ולא שליחות וראי' ממילה. ביאר הדברים בודאי היכי דאיכא הקישא וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכן בציצית לר"ת כל שישנו בראיתם אותו וזכרתם ישנו בועשו להם וכן בלולב להגהת מיימ' כל שישנו בושמחתם לפני ה' אלקיכם ישנו בולקחתם לכם משא"כ במילה אי לאו דכתיב המול ימול לא הוה לן היקשא זו היא כוונת תוס' וכ"כ בית מאיר אלא שלא תי' א"כ בגט נמי הא כתיב וכתב ונתן מי שישנו בנתינה ישנו בכתיבה וכ"כ רש"י לעיל ט' ע"ב אלא שכ' שם ג"כ בשארי שטרות אי לאו דהיו נכרים מצווה על הדינים הי' פסולין משום כל שישנו. וכתבתי לעיל שם דכוונתם דכתב בירמי' החתום והגלוי החתום היינו השטר והגלוי היינו הנפק ב"ד א"כ י"ל כל שישנו בהנפק ב"ד דמצווה על הדינים ישנו בחתום וכל שאינו בהנפק אינו בחתום ע"כ הוצרך לומר דב"נ מצווה על הדינין ושייך בהו הנפק לדדהו בב"ד דידהו וא"כ א"ש אבל להתוס' בשמעתין קשה. וי"ל כיון דוכתב אסופר קאי והסופר אינו הנותן גט לא שייך לומר היקשא מתרי גברי. ואע"ג וקשרתם וכתבתם ג"כ הסופר כותב מ"מ הוא גם קושר ושייך היקשא. אבל הכא בגט אפשר שהכותב היינו הסופר לא יתן גט לעולם לאשתו א"כ לא שייך כל שישנו. ולפ"ז בעדים תליא בהנ"ל אי קרא וכתב וחתם חתימת עדים קאמר לא שייך בי' היקשא ולא בעי עדים בר כריתות אלא רש"י לעיל דבעי בר כריתות בעדים ס"ל וכתב אחתימת הבעל קאי וכמ"ש לעיל ושייך היקשא. והנה כ' תוס' למאי דלא בעי שליחות מ"מ בעי' ציווי הבעל דאל"ה לא הוה לשמה ופי' כך הוא גז"ה אפילו הכותב ת"ח ויודע לכוון מ"מ כל שלא ציוה הבעל אין כוונתו כונה אפי' אשה עצמה כותבת את גיטה לא הוה לשמה עד שיצוה הבעל ודלא כב"ח שמסופק בזה וכ"כ והסביר פר"ח. ועלה בדעתי דבר ובקשתי לי חבר ומצאתי לי רב גדול הגאון בית מאיר וכן בס' גט פשוט די"ל ג"כ דזהו הטעם מי שאינו בר כריתות כך היא גז"ה מי שאינו שייך באותו דבר אין לשמה שלו כונה ואפי' מכוון כך הוא הענין. ובזה נ"ל ליישב קושי' תוס' במס' ע"ז כ"ז ע"א למה לי טעמא בנכרי משום וקשרתם תיפוק לי' משום שלא לשמה ותי' משום אשה וקטן נקטי' ולהנ"ל היינו בכלל שלא לשמה כל שאינו בר אותו ענין אין כוונתו כונה במידי דסתמי' לאו לשמה קיימא. נמצא לפ"ז איכא בגוי ב' פסולין חדא שאינו מכוון לשמה ועוד אפי' מכוון אין כוונתו כונה כיון דלאו בר הכי הוא והיינו דכ' רמב"ם מומר ונכרי פסולים משום שלא לשמה ועבד כגוי משום שאינו בר כריתות ונלאו כל המפרשים לעמוד על כוונתו ולהנ"ל א"ש בנכרי איכא תרי טעמים דלשמה חדא שאינו מכווין ובזה מומר שוה לו אבל לא עבד כי יש עבד כשר כטבי עבדו של ר"ג ומכוון לשמה ואיתא בגוי טעמא אחרינא משום דלאו בר הכי ואין כוונתו לשמה שלו כונה ובזה אין מומר שוה לו אבל עבד שוה לו וצדקו דברי רמב"ם. ועיין במס' סופרים דמייתי מרדכי סוף הל' קטנות שבש"ך יו"ד סי' רפ"א סק"ח הארכתי במקום אחר:

וכתב תוס' הא דממעט בחליצה קטן מאיש היינו משום דב"ד מזהירין ועיין רשב"א חולין י"ב בשם רבינו יונה דנפקא אי לאו איש ה"א קטן שהגיע לכלל פעוטות הוה בר כונה איצטריך איש. אל תטעה לומר דבגט דלא כתיב איש מועיל קטן שהגיע לכלל פעוטות חלילה לא כן אלא רבינו יונה ס"ל בחליצה לא בעי כוונת מצוה לשמה אלא כוונת קנין וכשהגיע לפעוטות בר קנין הוא הוה סד"א דמהני משו"ה איצטרך אבל היכי דבעי כוונה לשמה לא ס"ד ועיין תשו' חכם צבי סי' א' מסופק בכוונת חליצה וע"ש שייך לדשמעתין. וכתב עוד שם רבינו יונה דעע"ג לא מהני אלא מידי דשייך בי' שליח פי' אפי' אינו צריך שליחות מ"מ שייך בי' שליח מהני עע"ג זהו שלוחי לכתוב וזהו שלוחי לכוון אבל מה דלא שייך בי' שליחות לא ע"ש באר היטיב וצ"ע א"כ בגוי מ"ט לא מהני עע"ג זה יכתוב וזה יכוון וצ"ל משו"ה פירש"י בשמעתין שמא גמר בלבו לשם אחר עכ"ל. דהרי הכותב מקלקל כוונת העע"ג כצ"ל. ואדרבינו יונה קשה מחולין ל"א ע"ב אלימא דאנסה חברתה וטבלה וכו' והרי טבילה א"א ע"י שליח ואפ"ה מהני כוונת חברתה ולק"מ התם הכונה על המטביל ולא על הטובל שהרי מטבילין כלים וקטנים בני יומן וה"ה גדולה שאנסה חברתה סגי בכוונה המטביל לא משום שליחות דהטובלת אלא דאשה המטבלת היא הבע"ד וק"ל. והקשה ב"ש ע"א ע"ב לקמן מתני' הרי הגט בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו אי לר"א כתיבה בעי ולא חתימה אי לר"מ בהיפוך ומה שתי' ר' יהודה היא צ"ע תינח לר"ש. להילכתא מאי איכא למימר. עיין לעיל ג' ע"ב תוס' ד"ה דתנן וכו'. אבל הנלע"ד דלק"מ כיון שציוה לסופר כתוב ולא ציוה לו להחתים עדים וא"כ עכ"פ נפסל מדרבנן משום מזוייף מתוכו דהוה עדים שלא לשמה. נמצא הכותב הזה ששלחו בעל לכתוב ושלא ברשותו החתים עדים ופסלו. שינה בשליחות לא מיבעי למ"ד דבעי' שליחות בכתיבה אלא אפי' למ"ד לא בעי שליחות מ"מ אי שינה מדעת בעלים הרי הגט בטל מה"ת בלי ספק וזה ברור לפע"ד. והנה כתב תוס' דקטן אפשר שיגדל ושוטא שישתפה עיין לקמן פ"ה ע"א אתי' לכלל הוה. ועיין תשובת נוב"י תנינא סימן א' ותמיה שלא זכר שעכ"פ הקטן אינו בעל כונה לכתוב תפלין לשמה ולרמב"ם אפי' עע"ג לא מהני עיין טור או"ח סי' ל"ב. אמנם בנכרי פשיטא להתוס' דלא שייך עביד דאתי. ועיין לקמן כ"ג ע"ב תוס' ד"ה אין העבד וכו' שכתבו שעתה דעתו להתגייר וע' תוס' כתובות נ"ח ע"ב ד"ה לאחר שאתגייר וכו' בסוף הדיבור שכ' דשחרור הוה עבידי דאתי ששמע מרבו שדעתו לשחררו ע"ש וכן בגירות כששמענו ממנו שרוצה להתגייר וק"ו משחרור דהמשחיר עבדו עובר בעשה. וכן הוא ש"ס ערוך ביבמות ל"ה ע"א כיון דדעתה לאיגיורי וכן בכתובות ספ"ב כיון דדעתי' לאיגיורי וכו' נמצא לכאורה גם נכרי יקרא בר כריתות. מיהו אעפ"י למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם י"ל גוי הוה עבידא דאתי אך למ"ד אין אדם מקנה מצינו גירות גרע טפי בקדושין ס"ב סוף ע"א ע"ש גר לאו בידו מי יימר דמזדקק לי' תלתא. והטעם כתבו ראשונים משום דקשים גרים לישראל. וי"ל בזה קושי' מהרש"א אתוס' דהקשו אהא ודאי נכרי אדעתי' דנפשי' קעביד ולא הקשו אקושי' ר"נ לר"ה וכ"ת ה"נ והתניא די"ל ר"ה ס"ל אדם מקנה דשלב"ל ומיחשב גירות עבידי דאתי משא"כ ר"נ ואין להאריך בחידודים. ועוד להתוס' ביבמות יכול לקבל מצות בפני ג' קודם טבילה ואח"כ יטבול וא"כ משכחת לי' בגוי שכבר מל וכבר איזדקקו לי' תלתא ומחוסר טבילה ואיהו עבידא דאתא טפי מקטן ושוטה ומ"מ לא הוה בר לשמה לפע"ד:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף