חידושי רבנו חיים הלוי/תרומות/ח

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ תרומות ח

פ"ח ה"ד

בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה בשביל העובר, שהילוד הוא שמאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל, לפיכך אם הי' העובר חלל אינו פוסל העבדים אלא אוכלין בגלל אחיו הכשרים עד שיולד זה החלל ויאסרו העבדים מלאכול. עכ"ל. ובהשגות ז"ל א"א מאי לפיכך ואם אינו מאכיל אפ"ה פוסל דקי"ל עובר אית לי' זכי' ואפילו במתנת אביו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו וכ"ש בירושה הבאה מאלי' הילכך העבדים אינן אוכלין מפני חלקו של חלל. עכ"ל. ובאמת דגם מדברי הרמב"ם עצמו נראה דסובר דעובר יש לו זכי' בירושה, וכמש"כ דטעמא דאין העבדים אוכלין בשביל העובר הוא משום דילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל, הרי דיש לו מיהא בהם זכי', אלא דקשה דברי הרמב"ם שכתב דלפיכך הואיל ואינו ילוד אינו מאכיל ע"כ אינו פוסל, דמאי שייכות הוא הך דינא דאינו ילוד אינו מאכיל לענין שלא יפסול, והלא אדרבה הך דינא גופא דאינו מאכיל הוא טעם לפסול את העבדים מלאכול בתרומה, כיון דחלקו של עובר אין לו מי שיאכילנו, ואם נימא דעובר אין לו זכי' ניחא עצם הדין דאינו מאכיל ואינו פוסל, כיון דאין לו זכי' בהם כלל, אבל קשה הא דנקט הרמב"ם הטעם דילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל, וא"כ דברי הרמב"ם ממ"נ צ"ע.

ובעיקר דברי הרמב"ם שחלק בין רישא לסיפא, דברישא נקט דהעבדים אינן אוכלין משום דאינו ילוד אינו מאכיל, ובסיפא נקט דאפילו אם הי' העובר חלל העבדים אוכלין משום דעובר אינו פוסל, צריך ביאור מהו החילוק שבין רישא לסיפא, ואימתי אמרינן דאינו מאכיל ואימתי אמרינן דאינו פוסל. ובפשיטות נראה מבואר בדברי הרמב"ם, דעיקר החילוק הוא, דברישא מיירי דאין לו עוד בנים, וצריכינן דוקא שהעובר יאכילם, וע"ז הוא דהוי הדין דעובר אינו מאכיל, ובסיפא מיירי דיש לו עוד בנים, דהעבדים יכולין לאכול בשביל השאר, וע"ז הוא דהוי דינא דעובר אינו פוסל, וכמש"כ הרמב"ם בלשונו אינו פוסל העבדים אלא אוכלין בגלל אחיו הכשרים, הרי להדיא דהא דאינו פוסל את העבדים קיימא כשיש להעובר אחין, וממילא דרישא דאינו מאכיל קיימא כשאין להעובר אחין שיאכלו בגללם. אלא דצ"ע מ"ש בין בנים לשאר יורשין, וממ"נ, אם אמרינן דעובר יש לו זכי' ומשו"ה אין העבדים אוכלין בשביל יתר היורשין משום דאין לשאר יורשין במקום הבן כלום, א"כ הרי גם במקום בנים אין להבנים כלום בחלקו של עובר, וא"כ אמאי אינו פוסל, כיון דחלקו של עובר אין לו מי שיאכילנו בתרומה, ואם נימא דעובר אין לו זכי', ושפיר ניחא הא דהעבדים אוכלין בגלל יתר האחין, משום דהם יורשים גם חלקו של עובר, א"כ גם באין לו בנים אמאי לא יאכלו העבדים בתרומה בשביל שאר היורשין, כיון דעובר אין לו זכי' א"כ הרי יש דין ירושה לשאר היורשין, וצ"ע דברי הרמב"ם מ"ש בין רישא דאינו מאכיל לסיפא דאינו פוסל.

והנראה לומר, דדעת הרמב"ם היא, דדין עובר בירושה חלוק, דאע"ג דגם בירושה עובר אין לו זכי', מ"מ עיקר דין זה הוא בדין זכית ממון, דעובר לאו בר קנין וזכית ממון הוא, אבל בהלכות נחלות ודין ירושה ליכא שום דין דעובר לא יהא בר ירושה, ועובר וילוד שוין הן בעיקר הדין של ירושה, אלא דמופקע הוא מדין זכית ממון, וע"כ אכתי אין לו בנכסי הירושה עד שיולד, ודינו מתחלק, דשם יורש לא פקע מיני', ולא בטל עיקר כח ירושתו שיש לו על הנכסים, וזכית ממון אין לו, כי אם שיורש את הנכסים שיהיו שלו לאחר שיולד. אשר לפ"ז נראה, דזהו שמחלק הרמב"ם בין יש עוד בנים לשאר קרובים, דשאר קרובים הרי היכא דאיכא קרוב קודם לא הוו יורשין כלל, וא"כ אף דהעובר אין לו זכי' בהנכסים, אבל מ"מ כיון דדין יורש עלי' ודין ירושתו לא פקע, א"כ הרי איכא קרוב קודם ולא הוו שאר הקרובים יורשין כלל, וממילא דחלות הדין ירושה זו היא רק להעובר לבד, ולא ליתר הקרובים, משא"כ היכא דאיכא בנים אחרים, נראה דאף דהעובר הוא יורש, מ"מ הרי מדין ירושה יש לכל אחד זכות ירושה על כל הנכסים, אלא דכל אחד זוכה בהנכסים ומעכבים זא"ז שלא יזכה כל אחד בכל הנכסים, וע"כ בעובר דאין לו זכי' שפיר זכו היורשים האחרים לע"ע בכל הנכסים עד שיולד העובר.

ולפ"ז זהו שפסק הרמב"ם, דבאין להעובר אחין, דנמצא דהעבדים שייכים להעובר, ושאר הקרובים אינן יורשין ואינן זוכין בהן כלל, ואכילתן בתרומה צריכה להיות דוקא מחמת העובר, בזה הוא דהוי דינא דאינו ילוד אינו מאכיל, וע"כ העבדים אינן אוכלין בתרומה, משא"כ בסיפא דיש עוד בנים, דנמצא דכיון דהעובר אין לו זכי' בחלק ירושתו א"כ ממילא זכו לע"ע יתר הבנים גם בחלקו, ע"כ זהו שפסק הרמב"ם דאף אם הי' העובר חלל אינו פוסל, והעבדים אוכלין בגלל אחיו הכשרים עד שיולד. ואפילו אם נימא, דכ"ז שלא נולד העובר זכו לע"ע בהירושה יתר הקרובים, כיון דלית להעובר בה זכית ממון מ"מ כיון שנגמר כח ירושת העובר לזכות בכל הירושה לאחר שיולד, ולבטל ירושת יתר הקרובים וזכייתן, ע"כ שוב אינן מאכילין את העבדים, דזכות ירושה של העובר רכיב עלייהו לבטל דין קנין כספו שלהן, משא"כ באיכא עוד אחין, דזכות ירושה שלהן לא יופקע לעולם, ורק זכייתן הוא שתופקע לאחר שיולד, עפ"י דין חלוקה שלהן, בזה הוי דינא דכ"ז שלא נולד העובר ונכסים קיימי בחזקתייהו חשוב זאת קנין כספו, ומועיל להאכיל את העבדים תרומה.

ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם שכתב דלפיכך הואיל ואינו ילוד אינו מאכיל ע"כ אינו פוסל ג"כ, וכבר הקשינו דמאי שייכות הוא הך דינא דאינו ילוד אינו מאכיל לענין שלא יפסול, והלא אדרבה יסוד דינו הוא דין פסול של אכילת תרומה, ועוד דאיך שייך כלל דינא דאינו פוסל, והלא הפסול ממילא הוא, כיון דחלקו של עובר אין לו מי שיאכילנו, ואיזה חלות דין של פוסל צריכינן הכא דנימא עלי' הדין דעובר אינו פוסל. אכן לפמש"נ ניחא, דנראה דהרמב"ם ס"ל, דאע"ג דעובר אין לו זכי' ולא זכה בחלק ירושתו עד שיולד, מ"מ לענין הדין של קנין כספו הנאמר לענין תרומה, הי' מועיל זה שיש מיהא להעובר בהם דין זכות ירושה שיזכה בהם לאחר שיולד, דבזה לחוד הי' חל בהם שם קנין כספו, והי' סגי בזה להאכיל ולפסול מן התרומה מדין קנין כספו, וכמבואר כן בדברי הרמב"ם שכתב דטעמא דעובר אינו מאכיל הוא משום דאינו ילוד אינו מאכיל, הרי להדיא דבלא"ה הי' מאכיל, ואע"ג דאין לו זכית ממון בהעבדים כלל, אלא ודאי דבזכות ירושה שבו נעשין העבדים קנין כספו, אשר ע"כ שפיר כתב הרמב"ם דהואיל ואינו ילוד אינו מאכיל ע"כ אין העובר פוסל, דבאמת הרי כיון דאין זכי' לעובר והעבדים הם לע"ע של יתר הבנים שזוכין לע"ע בחלקו וכש"נ, א"כ הא נמצא דגם על חלקו של עובר אין כאן חסרון מאכיל כלל, כיון דהעבדים כולם הם לע"ע קנין גמור של יתר הבנים, ויוכלו לאכול עי"ז בתרומה, וממילא דאין כאן חסרון מאכיל כלל, אלא דיש לדון הכא, דכיון דיש בהן גם שם קנין כספו של העובר החלל, מחמת הדין ירושה שיש לו בהן, א"כ יחול בהן עי"ז דין הפוסל בתרומה מחמת חלות הדין קנין כספו של זר, וע"ז שפיר כתב דעובר אינו פוסל ותלי לה בדינא דאינו ילוד אינו מאכיל, ומשום דנראה דהרמב"ם ס"ל דהך דינא דאינו ילוד אינו מאכיל המבואר בגמ' לענין קנין כספו, יסוד דינו אינו רק דין הפקעה של האכלת תרומה, דאינו ילוד לאו בר האכלה בתרומה הוא, כי אם דמופקע גם מעצם דין קנין כספו, ואינו ילוד ליכא בי' כל חלות הדין של קנין כספו, ומשום דבאמת גם עצם חלות שם של קנין כספו הוא דין מסויים בתרומה, ואינו ילוד דהופקע מכל דין האכלת תרומה הופקע גם לענין זה שאין בו שום חלות שם של קנין כספו האמור בתרומה, וע"כ ממילא דהדין דמאכיל והדין דפוסל חד דינא להו בזה, כיון דתרווייהו תלויין בדין חלות שם של קנין כספו, ורק משום טעמא דבאינו ילוד פקע מהעבדים שם קנין כספו משו"ה הוא דאינו מאכיל כשהוא כשר ואינו פוסל כשהוא חלל, ומיושב היטב הא דתלאן הרמב"ם בהדדי וכש"נ.

אלא דעיקר הך מילתא שכתבנו בדעת הרמב"ם, דעובר איתי' בירושה וליתי' בזכית ממון, אכתי צריך בירור אם הוא זה דבר שיוכל להיות כלל, די"ל דלא שייכא זכות ירושה על הנכסים בלא זכית ממון, וא"כ אע"ג דמחמת עצם דין שם יורש הי' צריך להיות דעובר יהא בר ירושה, ושם יורש, בי', אבל מ"מ כיון דעכ"פ אין לו זכית ממון, א"כ ממילא דלא שייכא גבי' חלות ירושה שעל הנכסים, ונסתר כל מש"כ בדעת הרמב"ם. אכן נראה, דהנה ברמב"ם פ"א מהל' נחלות הי"ג ז"ל וכן אין הבן יורש את אמו בקבר כדי להנחיל לאחיו מאביו וכו' אבל אם מתה האם תחלה ואח"כ מת הבן אפילו הי' קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו הואיל וחיה אחר אמו שעה אחת ומת ה"ז נוחל את אמו ומנחיל הנחלה ליורשיו ממשפחת אביו עכ"ל, והראב"ד שם חולק ע"ז וז"ל אינו כן אלא בכלו לו חדשיו עכ"ל, ויש לפרש השגה זו בשני אופנים, או דסובר דנפל אינו נוחל ואינו מנחיל, ומשום דלאו בכלל נפש הוא, ואינו בדין ירושה כלל, או דחולק רק על הא דנוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב, ואה"נ דגם לדעת הראב"ד אינו מופקע מעיקר דין ירושה ואיתי' בדין ירושת משמוש, ורק דלענין להסב נחלה מיורשי האם ליורשיו מן האב דבעינן לזה דתיקום הירושה ברשות הבן בעצמו, ע"ז הוא דחולק הראב"ד וס"ל דבנפל לא קיימא הירושה ברשותו, וממילא דהדר דינו דאינו יורש את האם להנחיל לאחין מן האב, אכן נראה, דגם לדעת הרמב"ם דס"ל דנפל יורש, ובעת חיותו קיימא הירושה ברשותו, וכמש"כ ז"ל הואיל וחי' אחר אמו שעה אחת, ר"ל דעל כן נתקיימה הירושה ברשותו בעת חיותו, וגם הנפל חשוב כחי לזה, אבל מ"מ כ"ז הוא לענין דין ירושה, אבל לענין דין ממון ודאי דגם לדעת הרמב"ם נפל אינו בכלל נפש, והוא כמת לכל דבריו. ואינו בר זכי' והוי' של ממון, ומדקיימא הירושה ברשותו ומועלת להסב נחלה מיורשי האם ליורשיו מן האב, ש"מ דהרמב"ם ס"ל דיש חלות דין של ירושת הנכסים גם בלא זכית ממון, וגם זה שפיר מועיל לענין הסבת נחלה, כיון דעכ"פ דין ירושה שבנכסים נתקיימה ברשותו בעת חיותו, ע"כ ממילא דכשמת אח"כ יורשיו מן האב מיני' דידי' קירשו, ולית כאן הסבת נחלה. ולפי"ז ניחא שפיר דעת הרמב"ם כמש"כ, דעובר איתי' בדין ירושת הנכסים, ואינו בדין זכית הממון, כיון דכבר מצאנו כזאת דאיתא לירושה אף במי שאינו בר הוי' וזכית נכסים, א"כ ה"נ בעובר דכוותי', ומיושבים היטב דברי הרמב"ם, וכמש"כ.

אמנם אע"ג דדברי הרמב"ם מיושבים היטב בטעמם וכש"נ, אבל אכתי עיקר דינו של הרמב"ם דחלוק בין בנים לשארי קרובים קשה מהסוגיא דיבמות דף ס"ז דתנן שם בת ישראל שניסת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל ואינו מאכיל דברי ר' יוסי וכו' ובגמ' שם א"ר יהודה אמר שמואל זו דברי ר"י אבל חכ"א יש לו בנים אוכלין משום בנים אין לו בנים אוכלין משום אחין אין לו אחין אוכלין משום משפחה כולה, ועוד שם ת"ר וכו' הניח בנים והניחה מעוברת וכו' עבדי צאן ברזל לא יאכלו מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל ואינו מאכיל דברי ר' יוסי וכו', הרי להדיא דלר"י דס"ל עובר יש לו זכי' גם בהניח בנים אין אוכלין משום חלקו של עובר, ולרבנן דעובר אין לו זכי' אוכלין גם משום משפחה כולה, ובנים ושאר קרובים שוין, דבתרווייהו תליא בהך דינא אם עובר יש לו זכי' אם לא, ועוד שם רשב"י אומר זכרים יאכלו כולן נקבות לא יאכלו שמא ימצא עובר זכר ואין לבנות במקום הבן כלום, מאי איריא שמא ימצא עובר זכר תיפוק לי' דנקבה נמי פסלה, חדא ועוד קאמר וכו', זכרים יאכלו והאיכא עובר קסבר אין חוששין למיעוטא, ולפ"ד הרמב"ם דהא דעובר פוסל היינו דוקא בבן לגבי שאר יורשין, א"כ הא שפיר ניחא הא דנקבה לא פסלה והא דזכרים יאכלו, ומאי פריך הגמ', אלא ודאי דליכא שום חילוקא בין בנים לשאר יורשין, וקשה על הרמב"ם שחילק בזה. אכן נראה, דמקור דברי הרמב"ם הוא מהסוגיא דנדה דף מ"ד על הא דתנן שם דתינוק בן יום א' פוסל מן התרומה ופריך הגמ' מאי איריא בן יום א' אפילו עובר נמי אמר רב ששת הב"ע בכהן שיש לו שתי נשים אחת גרושה ואחת שאינה גרושה ויש לו בנים משאינה גרושה ויש לו בן יום א' מן הגרושה דפוסל בעבדי אביו מלאכול בתרומה ולאפוקי מדר' יוסי דאמר עובר נמי פוסל קמ"ל בן יום א' אין עובר לא, וקשה דלמה הוצרך רב ששת לאוקמי דיש לו שתי נשים אחת גרושה ואחת שאינה גרושה ויש לו בנים משאינה גרושה ותיפוק לי' דלרבנן דעובר אין לו זכי' אוכלין גם משום משפחה כולה וכמבואר בהסוגיא דיבמות, והתוס' שם הוכיחו מזה דרב ששת סובר דלרבנן דר' יוסי נמי עובר יש לו זכי', וטעמא דעובר אינו פוסל משום סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והו"ל זכרים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן, וכרשב"י ביבמות שם, וזהו דוקא ביש לו עוד בנים משאינה גרושה, אכן יעו"ש בפה"מ להרמב"ם שם שכתב לאוקימתא דרב ששת, וכתב דטעמא דאינו פוסל משום דאין קנין לעובר, וא"כ הא קשה לפי"ז דלמה מוקי לה דוקא ביש לו בנים משאינה גרושה ותיפוק לי' דאוכלין משום משפחה כולה כיון דהעובר אין לו זכי', וע"כ מוכרח מזה דרב ששת פליג עלי' דשמואל בהא דקאמר אין לו בנים אוכלין משום משפחה כולה, וס"ל לרב ששת דהדין דעובר אין לו זכי' לא מהני רק לענין שלא יפסול במקום שיש עוד בנים, אבל במקום שאר קרובים פוסל, ומשו"ה מוקי לה דוקא ביש לו בנים משאינה גרושה, דרק בזה הוא דס"ל לחכמים דמהני טעמא דעובר אין לו זכי' שלא יפסול. ובטעמא דמילתא הרי כבר נתבאר למעלה, משום דאע"ג דאין זכי' לעובר מ"מ דין יורש לא פקע מיני' ויש לו מיהא זכות ירושה בהנכסים, וע"כ מהני לדחות את שאר הקרובים מדין ירושה. ונראה דכן הוא מתבאר לדעת הרמב"ם מהסוגיא דב"ב דף קמ"ב דפריך שם לרב ששת דקאמר המזכה לעובר קנה מהא דתנן תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל בן יום א' אין עובר לא, ומשני הא א"ר ששת נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב ודוקא בן יום א' אבל עובר לא מ"ט דהוא מיית ברישא, וכו' מר ברי' דר"י משמי' דרבא אמר לומר שממעט בחלק בכורה ודוקא בן יום א' אבל עובר לא מ"ט וילדו לו אמר רחמנא, ור"ל אבל באמת גם עובר נוחל ומנחיל, וקשה דאיך נוכל לומר כן בהמשנה, והלא רב ששת בעצמו מוקי למתני' דתינוק בן יום א' דאתיא כרבנן דר' יוסי דעובר אינו פוסל, ולפ"ד הרמב"ם שהבאנו הוי הטעם משום דעובר אין לו זכי', ואיך יתכן לומר בהמשנה דעובר נוחל ומנחיל, אלא ודאי כמש"כ בדעת הרמב"ם, דלרב ששת אליבא דחכמים דין עובר בירושה חלוק, דאין לו זכי' וקנין בהנכסים, ויש לו בהם חלות דין ירושה, וע"כ באמת גם עובר נוחל ומנחיל ע"י חלות דין ירושה שלו, ורק דאינו פוסל במקום בנים, משום דאין לו קנין וזכית ממון בהנכסים, ומדנוחל ומנחיל א"כ ממילא דאידחו שאר קרובים מדין ירושה, והיינו כרב ששת דפליג אדשמואל ומוקי למתני' דעובר אינו פוסל דוקא במקום שיש בנים, אבל משום שאר המשפחה אין אוכלין, והכי הוא פסק הרמב"ם.

והנה יעו"ש בתוס' בנדה שם שכתבו דהא דעובר אינו ממעט בחלק בכורה קיימא אליבא דמ"ד המזכה לעובר קנה, וזה קשה דהא רבא בעצמו ס"ל בסוגיא דב"ב שם דעובר לא קני אפילו בירושה הבאה מאלי', וכן קשה על הא דאיתא בסוגיא שם דהילכתא ככל הני לישני דרבא. ותיפוק לן דהא כבר איפסקא הילכתא דהמזכה לעובר לא קנה, וכבר הקשה זאת הר"י אבן מיגש, וכן קשה על הרמב"ם שפסק דהמזכה לעובר לא קנה בפכ"ב ממכירה ה"י עיי"ש, וגם בירושה הבאה מאלי' פסק דאין לו זכי', וכמש"כ בפ"ב מזכיה ומתנה הי"ח וז"ל גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו ושמעו שעדיין לא מת או שיש לו בן או שאשתו מעוברת כולן חייבין להחזיר, החזירו כולן ואח"כ שמעו שמת ששמועה ראשונה אמת היתה ובראשונה מת או מת בנו מקודם או הפילה אשתו כל המחזיק בשני' קנה ובראשונה לא קנה עכ"ל, וטעמא דלא קנה מבואר בב"ב דף קמ"ב דהוא משום דרפויי מרפיא בידייהו, ומשו"ה הוא שכתב הרמב"ם שמת בנו מקודם כי היכי דתיקום בגוונא שחזקתם הראשונה הי"ל להיות קיימת מדינא, ובהפילה אשתו הרי נקט הרמב"ם סתמא בלא תנאי דמקודם, והיינו משום דבכל גווני חזקתם הראשונה היתה קיימת משום דאין זכי' לעובר גם בירושה הבאה מאלי' וכרבא, והיינו כמו שפסק הכא דעובר אינו פוסל, ולפ"ז הא קשה דלמה הביא הך פסקא דעובר אינו ממעט בחלק בכורה בפ"ב מנחלות ה"ה עיי"ש, אלא ודאי כמש"כ בדעת הרמב"ם, דאע"ג דגם בירושה הבאה מאליה עובר אין לו זכי', מ"מ דין ירושתו חלה בהנכסים, ושפיר הוה ממעט בחלק בכורה, אם לא משום טעמא דוילדו לו, והיינו כמש"כ.

ונראה דגם דעת הראב"ד כן לחלק בין חלות דין ירושתו לדין זכית ממון שלו, וכדחזינן דלא השיג על הרמב"ם רק מטעמא דאנן קי"ל דעובר יש לו זכי', הרי דאם הי' הדין דעובר אין לו זכי' אף בירושה הי' ניחא דברי הרמב"ם אף בטעמא שכתב דאינו ילוד אינו מאכיל, אשר כ"ז לא יתכן רק אם נחלק בין חלות דין ירושתו לחלות דין זכייתו, אלא ודאי דגם דעת הראב"ד כדעת הרמב"ם בזה, ורק דס"ל דמעיקר הדין עובר יש לו גם זכית ממון בירושה הבאה מאליה, וכמו שהוכיח כן מהא דהמזכה לבנו קנה, אשר זה לא יתכן רק אם עובר יש לו גם זכית ממון, דבלא זכית ממון הרי לית כאן מעשה זכי' כלל, ולהכי הוא שפוסק דעובר פוסל מפני חלקו שיש לו בהעבדים. ובדעת הרמב"ם נראה שסובר דגם במתנת אביו ג"כ עובר אין לו זכי', והא דדעתו של אדם קרובה אצל בנו מהני רק שיזכה בהם לאחר שיולד, וכמש"כ הרמב"ם בפכ"ב ממכירה ה"י ז"ל כשם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כך אין אדם מקנה למי שלא בא לעולם ואפילו עובר הרי הוא כמי שלא בא לעולם והמזכה לעובר לא קנה ואם הי' בנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו קנה עכ"ל, הרי דהרמב"ם מיירי לענין החסרון דאין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם, דהיינו לענין שיזכה בהם לאחר שיולד, וע"ז הוא דנקט הדין דבנו שאני הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו, ור"ל דעל כן מתקיימת זכייתו כשיולד אף שהוא עתה דבר שלא בא לעולם, אבל אה"נ דבעודו עובר לית לי' זכי' כלל, ואין חילוק בין מתנה למתנה, וע"כ ס"ל להרמב"ם דגם בירושה עובר אין לו זכי', ובזה הוא שחולק הראב"ד וס"ל דהטעם דדעתו של אדם קרובה אצל בנו הוא דמשו"ה הוי בר זכי' במתנה זו גם בעודו עובר, וע"כ זהו שהשיג דא"כ מכש"כ בירושה הבאה מאליה יש לו זכי'.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· מעבר לתחילת הדף