תפארת יעקב/גיטין/כב/ב

תפארת יעקב גיטין כב ב

דף כ"ב ע"ב

בגמרא ר"א הוא. יש לתמוה לשיטת הרי"ף פרק המגרש דלר"א ע"ח נמי כרתי כמו ע"מ, א"כ מה הפרש יש בין ת"ק לחכמים, ובין לפירש"י ותוס' בין לפי מה שכתבתי לא אתי שפיר כלל לשיטת הרי"ף הנ"ל, ורחוק מאד לומר דיפרש הרי"ף דחכמים פליגי ומכשרי באמת בע"מ בלבד דאז ליכא למיחש למידי אבל כל שחתמו בו עדים פסול לכ"ע שיסמכו עליהם או כמו שכתבתי לעיל שכיון שכבר הוכשר אין לעשותו באופן שנפסלנו אחר שהוכשר שלא כדין כשינתן בלי ע"מ, הלכך לת"ק דע"ח כרתי אי אפשר לכתוב על דבר שיכול לזייף וחכמים מכשירין לכתוב שיכול למסרו בע"מ ולא יחתום עליו עדים, ובאמת שפי' זה היה נכון ופשוט, אבל מ"מ לפי מה שאבאר לקמן דאי אפשר לומר דלמ"ד ע"מ כרתי נצטרך כאן שתביא ע"מ ממש לפנינו ויעידו שלא הי' תנאי דא"כ לא הוי פוסל ר"א אחר עשרה ימים דודאי אין לומר על עדים ששכחו דא"כ בטלת כל עדות ישינה ואי נפרש שיטת הרי"ף כנ"ל א"כ אי אפשר רק שיבואו לפנינו, לכן נראה לי דטעמא דחכמים דלמ"ד ע"מ כרתי אף דע"ח נמי כרתי מ"מ צריך ליתנו לכתחילה בע"מ אפי' יש בו ע"ח כמו שכתב הרי"ף פרק המגרש להדיא, הלכך כיון שכל גט ניתן בע"מ אף בזה הכשירו דמסתמא ינתן בע"מ ולא יפסל, אבל למ"ד ע"ח כרתי אין נותנין גט בע"מ כלל לכך אין לכתוב שיפסל אם ינתן בלי ע"מ ודע דלפי מה שכתבו התו' במקצת מקומות דאפי' לר"מ צריך ע"מ דאין דבר שבערוה פחות משנים יש להקשות כאן כיון דלכ"ע בעי ע"מ דוקא למה לת"ק לא יכתוב ולחכמים יכתוב הא ס"ס ע"מ בעינן, וצ"ע בזה, ועמ"ש בסמוך, ורחוק מאד לומר דהני ע"מ דר"מ אין צריכין לקרות הגט רק לר"א צריכין לקרותו דמה נ"מ כיון דמשום דבר שבערוה הוא כל שלא קראוהו אינן עדים שגירש, ולשיטת התוס' דלר"מ בעינן מוכח מתוכו אתי שפיר אבל כבר כתבתי שיש לפקפק בזה, גם הרשב"א ז"ל חולק עליהם בזה:

שם לא הכשיר ר"א אלא לאלתר וכו' שמא הוי בי' תנאה וזייפתי'. יש לתמוה לפי מה דמשמע מפירש"י בד"ה ר"א דצריך ע"מ לפנינו, א"כ מה ס"ד לחוש לעדים ששכחו א"כ בטלת כל עדות שבעולם והרי אמרו פ"ב דכתובות כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עלי' אפילו אחר כמה שנים ופליגי בה אי בעינן שיזכור מעצמו או ע"י הכתב אבל לכ"ע במעיד עדות ישינה על פה לא חיישינן ששכח, ואף כאן כיון שבאו ע"מ ומעידין שגירש בלי תנאי מאיזה צד ניחוש ששכחו תנאי שהי' כתוב בגט:

