חכמת מנוח/מגילה/ז/ב
גמרא אחז"ל חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
י"מ שלא ידע לחשב גימטריא שלהם כי ארור המן וברוך מרדכי שוה בגי' תק"ב.
וי"מ שישתכר עד שיישן מחמת השכרות ואז לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
וי"א לאו דוקא שלא ידע בין ארור המן כו' ה"ה שאר דברים שהם שני הפכים כיוצא כאלו ולא זכר זה אלא למשל או י"ל שלרבותא נקט זה שאפילו אלו לא ידע אע"פ שמחמת כן הוא שותה לשמחת פורים וכ"ש שלא ידע שאר דברים.
וי"א שלא ידע איזו תחלה כי תחלה נעשה המן ארור שנתלה על העץ ואח"כ נתגדל מרדכי שנעשה משנה למלך.
עי"ל דלמשל נקטיה על שישליך כל אדם הקנאה והשנאה שיש לו על חבירו מלבו בפורים כי לפעמים אדם שונא לאדם בעבור היותו צוררו ועשה לו דבר רע וחושב רע עליו ודרכו לקללו תמיד ולאררו תמיד וזהו דוגמת המן כי כל שונאו של אדם הוא המן שלו. ולפעמים אדם מקנא לאדם לא מחמת שעשה עמו רעה אלא מחמת שרואה אצלו ברכה מעושר וגדולה דוגמת מרדכי שמחמת גדולתו קנאו בו קצת כמו שנאמר ורצוי לרוב אחיו משמע ולא לכל אחיו ופי' הראב"ע כי אין יכולת באדם לרצות הכל בעבור קנאת האחים. וכן הוא באמת שלא קנאוהו רק בעבור גדולתו שהרי לא עשה שום רע לשום אדם כיון שהיה עניו מאד והעיד עליו הכתוב דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו ופי' רש"י לכל זרעו עמו ונראה שהכוונה על הקטנים והילדים שבישראל ובא להגיד ענותנותו הגדולה שאפילו לילדים ולקטנים דבר שלום עמהם והיה מדבר עמהם דבר אהבה וריעות ולא נמנע מזה להיותו חושב לו זה לפחיתות כמו שקצת מתגאים שלא לדבר עם קצת בני אדם. והנה האכילה והשתיה שאוכלים קצת בני אדם זה עם זה מקרב הלבבות ומוסיף האהבה ביניהם כידוע ומפורסם עד שיטילון הקנאה והשנאה שביניהם וע"ז אמר שישתכר עד שלא ידע לשנוא השונא שהוא דוגמת המן ולאררו ולא ידע ג"כ לקנאות את חבירו המתברך בעושר וגדולה שהוא דוגמת מרדכי ואמר בתחלה שלא ידע בין ארור המן ואחר כך לברוך מרדכי ללא זו אף זו כלומר לא די שירחיק השנאה מלבו שהוא דבר גדול שאסרתו תורה בלאו דלא תשנא אלא אפילו הקנאה ירחיק מלבו. עי"ל כי מלת ארור וברוך הוא פועל לא פעול ע"ד שכתבו המקובלים כי מדת ברוך שנאמר על הש"י הוא פועל כמו מברך והוא על משקל רחום וחנון אלא שרי"ש שבברוך אינו מקבל דגש כמ"ש המדקדקים ונעתק לפתח שבבי"ת ונעשה קמץ. וכן כל לשון ברוך הוא ענין פתיחת מקור הברכה מאת ה' כמו שנאמר בדה"ב סי' ל"א פסוק ח' ויברכו את ה' ואת עמו ישראל מכאן ראיה ברורה שכל לשון ברכה אינו אלא לשון פתיחת מקור הברכה מאת ה' לא לשון שבח ותהלה ולא לשון קבול הברכה והטובה. דאם כן לא יתכן מלת ויברכו על הש"י וישראל יחד בענין אחד ודוחק לומר שהמלה האחת בדבור האחד מתחלק לשני ענינים ודו"ק. וכה"ג י"ל במלת ארור זה דגבי המן והנה ארור המן רומז על מעשה המן שהיה מארר את ישראל וכתב עליהם מחשבת רעה ואין לך קללה גדולה מזו. וברוך מרדכי רומז על שמרדכי היה מברך את ישראל וחושב טוב עליהם והפך בכתביו את מחשבת המן לטובה על שנהפוך הוא וישלטו היהודים בשונאיהם. והנה דברי הצומות וזעקתם ושאר הדברים שהיו ועברו בין קללות המן לברכות מרדכי נקראו מה שבין והנה ר"ל שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי כלומר שלא ידע לספר מה שבין ונשכחו הצרות הראשונות מדברי הצומות וזעקתם כאלו אמר שישתכר עד שישכח כל צרותיו ע"ד (משלי לא ז) ישתה וישכח רישו ולזה אנו מחוייבין במתנות לאביונים בפורים כדי שישכח האביון רישו וצרותיו: