אילת השחר/גיטין/כב/ב

אילת השחר גיטין כב ב

דף כ"ב ע"ב

רש"י ד"ה ר' אלעזר היא. מבואר דלר"א לא יתירוה לינשא אלא א"כ שאלו את העדי מסירה והם יזכרו אם הי' בו תנאי, ומבואר בתוס' לעיל (ד"ה מאן חכמים) דכונת רש"י דבשטר שיכול להזדייף לא יסמכו אעדי חתימה ורק יזקיקוה להביא עדי מסירה, ולר"מ יסמכו על העדי חתימה, וכבר הקשו התוד"ה אבל, למה יטעו ויסמכו על עדי חתימה כיון דזה יכול להזדייף, ואע"ג שהם הקשו על רש"י מש"כ כן בשאר שטרות, אבל מסתמא קושיתם היא גם על גט, אבל מלבד זה הא כמו דלר"א מהני עדי חתימה לבד לראיה להתיר אותה לינשא, ומ"מ בדבר שיכול להזדייף לא יתירוה בלי שתביא עדי מסירה, א"כ גם לר"מ לא יתירוה בלי שתביא עדי חתימה ויזכרו על מה חתמו [עוררוני זה].

ואפשר דהנה כשיש רק עידי מסירה הא בעיקר מה שצריך אותם [מלבד מחמת חלות הגירושין], כדי להעיד אחר זמן, וממילא תמיד הם שמים לב לזכור התנאים שהי' כאן, וע"ז יש מקום לומר דלא ישכחו אם הי' בו תנאים, אבל עידי חתימה הא אין חותמין כלל במחשבה כדי שיעידו אחר זמן בעל פה, ועליהם פשוט שלא זוכרים אם הי' בו תנאי, דעל זה לא הי' בדעתם לשים לב כדי לזכור.

בא"ד. ואם יש תנאה וזייפתי' ליכא דידע. יש לעיין למה לא כתב פשוט יותר דמי יימר דהי' כאן כלל גט אולי הי' שטר מכר או חוב, ובשלמא לקמן לר"א דאמרינן בגמ' דלמא הי' בו תנאי וזייפתיה, התם דיש עדי מסירה אפשר דלא שכיח שלא יזכרו מה הי', אלא דלא יזכרו התנאים, אבל כאן דליכא שום עדים רק עדים החתומים א"כ איך נדע על מה חתמו.

רש"י ד"ה אלא לאלתר. דכיון דהאידנא הוה ובעידי מסירה לא חיישינן לזיופא. משמע דיש אפשרות שזייף אלא דלא חיישינן בכה"ג לזיופא, וכן משמע ג"כ ממש"כ דתביא הגט לב"ד היום, משמע דגם היום א"א לסמוך שיזכרו את הגירושין עם כל התנאים, ורק יזכרו שנמסר לה גט זה ואינם יודעים מתנאים אלא דלא נחוש לזיופא, וצ"ע למה לא כ' בפשוטו דהיום יעידו שנמסר לה גט בלי תנאי ואפילו אם אינם מכירים כלל שזהו הגט שנמסר לה, ואפשר דס"ל לרש"י דגם לר"א צריך שע"י הגט נדע משהו, ואם מחמת הגט לא נדע כלום דנחוש תמיד שמא זייפה בתוכו ורק מחמת שיעידו על פי הזכרון שנמסר גט בלי תנאי לא מהני דאין הגט אומר כלום, אלא דצריך שנוכל לדעת מתוך הגט ע"י עדי מסירה שזה עשה הגירושין בלי תנאי, דזה מקרי דמחמת הגט בצירוף העדי מסירה נדע שהי' גירושין, אמנם אחר שזה גט כשר יועיל בודאי גם אם כעת אין לה גט כלל רק יעידו שראו מסירת הגט בלי תנאים, כיון שהגט הי' כזה שע"י העדי מסירה נוכל לדעת שנתגרשה בו כדין.

וכן משמע קצת מהא דאמרינן בגמ' דלמא הוה בי' תנאי וזייפתיה, ולכאורה בכל גט חתום מתירין אותה לינשא אע"פ שיתכן שהי' תנאי בעל פה, דהא רוב תנאים הם על פה, וע"כ דאין שום סיבה לחשוש לתנאי, ולמה כאן נחשוש דילמא הוי תנאי כתוב בתוכו, דהא כמו דלא נחשוש לתנאי על פה ה"נ לא נחשוש שהי' כתוב בו תנאי. ולהאמור דהיכא דמחמת מה שכתוב בו לא נדע מה הי' כתוב בתוכו אין זה גט, דאפילו למ"ד עדי מסירה כרתי ג"כ צריך שהגט יאמר שהי' גירושין בצירוף העדי מסירה, אבל אם מצד הגט לא נדע כלום דדילמא הוי תנאי אין זה כלל גט, והסברא בזה דכיון דאמרה תורה דצריך דוקא כתב בצירוף עדים הרי דע"י הכתב והעדים נדע הכריתות, ואם ע"י הכתב עם העדים לא נדע, נמצא דהכתב לא אומר כלום וצריך שהכתיבה תגרש, והיינו כתיבה שבצירוף העדי מסירה נדע שהי' כאן גירושין.

וה"נ משמע קצת ממש"כ רש"י דהא דבגט מהני אפילו לא עשוי לעמוד ימים רבים מחמת דיכולה לבוא תיכף לב"ד ויתירוה ויהי' קול משא"כ בשאר שטרות דעשוי לגבות לזמן מרובה ושמא ישכחו עדי מסירה. ולכאורה מה הוצרך לחדש טעמים הא בגמ' אמרינן מגזה"כ דלמען יעמדו ימים רבים וכמו שכתבו התוס', וכיון דבגט לא כתוב גזה"כ ממילא בגט כשר אפילו אינו יכול לעמוד ימים רבים, וע"כ דעיקר ענין שטר הגט הוא אם השטר או הגט הכתוב אומר לנו על הענין, ואם גם גט עיקרו לאחר זמן, אז כיון דיש גזה"כ דתועלת השטר עם העדי מסירה צריך להיות להרבה זמן, וכיון דלגבי הרבה זמן אין מועיל כתב שיכול להזדייף בהכרח הי' פסול אפילו בגט, דזה רק גילוי מילתא מתי הוא נקרא שטר, לכן הוצרך לומר דבגט דעיקרו לאלתר סגי בדין שטר שבו מה שהי' ידוע בצירוף העדי מסירה לאלתר.

רש"י ד"ה אלא בגיטין. יש זכרון וקול לדבר. אין הכונה דע"י קול תוכל להנשא, אלא דעי"ז תמצא עדים שידעו שהותרה בב"ד.

תוד"ה אבל בשטרות. ונראה לרבינו יצחק דטעמא משום דגזה"כ הוא דלא מכשרי בשטרות אפילו לאלתר דבעינן ראוי לעמוד ימים רבים. הנה גם לרש"י הא ר' אלעזר יליף מהא דכתיב למען יעמדו ימים רבים, אלא דלרש"י יש טעם משום דישכחו והב"ד יטעו לחשוב דכשיש עדים חתומים יש לגבות אפילו בדבר שיכול להזדייף, וזה קשה להתוס' דאיך נחוש לב"ד שיטעו בזה, ולדבריהם זה גזה"כ ולא משום שמא יצא מכשול ע"י טעות ב"ד.

בא"ד. דגזה"כ הוא דלא מכשרי בשטרות אפילו לאלתר דבעינן ראוי לעמוד ימים רבים. ולכאורה יקשה להשיטות שהובאו בתוס' לעיל (ג' ע"ב ד"ה וגובה) דשטר עם עדי מסירה אפילו לר"א אינו גובה ממשועבדים רק מבני חורין, וא"כ כיון דמסר לו שטר שלוה ממנו למה לא יוכל לגבות ממנו, וכבר הבאנו לעיל דף י"א מש"כ החזו"א (אהע"ז סי' פ"ד ס"ק ג') דאם אינו כשר נאמן לומר פרעתי או דאין ראי' שלוה ונותן לו השטר אע"פ שלא לוה כלום, וצ"ל דהתורה פסלתה משום דאז יתן השטר אפילו כשלא חייב לו, דהא כל זמן שלא פסלנו אותו יהי' ראי' אמיתית שלוה, רק מה שלא יהי' ראי' הוא מחמת שנפסל דאז יתן השטר אפילו כשלא ילוה, א"כ מה שייך לפסול כיון דמצד עצמו יהי' ראי' שלוה, ואיך נפסלנו כדי שאז ימסור לו לשחק בו.

ואפשר לומר דהנה בעדות יש כמה דינים אשר אינם לפי הסברא, כגון מה דפסול מפי כתבם, וכן נמצא א' מהם קרוב או פסול דעדותן בטלה, דלפי הסברא צריך להאמין אלא דענין עדות שהאמינה התורה הוא בתנאים מסויימים, וכשאין האופנים שאמרה תורה לדון עליהם אז הוי רק גדר הוכחה בעלמא ובהוכחה בעלמא לא סגי להוציא ממון, ולפעמים מהני לחייב שבועה כגון בהא דבת רב חסדא בכתובות דף פ"ה א', וה"נ כאן אם מצד גזה"כ אין לו דין שטר כשר אז נשאר רק הוכחה ואומדנא ובזה לא סגי להוציא ממון, ולפעמים זה מהני קצת, עכ"פ אין לו מעלת שטר לדון על פיו אפילו לראי'.

ולפי"ז יש להבין דגם בשטר ראי' היכא שפסלתו תורה דבעינן ראוי לעמוד ימים רבים אז אפילו אם יעידו שזוכרים שנמסר בלי שום תנאי כיון דאז אין לזה דין שטר א"א לגבות בו [ובחזו"א סי' פ"ד ס"ק א' כתב דאז יגבו בו, וצ"ע אם מש"כ שם בסק"ג חזר ממש"כ בסק"א].

בא"ד. דר' יוחנן לטעמיה דאפילו עד עשרה ימים מידכר דכירי והא דפריך והא כתיב למען יעמדו ימים רבים היינו משום דס"ד דקרא למעוטי שטרות קאתי דאי לאו הכי למאי אתא. והיינו כדפירש המהרש"א דמשום דלא דכירי, ולכאורה הא כיון דר' יוחנן ס"ל דזוכרין איך אפשר דהכתוב יאמר דלא זוכרין, אלא דצ"ל דגם ר' יוחנן מודה דאפשר שקצת אנשים לא יזכרו לזמן מרובה אלא דסגי מה שבדרך כלל אנשים זוכרין, וע"ז פריך דכיון דכתיב למען יעמדו ימים רבים ע"כ בא הכתוב לומר דצריך להתחשב עם מה שיש אנשים שלא יזכרו ולכן לא מהני שטר כזה, לכן צריך לתרץ דלא בא הכתוב אלא לעיצה טובה כיון שיש חלק מאנשים שאינם זוכרים לזמן מרובה.

בא"ד. כיון דהך שמעתין ודפרק בתרא ענין אחד. בחידושי הגרעק"א רוצה ליישב דס"ל לר"א כר"א דעדי מסירה כרתי, אלא דס"ל דבשאר שטרות בעי נמי למען יעמדו ימים רבים ולכן צריך עדי חתימה וכתב דאינו יכול להזדייף, וצ"ע דאם השטר אינו כשר ולא נעשה שום חלות דין בלי העדי חתימה, הרי דס"ל דצריך עדי מסירה ועדי חתימה, ולא שייך לומר דעדי מסירה כרתי אלא דבעי למען יעמדו ימים רבים, דהא אם זה מעכב בחלות השטר הרי דהעדי חתימה עושים את השטר כמו העדי מסירה, נמצא דר"א סובר שיטה שלישית דרק עדי חתימה יחד עם עדי מסירה כרתי, ושיטה כזו הא לא מצאנו בדברי שום תנא, ואפילו לר"י דס"ל דבעי כתיבה וחתימה בתלוש, ואותו הדבר בלשמה כמבואר לעיל בדף ד', מ"מ לא משמע דבעי גם עדי מסירה וגם עדי חתימה, ואפילו אי נימא דר"י בעי באמת שתיהם, א"כ לא פסק כר"א אלא נמצא דפסק כר"י, גם מה שכתב דלכך בתרי יוסף בן שמעון יהי' כשר, כיון דבעיקר העדי מסירה כרתי, צ"ע דאפילו אי נימא כדבריו דרק העדי מסירה כרתי והעדי חתימה אינם אלא למען יעמדו ימים רבים, מ"מ כיון דמהשטר אינו מוכח לגבי איזה יוסף בן שמעון אין כאן למען יעמדו ימים רבים, דהא מצד העדי מסירה אין למען יעמדו ימים רבים כיון דהם לא זוכרין, ומצד העדי חתימה הא לא ידוע איזה יוסף בן שמעון, ולשיטת היש מפרשים הזה הא לא ס"ל לחלק בין הרבה תנאים, וגט שאין בו עדי חתימה כלל ג"כ לא יועיל מחמת דלא יזכרו כלום, וא"כ כל הסמך הוא ע"י העדי חתימה, והעדי חתימה הא לא אומרים כלל על איזה יוסף בן שמעון, נמצא דלגבי יוסף בן שמעון אין כאן למען יעמדו ימים רבים.

האשה כותבת את גיטה. הקשה הר"ן דהא מחוסר הקנאה בין כתיבה לנתינה וקלף דידה הא לא הקנו רבנן לבעל. משמע דלא הוי קשה לי' משום דצריך לעשות מעשה לתת לו הגט כדי שיתן לה, דהא א"כ אפילו אם הקנו רבנן לבעל הא מחוסר מעשה שהיא תתן לו הגט, וע"כ דזה לא נקרא מחוסר מעשה דהא אם זה מחוסר מעשה מקרי הא גם בכל גיטין שהסופר כותב הוי מחוסר מעשה דצריך ליתן הגט לידו של הבעל או לשלוחו, וכל קושיתו משום דצריך להקנות דענין ההקנאה חסר בין כתיבה לנתינה.

והנה כתב דמתוך הדוחק יש לומר דכיון דאינו מעשה בגוף הגט לא מקרי מחוסר מעשה. ויש לעיין קצת כיון דעצם פעולת הנתינה ליד הבעל לא איכפת לן אלא מה שצריכה לכוין להקנותו הוא דקשיא לי', ולמה הוי זה יותר מעשה מליתן במקום פסיקת היניקה, דמבואר בר"ן ובתוס' (לעיל דף כ"א ע"ב) דזה לא מקרי מחוסר מעשה דלא ניכר בזה שום מעשה אע"פ שעי"ז זה נעשה ממחובר לתלוש מ"מ אינו ניכר יותר מבכל נתינה, ואיזה מעשה ניכר בזה יותר ע"י שמקנה את זה לבעל מאשר אם לא הי' צריך להקנות לו.

ויש לחלק דנתינת הגט מהבעל לאשה הא זה עיקר הגירושין, ואע"פ שצריך ליתן בפסיקת היניקה שזה משנה כל ענין הדבר ממחובר לתלוש, מ"מ כיון שהתורה אמרה ליתן להאשה לא מקרי מחוסר דבר אם נותן לה אפילו אם זה משנה את הדבר, כיון שאין שינוי בהנתינה, משא"כ מה שהיא צריכה ליתן להבעל דאי"ז פרט בהדין גירושין אלא הכשר מעשה שיוכל ליתן, ע"ז אפילו אינו ניכר מקרי מחוסר מעשה ולכן הוצרך לדחוק, וצע"ק.

והא לאו בני דיעה נינהו. ועי' בתוס' רי"ד דקושית הגמ' דהם לאו בני כונה נינהו, וכן משמע קצת מהתוס', אבל מרש"י משמע משום דלא ידעי שצריך לכוין לשמה. ויש לעיין להפוסקים דס"ל דהיכא דבעי לשמה צ"ל בפירוש בפה, א"כ ע"כ הא מיירי דהחש"ו אמרו דעושים לשמה דאל"ה גם בגדול בר דעת לא מהני [ומרש"י דכתב הא לא ידעו משמע דלא מיירי באומרים, ולפי"ז ע"כ לא ס"ל דבעי אמירה בפה], וא"כ ע"כ דס"ל דגם כשאומר הקטן דכותב לשמה לא מהני, א"כ ע"כ צ"ל דמתרץ כשגדול עומד על גביו היינו שאומר לו כתוב לשמה ועדיף בזה אע"ג דאמירתן בפירוש בלי שהגדול אומר להם לא מהני מ"מ כשגדול אומר להם מהני, וצע"ק בסברא מה החילוק כשאומר לו לכתוב לשמה כיון דבין כך אומר שכותב לשמה.

ויש לעיין במש"כ במשנה ברורה (בשער הציון סי' י"א ס"ק ו') להסתפק דאע"ג דכתב הפמ"ג דלא מהני בעכו"ם בכתיבת תפילין אפילו אומר בפירוש דכותב לשמה דאולי אין פיו ולבו שוין, דלפי"ז לכאורה הוא הדין בטויה דלא מהני אפילו באומר בפירוש דעושה לשמה, ורוצה לחלק דבכתיבה דדמי לגט דלא מהני בעכו"ם אפילו בעומד על גביו ה"נ לא מהני אמירה בפירוש, אבל בטויה דס"ל להשו"ע לדעת הרא"ש דמהני בעכו"ם ישראל עומד על גביו ה"נ יועיל אמירה בפירוש, דלהאמור הא מוכרח מהסוגיא להפוסקים דתמיד בכתיבת גט צריך לומר בפירוש, מ"מ עדיף גדול עומד על גביו מאמירה בפירוש בלי גדול עומד על גביו, וגם אלה דלא ס"ל דבעי אמירה בפירוש, מ"מ בזה לא יחלקו דעדיף גדול עומד על גביו מסתם אמירה, וא"כ גם בטויה אע"ג דלהרא"ש יועיל ישראל עומד על גביו, אבל אמירה בפירוש בלי ישראל עומד על גביו לא יועיל.

תוד"ה והא לאו בני דיעה. אילימא משום דכתיב וכתב והכא איהי קא כתבה לי' התם אונתן סמיך דבעינן שיכתוב בציוויו ויתן וכו'. מבואר דאי הוי בעי שליחות הוי אתיא להו כפשוטו דזה לא מקרי וכתב, וצ"ע למה וכי אם היא משלמת השכר לא מקרי דעושה הסופר שליחותו דבעל, וכי אם הבעל ישלח לגרש והאשה או אדם אחר ישלם להשליח עבור טירחתו לא מקרי שליח דבעלה. ואמרו לי שבגרש ירחים עמד בזה.

יש לעיין אם אמר לסופר לכתוב בגט שגזל הבעל, או שאמר לו לחטוף נייר ולכתוב עליו גט, מי נימא כיון שאין לו רשות לעשות כן הו"ל כלא ציוה לכתוב, או דמ"מ יש ציווי הבעל ואם אח"כ יקנה הנייר מבעליו יכול לגרש בו.

בא"ד. הואיל ואם הגדיל הקטן ונשתפה השוטה. והנה לא ביארו בחרש, ומ"מ צ"ל דגם הוא בר כריתות, משום דאם הי' מתרפא הי' ראוי לגרש, אלא דלא נקטו זה בדבריהם משום דחרש מלידה אי אפשר שיתרפא, אך מ"מ הוא גם בר כריתות משום דאינו מחוסר פעולה להיות בר כריתות, ורק גוי אינו בר כריתות דעצם דינו אינו בכריתות, משא"כ חרש אם אך יתרפא הוי שפיר בכלל כריתות, דלחרש אין דינים מיוחדים משאר ישראל אלא שאין לו בכלל דינים כעת דלאו בני דיעה נינהו, משא"כ עכו"ם ועבד דיש להם דינים ודינים אלו אין בהם תורת גיטין וקדושין.

בא"ד. ונראה דלא שייך למיפסל משום דלאו בני כריתות נינהו במידי דלא בעי שליחות ולא לשם עדות. הנה לא ביארו למה בשליחות ועדות בעי כריתות ובכתיבה דג"כ מועיל להגט לא בעי בר כריתות, והנראה בביאור דבריהם דדוקא אם יש דין על איזה אדם והאדם ההוא פועל שייך שיהי' דינים מי זה שתועיל פעולתו, אבל היכא שלא מתייחס אל האדם ההוא העשייה שאח"כ, אין דין מיוחד שיהי' בתורת זה הענין, ולכך בשליחות שצריך להיות כמו המשלח ואם אינו בכריתות לא שייך שיהי' כמו המשלח, וכן בעדות דדין העדות הוא דרק האיש הזה הוא עד לכך בעי בר כריתות, אבל בכתיבה דאחרי הכתיבה לא משנה מי שכתב רק שיכתב לשמה, ולכך לא בעינן שיהי' הכותב בר כריתות דוקא.

ויש לבאר בעוד אופן דהנה עדים שבגט לר"מ הם עושים את הגירושין, וכן השליח עושה הגירושין בין השליח להולכה בין השליח לקבלה, וכיון דזה מעצם הגירושין דהיינו הכריתות לכן בעינן שזה יהי' ע"י בר כריתות, אבל לשמה אינו עושה גירושין אלא עושה שיהי' גט שעי"ז שיהי' גט יוכל לעשות גירושין, אבל אין כתיבת הלשמה עושה הגירושין, לכן לא בעי בר כריתות, אמנם זה רק אם לא נסבור כר"ת, דלר"ת דס"ל (לעיל דף ד') דגם לר"מ צריך שיהי' עדי מסירה בשעת גירושין דאין דבר שבערוה פחות משנים, וביאר הגר"ח דהעדי חתימה רק עושים הגט לר"מ, אבל לגירושין צריך עדי מסירה, א"כ גם עדי חתימה אין עושים הכריתות, וכיון דמ"מ בעי בר כריתות א"כ גם לגבי כתיבת לשמה נצטרך שיהא בר כריתות דומיא דלעדות חתימה.

בא"ד. אבל כתיבה לר"א דלא לשום עדות ולא לשם שליחות הוא אין לפסול משום דלאו בני כריתות נינהו דהא לא פסלי בפ"ב דע"ז מילה בעכו"ם משום דלאו בני מילה נינהו. יש לעיין אם כל ראייתם לר' יהודה דמסקינן התם דס"ל דבעי לשמה ומ"מ גוי כשר למול, הרי דלא בעי שיהי' בר מילה אע"פ שעושה דבר דבעי לשמה, או דאפילו אם לא הי' צריך לשמה אילו הי' כלל דמי שאינו בר הכי אין מועיל עשייתו, גם במילה לא היתה עשייתו מועלת לגבי המילה והוי כנימול שלא ע"י אדם, וכן נראה דהא בשחיטה פסול עכו"ם לכו"ע אע"ג דלא בעי לשמה וגם כונה לא בעי.

ובאמת יש לעיין כיון דשחיטת עכו"ם כתבו התוס' בחולין (דף ג' ע"ב) וכן ברא"ש שם, דהטעם דפסול משום דכתיב וזבחת היינו מי שהוא בר זביחה לאפוקי עכו"ם, ולמה לא נימא גם במילה וגט דמי שאינו בהדבר ההוא לא מהני עשייתו [ולא משמע דבשחיטה יש ייתור לדרשה, ועי' ברא"ש שם דהרמב"ם לומד זה מוקרא לך ואכלת מזבחו].

בא"ד. ועוד אומר רבינו יצחק וכו' ומהני אפילו בשוטה טפי מבחליצה כיון דלא הוה אלא מדרבנן. והסברא צ"ב אם לשוטה לא מהני כוונה בעומד על גביו, אמאי אם כוונת הלשמה אינה אלא מדרבנן כן מהני הא אינו מכוין, ואם היתה איזה תקנה מיוחדת משום עיגונא להקל א"ש, אבל הא לא מצינו איזה תקנה מיוחדת, וא"כ אי חזינן בלשמה של שוטה דלא מהני בעומד על גביו כגון בחליצה, וכן כאן אם הי' צריך מן התורה לשמה לא הי' מהני, א"כ אמאי פשיטא לי' להגמ' דכיון דזה מדרבנן זה כן מהני.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א