ובודאי נראין הדברים דמה שהוצרכו בכאן ע"מ לאו למימרא שצריך להביאם לפנינו להעיד שלא הי' בו תנאי שאילו היינו מצריכין להביאם לא הי' באפשרי להכשיר לכתוב גט כזה שאם לא יבואו ע"מ נפסלנו שלא כדת דשמא לא זייפה כלל והיא כבר נתגרשה, רק הכוונה דכל שניתן בע"מ ממילא לא תזייף הגט שהרי הם ידעו שהי' בו תנאי וכשתבא לינשא יכחישוה, רק למ"ד ע"ח כרתי שאין גט ניתן בע"מ כלל, לא הכשירו לכתבו על מנת שינתן בע"מ דוקא, שאם יתננו בלי ע"מ נפסלנו שלא כדת במה שכבר נתגרשה גירושין גמורין אם לא זייפה, והיינו דקאמר ר"א דדוקא לאלתר כשר דמן הסתם לא זייפה, כיון דהאידנא ניתן בע"מ לא זייפה אבל לאחר זמן חיישינן שזייפה וסוברת שהעדים שכחוה ולא עלה עוד על לבם מגירושין שלה אבל כשיבואו ע"מ ויעידו שנתגרשה בלי תנאי ליכא למ"ד דכשר וכן נראה מבואר מלשון רש"י ז"ל בד"ה אלא לאלתר שכתב דכיון דהאידנא הוי ובע"מ לא חיישינן לזיופא, ואי ס"ד דע"מ לפנינו ומעידין שלא זייפה היאך ס"ד לחוש לזיופא, וכן ממה שכתב בד"ה וזייפתי' וז"ל וכבר שכחוה העדים ולשון זה מורה ששכחו אותה לגמרי לא ששכחו התנאי דהוי לי' לומר ושכחוהו העדים וע"כ כמ"ש דבאותו יום העדים זוכרין שאשה זו נתגרשה על תנאי וכשתרצה לינשא בלי קיום תנאי יבואו ויכחישוה וממילא לא חיישינן שזייפה, אבל אחר זמן אינה חוששת לע"מ דכבר נסתלק הדבר מלבם ושכחוה לגמרי, ור"י ס"ל דאפי' אחר זמן אי הוו בי' תנאי נותנין אל לבם לזכור וכל אימת שתנשא בלי תנאי יכחישוה והיא ממילא לא זייפה:

אמנם מלשון רש"י ז"ל בדיבור הקודם משמע לכאורה דצריכה להביא ע"מ לפנינו שכתב דלמ"ד ע"מ כרתי אשה הבאה לינשא צריכה להביא עדים שנמסר לפניהם, ואפי' לפי מה שפירשתי לעיל דכוונתו היכא דליכא ע"ח כלל, אבל עכ"פ ביכול לזייף צריכה להביאם לפנינו אפי' בדאיכא ע"ח, וזה סותר להנ"ל אמנם יש לומר דלא נתכוון רש"י לומר רק דלא מהני בירור אחר כגון שידוע שהי' הגט ביד הבעל והוא כתבו דבודאי מסרו לה ואפי' בינו לבין עצמה מהני וכמו כן היכי דאיכא ע"ח דודאי מידו בא לידה מהני בינו לבין עצמה וע"ז כתב דלמ"ד ע"מ עיקר לא מהני רק שיהא ידוע שנמסר לה לפני עדים אפי' ידוע שמסרו לה לא מהני כל שלא נודע שנמסר לה בעדים והיכא דאיכא ע"ח דנין דמסרו לה כדין לפני עדים וממילא כיון דנמכר לה בעדים לא חיישינן שזייפה כנ"ל, ואפי' לא נתכוין רש"י ז"ל להנ"ל נראה לי פי' הסוגיא ברור כמו שכתבתי:

ומעתה אתי שפיר בפשיטות מחלוקת ת"ק וחכמים דלת"ק דע"ח כרתי אין לכתוב גט כזה שהרי אפילו ינתן בלי ע"מ כשר גמור הוא ואנן נפסלנו שלא כדת מחשש שזייפה ואולי לא זייפה, אבל למ"ד ע"מ כרתי בלא"ה ע"כ בלי ע"מ פסול הוא א"כ ע"כ ינתן בע"מ ולא חיישינן לזיופא רק ה"מ ליתנו לאלתר אבל אחר זמן חיישינן כנ"ל:

שם אבל בשטרות לא דכתיב ונתתם וכו'. עפירש"י ותוס', ולולא דבריהם נראה לי לפרש בפשיטות דכל נייר ודיפתרא היכול להזדייף ממילא אין הדיו נבלע בו בחוזק ולכך יכול לימחק ואינו ניכר, א"כ כתב זה אינו ראוי לעמוד עליו ימים רבים כי אחר זמן רב אין הכתב ניכר בו, וכבר כתבתי לעיל לפרש התוספתא שפסלה על עלי בצלים ועל עלי ירקות משום שאינן דבר של קיימא, והוכחתי מדברי הרמב"ם דהכוונה שאין הדיו מתקיים עליו ויכול להזדייף ואנן לא קי"ל הכא דקי"ל כר"א, ולכך השמיט הרמב"ם התוספתא הנ"ל אף דלענין שבת זכרה דהתם לענין לרשום להכיר אח"כ בעינן יכול להתקיים, והיינו דקאמר ר"א דבשטרות בעינן למען יעמדו ימים רבים, ור"י פליג עלי' דאינו רק עצה טובה ולפי זה יש לפרש בפשיטות נייר המחוק היינו נייר שיכול לימחק ולא יהא ניכר וכן דיפתרא, וניחא דלא מפרש במשנה אי הוא על הנייר ועדיו על המחק או להיפך דתרווייהו על המחק כשר, ולהנ"ל ניחא דהכוונה כמו דיפתרא שכתב על נייר שיכול לימחק ולא יהא ניכר, ומיושב קושית התוס' בסמוך בד"ה אבל, ועיין מה שכתבתי שם:

והנה הרי"ף השמיט מחלוקת ר"א ור"י בזמן מרובה ולא זכרה כלל רק כתב דבשטרות לא, והיינו כר"א במחלוקת השנית, ודבר תימה הוא דמאחר שפסק כר"א בוודאי הוי לי' להזכיר גם מעיקרא דדוקא לאלתר, ואי מעיקרא פסק כר"י הוי לי' להזכיר דבהא הלכה כר"י ובהא כר"א:

ובאמת לפי פשוטו נראה לי דס"ל כדברי ר"י שהביאו ביאו התו' והרא"ש דר"א פוסל בשטרות מגזירת הכתוב ור"י פליג דאזיל לטעמי' דדכירי אפי' לזמן מרובה, ולפי זה כיון דפסק כר"א בשטרות ע"כ מוכח דבגט ג"כ אין להכשיר רק לאלתר, דאי ס"ד דגם לזמן מרובה דכירי ממילא גם בשטרות יש לנו להכשיר דהא יכול לעמוד ימים רבים ובאמת שיש לתמוה על הרא"ש דפסק בקמייתא כר"י דהוי רבי' דר"א ובתר הכי כתב פיר"י הנ"ל וכתב דבהא הלכה כר"א ולפיר"י הנ"ל דבריו סותרין זה את זה:

איברא דבר קשה מאד לומר שיסבור הרי"ף כר"א נגד ר"י דמה שהוכיחו מהך דדיפתרא דקאמר כדי לכתוב עליו גט אינה ראיה כלל, דסתם גט כתוב בענין אחד כי אין דרך לכתוב תנאי בגט וכל נוסחי גיטין אחד הם, אבל בשטרות אין דומה שטרו של זה לשל זה ולא שייך ליתן שיעור כדי לכתוב שטר, גם הראי' שהביאו מהא דפריך לעיל בפשיטות והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף לא מבעיא מהך דהוי חתומי עלי' סהדי ישראל דאין ראי' דהא לא הי' ע"מ כלל ובוודאי בלי ע"מ פסול לכ"ע, אלא אפי' מהך דמסרי באפי סהדי ישראל גם כן אינה ראי' כלל דאי ס"ד דהתם פריך משום דגזירת הכתוב דבעינן ראוי לעמוד ימים רבים יקשה ודאי לענין שיהא שטר גמור לגבות בו משועבדים שייך זה, אבל לענין בנ"ח כיון שיש כאן ע"מ מה ס"ד דבזה גז"הכ שלא לגבות בו אף דע"מ לפנינו ומעידין שמסרו לו, והרי בלי שטר כלל הי' גובה בנ"ח ע"י עדים:

לכן נראה לי דהך מחלוקת ר"י ור"א רק בהנך שטרות דומיא דגט דעיקר המעשה כבר נעשה ואין צורך אח"כ לגט רק לראי' שנתגרשה, ואי אין הגט בידה כלל ויש בידה ראיה שנמסר לה גט ג"כ מגורשת, הלכך ס"ל לר"י דהוי כמו גט וקרא עצה טובה, ולא הוצרך הרב ז"ל להזכיר זה דכבר כתב הא דקי"ל אין העדים חותמין רק מפני ת"ה משום דע"מ כרתי ודלמא מייתי תקינו ע"ח א"כ ע"כ דקרא וכתב בספר וחתם עצה טובה היא כדאמרינן התם להדיא א"כ בהך קרא גופא קאמר למען יעמדו, א"כ פשיטא כמו דחתימה עצה טובה כמו כן למען יעמדו, רק בשטרי מלוה דבלי שטר אפי' יעידו עדים שנמסר לו שטר אין זה כלום דשמא פרע ונמחל וכחויר שטרו רק מה שבידו שטר הוא שגובה מן לקוחות ואינו יכול לטעון פרעתי, א"כ כל שהשטר בעצמותו אינו כלום ואין לדון בו רק ע"י העדים שנמסר אינו שטר כלל והוי כמלוה ע"פ ממש ולא מהני ע"מ בשטרי מלוה רק בצירוף שטר אז גובה משועבדים ואינו יכול לטעון פרעתי, הלכך בעינן שיהא אינו יכול לזייף אבל שטר מכר ומתנה שכבר נעשה הכל בשעה שמסר ואח"כ אינו רק לראי' ואין צריך שטר כלל אח"כ רק המוכר שדהו בעדים גובה משועבדים לא בעינן אינו יכול לזייף, והנה בש"ס עיקר הגירסא אבל בשטרות לא וכן הגירסא ברש"י ותוס' ורא"ש ורשב"א וכל הפוסקים דלא כמו שכתוב בספרים שלנו אבל בשאר שטרות, דעיקר המחלוקת בשטרות כמו גיטין, אבל הרי"ף כתב אבל בשאר שטרות וכו' כדכתבינן לעיל והיינו הנך דלעיל דמיירי בשטרי מלוה שע"י השטר דוקא גובה משועבדים לא ע"י ע"מ בלבד, הלכך כל שאין השטר בעצמו אינו יכול לזייף הוי כמאן דליתא וליכא רק ע"מ בלבד ואין דינו רק כמלוה ע"פ ויכול לטעון פרעתי, והך דלעיל דקאמר גובה מבנ"ח הכוונה שאינו יכול לטעון פרעתי דאי לענין שלא יאמר לא לויתי פשיטא כיון דאיכא ע"מ ובלי שטר כלל הי' גובה, וע"כ דרק משועבדים לא גבי דלית להו קלא אבל בנ"ח גבי כמו בשטר ממש, גם נראה לי דהך שטרא פרסאה מיירי בחתימת ישראל פרסיים דאי כמו שפירש"י שם קשה במה נפשך אי אינן מובהקין מה בכך דאפיצן ואי מובהקין הא בלי ע"מ לעולם לא יגבה ואין לחוש כלום, לכך נראה בחתימת ישראל רק לפי שהם פרסיים אינן מוציאין קול שלא היו ההמון מבינים לשונם ולית לי' קלא, והך שטר פרסאה דחתימי סהדי ישראל דגובה ממשעבדי היינו שחתומים ישראל בלשון ישראל דכיון דהם ישראלים בלשון ישראל מוציאין קול, כנ"ל:

בתוס' בד"ה אבל וכו' פי' בקונטרס דלמה יש לנו לטעות וכו'. ולפע"ד לא נתכוין רש"י כלל לזה רק שיעור דבריו דבשטרות כיון דע"מ ישכחו לזמן ארוך ע"כ צריכין אנו לסמוך על ע"ח וא"כ צריך לעשותו באופן שנוכל לסמוך עליהם וביכול לזייף לא נוכל לסמוך וממילא אפי' לאלתר שאין צריך לסמוך עליהם פסול לפי שאינו ראוי לעמוד ימים רבים, כנ"ל ברור כוונת רש"י ועמ"ש בסמוך עוד ליישב פירש"י לפי הבנת התוס':

ודע דלעיל דף ד' ודף י' כתבו התוס' דלר"א לא בעי ע"מ רק בגט ולא בשאר שטרות אפי' במכר ומתנה וסגי בע"ח ואינהו כרתי, וא"כ יש לדקדק דהוי להו לפרש כאן דבשטרות לא דבהא ע"ח כרתי, ופשיטא דמודים התוס' דיש לחוש לסמוך על ע"ח היכא דאינהו כרתי כמ"ש מהרש"א להדיא כדמוכח מדברי התוס' בדיבור הקודם, וכן מוכח להדיא דלמ"ד ע"מ כרתי לא מהני שיבואו ע"ח לפנינו רק ע"מ, דאי נסמוך על ע"ח לפנינו נסמוך על קיום חתימתן דאל"כ מאי פריך לעיל לרמב"ח ותיפוק לי' דהוי כתב שיכול לזייף, נהי דלא מצי מיירי בע"מ לפנינו מ"מ בע"ח לפנינו מצי מיירי, וארווח לן בזה קושית התוס' מפרק בתרא ומהך דשדי מכורה לך דהתם ליכא ע"ח כלל ואין לחוש לסמוך בלי ע"מ, לכן ברור דהתוס' אזלי כאן בשיטתם לעיל מעיקרא דלעולם ע"מ כרתי לר"א והיינו דקשיא להו למה ניחוש לטעות, ולפי זה מה שתירצו התו' דהיכא דעומדים לקנות לפי שעה לא בעינן למען יעמדו אבל עכ"פ ע"מ בעינן לפנינו דאל"כ יש לחוש לסמוך על קיום, וכבר הארכתי בזה בספרי ת"י סימן מ"ב עי"ש:

בא"ד והא דפריך לר"י. דבריהם צריכין ביאור דלפירש"י ג"כ קשה דהא לא קאמר דחיישינן שיסמכו רק לזמן ארוך כשישכחו ע"מ הדבר וכיון דר"י לא חייש לזה לא קשיא לדידי' ואי נחלק דדוקא עד י' ימים אבל לזמן ארוך שפיר יש לחוש א"כ גם לפיר"י יש לומר כן, גם יש לתמוה לפירש"י מה צורך לו לזה דאפילו לא נסמוך הרי אינו ראוי לעמוד ימים רבים דלא יוכל לגבות בו כשישכחו ולמה לי סמיכה זו:

אבל באמת לק"מ, והוא, דהך דבעינן שיהא ראוי לעמוד כל שיכול להיות שלא ישכחו חשוב ראוי לעמוד, ובשביל שיכול להיות שישכחו ולא יגבה לא חשוב בזה אינו ראוי לעמוד והיינו דקשיא לי' לרש"י דמעיקרא נחלקו ר"י ור"א דר"א חייש אפילו ע"מ לפנינו שמא שכחו תנאי ור"י לא חייש, והשתא אי נפרש הך אינו ראוי לעמוד בפשיטות שלא יוכל לגבות בו תינח לר"א דאין סומכין על ע"מ אחר זמן שמא שכחו אבל לר"י דלא חייש כל שהם לפנינו א"כ מה בכך דיכול להיות שישכחו באמת עד שלא ידעו ע"מ, מ"מ ראוי לעמוד כשיבואו לפנינו ולא ישכחו, לזה פירש"י דלזמן ארוך שיש מקום לומר שישכחו אין מכשירין אפי' יבואו מחשש טעות שנסמוך על ע"ח אפילו ישכחו באמת ולא יזכרו והשתא שפיר פריך אפי' לר"י דמ"מ לזמן ארוך מודה דפסול מחשש טעות לסמוך על ע"ח כשלא יזכרו ע"מ, וא"כ ממילא אינו ראוי לעמוד כלל ימים רבים, שאנו מוכרחים לפסלו, ושפיר פריך לר"י, ומשני אף דלזמן ארוך יפסל אבל בזמן קצר כשר דלא איכפת לן ראוי לעמוד דאינו רק עצה טובה:

ואהא קשיא להו לפירש"י דמאיזה צד נחוש לטעות לסמוך על ע"ח ופיר"י דאין הפסול מכח טעות רק לאחר זמן לא נאמין העדים של מסירה דשמא שכחו, ואהא קשיא להו דמאי פריך לר"י הא איהו ס"ל דכל שהעדים לפנינו לא חיישינן ששכחו א"כ הרי ראוי לעמוד כל שיבואו ע"מ ויעידו ומשום שיכול להיות שישכחו לא חשוב אינו ראו' לעמוד כלל, ודוק:

אמנם בעיקר קושיתם לפירש"י מלבד מה דכבר כתבתי לעיל דלא נתכוון רש"י כלל לסמוך בטעות רק כוונתו כפיר"י ממש אבל אפילו לפי הבנת התוס' לק"מ לפירושו:

והוא דקשיא לי' בהך פלוגתא קמייתא היאך ס"ד לחוש על ע"מ לפנינו ששכחו עדותן וא"כ בטלת כל עדות אחר זמן, וע"כ דבהא פליגי דר"א סבר דלאחר זמן יש לחוש שישכחו אופני התנאים באמת וכל שישכחו יסמכו על ע"ח דאף דע"מ עיקר היינו לענין עיקר הגירושין אבל לענין תנאי שהי' בו חיישינן שיסמכו על ע"ח כשלא יזכרו ע"מ ור"י ס"ל דדכירי ולא חיישינן כלל שישכחו, ולפי זה לזמן ארוך דודאי יש חשש דישכחו באמת אפילו לר"י אי אפשר להכשירו שמא יסמכו על ע"ח דלא פליג רק דדכירי ושפיר פירש"י הטעם דלזמן ארוך חיישינן שישכחו ויסמכו על ע"ח ור"י נמי מודה בזה בזמן ארוך ולא פליג רק בזמן קצר וא"כ ממילא בשטרות פסול אפילו בזמן קצר שאינו ראוי לעמוד, וזה שדיקדק רש"י עד זמן ארוך ושכחו והיינו דבהא אפילו ר"י מודה:

בא"ד וא"ת לר"א מ"ש. לפי מה שפירשתי בגמ' דהך דהכא הכוונה דכיון דנכתב על דיפתרא ויכול להזדייף אין הכתב שעליו מתקיים ושפיר אינו יכול לעמוד אבל הך דהתם דנכתב יפה מיקרי ראוי לעמוד ולק"מ, גם מה שהקשו מהך דכתב על החרס אינו קושיא כלל דלא שייך לפסול משום למען יעמדו רק דבר הצריך שטר דוקא כגון שטרי מלוה דגובה משועבדים וע"מ בלבד לא מהני רק בצירוף שטר, אבל במכר דמוכר בעדים גובה מבנ"ח ואין צורך לשטר כלל אח"כ, א"כ בשביל שכתב שטר שאינו ראוי לא נתבטל המכירה שהרי אי ישרוף השטר תיכף ג"כ ממכרו ממכר משא"כ שטר הלואה דהשטר נעשה שיהא ראוי לעמוד לגבות בו דבלי שטר לא מהני כלל ודוק:

והנה דברי הרא"ש בענין זה לא נתבררו לי וכבר האריך מהרש"ך סי' מ"ב ס"ק א' לדחות דברי הטור שכתב לדעת הרא"ש דפוסל לאלתר בשטר ופי' שם דבמסקנא פסק הרא"ש כר"ח, ודבריו דחוקין מאד בביאור דברי הרא"ש כי מאחר שכתב ולא מסתבר היאך יפסוק מיד כוותי', ועוד שאם בא ליישב דבריו לא הי' לו לומר ועוד יש לומר רק אך יש לומר שהרי לא כתב שום דבר ליישב קודם עד שיאמר ועוד, אבל מ"מ עכשיו ראיתי שדברי מהרש"ך עיקר ולאו מטעמי', והוא דודאי הרא"ש חולק על ר"ח גם במסקנתו, והיינו דר"ח ס"ל דאין חילוק בין גיטין לשטרות כלל ובתרווייהו כשר אפילו אחר זמן כר"י, ועל זה השיג הרא"ש דאם נפרש דר"י חולק בכל גווני הרי מבואר בהך סוגיא דדיפתרא ובהך סוגיא דפריך והא בעינן כתב שאינו יכול לזייף דלית הלכתא כר"י, ועל זה כתב עוד דעוד יש לפרש דר"י גופא אינו חולק רק לאלתר בשטר ומסתייע פי' זה שלא נצטרך לומר כלל דהך קושיא לר"א דוקא ולא לר"י, וא"כ פשיטא שאין מקום להכשיר לזמן מרובה בשטרות כמו בגט דר"י נמי מודה בזה אבל לפי פי' זה באמת יש לומר דהלכה כר"י, ומ"מ טפי לא מסתברין דברי ר"ח דמשוה שטרות לגיטין, ודוק:

במשנה האשה כותבת את גיטה. עיין ר"ן שהקשה הא הוי מחוסר הקנאה וכבר הארכתי בזה לעיל באבעיא דכתב על טבלא, ולא באתי הנה רק לבאר מה שכתב הר"ן דודאי בקיאה היא בהלכות הגט דכוונתו אי צריך להקנות קודם א"כ דין זה של הקנאה צריך כל סופר לידע אותו דהוא מעכב הכתיבה, אבל אי אינו צריך רק אח"כ אין זה מן הדינים הנצרכים לסופר, ושפיר מבעיא לן אי ידעה לאקנויי אבל כבר ביארנו לעיל דמהך סוגיא דהתם מוכח לכאורה להדיא דהקנאה קודם כתיבה בעינן דוקא עי"ש:

בגמרא והא לאו בני דיעה נינהו. נראה לי דס"ד להקשות הכי דאי ס"ד דלא בעינן לשמה כלל בכתיבה מאי אורי' חש"ו אפי' כתבו שלא לשמה רק לאחר או מצאו באשפה כשר ומדקתני אפי' חש"ו משמע לי' דבעינן הכשר בכתיבה ג"כ רק אלו כשירין לכך פריך והא לאו בני דיעה נינהו:

בתוס' בד"ה והא לאו בני דיעה לר"א פריך עמהרש"א משום דמתוקמא רישא לחכמים מכשירין כר"א וכ"כ הרא"ש ע"כ, ואינו נכון, כי לא לזה נתכוין הרא"ש דבשביל דמוקמינן וחכמים מכשירין החולקין על ת"ק כר"א אינו מוכרח דהך סתמא כר"א רק כוונת הרא"ש להך רישא דאין כותבין במחובר לקרקע דמוקמינן לה כר"א וכ"כ הרשב"א .ש להדיא ע"ש:

בא"ד והא דתנן וכו' ולהכי נמי וכו' ומיהו הכא וכו'. המשך דבריהם לפי שהי' מקום לומר דמה דמכשיר הכא היינו לר"מ ומדרבנן, והשתא משחיטה לא קשיא דהתם דאורייתא אך לפי זה הוי קשיא מחליצה דהתם דאורייתא ולמה לי מכח קריאה אבל משוטה דחליצה הוי ניחא דהוא דאורייתא, ולזה הקדימו דהכא לר"א פריך וקשיא להו משחיטה וצריך לחלק בין רואין לעע"ג ולכך לא קשיא מחליצה דהתם עע"ג אך צריך לחלק בין שוטה דגט לשוטה דחליצה:

אמנם לשונם שכתבו התם מיירי שאינו מלמדו הכא מיירי שמלמדו צ"ע. מה בקשו בזה הא פשיטא כיון דלפי האמת לא בעי כוונה לשחיטה דוודאי מיירי שאינו מלמדו וכמו כן כאן פשיטא דמיירי שמלמדו דמה יתן ומה יוסיף מה שיעמוד עליו סתם, ואולי ס"ד לומר דכתיבת חש"ו שכותב גט לפנינו בשמות האיש והאשה הוי לשמה רק דס"ד דכותב בינו לבין עצמו קשיא לי' דילמא אחר יאמר לו לכתוב גט ויכתוב לשמו ולאו בני דיעה הן להבחין שזה אסור ומשני דגדול עומד עליו עד כלות הכתיבה שלא נכתב לאחר ועל זה כתבו דמיירי דמלמדו לכתוב לשמה:

ובעיקר דבריהם לחלק בין רואין לעע"ג, משמע דבקדשים דבעינן כוונה עכ"פ עע"ג מהני, ולא כן דעת הרמב"ם פ"א מהלכות פסולי המוקדשין דאפי' עע"ג לא מהני, ואולי יפרש כאן דרק בטופס קאמר, או ר"ה לר"מ קאמר ומחליצה לא קשיא דאזיל לטעמי' דחרש וחרשת אינה חליצה כלל ומשום כוונה הוי חליצה פסולה עכ"פ:

בא"ד וא"ת והא אכתי לאו בני שליחות וכו' ולדעתי נראה דלא מפקינין כל הני משליחות רק אם מבלעדי מעשה השליחות נתחדש איזה ענין כגון ששלחו לקדש אשה דהשליחות הוא ליתן מעות לאשה לומר לה שתתקדש לו, ובזה מבלעדי מעשה השליחות נתקדשה האשה ונעשית א"א, או לתרום תרומה דמבלעדי מעשיו נפטר הכרי ומה שתרם יש לו דין תרומה, וכן כל כה"ג, אז אמרינן דאין כח בחש"ו לפעול במעשיהם איזה ענין, אבל כאן דהשליחות הוא שיכתוב גט לשמה ולא נתחדש שום דבר יותר רק מעשה השליחות וכיון דבגדול עע"ג יכול לכתוב לשמה והרי עשה מעשה השליחות ושוב אין אנו מחדשין ע"י מעשיו שום דבר כי הגירושין אינם על ידו ולא נתחדש ממנו רק המעשה שעשה וכיון שהוא בר דעת לעשות מעשה זו יכול להיות שליח, תדע דחליצה לולא שאינו בן קריאה הוי מהני חליצתו כיון שיכול לחלוץ בכוונה ואף כאן נהי שאינו יכול לגרש לפי שאינו בן דעה מ"מ לכתוב גט, כיון שיכול לכתוב גט לשמה ויש לו לזה דעת כמו פיקח ולא נתמעטו משליחות רק שיתחדש ע"י מעשיו דבר שאין הוא ראוי שיתחדש ע"י אותו דבר מצד חסרון דעתו, ומהאי טעמא נראה דאפי' א"י הי' יכול לכתבו לולא דאדעתי' דנפשי' קא עביד דכיון שיכול לכתוב גט לשמה הרי לפנינו מעשה השליחות שעשה ולא נתמעט רק לפעול בשליחותו דבר שמחמת מעשי השליחות יחול על הפרשתו שם תרומה ויצא הכרי לחולין וכדומה ומהאי טעמא לא קשיא ג"כ מה שהקשו שאינו בן כריתות דכיון דכתיבה זו אינה כורתת כלל רק נתינת הבעל לאשה לפני ע"מ או חתימת העדים לר"מ א"כ לא שייך לפסול מחמת שאינו בן כריתות לפי שכותב גט שלא נתחדש כריתות בכתיבתו כלל:

בא"ד אבל מטעם דלאו בני כוונה נינהו וכו'. והא דלחליצה הוי כשר ולגרש פסול משום דבחליצה אפי' הוא מוטעה בדעתו חליצה מוטעת כשרה אבל גט מוטעה פסול הלכך כל שהוא חש"ו אף שיודע מה שעושה מוטעה הוא ואי הי' לו דעת הי' יודע שלא טוב לפניו לגרש כלל ולא הי' מגרש כנ"ל [דיבור זה שייך לעיל קודם ד"ה הקודם לזה]:

בא"ד אבל קשה דמשמע דלא פסול א"י וכו' ומה צריך נמי לאתויי ברייתא. עיין מהרש"א, ולכאורה הי' נראה דקושית התוס' מהתניא תנינא דבסמוך וכ"כ מהר"ם, אבל אינו נכון דכמו דלא בעי בכתיבה לשמה לר"מ כמו כן לא בעי בן כריתות:

לכן נראה לי דכוונת התוס' דודאי אין להקשות מאי קשיא לי' לר"נ הכי נמי דכשר שאני אינו יהודי דאינו בן כריתות, דר"נ הכי קא קשיא לי' אי ס"ד דא"י לא יכתוב לפי שאינו בן כריתות היאך קתני במתניתין הכל כשרין לכתוב ולא קתני חוץ מאינו יהודי כמו דקתני בסיפא לענין הבאה, ובשלמא אי מיירי בלי עומד על גבו לא קשיא דלא קתני חוץ מא"י דאיהו בלא"ה לא יכתוב מחמת לשמה ולא קשיא דנקט הכל כשרין לכתוב, דא"י לא יכתוב משום שאינו נאמן שכתבו לשמה ובמתניתין לא קתני הכל נאמנין על כתיבת הגט כדקתני לקמן אף הנשים שאינן נאמנות רק כשרין לכתוב קתני דקמ"ל אפילו חש"ו יש בהם דעת לכתוב לשמה אבל פשיטא דאותן שאין לסמוך עליהם שאין נאמנין לומר שכתבו לשמה וטובא איכא דאינן נאמנין כגון פסולי עבירה וכדומה ולא מיירי בהכי מתניתין, אבל לפי מה דמסיק ר"ה בעוע"ג דבהא אין צורך שוב לסמוך על הא"י א"כ ע"כ דא"י כשר, דאי פסול משום שאינו בן כריתות הוי לי' לומר חוץ מא"י והיאך קתני כללא הכל כשרין לכתוב ולא מפיק א"י, והיינו דלא מקשי התוס' רק עכ"פ מה צורך לאתויי ברייתא הא זה ידוע דאינו בן כריתות וקשיא לר"ה, גם משמע דבאמת אינו פסול רק אדעתי' דנפשי' קא עביד ותיפוק לי' דאינו ב"כ, כנ"ל בכוונת התוס':

בא"ד אבל כתיבה לר"א דלא לשם עדות וכו'. לפי פירש"י לעיל דהקושיא דכתיב וכתב ונתן מי שישנו בנתינה ישנו בכתיבה א"כ ממילא לר"א יש לפסול מכח כריתות כיון דוכתב אכתיבה קאי ומי שישנו בנתינה וכו' וצריך לומר דוקא לר"מ דרשינן הכי משום דלישנא דקרא הכי דייק, דהיאך יאמר וכתב ספר כריתות ונתן שאין הכותב הנותן כלל, דכותב הם העדים ונותן הבעל, וע"כ דהכוונה מי שישנו בנתינה יכתוב, אבל לר"א לא דייק כלל כיון דהכותב באמת הוא הנותן כנ"ל:

בא"ד דגזרינן כתיבה אטו חתימה. צ"ע כיון דלפי תירוץ זה לא החליטו התוס' אי בעינן שליחות וכריתות או לא, כמבואר בלשונם בסמוך א"כ מה יועיל עוע"ג נגזור גם מכח שליחות וכריתות כתיבה אטו חתימה, אבל באמת לק"מ דפשיטא דלא חיישינן דיחתמו פסולי עדות לעדים דפשיטא דכמה פסולי עדות ואשה וקרוב כשרין לכתיבה ולא חיישינן שיחתמו פסולים לעדות לחתימה רק בלשמה דגם כשרים לעדות צריכין לחתום לשמה שפיר יש לחוש בכתיבה אטו חתימה שיחתמו שלא לשמה ואפילו כשרים לעדות פסול, ודוק:

בא"ד ומהני אפי' בשוטה. עמהרש"א דהך חילוק שחילקו בין רואין לעוע"ג להתלמד קאי גם לתירוץ זה דלא תיקשי מהך דחולין ע"כ, ואינו נכון דלפי תירוץ זה לא קשיא מהך דחולין כלל דדייק שפיר דלא בעינן כוונה לשחיטה משוטה דכשר לשחיטה דבי' לא מהני עוע"ג בדאורייתא:

בא"ד דאלו חרש וקטן, אבל שוטה לא מהני עוע"ג. והרב מהרש"א כתב דלכך לא מוקי ר"ה כר"א בעע"ג משום דכשר להבאה, והוא תמוה דהא התוס' ס"ל השתא דשוטה פסול אפי' עוע"ג בדאורייתא ולר"א דאורייתא הוא, ואי אפשר לאוקמא מתניתין כר"א בעוע"ג מכח שוטה ועל זה סובבים כל דברי התוס' והרב מהרש"א אגב שיטפי' העתיק דברי התוס' דאלו חש"ו וליתא דהתוס' לא כתבו רק דאלו חרש וקטן והשמיטו שוטה מטעם הנ"ל, וזה ברור:

בא"ד ועוד נראה וכו'. לא הועילו כלום בתירוץ זה ואכתי צריך לכל החילוקים והסברות שחדשו קודם ועוד אומר ר"י, רק דמיושב מה דהוי קשה מאי קושיא דלמא ר"מ ולפי תירוץ זה לכ"ע קשה, אך לא ידעתי היאך יפרשו שאין קיום הגט אלא בחותמיו ולר"א מפרשינן ע"מ אבל לר"מ לא שייך לומר כן וצ"ע:

בא"ד ונקט חש"ו וה"ה לא"י אי נמי וכו' אף דזה צריך לומר לכל הפרושים מ"מ כתבו זה כאן לפי שרצו לומר אי נמי והא לא קאי רק לתירוץ האחרון בלבד דלתירוץ ראשון דר"ה לר"א קאמר פשיטא דליכא למימר הכי דא"כ מאי קאמר ר"נ לאו מילתא הוא דאמרי הא אליבא דר"א דקאי אליבי' כך הוא האמת ומתניתין נמי באמת כוותי' רק הך משנה דלקמן כר"מ, ולתירוץ הב' פשיטא דאי אפשר לומר דהא ס"ל בתירוץ זה דלא מהני עוע"ג בשוטה בדאורייתא א"כ ליכא לאוקמא כר"א מכח שוטה דמתניתין רק לתירוץ האחרון יש לומר דה"ה א"י ויש לומר נמי דאתיא כר"א, והרב מהרש"א כתב דכל דברי התוס' מן ונקט עד לבסוף קאי לכל הפרושים וליתא כדאמרן:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף