חתם סופר/גיטין/כג/א

חתם סופר גיטין כג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אלא מעתה נכרי וישראל עע"ג ה"נ כ' תוס' בשלמא בלא עע"ג ניחא וכו' ונדחקו והל"ל בפשיטות לפמ"ש תוס' חולין י"ג ע"א בשם ירושלמי תמן זה כותב וזה מגרש ע"ש נ"ל פירושו שהקטן יש מחשבה עם המעשה על הדבר עצמו אבל לא לחשוב שזה יגרש אשתו יכול הוא לחשוב שזה הגט יהיה לשם גירושין אבל לא שזה יגרש אשתו בזה הגט. יהיה איך שיהיה הוה תוס' מצי למימר בשלמא בלא רב הונא ה"א מחשבה עם מעשה יש לחשו"ק וגט הוה מעשה כקושי' הירושלמי וזה לא שייך בגוי אבל השתא דמוקי לי' ר"ה בעע"ג ש"מ אפי' מעשה לא מהני בגט וכתב הירושלמי א"כ נכרי נמי ומדלא פ' תוס' כן יש להוכיח דס"ל כהראב"ן ריש חולין דוקא בקטן מהני מעשה עם מחשבה ולא בחרש ושוטה אלא דקשי' אשיטה זו ממתני' דמכשירין דמייתי שם בחולין י"ג ע"א המעלה פירותיו מפני הכנימה ע"ש ושם ביארתיו בעזה"י:

נכרי לדעתי' דנפשי' עביד. פירש"י שמתכוין לשם אחד וכבר כתבתי לעיל דס"ל כרבינו יונה כל דבר שאפשר ע"י שליח מועיל עע"ג שהוא שליח הבעלים על הכוונה והכא בגט חיישינן שהכותב מקלקל ויחשב לשם אחר. ואפשר זה שייך רק בגט שייך שם אחר אבל בס"ת וכדומה מהני שפיר ישראל עע"ג ואפי' בגוי ובהכי מתיישב שיטת הסוברים בטור או"ח סי' ל"ב לענין עיבוד עורות לשמה ע"ש ואין כאן מקומו:

איתיבי' רבא לר"נ וכ' לה לשמה כבר כתבתי בזה לעיל בתוס':

והוא ששייר מקום התורף כ' רשב"א ולא גזרינן טופס אטו תורף דס"ל כמ"ד לקמן כ"ו ע"ב משום תקנת עגונות וזה שייך נמי הכא ע"ש משמע למ"ד תקנת סופר לא שייך הכא. ובס' בני אהובה כתב אמילתא אחריתי דדרך סופרים ליתן מכתבם לקטנים וכדומה ולעמוד ע"ג לחנכם בכתיבה ושייך בי' תקנת סופר ע"ש. ולפ"ז הבנתי תלי"ת שיטת הרי"ף ורמב"ם עיין ר"ן וה"ה. דלפע"ד אינהי נמי מפרשי דר"ה ור' יהודה פליגי ולא סמכי אהדדי אך ס"ל לא קיי"ל כר"ה דמדאמרינן בחולין י"ב ע"ב מאן האי תנא דחולין לא בעי כוונה ש"מ בקדשים דבעי כוונה לא מהני אחרים רואים אותם ולא ס"ל לחלק בין רואים אותן לעע"ג וכן פסק פ"א מפסולי מוקדשין הל' וי"ו ע"ש. וא"כ ע"כ מתני' מיתוקמא כרב יהודה בטופס ומיהו רב יהודה ס"ל כמ"ד מפני תקנת עגונות וזה שייך בטופס אפי' בלי עע"ג. אך אנן קיי"ל כמ"ד מפני תקנת הסופר ע"כ בעדים בטופס עע"ג שכן דרכו של סופרים לעמוד ע"ג ויש בזה תקנה אבל בלא עע"ג ליכא תקנת סופר ובגוי אפי' עע"ג ליכא תקנת סופר ופסול. ובתורף בין חשו"ק בין נכרי אפי' עע"ג הגט בטל:

עיין בחידושינו לעיל בסוגי' דמצת כותי. כתבנו לענין קצירת חטים לשם מצות מצה אפי' אי סתמא לאו לשמה קיימא מ"מ מועיל ישראל עע"ג אפי' לרי"ף ורמב"ם דהא לא כתיב וקצרתם אלא ושמרתם את המצות וא"כ גוי הקוצר לא עביד אלא המשמר הוא הישראל והוא משמר לשמה אמנם בעשיית המצות לא מהני ישראל עע"ג לשמור לשמה כיון שהעיסה מסור ביד הגוי המגבל ולש ובידו להחמיצו או לעשותו מצה א"כ הלש הוא המשמר בעצמו ובעי' שיהיה מכוון לשמה ולא מועיל עע"ג לרמב"ם ע"ש:

הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחשו"ק וסומא ונכרי. עי' רמב"ם ספ"ט עדות דסומא פסול עדות מן התורה אפי' יכול לכוון הוא פסול מגזירת הכתוב או ראה או ידע דבעי' ראוי לראי' וכן הוא בלשון רש"י פרק בא סימן מ"ט ע"ב ד"ה לאסור סומא. אך הכסף משנה שם מייתי פסול סומא משמעתין וצע"ג. ולכאורה הי' אפשר לומר כיון דגם בלא ראות יכול אדם לכוון עדותו אלא מגזירת הכתוב א"כ י"ל דוקא סומא שאינו ראוי לראות אבל מי שראוי לראות ולא ראה רק בט"ע דוקא וכיוצא בזה כשר להעיד. אך מפירש"י סנהדרין ס"ז ע"א ד"ה לאור הנר וכו' דמצי למימר לא הוה אנא משמע אפי' יכול לראות וראוי לבילה מ"מ לא יעיד אך לא מגזירת הכתוב אלא דיכול לומר לא אנא הוה וצ"ע הא מסקינן דט"ע דקלא הוה היכר גמור. וע"כ נלע"ד בט"ע דקלא לאו דוקא אלא עם משמוש הידים והיכר במשמוש דהרי כ' רמב"ן פ' תולדות דיש בני אדם היכולים להתנכר ולהשמיע קולם כקול חבירו ומשו"ה אמר יצחק גשה נא ואמשך בני ע"ש שמע מינה ט"ע דקלא לאו דוקא אלא עם משמוש ואפשר שהמשמוש עיקור דאלת"ה איך בני אדם הבאים מן הדרך ובאים על נשותיהם כשהיא ישנה בפ"ק דנדה איך מותר בלי ט"ע דקלא אע"כ היכר משמוש וכשבא מעשה לפנינו בב"ד לא הוצאתי ממון ע"י עדים בסימנים אחורי הגדר בהיכר קול. ועיין סמ"ע סימן ל"ה ס"ק כ"ו:

קיבל הקטן והגדיל. עיין בטור ושו"ע סי' קמ"א סעיף כ"ה ובב"ש שם סקל"ז ע"ש. ואמנם במשנה למלך פ"ו מגירושין הל' ג' ד"ה העולה ממה שכתבנו וכו' כתב ליישב דס"ל להטור דקטן יכול לקדש שיחולו לכשיגדיל דזמן ממילא עבר וה"ה יחזור ויגרש ויחול לכשיגדיל וכשיחולו הקידושין אז יחולו הגירושין. ואמנם אם משלחו ע"י שליח ואין שליחות לקטן נמצא לכשיגדיל יחולו הקידושין. והגט שע"י שליח לא יחול דאין קטן עושה שליח ע"ש. וצ"ל דהשליח של הקטן הלז מסר הגט בקטנותו של המגרש ליד האשה משו"ה פסול אבל אי היה ממתין עד שיגדול הבעל אזי כשם שהקידושין שמסר בקטנותו גדלו עמו ויחולו לכשיגדיל ה"ה השליחות מתגדל עמו ויכול השליח למסרו להאשה אחר שיתגדל הבעל אע"פ שמיניהו שליח בקטנותו. כן נראה לכאורה וא"כ לפ"ז ה"ה גדול הממנה שליח קטן ויגדיל אח"כ ועדיין השליחות בידו מ"ט לא נימא דיכול ליתנו לאשה בגדלותו. ואולי י"ל בחו"ל עסקינן דצריך לומר בפ"נ ובפ"נ דאע"ג דבעדות דרבנן מעידין בגדלן מה שראו בקטנותן בספ"ב בכתובות מ"מ האי עדות דעיקור הימנותי' משום דמעיקרא מידק דייק כדלעיל ג' ע"א וקטן לאו בר דייקא הוא אבל מדינא הי' כשר להביא וצ"ע לדינא:

אבל פקח ונתחרש וחזר ונתפקח וכו' בס' אבן עוזר בשו"ע או"ח סי' קפ"ט מוכיח מדלא נקיט בנכרי ישראל והמיר וחזר ושב ש"מ מומר אינו כנכרי ע"ש. ולפע"ד אין ראי' משום דלא מיתני לי' בזה הכלל תחלתו וסופו בדעת דלא שייך במומר ואי הוה תני תחילתו וסופו בכשרות לא הוה ידעינן הא דסומא כשר בא"י. ועי' בפי' המשנה לרמב"ם דכ' ג' מיני שלוחין א' המביא גט וא' המוליך וא' שליח קבלה ע"ש. והנה עיקור כוונתו א' האומר בפ"נ וא' גט מקוים ע"ש. אבל מה שקורא לזה מביא ולזה מוליך צ"ע. וע"פ דרכנו למדנו סדר לדינים אלו שהרמב"ם הוסיף בעל עבירה ושב בתשובה וס"ל בפי' המשנה כהרמ"ה שברא"ש דלא כחיבורו ע"ש. ולפ"ז יש כאן ג' ענינים. חשו"ק ונכרי פסולים בין מטעם הולכה פי' כשמסר הבעל היה כך ובין מטעם הבאתם לאשה סומא אינו פסול אלא מטעם הולכה מיד הבעל אבל אם אז היה פיקח ובשעת הבאה היה סומא כשר. ובעל עבירה נהפוך הוא פסולו מטעם שעת הבאה דאז לא מהימן אבל אם בשעת הולכה מיד הבעל הי' בעל עבירה ושב כשר להביא. אמנם בחיבורו פסק בעל עבירה דאוריי' פסול ואפי' מקויים. וכ' פנ"י וכן בני אהובה הטעם משום דלמא לפקדון ניתן לו ולא שייך הא הימני' גבי בעל עבירה. אך באינו מקויים הגט בטל ומשמע אפי' סופו להתקיים ונלאו כל חכמי לב למצוא לו טעם. ולולי דמסתפינא הייתי אומר יען ראיתי בנוסחות הרמב"ם שהעתיק הטור כתוב עדות במקום שליחות והרגיש הרב"י שקורא להשליח עד. ונ"ל בכוונה כ"כ להורות נתן כי השליח הוא ג"כ עד על הגט עם צירוף עדים החתומים עליו. והנה קיי"ל נמצא א' מהם קרוב או פסול עידותן בטלה ועיין סמ"ע סי' ל"ו סק"ד. והנה עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד אמנם היינו משנראה השטר בב"ד והוחזק שם ולא קודם וזה דעת המהרש"ך דלא כמ"ל רפ"ג מהל' עדות ושם בארתי בעזה"י אשר ע"כ כשהגט כבר מקויים והוחזק בב"ד א' כבר העידו עדי הגט עדותן ושוב כשמביא השליח בעל עבירה ומעיד עדותו פסול שמא לפקדון נתנו. אבל כשאינו מקויים עדיין ונמצא לא נחקרו עדותן של עדים עד שמביא השליח עתה לפני ב"ד למוסרו לאשה אעפ"י שאינם מקיימים אותו מ"מ מן התורה אין צריך קיום והחזקתו לב"ד או מסירתו ליד האשה היינו חקירתם ואז גם השליח מעיד והוא פסול עדות מפני שהוא בעל עבירה נמצא הגט בטל לגמרי אפי' ימצאו עדי קיום אח"כ כנלע"ד. והנה בבעלי עבירה פליגי רוב הפוסקים אהרמב"ם אך במומר דעת בית שמואל ומג"א סי' קפ"ט דלכ"ע בטל. וענין מומר ביאר רמב"ם ספ"ג מגירושין מחלל שבת ויוה"כ בפרהסיא היינו לפי נוסחת הטור דמייתי כ"מ וב"י שם. והנה מחלל שבת בפרהסיא הוא אוקימתא דרב אשי בעירובין ס"ט ע"ב האי תנא הוא דחמירא לי' שבת כע"ז. והנה בספרי מפיק לי' מדסמיך פרשת מקושש לפ' ע"ז סוף פ' שלח וצ"ל אין לך בו אלא חידושו מקושש בפרהסיא הוה. וענין פרהסיא דבר שנודע לרבים אפי' אינו עושה בפניהם כ"כ הפוסקים ביו"ד סי' ב' וע"ש בפמ"ג. והנה למ"ד מקושש היה בשבת שני מיד בהיותם במדבר ונכתב כאן שלא במקומו סמוך לפ' ע"ז ה"ל הך סמוכי' מוכח ומופנה ור"ע דריש לי' אך למ"ד אחר מרגלים היה כמ"ש תוס' ב"ב קי"ט ע"ב א"כ אינו מוכח שהרי כאן מקומו א"כ לר' יהודא דלא דריש סמוכין אין מחלל שבת מומר אך לא קיי"ל כר' יהודה. והנה בחולין ה' סוף ע"א פירש"י הטעם משום דכפר במעשי בראשית והוה כעע"ז וצ"ל דלא הוה ממש כעע"ז. משו"ה בעי' צירוף עדות שמחלל בגילוי פנים כדאיתא סברא זו בעירובין מ"ט ע"א ע"ש. יהי' איך שיהי' איני יודע מנ"ל דמחלל יו"כ הוה כמומר הלא אינו כופר במעשי בראשית ולומר יוה"כ יהי' חמור משבת וממילא חשוד על הקל שהוא שבת ז"א כמוכח מתוס' חולין ק"א ע"ב ד"ה הזיד וכו' דא"כ קשה שגג בשבת והזיד ביוה"כ אמאי חייב אע"כ הוה שב מידיעתו דאיכא דחמיר לי' האי ואיכא דחמיר לי' האי וא"כ קשי'. ועלה בדעתי לומר דיוה"כ חמיר מכל התורה ונחשד על כל התורה חוץ משבת וס"ל לרמב"ם כרבינו ירוחם מובא בב"י ושו"ע יו"ד סי' ב' ס"ה ע"ש. אלא שהרב ב"י כתב שם באותו סימן החשוד לדבר חמור חשוד לקל היינו באותו מין עצמו כגון שחשוד לעשות מלאכה בשבת חשוד למלאכת יום טוב אבל לאכול אפי' איסורים קלים אינו חשוד וכן החשוד לאכול איסור חמור אינו חשוד לעשות מלאכה אפי' קלה וא"כ החשוד ליוה"כ אינו חשוד על התורה כולה מה שאינו נוגע למלאכה וא"כ הדבר צ"ע:

