אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/כב

יום רביעי י"ח סיון תשפ"ג - מסכת גיטין דף כב

נתינת מלח במצה

מקור איסור נתינת מלח במצה 'דלא קמיח'

בגמרא במסכת גיטין (כב.): אמר רב חייא בר אסי משמיה דעולא, ג' עורות הן; מצה, חיפה ודיפתרא. מצה - כמשמעו, דלא מליח ודלא קמיח ודלא אפיץ... חיפה, דמליח ולא קמיח ולא אפיץ... דיפתרא, דמליח וקמיח ולא אפיץ. ופירש רש"י: מצה כמשמעו, כמצה זו שלא נתקנה בחימוץ כדת הלחם.

ובשיטה המיוחס לר"ן (ואינו לו, שבת עט.) כתב: יש לומדין מכאן, דאין נותנין מלח בפת בפסח, לפי שהמלח מחממו ומביאו לידי חימוץ, ע"כ.

ודעה זו מובאת במרדכי (פסחים סימן תקצד): יש ליזהר שלא למלוח המצות. ובתשובת גאוני לותיר כתוב, כל האוכל מצה מלוחה כאילו אוכל לחמץ. ובהמשך דבריו הביא ראייתם ממה שאמרו ג' עורות הן, מצה דלא מליח. מאידך מביא המרדכי את דעת רשב"ט [- רבינו שמואל בן נטרונאי], הסובר שמותר למלוח את המצה מלבד ביום הראשון.

דחיית הרא"ש שהדימוי למצה הוא במה שאינו מתוקן כהלכתו

והרא"ש (פסחים פ"ב סימן כג) כתב: ובאשכנז נהגו שלא ליתן מלח בעיסת מצה. ויש נותנים טעם למנהג, מהא דאמרינן שלש עורות הן, מצה דלא מליח. אלא שהרא"ש דוחה את ראייתם: ולאו ראיה היא, דעור שאינו מתוקן כהלכתו קרי ליה 'מצה' כעיסה שלא נגמרה בחימוץ, ע"כ. כלומר, מצה הוא כינוי לדבר שאינו מתוקן כהלכתו - ועור שאינו מתוקן כהלכתו היינו שאינו מליח וקמיח ואפיץ, אך אין מכאן כל מקור שמצה הכנתה מכרחת שלא יהיה בה מלח.

ובפשוטו ביאור הרא"ש מדוקדק מאד מדברי רש"י, שכן רש"י מפרש ש'מצה כמשמעו, כמצה זו שלא נתקנה בחימוץ כדת הלחם', הרי שרש"י מדגיש בדבריו שאין כוונת הגמרא שהעור הוא כמצה במה ש'לא מליח ולא קמיח', אלא רק במה ששניהם 'לא נתקנו' בתיקון הראוי להם, המצה 'בחימוץ כדת הלחם' והעור ב'מליח וקמיח'. וראיתי מי מהאחרונים שהעיר על רש"י מדוע הוצרך לפרש ששם מצה הוא במה שלא נתקנה כדת הלחם, הרי יכול היה לפרש טפי, שמצה כמשמעו ש'לא מליח ולא קמיח' שהרי מבואר בפוסקים שאין נותנים מלח בעיסת המצה. אמנם לפי מה שנתבאר הרי אדרבה, רש"י פירש כן משום שדעתו שמלח אינו מחמץ ואין מניעה לערב מלח בעיסת מצה, ולכן מפרש רש"י שהדימוי אינו באי נתינת המלח, כי אם במה שבין המצה ובין העור 'לא נתקנו כדת'.

הכרעת הפוסקים לאסור נתינת מלח מטעם 'מליח כרותח' ו'מי פירות'

והטור (או"ח סימן תנה) כתב: והרבה נוהגין שלא ליתן מלח בפת בפסח, וכן נוהגין בכל אשכנז. ואין טעם ברור לאסרו, ומכל מקום אין לשנות משום 'ואל תטוש תורת אמך'. ויש אומרים, שבלילה הראשון אין ליתן בה מלח, משום 'מצה עשירה'. וגם זה אינו, שאינה נקראת עשירה אלא שנילושה ביין ושמן ודבש, אבל מלח אינו מעשירה, ע"כ.

וביאר הבית יוסף מה שכתב הטור ש'אין טעם ברור לאסרו': כלומר, אע"פ שיש קצת טעם, מפני שמחמם את העיסה, מכל מקום אינו ברור. והביא דברי הכל בו (סימן מח) בשם הראב"ד (תמים דעים סימן כז) שנתן טעם לדבר שמלוח הרי הוא כרותח. ועוד הביא דברי הרשב"א בתשובה (ח"א סימן תנה): ששאלת מהו ליתן מלח בעיסה בפסח. באמת יש אוסרים ומביאים ראיות לדבריהם, אלא שהן חלושות, ויש מתירין, ואני מן המתירין... אלא שמחמירין ואין נותנין במצה שמורה. ומכל מקום מכריע הבית יוסף: ועכשיו פשוט המנהג שלא ליתן מלח בעיסה כלל, ונכון הדבר, עכ"ד. טעם נוסף מובא בפוסקים (מגן אברהם סוס"י תסב) שיש להחשיב את המלח כמי פירות שכשהם מעורבים בעיסה שנילושה במים - היא ממהרת להחמיץ, והעסק שעוסקים בה בידיים אינו מצילה מחימוץ.

ובשולחן ערוך (ס"ה) כתב: נוהגים שלא ליתן מלח במצה, ונכון הדבר. והרמ"א הוסיף: ואפילו בדיעבד יש לאסור. והמגן אברהם (ס"ק טז) כתב שמכל מקום אם נפל לתוכה גרגר מלח, תאפה מיד. ויש לסמוך על הכל בו שכתב שמעט מלח אינו מחמם.

ראיית הפרי חדש לפירוש הרא"ש מ'לא קמיח' וראיית הגר"א מ'לא עפיץ'

ובביאור הגר"א (אות כז) הביא ראיית האוסרים מדברי הגמרא 'מצה דלא מליח', ומדברי הגמרא בחולין (צז:) 'מליח כרותח', ועיסה שנילושה בחמין אסורה. וכתב שהרבה פוסקים מתירין ודוחין ראיותיהם, שהראיה מ'מצה דלא מליח' מפרשים שרצונו לומר שהוא מחוסר תיקון, וכמו שאמרו גם 'דלא עפיץ' - וזה ודאי אינו שייך במצה, רק כוונת הגמרא שהעור מחוסר תיקון כדרך שהמצה מחוסרת תיקון, ואם כן גם 'לא מליח' הוא כן ואין ראיה שמצה היא בלא מלח.

ובפרי חדש חלק על הכרעת הרמ"א וכתב שפשיטא שבדיעבד יש להכשיר, ודחה את ראייתו מ'מצה דלא קמליח', שכן פירוש 'מצה' הוא כל דבר שלא נגמר תיקונו. והכריח ביאורו ממה שאמר גם 'דלא קמיח', והרי מצה עשוייה מקמח, ואם כן גם 'לא מליח' אין פירושו שהמצה אין בה מלח. וכן כתב הקרבן נתנאל (אות ח): דהא קתני 'דלא קמיח' - ולדבריהם אין ליתן קמח בעיסת מצה, ע"כ. ובאמת יש להעיר על אדוננו הגר"א מדוע הביא הראיה מ'לא עפיץ' ולא מ'לא קמיח', ומשמע ש'לא קמיח' יכול להתפרש גם כ'לא מחמיץ', וצריך ביאור.

דחיות הרשב"א והפרי חדש לראיית הראשונים מדין 'מליח כרותח'

את ראיית הראשונים מדברי הגמרא בחולין 'מליח כרותח', דחה הרשב"א בתשובה (ח"א סימן רכד) שלא אמרו 'מליח כרותח' אלא לענין להבליע ולהפליט ציר ורוטב ודם שבבשר, או להבליע דם בכלי שנמלח בו הבשר, אבל לא לענין להחם ולהחמיץ עיסה בחומו. וראיה מביא הרשב"א לחילוק זה, שהרי אף שמליח כרותח, אם ימלאו קנקנים של יין נסך במלח - אין הקנקנים מוכשרים בכך, אף שחם אש מועט מכשירם. אלא ודאי שלא לכל דבר עשו את המליח כרותח.

באופן אחר דחה הפרי חדש את ראיית הראשונים ממליח כרותח, ששם איירי באופן שהוא מליח ואינו נאכל מחמת מלחו, "ומה ענין זה למעט מלח שנותנין בעיסה כדי שיהא מוטעמת". ובשדי חמד (מערכת חמץ ומצה, סימן יג אות ג) דחה דחייתו: ובהורמנותיה דמר נראה לי הדל דאין זו דחיה, שהרי המביאים ראיה ממליח כרותח אין כוונתם לומר שגם מצה שיש בה מלח חשובה כ'רותח', שכן זה ודאי אי אפשר כיון שאין בה מלח עד שאינה נאכלת מחמת מלחה [- וכדחיית הפר"ח]. רק כוונתם לומר דמדקיימא לן מליח כרותח, אנו למדין דהמלח גורם חימום, ואם כן אף שאין מליחת המצה בגדר 'שאינה נאכלת מחמת מלחה', מכל מקום חימום קצת יש בה, ויש לחוש שמא תחמיץ.

והשדי חמד מדקדק כן מלשון ההגהות מיימוניות שהביא ראיה זו וסיים: והוי כמו לש בפושרין, ולכאורה קשה מדוע לא סיים דהוי כמו לש ברותחין, כיון שמליח כרותח. אלא ודאי שמעט מלח במצה אינו שייך ל'מליח כרותח', אך מכל מקום כיון שהמלח מחמם יש לחוש לחימוץ כמו בפושרים. והביא שכן כתב בנהר שלום (סק"ד) דנהי דאינה בסוג 'אינה נאכלת מחמת מלחה', ולא הויא כרותח ממש, על כל פנים יש בה קצת חמימות, ויש לחוש שתחמיץ, ע"כ.

חילוק החתם סופר בין נתן מלח בקמח להמיס תחילה המלח במים

ובשו"ת חתם סופר (או"ח סימן קכג) נשאל במעשה שהיה כך היה: האי מרבנן נכנס לבית ארמי, ושכר ממנו רחיים של יד שלו המוכנות לטחון עליו כל השנה מיני קטניות, ולא תבואה ולא מלח - כך לפי דברי הארמי המשכיר. והאי מרבנן ניקר הרחיים היטב הדק, ושוב ליתר נקיון טחן מיני קטניות, ואחר כך טחן עליו חיטים משומרים לשם פסח. וגם הסיר מקצת הקמח שנטחן תחילה ולא עשה מהם מצות, ואחר כך טחן לשם מצת מצוה. והנה כשמונה ימים אחרי זה נכנס לשם ישראל אחר ומצא בין אבני הרחיים גרגר מלח. והארמי טוען שאחרי שהראשון טחן את החיטים ארע לו מקרה לא שכיח שטחן מלח באותן הריחיים. ועתה כיון שדברי הארמי אינם מעלים ולא מורידים, הרי יש לחוש שהיה שם מלח בשעת טחינת החיטים, והרמ"א פסק כדעת המרדכי שמצות שנמלחו אסורות אף בדיעבד. ודעת החתם סופר להכשיר את המצה שהיא "כדת וכהלכה בלי שום פקפוק, ויאכלו ענווים וישבעו" כפי שביאר בתשובתו שם.

ובתוך תשובתו מביא החת"ס את דחיית הפרי חדש לראיית הפוסקים מדין 'מליח כרותח', שאין די במעט מלח כמו שנותנים בעיסה לנתינת טעם, להחשיבו כרותח. אלא שהחת"ס תמה על דבריו: דודאי כדי שיהיה הדבר הנמלח כרותח מהמלח שניתן בתוכו, צריך שיהיה 'אינו נאכל מחמת מלחו'. ואכן אילו נתן מלח במים והיה המלח נמס במים ואחר כך היה לש עיסה במים אלו, אזי יש לומר שאכן לא היה כל חשש איסור בדבר, שכן הוא נאכל מחמת מלחו ואינו בגדרי 'מלוח כרותח'. אמנם באופן שנתן מלח בקמח או בעיסה ולא במים, הרי על כל פנים המקום שבו נמצא הגרגר מלח עצמו, מחמיץ, כיון שהוא רותח. ומוסיף החת"ס שאפשר גם שאחרי שהמקום שבו נמצא הגרגר מלח מחמיץ, הרי הוא נעשה ל'כעין שאור' ומחמיץ אף את שאר העיסה.

ראיית הראשונים מדין 'ותיקא שרי' או מדין 'ותיקא אסור'

והראשונים כולם הביאו ראיה להתיר נתינת מלח במצה, ממה שאמרו בגמרא בפסחים {{ממ|לט:}: אמרי דבי רב שילא, ותיקא שרי. ומקשה הגמרא: והתניא ותיקא אסור. ומיישבת: לא קשיא, הא דעבדיה במישחא ומילחא, הא דעבדיה במיא ומילחא. ופירש רש"י: מישחא ומילחא, בקימחא שרי, דמי פירות אינן מחמיצין, ע"כ. דהיינו שכל שאין בעיסה מים אין העיסה מחמיצה, ורק אם עשאה במיא ומילחא אז העיסה מחמיצה. וכך הביא הר"ן שם, אלא שהעתיק דברי הגמרא ולא ביאר מהי הראיה.

והרא"ש העתיק הראיה כך: ויש מביאין ראיה דמלח אינו גורם חימוץ מהכא 'ותיקא במילחא ומשחא שרי'. ודחה הראיה: ולאו ראיה היא, דמלח ממהר החימוץ כשנילושה במים, אבל אם נילושה במי פירות, המלח לבדו אינו גורם החימוץ [ובקרבן נתנאל (אות כ) ביאר הטעם שהרי מלח גם כן הוי מי פירות]. ומבואר שהרא"ש למד שהראיה היא מהיתר 'ותיקא' העשויה מקמח מלח ושמן.

אמנם הרשב"א (בתשובה שם) העתיק הראיה באופן אחר, דוקא מותיקא האסורה, העשוייה ממים קמח ומלח, שמשם יש לדייק שאף באופן שעשוייה העיסה מקמח מים ומלח אין העיסה אסורה אלא ב'ותיקא' שהיא עיסה המתבשלת בקדירה, שחוששים שעד שהתבשלה כבר התחמצה, אבל עיסה הנאפת בתנור מותרת אף שיש בה מלח.

והחתם סופר (שם) כתב לדחות ראייתם, לפי מה שכתב שיש לחלק בין המיס מלח במים תחילה ואחר כך עירב בהם קמח, שאז אין כאן שום מקום שיש בו חימוץ מכח 'מליח כרותח', ובין אופן שהכניס המלח כמו שהוא לעיסה שיש לחוש להחמצת מקום המלח, ואחר כך להחמצת שאר העיסה מכח ה'שאור' שבמקום החימוץ. שכן לפי זה יש לומר שמה שהוצרכה הגמרא לאסור ותיקא דוקא הוא באופן שהמיס את המלח תחילה במים, שאז אין איסור מצד נתינת המלח, ומכל מקום הדבר אסור בותיקא שיש לחוש שעד שתתבשל העיסה תחמיץ.