בשלמא חשו"ק לאו בני דיעה נינהי. הר"ש ריש מס' תרומות מייתי ירושלמי ממעט חרש ושוטה מתרומה דכתיב אשר ידבנו לבו והני לאו בני לב נינהו ובזה ממועט נמי קטן אלא למ"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא איצטרך איש למעט קטן מתרומה אפי' הגיע להפלאה ע"ש וממילא אינו ראוי לשליחות דבעי' גם דומי' דאתם. וא"ש לשון ש"ס לאו בני דיעה נינהי אבל מ"ש רש"י מאיש שה לשון זה צ"ע מנ"ל למעט חרש ושוטה מזה ואיך יוצדק לשון ש"ס לאו בני דיעה:

לאו בר התירא. כ' תוס' משו"ה לא אמר לאו בר שליחות לכלול גם עבד. והנה אי אמר לאו בר שליחות כדעת מג"א וב"ש אע"ג דהוא בר התירא מ"מ לשליחות לא הוה בר ברית א"כ ה"ל למימר לאו בר שליחות לכלול מומר ומאי אולמי' דעבד דכוללו יותר ממומר וי"ל עבד שכיח טפי ממומר:

לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו כ' תוס' שצריך השליח להכיר ועיין ב"ש סי' קמ"ב ס"ק י"ט ובתשובה הארכתי למעיין היטיב בלשון ס' התרומה יבין לאשורו. כשהשליח אינו עוסק בענין גטו ומכיר האיש ואשתו אפי' ע"י שום מאן דהו ה"ל כמו אשתמודעינהי בחליצה פ' החולץ ושוב יכול לסמוך על הכרה זו להי' שליח בגט זה. אך כשכבר מביא הגט ואינו מכיר האשה אז צריך שני עדים כשרים הראוי' להתיר ערוה לעלמא. ועיין היטיב הסברא ברי"ף פ' החולץ גבי אישתמודעינהו. ואמנם בסומא אפי' ב' עדים כשרים לא מהני כיון דלרב ששת לא סמכינן אט"ע דקלא. א"כ מנא ידע הסומא שאלו ב' הם עדים כשרים ושאלו ג' הם דיינים. אמנם לרב יוסף סגי כמו בשליח פקח. והנה שם בב"ב קכ"ח ע"א ס"ל לרב ששת אפילו בעדות דאורייתא יכול סומא להעיד אמשמוש ידו מצרנהא דקרקע היינו אם אין מחלוקות בין התובע והנתבע רק מצרנהא דקרקע זה יכול להעיד אבל אי היה טוענים אני איני בע"ד שלך על זה לא יכול סומא להעיד אט"ע דקלא דלא ס"ל לרב ששת והנה למסקנא שם איתותב רב ששת דסומא פסול מגז"ה אפי' יכול לכוון הכל. והנה בשמעתין רב ששת לשיטתו לא הוה קשי' לי' מ"ט לא תנן תחילתו וסופו בכשרות משום דלדידי' סומא כשר מן התורה מה שיכול לכוון ולא מיקרי עד פסול אך תחילתו וסופו בדעת שפיר ממעט סומא שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו וזה נקרא אינו בדעת כמו הידעתם את לבן בן נחור. אך למסקנא באיתותב רב ששת שם בב"ב קכ"ח דסומא פסול מן התורה קאמר רב אשי שפיר דה"ל למיתני תחלתו וסופו בכשרות ואימעט מומר דאינו בכשרות אע"כ מוכח אע"ג דפסול לעדות כשר לשליחות ומשו"ה תנן סופו בדעת וסומא הוה בדעת ע"י ט"ע דקלא וק"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף