חידושי רבנו חיים הלוי/תרומות/א

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ תרומות א

הלכות תרומות

י

פ"א ה"י

נכרי שקנה קרקע בא"י לא הפקיעה מן המצות אלא הרי היא בקדושתה, לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא מפריש תרומות ומעשרות ומביא ביכורים והכל מן התורה וכו', ויש קנין לנכרי בסוריא להפקיע מן המעשרות וכו'. עכ"ל. ובפ"ב מה' ביכורים הט"ו כתב הרמב"ם ז"ל המוכר שדהו לנכרי וחזר ולקחה ממנו הרי זה מביא ממנה בכורים מן התורה לפי שאינה נפקעת מן המצות בקנין הנכרי. עכ"ל, ובהשגות שם ז"ל א"א אע"פ שבכרו ברשות הנכרי. עכ"ל, ואם נפרש ההשגה דבא להוסיף דאף הפירות שבכרו ברשות הנכרי חייבין בביכורים א"כ הרי דעת הרמב"ם והראב"ד שוה, דלהדיא מבואר ברמב"ם בפ"א מה' תרומות הי"א ז"ל פירות הנכרי שגדלו בקרקע שקנה בא"י וכו' ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מה"ת עכ"ל, הרי להדיא דגם דעת הרמב"ם דאף הפירות עצמן לא הופקעו מן המצות, ומשום דהא דאין קנין לנכרי בא"י מועיל בין לענין הקרקע ובין לענין הפירות, ותרו"מ ובכורים שוין וכמבואר בגיטין דף מ"ז עיי"ש, וא"כ אין זה השגה רק שמוסיף הדין דגם הפירות חייבין. אלא די"ל עוד בביאור ההשגה, דהיא על מה שכתב הרמב"ם לפי שאינה נפקעת מן המצות בקנין הנכרי, דמבואר בזה דאם אך היה הדין דיש קנין לנכרי בא"י עצם הקרקע היתה נפקעת מקדושתה, אף לאחר שחזר ישראל ולקחה הימנו, וכאשר כן מבואר להדיא בדבריו בהל' תרומות שהבאנו, דהא דאינה חשובה ככיבוש יחיד אח"כ כשחזר ישראל ולקחה ממנו הוא משום דאין קנין לנכרי בא"י, וע"ז הוא שהשיג דלענין הפקעת הקרקע גופה מן המצות שתהא ככיבוש יחיד אין זה שייך כלל לענין קנין נכרי, ולא נאמר קנין נכרי אלא לענין תרו"מ דאיכא מיעוטא דדגנך ולא דגן נכרי, וכן לענין בכורים דאיכא מיעוטא דאדמתך ולא אדמת נכרי בב"ב דף פ"א, והדין בהו דשל נכרי פטור, וע"כ תלוי זאת בדין אם יש קנין לנכרי בא"י, דאם יש קנין מקרי של נכרי ופטורין מהנך מיעוטי, ואם אין קנין דינם כשל ישראל וחייבין בכל מה"ת, אבל לענין לאשוויי להארץ חו"ל לא איכפת לן גם אם יש קנין, דאף אם היא של נכרי מ"מ היא א"י לכל דיני' כל שנתקדשה בקדושת הארץ. ולפ"ז פליגי הרמב"ם והראב"ד בהא, דלדעת הרמב"ם גם זה שהארץ נשארת בקדושתה הוא ג"כ מטעמא דאין קנין לנכרי בא"י, ולדעת הראב"ד קדושת הארץ עצמה אינה נוגעת כלל לדין קנין נכרי, וכל הך דינא דאין קנין לנכרי בא"י צריכינן רק לענין הפירות שגדלו ברשות הנכרי שיהיו חייבין בתרו"מ ובכורים.

והנה קשה לדעת הרמב"ם דהא דהארץ נשארת בקדושתה הוא משום דאין קנין לנכרי בא"י, מהא דאיתא בגיטין דף מ"ז דפריך הגמ' למ"ד אין קנין לנכרי בא"י מהא דתניא ישראל שלקח שדה מנכרי עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לו משהביאה שליש חייבת במעשר שכבר נתחייבה נתחייבה אין לא נתחייבה לא וש"מ יש קנין לנכרי בא"י, הרי להדיא דאף למ"ד יש קנין לנכרי בא"י מ"מ פירות שגדלו ברשות ישראל בהשדה שלקח מן הנכרי חייבין בתרו"מ, ובע"כ דקדושת הארץ לא פקעה גם אם יש קנין לנכרי בא"י, וקשה על הרמב"ם דתלי להו זב"ז. וכן קשה דאם נימא דאם יש קנין לנכרי בא"י חשיבא הקרקע עצמה חו"ל, וכשלקחה ישראל ממנו נשארת רק ככיבוש יחיד, א"כ למה לנו לקראי דדגנך ואדמתך למעוטי של נכרי, כיון דבלא"ה פטורים דהא אינן נוהגות אלא בארץ, אלא ודאי דעצם קדושת הארץ אינו שייך כלל לדין קנין נכרי, וע"כ צריכינן קראי לפטור בשל נכרי, וקשה על הרמב"ם, וצ"ע. וגם עיקר טעמו של הרמב"ם קשה להבין, דמאי שייכות הוא קנין נכרי לאשוויי להקרקע חו"ל, והרי לא מצינו רק דשל נכרי פטור, אבל הא מהיכי תיתי לן דשל נכרי הוי חו"ל, וכי יש קרא דשל נכרי הוי חו"ל. האומנם דהא נראה ודאי, דיסוד הך דינא דדגנך ולא דגן נכרי הוא מדין הפקעה שמפקיע את הקרקע ממצותה בתרו"מ, ואית בזה דין הפקעת קדושה, וכדחזינן מהא דתנן בדמאי פ"ו החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו ר"י אומר אף המקבל וכו' ומבואר בב"מ דף ק"א דהוא משום דאין קנין לנכרי בא"י, הרי דלמ"ד יש קנין לנכרי בא"י פטורין הפירות מתרו"מ, משום הקנין שיש להנכרי בהקרקע, אף דהפירות עצמן הן של ישראל, ואם נימא דהך דדגן נכרי הוא רק דין דשל נכרי פטור, א"כ הא צריך להיות תלוי רק בהפירות עצמן אם הם של נכרי או של ישראל, ומאי שייכות הוא הקרקע בזה, אלא ודאי דעיקר הך פטורא דדגן נכרי הוא מדין הפקעת קדושה שחייל על הקרקע, וע"כ כל שהקרקע היא של נכרי מופקעים פירותי' מחיובא דתרו"מ. ולפ"ז הרי שפיר שייך הך דינא דקנין נכרי להפקיע את הקרקע גם מקדושתה כולה ולאשוויי' כחו"ל, כיון דיש דין הפקעת קדושה בקנינו. אכן מדצריכינן לקראי דדגנך ואדמתך למעוטי של נכרי, חזינן דכל הך הפקעת קדושה הוא רק משום דינא דדגנך ולא דגן נכרי ואדמתך ולא אדמת נכרי, דהוא זה דין המסויים בתרו"מ ובכורים וכדומה, אבל לא דין הפקעת עיקר קדושת ארץ ישראל שבה, וקשה על הרמב"ם שפסק דהא דהארץ נשארת בקדושתה ואינה חשובה ככיבוש יחיד כשחזר ישראל ולקחה ממנו הוא רק משום דאין קנין לנכרי בא"י, והא היכן מצינו דשל נכרי הוי חו"ל, וגם דקשה מהסוגיא דגיטין שהבאנו, וצ"ע. ונראה לומר, דהנה בסוגיא דגיטין דף מ"ז אמר רבה אע"פ שאין קנין לנכרי בא"י להפקיע מידי מעשר שנאמר כי לי הארץ לי קדושת הארץ אבל יש קנין לנכרי בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות, פי' דרבה סובר דהא דאין קנין לנכרי בא"י הוא רק לענין קדושת הארץ והפקעת המצות, אבל לענין ממונא יש קנין לנכרי בא"י, ור"א אומר אע"פ שיש קנין לנכרי בא"י להפקיע מיד מעשר שנאמר דגנך ולא דגן נכרי אבל אין קנין לנכרי בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות וכו', ולכאורה נראה דר"א סובר להיפוך, דלענין קדושת הארץ יש קנין לנכרי, ולענין ממונא אין קנין, אבל קשה לומר כן, שיהא קנין ממון בא"י חמור מהפקעת קדושתה, אלא ודאי נראה דכך היא פלוגתתם, דרבה סובר דהקרא דכי לי הארץ אתי לאורויי לן דאין קנין לנכרי בא"י להפקיע קדושתה בין לענין גוף הקרקע ובין לענין הפירות, ולענין ממונא יש קנין לנכרי אף לענין גוף הקרקע כמו לחפור בה בורות, ור"א פליג וסובר דלענין גוף הקרקע אין לנכרי בה קנין אף לענין ממונא וכמו לחפור בה בורות, ומכש"כ לענין הפקעת קדושה מגוף הקרקע, ולענין פירות יש לנכרי בה קנין אפילו להפקעת קדושתה, וע"כ שפיר ממועט מקרא דדגנך, ופלוגתת רבה ור"א היא בהא, דרבה מחלק בין קדושה לממונא, וגוף ופירות שוין הן, ור"א מחלק בין גוף לפירות, וקדושה וממונא שוין הן. ולפ"ז הרי ניחא לדעת הרמב"ם הא דמבואר בהסוגיא דבלקחה מהנכרי קודם הבאת שליש חייבת בתרו"מ אף לר"א דס"ל יש קנין, ולא אמרינן דהארץ עצמה הופקעה מקדושתה ע"י קנין הנכרי, דכיון דאפילו לר"א אין להנכרי קנין גמור וחלוט המועיל לענין גוף הקרקע, וכדחזינן דאינו יכול לחפור בה בורות, ע"כ ממילא דלא מועיל קנין כי האי להפקיע קדושת הארץ, דלהפקיע עיקר הקרקע מקדושתה הרי פשיטא דבעינן לזה קנין גמור המועיל גם, לענין גוף הקרקע, וכיון דזה ליתא אף לר"א ע"כ ממילא דהארץ נשארת בקדושתה, אבל אה"נ דאם אך היה קנין הנכרי בא"י קנין גמור וחלוט, היה מועיל זאת גם להפקיע את הארץ גם מעיקר קדושתה, ולאשוויי' כחו"ל, ורק דקושטא דמילתא דבזה לכו"ע אין קנין לנכרי בא"י וכש"נ. ולדידן דקי"ל כרבה דגם לענין הפקעת הפירות ג"כ אין קנין לנכרי בא"י, וחד דינא להו להפירות ועצם הארץ, דכל לענין הפקעת קדושה אין קנין לנכרי בא"י מקרא דכי לי הארץ, ע"כ זהו דכיילינהו הרמב"ם ביחד הפקעת עצם קדושת הארץ והפקעת הפירות מתרו"מ, ותלינהו בדינא דאין קנין לנכרי בא"י, כיון דזהו עיקר הטעם בשניהם, וכש"נ. ומעתה הרי ניחא גם הא דצריכינן לקראי דדגנך ואדמתך למעוטי של נכרי מתרו"מ, ותיפוק לן דהא אינן נוהגות אלא בארץ, דכיון דלכו"ע לא מועיל הקנין נכרי להפקיע עיקר דין א"י מינה ולמיהשבה כחו"ל, ורק להפקיע מינה קדושתה לענין תרו"מ ובכורים וכדומה, ע"כ ממילא דהוי דין פטור בפ"ע, וגם דין הפקעת קדושה שיש בזה הוא ע"י הגזה"כ דשל נכרי פטור, וצריך קראי לזה. ובעיקר טעמו של הרמב"ם דקנין נכרי מועיל לאשוויי את הקרקע חו"ל, מה דלא מצינו זאת בשום מקום דשל נכרי הוי חו"ל, נראה דהוא משום, דהרי עיקר קדושת הארץ הא הויא ע"י ירושה וישיבה, וכדילפינן ביבמות דף פ"ב ובערכין דף ל"ב מקרא דאשר ירשו אבותיך וירשתה דהיינו קדושה ראשונה ושני', והיינו משום דעיקר הקדושה נעשית ע"י זה שירשוה ישראל, ואע"ג דהך ירושה דקרא פירושה קידוש מה שמקדשים אותה שתהא א"י, אבל מ"מ גם זה הקידוש הוא נעשה ע"י זה שהיא ירושת ישראל, ומשום דזהו עיקר דין א"י ומתנאי הקדושה שבה שדינה שהיא ירושת ישראל, וכדכתיב אשר ירשו אבותיך וירשתה, וע"כ ס"ל להרמב"ם שדין זה הוא דבר הנוהג בה לעולם, דלעולם בעינן שתהא בכלל ירושת ישראל, שזהו גם חלות קדושת א"י שבה. אשר ע"כ ממילא דשייך דין קנין נכרי בא"י גם לענין הפקעת עצם קדושת הארץ למישוה כחו"ל, ומשום דהקנין נכרי מועיל להפקיע ממנה דין ירושת ישראל, שזה שייך גם לחלות קדושתה, ולהכי הוא שתלה למניעת הפקעת קדושתה בטעמא דאין קנין לנכרי בא"י, ומיושבים היטב דברי הרמב"ם, וכמש"כ. ובדעת הראב"ד הרי כבר נתבאר דהשגתו היא משום דס"ל דדין קנין נכרי לא שייך כלל להפקיע עצם קדושת הארץ להחשב עי"ז ח"ל, ואם גם דתחלת הקדושה נצטרף לזה מה דהיא ירושת ישראל, אבל מ"מ אחרי שכבר נתקדשה שוב אין הדבר תלוי בזה, והרי היא קיימת בקדושתה אף כשהיא של הנכרי. וגם די"ל דאע"ג דצריכינן בה לעולם שתהא ירושת ישראל, אבל מ"מ אין זה שייך כלל לדין קנין נכרי שיפקיע זאת, דלאו בקנין תליא מילתא, ורק דכל שהיא קדושה בקדושת ארץ ישראל ממילא הרי היא ירושת ישראל גם בעודה ברשות הנכרי. אלא די"ל דהראב"ד לא פליג כלל על הרמב"ם, ולא בא רק להוסיף דגם על הפירות אין קנין, ויש לדקדק כן מהא דהשיג רק בהל' בכורים ולא בהל' תרומות, והיינו משום דשם בהל' בכורים לא הוזכר ברמב"ם מדין הפירות כלל.

וי"ל עוד בדעת הראב"ד, דהשגתו היא מטעם אחר, והוא, דנהי דדין קנין נכרי שייך גם להפקיע עצם קדושת הארץ ודין ירושת ישראל שבה, אבל לזה הרי בעינן דוקא קנין חלוט לצמיתות, וכיון דאיכא דין יובל וגזה"כ דוהארץ לא תמכר לצמיתות, א"כ ממילא אין להנכרי בה קנין של צמיתות, וממילא דלא משכחת לה כלל שקנין נכרי יפקיע קדושת הארץ, אף בלאו הך טעמא דאין קנין לנכרי בא"י. ואע"ג דיובל אפקעתא דמלכא היא בשעתה, ואם יבטלו היובלות תשאר ביד הקונה אותה לצמיתות, וא"כ הרי עצם הקנין של הנכרי בשעתו באמת הוי קנין חלוט, וממילא דכשיחול קנין הנכרי הרי יופקע עי"ז גם דין יובל מינה וגם עצם קדושת הארץ אם אך יש קנין לנכרי בא"י. אולם בעיקר הך מילתא דוהארץ לא תמכר לצמיתות צ"ע, אם הוא זה דין חזרת יובל, וזהו פירושא דלא תמכר לצמיתות ר"ל שתחזור ביובל, או דנימא דהוא דין על עצם המכירה, דלא חיילא מכירת צמיתות המופקעת מיובל, ונהי דעיקר חזרתה ביובל אפקעתא דמלכא היא ודין יובל בשעתו הוא המחדש חזרתה לבעלים, אבל מ"מ הרי בשעת המכירה אית בה הך דינא שתחזור ביובל, וכדחזינן משדה אחוזה דחשבון הדמים לפי שנות היובל, הרי להדיא דלעולם אית בה דין זה שתחזור ביובל באפקעתא דמלכא, וע"כ זהו שבא להוסיף הקרא דוהארץ לא תמכר לצמיתות, דמלבד דין החזרה ביובל דאית בה השתא, איכא עוד דין על עצם המכירה דלא חייל קנין של צמיתות המופקע מיובל. ונראה דדבר זה מתבאר מהא דפסק הרמב"ם ברפי"א מהל' שמיטה ויובל ז"ל ארץ ישראל המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות, ואם מכר לצמיתות שניהם עוברין בלא תעשה, ואין מעשיהן מועילין אלא תחזור השדה לבעליה ביובל עכ"ל, ומדעוברים בל"ת על מעשה המכירה עצמה, א"כ ש"מ דגם עצם הדין שאינה נמכרת לצמיתות ואין מעשיהם מועילין דאיכללה ג"כ בהך קרא ג"כ דינה הכי שחיילא גם על עצם מעשה המכירה עצמה שאינה נמכרת לצמיתות והפקעת יובל. אשר לפ"ז נראה, דנהי דאם היה חל קנין נכרי של צמיתות ממילא דהיה מועיל זאת להפקיע גם עצם קדושת הארץ ודין יובל, אבל מ"מ מאחר דהקנין ומכירה של צמיתות נמנעת היא מעיקרה, א"כ ממילא דלא יוכל להיות כלל קנין נכרי להפקעת יובל, וזהו שהשיג הראב"ד דלהפקעת עצם קדושת הארץ לא צריכינן כלל לדין אין קנין לנכרי, כיון דבלא"ה לית בה קנין צמיתות משום דין יובל, אשר זה אינו שייך כלל לדין קנין נכרי וכש"נ, והפלוגתא אם יש קנין לנכרי בא"י היא רק לענין תרו"מ ובכורים דתלוי בדין דגנך, ולא בעינן קנין חלוט של צמיתות, אבל לא לענין הפקעת קדושת הארץ דבעינן קנין צמיתות, וכש"נ.

ולפ"ז י"ל דהרמב"ם והראב"ד לטעמייהו אזלי, דהנה הרי קי"ל דבירושה שני' לא נהגו יובלות, ומבואר בערכין דף ל"ב משום דלא היו כל יושבי' עלי', והנה בפ"א מהל' תרומות הכ"ו פסק הרמב"ם ז"ל התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבאו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהם עתידים לחזור בירושה שלישית לא כשהיו בירושה שני' שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מה"ת עכ"ל, והנה באמת בתרומה הרי לא כתיב כלל כי תבאו, וצ"ל עפי"מ שכתב רש"י בכתובות דף כ"ה דתרו"מ מיתלא תליין במנין שנות השמיטה, וממילא דקרא דכי תבאו האמור בשמיטה ויובל קאי גם לענין תרו"מ. ולפ"ז נראה דלענין שמיטה ויובל ג"כ צריך ביאת כולכם, כיון דבהו כתיב עיקר הך קרא דכי תבאו דמיני' ילפינן ביאת כולכם לתרו"מ, ונמצא דבירושה שני' דלא נהגו יובלות לדעת הרמב"ם הוא מתרי טעמי, חדא משום דלא היו כל יושבי' עליה, ועוד משום דלא היתה ביאת כולם. והנה הראב"ד חולק שם על הרמב"ם וס"ל דא"צ ביאת כולכם רק בחלה לבד ולא בתרו"מ, וא"כ ממילא לדידי' גם שמיטה ויובל א"צ ביאת כולכם, והא דלא נהגו יובלות בירושה שני' הוא רק משום טעמא דבעינן כל יושבי' עליה. והרי חלוק הך דינא דביאת כולכם מהך דינא דכל דכל יושבי', דהך דכל יושבי' אינו פטורא בעצם הקרקע שהיא מופקעת מדין יובל, ורק דהוי פטורא בקיום היובל, משא"כ הך דביאת כולכם הוא פטורא בעצם הקרקע, דהיא מופקעת מחיובא דשמיטה ויובל. ויסוד לזה, דהרי בדין ביאת כולכם הכל תלוי בתר שעת ביאה וירושה, וכמבואר בדברי הרמב"ם שהבאנו, וכן בכתובות דף כ"ה דחלה בזה"ז דרבנן משום דכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק, מה שאין הדין כן בדין כל יושבי', הלא מבואר בערכין דף י"ב ודף ל"ב דמשגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות וכשחזרו חזרו היובלות, הרי דאין דינם תלוי בירושה כלל, כי אם דתלוי בשעתו, דבעת כל יושבי' עלי' נוהג היובל, ובשעה שאין כל יושבי' עליה אינו נוהג היובל, אשר ע"כ הרי ממילא כמש"כ, דדין ביאת כולכם כיון דתלוי בירושת הארץ ממילא דהוי חלות פטור בעצם הקרקע, משא"כ דין כל יושבי' דאינו שייך כלל לירושת הארץ, ע"כ אין זה שייך כלל לעצם הקרקע, ורק דהוי דין בפ"ע בניהוג היובל שלא ינהוג אלא בשעה שכל יושביה עליה. אשר לפ"ז הרי מתבאר היטב פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בדין קנין נכרי, דהנה זה שכתבנו בדעת הראב"ד, דלא יוכל להיות קנין נכרי להפקיע עצם קדושת הארץ, משום דכל זמן שהיא בקדושתה הרי אין בה קנין של צמיתות, הרי לכאורה יש להקשות ע"ז דהרי בירושה שני' קדושת הארץ קיימת ושמיטה ויובל לא נהגו בה, וממילא דיש כאן קנין של צמיתות, ושפיר הי' מועיל קנין הנכרי גם להפקיע עצם קדושת הארץ, אי לאו משום טעמא דאין קנין לנכרי בא"י, אלא דבאמת זה פשוט דהא דלא נהגו שמו"י בירושה שני' אינו נוגע כלל להך דינא של והארץ לא תמכר לצמיתות, ומשום דדין כל יושבי' אינו שייך רק לעצם ניהוג וקיום היובל, אבל מ"מ קנין של צמיתות לית בה, והרי היא בדינה דאימתי שיהיה היובל תחזור לבעליה, א"כ כ"ז הוא לשיטת הראב"ד דהא דלא נהגו יובלות הוא רק משום טעמא דכל יושביה, ועצם הארץ אינה מופקעת מדין שמו"י, וע"כ שפיר אית בה הך דינא דוהארץ לא תמכר לצמיתות, משא"כ לדעת הרמב"ם דבעינן ביאת כולכם בשמו"י, וא"כ הא נמצא דבירושה שני' הופקעה גם עצם הארץ מדין שמו"י, וא"כ גם הך דינא דוהארץ לא תמכר לצמיתות אין בה, ונמצא דבירושה שני' שפיר איכא קנין של צמיתות, וא"כ הרי הי' מועיל קנין נכרי להפקיע גם עצם הקרקע מקדושתה, ולהכי הוא דהוצרך לטעמא דאין קנין לנכרי בא"י, דאינה נפקעת מקדושתה אף בירושה שני', ורק דהראב"ד לטעמי' דס"ל דלא בעינן ביאת כולכם, ונמצא דכל זמן שהארץ בקדושתה לית בה קנין חלוט, ע"כ זהו שהשיג על הרמב"ם דלהפקעת עצם קדושת הארץ לא צריכינן לטעמא דאין קנין לנכרי בא"י, כיון דבלא"ה ליכא בא"י קנין חלוט של צמיתות, וממילא דליכא קנין המפקיע קדושת הארץ, וכש"נ.

ובעיקר הך דינא אם שייך קנין נכרי להפקיע מדין יובל, שכבר כתבנו דכיון דהיובל גורם שעצם המכירה והקנין לא יהא לצמיתות, ע"כ ממילא דליתא בזה קנין נכרי כלל, הנה נסתר זאת מהא דאיתא בירושלמי פ"ה דדמאי על הא דתנן מעשרין משל נכרי על של ישראל, מתניתין דר"מ דר"מ אמר אין קנין לנכרי בא"י וכו' ודא מסייעא לר"מ והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ לחולטנית, א"ל כל גרמא אמרה דהיא מסייעא לר"ש לא תמכר הא אם נמכרה חלוטה היא, הרי להדיא דלמ"ד יש קנין לנכרי בא"י מועיל זאת גם להפקיע מידי יובל, וזהו להדיא דלא כמש"כ. אכן באמת דיש לפרש דברי הירושלמי דכוונתו ג"כ כמש"כ, וזהו דקאמר לא תמכר הא אם נמכרה חלוטה היא, ר"ל דרק משום הדין דאינה נמכרת כלל לצמיתות, ונמצא דאין להנכרי קנין כלל בהנוגע לדין יובל, ומשו"ה הוא דאינה נפקעת מן היובל, אבל אה"נ דאם היה לו קנין חלוט היה מועיל להפקיע גם דין יובל, וא"כ ממילא דבתרו"מ דלא שייכי כלל לקנין של צמיתות, דמועיל בהו קנין הנכרי להפקיע חיובן, וכבר שמעתי פי' הירושלמי מידידי הרש"ז שי'. ונראה דהכי מוכרח בביאור הירושלמי, דהרי כבר הבאנו מהסוגיא דגיטין דכל לענין גוף הקרקע כמו לחפור בה בורות לכו"ע אין קנין לנכרי בא"י, ומאחר דאין לו בה קנין לחפור בה בורות, א"כ מכש"כ דלא אלימא קנינו להפקיע דין יובל מינה שתשאר אצלו הקרקע לעולם, ומה גם דנראה דהא דאין לו קנין לחפור בה בורות שיחין ומערות זהו גופי' משום דינא דיובל, דאם אך היתה השדה חלוטה לו לצמיתות, א"כ הי' ניתר ע"י זה גם בחפירת בורות שיחין ומערות, אשר לפ"ז הא נמצא דבהסוגיא דגיטין מבואר דלכו"ע אין קנין לנכרי בא"י להפקיע מיובלות, ונצטרך לומר דהש"ס שלנו חולק על הירושלמי שהבאנו, אלא ודאי כמש"כ דגם דברי הירושלמי סובבים דאין קנין הנכרי מועיל להפקיע מיובל, ומיושבים היטב דברינו כמש"כ.

יא

פ"א הי"א

פירות הנכרי שגדלו בקרקע שקנה בא"י וכו' ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מה"ת ומפריש תרומה גדולה ונותנה לכהן ותרומת מעשר ומוכרה לכהן ומעשר ראשון הוא שלו מפני שהוא אומר ללוי במעשר ולכהן בתרו"מ אני באתי מכח איש שאין אתם יכולין ליטול ממנו כלום, ומפני מה אמרו לא יתן תרו"מ לכהן כתרו"ג לפי שנאמר בתרו"מ כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר טבל שאתה לוקח מישראל אתה מפריש ממנו תרו"מ ונותנה לכהן אבל טבל שאתה לוקח מן הנכרי אין אתה נותן לכהן התרו"מ וכו'. עכ"ל. דין זה הוא בבכורות דף י"א דאיתא שם א"ר שמואל בר נתן אר"ח הלוקח טבלים ממורחים מן הנכרי מעשרן והן שלו וכו' דמרחינהו ישראל מרשות נכרי וכו' והן שלו דא"ל קאתינא מכח גברא דלא מצית אישתעי' דינא בהדי', ולקמן שם דילמא כאן בתרו"ג כאן בתרו"מ וכו' דאריב"ל מנין ללוקח טבלים ממורחים מן הנכרי שהוא פטור מתרו"מ שנאמר וכו' כי תקחו מאת בני ישראל טבלים שאתה לוקח מבנ"י אתה מפריש מהן תרו"מ ונותנה לכהן טבלים שאתה לוקח מן הנכרי אי אתה מפריש מהן תרו"מ ונותנה לכהן ע"כ, והוא כדברי הרמב"ם. אלא דלכאורה הי' נראה, דלפי מסקנת הסוגיא דחלוק תרו"ג מתרו"מ, ומשום דהפטור הוא מקרא דכי תקחו וגו', א"כ שוב ליתא כלל לטעמא דקאתינא מכח גברא דלא מצית אישתעי דינא בהדי', דאי משום טעמא דקאתינא וכו' הי' לו להפטר גם מנתינת התרו"ג, וגם דל"ל כלל קרא דכי תקחו וגו' והלא בלא"ה פטור הוא מטעמא דקאתינא וכו', אכן בדברי הרמב"ם הרי מבואר דשני הטעמים אמת ולתרווייהו צריכינן, וכמבואר בדבריו, וצ"ע בטעמא דמילתא, ולמה לא סגי בטעמא דקאתינא וכו' או בקרא דכי תקחו לבד, ועוד דלפ"מ שפסק הרמב"ם הך דקאתינא וכו' א"כ הא שוב קשה דאמאי לא יפטר גם מנתינת התרו"ג, וצ"ע. ונראה דדעת הרמב"ם היא, דאע"ג דילפינן מקרא דכי תקחו מאת בני ישראל דהניקח מן הנכרי לית בי' חובת נתינה, אבל מ"מ עיקר פטורו הוא מה דקאתי מכח נכרי הפטור דלא מצי לאשתעי' דינא בהדי', והקרא דכי תקחו הוא בא לחדש דלא חל עלי' חיוב נתינה מחדש, ואינו חוזר ומתחייב בהיותו ברשות ישראל, אשר לפ"ז זהו דחלוק דין תרו"ג מדין מעש"ר ותרו"מ, דבתרו"ג אע"ג דפטור בהיותו ברשות נכרי מ"מ חוזר ומתחייב בהיותו ברשות ישראל, משא"כ במעשר ותרו"מ לא חל עלי' חיוב נתינה בהיותו ברשות ישראל, וכדילפינן מקרא דכי תקחו מאת בנ"י, דדוקא טבלים הבאים מבנ"י, ולא טבלים הבאין מרשות נכרי, דלית בהו חובת נתינה, ומיושבים שפיר שני הטעמים ביחד, דעיקר דינם הוא דקאתי מכח הנכרי שהוא פטור ולא מצי לאישתעי' דינא בהדי', ומ"מ שפיר חלוק תרו"ג מתרו"מ לענין חלות חובת נתינה מחדש, וכדילפינן לה מקרא דכי תקחו וגו', וכש"נ.

והנה בעיקר הדבר דנכרי עצמו לאו בר נתינה דתרומות ומעשרות הוא, צ"ע, אם הוא זה משום דנכרי ליתי' במצות, ומשו"ה הוא דליתי' גם בהך חיובא דנתינה לכהן, או דנימא דהוי דין מסויים בדין נתינה, דבשל נכרי פקע חובת נתינה דתרו"מ. ונראה דנ"מ לענין ישראל הבא מכחו, דאם נימא דכל פטור הנכרי הוא רק משום דלאו בר מצות הוא, א"כ ממילא דכל פטורו שייך רק לגבי הנכרי בעצמו, אבל להישראל הבא מכחו לא שייך זאת, והישראל שפיר מתחייב בזה, ולא שייך לומר דקאתי מכח פטור, כיון דגם בשעה שהם בעיקר פטורן בשעה שהם אצל נכרי ג"כ לא חלה עלייהו שום פטורא רק לגבי נכרי ולא לגבי ישראל, א"כ ממילא דישראל הבא מכחו צריך להיות חייב בנתינתן, משא"כ אם נימא דבנכרי איכא דין פטור והפקעה מסויימת מדין נתינה לכהן, א"כ ממילא דשייך לפטור עי"ז גם הישראל שבא מכחו, מדין דקאתי מכח פטור, כיון דמקודם אצל הנכרי פקע כל דין נתינה לגמרי. ונראה להוסיף עוד בזה, דאם נימא דהוי דין פטור מסויים והפקעה גבי נכרי מדין נתינה א"כ ממילא דעצם הפירות כל זמן שהן ביד הנכרי הרי הן מופקעים מדין נתינה, וע"כ שפיר שייך זאת גם לגבי הישראל שלקחן הימנו דקאתי מכח הפקעה זו כיון דהוי חלות דין הפקעה על הפירות. אשר ע"כ נראה, דהא דילפינן מקרא דכי תקחו מאת בני ישראל וגו' דטבלים של נכרי אינן בדין נתינה, עיקר הדין לא נאמר על ישראל הלוקחן ממנו, כ"א דעיקר המיעוט בזה על של נכרי עצמו, ובשעה שהוא של הנכרי, דלית בי' דין נתינה, ונלמד מזה דין פטור והפקעה בשל נכרי מדין נתינה, ואילולי הך קרא הי' כל פטורו. של הנכרי רק משום דלאו בר מצות הוא, אבל לא דין הפקעה בשל נכרי, וממילא דהישראל שבא מכחו שהוא בר מצות הי' מתחייב בזה וכש"נ, וזהו דמייתי הגמ' הך קרא דכי תקחו וגו' דיש פטור מסויים והפקעה בשל נכרי, וחייל מיני' הך דינא דקאתינא וכו' לפטור גם ישראל הבא מכחו, ובתרו"ג דליכא הך מיעוטא דכי תקחו מאת בנ"י, ממילא דליכא בה בנתינתה שום דין פטור והפקעה בשל נכרי, רק דהנכרי עצמו פטור משום דלאו בר מצות הוא, וע"כ הישראל שהוא בר מצות שפיר מתחייב בנתינתה. ולפ"ז נמצא דגם לפי המסקנא דמייתי קרא דכי תקחו, מ"מ הא דישראל הבא מכח נכרי פטור הוא מטעמא דקאתינא וכו', ומהקרא ילפינן רק דיש פטור נתינה בשל נכרי, וחייל עלי' הך דינא דקאתינא וכו', ותרווייהו חדא מילתא נינהו, וזהו שפסק כן הרמב"ם וכש"נ.

כב

פ"א הכ"ב

פירות ארץ ישראל שיצאו חוצה לארץ פטורין מן החלה ומן התרומות ומן המעשרות וכו'. ובהשגות ז"ל ולי נראה שלא נחלקו ר"א ור"ע בזה אלא בחיוב תורה ובפטור תורה וכו' אבל מדרבנן מיהא אע"פ שיצאו חו"ל ונמרחו שם חייבין מדרבנן משום דלא גריעי מפירות שנער ומצרים ועמון ומואב ועוד שלא יאמרו ראינו פירות הארץ שנאכלין בטבלן. עכ"ל. וצ"ע ביאור דברי ההשגה, דמאי שייכות הוא פירות שנער דהוא תקנת חכמים להכא שיצאו לחו"ל למקומות הפטורים לגמרי, ואם נאמר דס"ל דפירות שנתגדלו בא"י אף כשיצאו לחו"ל למקומות הפטורים מ"מ יש לחייבן יותר מפירות חו"ל עצמן הקרובים, א"כ למה לא הזכיר גם סוריא, דמד"ת היא ג"כ חו"ל, ופירות הארץ שנתגדלו בארץ דקדושתה ד"ת הלא עדיפי מינה, אלא ודאי דזהו דין בפ"ע דכשיצאו למקום הפטור נפטרין מגזה"כ דשמה, ואין לנו בשל דבריהם אלא מה שתקנו, א"כ גם בפירות שנער דכוותה. ונראה דבאמת חלוק פירות שנער מפירות סוריא בעיקר יסוד תקנתן וחיובן בתרו"מ, דבסוריא הוי עיקר התקנה שתהא בכלל א"י ותתחייב מדבריהם בתרומות ומעשרות מדין א"י, משא"כ בארץ שנער ויתר מקומות הסמוכים, לא עשאום כא"י, ואין בתקנת חיובם בתרו"מ שום דין א"י, כי אם דעיקר התקנה היתה דאע"פ שהן חו"ל והפירות הם פירות חו"ל מ"מ יהיו חייבין בתרו"מ, וזהו עיקר התקנה במקומות אלו, שגם חו"ל יתחייבו פירותי' בתרו"מ מדבריהם. אשר ע"כ זהו יסוד ההשגה, דהראב"ד ס"ל דהך פטורא דיצאו לחו"ל ולמקום הפטור לא שייך אלא היכא שהפירות חיובן משום פירות הארץ, אז הוא דמועיל מה דנגמרו בחו"ל ובמקום הפטור להפקיעם מחובתן, משא"כ חיובא דחייל גם בחו"ל ופירותי' לא שייך בי' כל חלות דין פטור והפקעה שע"י מירוח חו"ל, וגם דלא שייך בהו כלל הך דינא דיצאו למקומות הפטורים, כיון דבעצם החיוב אין המקום גורם חיובא כלל, ורק דהוי דינא דממילא שחייבין פירות אלו בתרו"מ, והרי הן לאחר יציאה כקודם יציאה, וממילא דפירות שנער ומצרים ועמון ומואב אם יצאו למקומות אחרים ונתמרחו שם הרי הפירות חייבין בתרו"מ. אשר ע"כ זהו שהשיג הראב"ד, דפירות א"י שיצאו לחו"ל נהי דאית בהו הגזה"כ דשמה שלא יהיו חייבין אא"כ נגמר מירוחם בא"י, אכן כ"ז הוא לענין חיובא דפירות א"י, אבל מ"מ הרי לא גריעי פירות א"י מפירות של מקומות הסמוכים שחייבין גם בלא דין א"י, ולית בהו כל הגזה"כ דשמה, וע"כ ממילא דגם פירות א"י שיצאו לחו"ל חייבין מיהא מדרבנן. והנה בדעת הרמב"ם הרי מוכח דסובר דביצאו לחו"ל פטורין לגמרי, וגם מדבריהם לית בהו חיובא, וכמו שכתב דביצאו לסוריא חייבין מדבריהם, וביצאו לחו"ל נקט בסתמא פטורין, א"כ ש"מ דאף חיובא מדבריהם לית בהו. אכן לפמש"נ הרי י"ל, דהרמב"ם סובר ג"כ כדעת הראב"ד, ומשום דחיובא דא"י אף במקום שהוא מדבריהם וחיובא דחו"ל תרי מיני ותרי שמי נינהו, דטבל חו"ל הרי אוכל והולך ואח"כ מפריש, מה דלא שייך זאת בטבל א"י שיאכל הפירות בטבלן, וכן תרומת חו"ל הרי מותר לטמאותה ומותר לטמאי מגע לאכלה בימי טומאתן ובטלה ברוב וכמבואר כ"ז בבכורות דף כ"ז, וא"כ הרי י"ל דזהו שחלק הרמב"ם, דביצאו לסוריא חייבין מדבריהם משום פירות א"י, משא"כ ביצאו לחו"ל נפטרו מדין פירות א"י לגמרי, אבל אה"נ דמדין פירות חו"ל חייבין מדבריהם. וקצת יש לדקדק כן מהא דכתב הרמב"ם דאם יצאו לסוריא חייבין מדבריהם, ולא הזכיר דגם ביצאו לשנער ולשאר מקומות הסמוכים ג"כ חייבין מדבריהם, אלא ודאי דבחיובא דפירות חו"ל לא שייך כלל הך דינא דיצאו למקום הפטור, וכל הך דינא הוא רק בחיוב תרו"מ הבא מדין א"י, וע"כ לא שייך הך מדבריהם שהזכיר הרמב"ם רק בסוריא דחיובה מדין א"י ולא בהנך דחיובם מדין חו"ל. אלא דבכ"מ וברדב"ז שם מבואר להדיא דלדעת הרמב"ם פירות א"י שיצאו לחו"ל גריעי מפירות שנער ופטורים לגמרי, וצ"ל לפ"ז דגם פירות שנער שיצאו למקומות הפטורים ג"כ הופקעו מתרו"מ, וע"כ גם בפירות א"י דכוותייהו. פ"א הכ"ב פירות ארץ ישראל שיצאו חוצה לארץ פטורין מן החלה ומן התרומות ומן המעשרות שנאמר אשר אני מביא אתכם שמה, שמה אתם חייבין בחו"ל פטורין וכו', וכן פירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה שנאמר שמה, שמה אתם חייבין בין בפירות הארץ ובין בפירות חו"ל, ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ חייבין במעשרות מדבריהם עכ"ל, והוא משנה בחלה פ"ב מ"א גבי חלה, וכתב הרמב"ם הדין גם גבי תרו"מ, והיינו או משום דילפינן תרו"מ מחלה, או משום דדרשינן בספרי תרימו תרומה דכתיב גבי חלה דקאי על תרומה גדולה, וע"כ קאי הדין דשמה ג"כ על תרומה גדולה, וילפינן מעשר מתרומה. אלא דהכ"מ הקשה דכיון דמקרא דשמה ילפינן לפטור מתרו"מ בפירות א"י שיצאו לחו"ל, א"כ הא הו"ל למילף גם לחיובא בפירות חו"ל שנכנסו לארץ, ולמה כתב דחיובן במעשר הוא רק מדבריהם, ומ"ש דבחיובא דפירות חו"ל שנכנסו לארץ חלק בין תרו"מ לחלה דבחלה חייב מד"ת ובתרו"מ אינו חייב אלא מדבריהם, וצ"ע.

ונראה לומר, דהנה הרי חלוק תרו"מ מחלה, דבתרו"מ בעינן שני דברים לחייבן בתרו"מ, חדא הבאת שליש, והב' מירוח, וכדתנן בפ"ד דפאה הקדישן עד שלא נגמרו וגמרן הגזבר ואח"כ פדאן פטורין שבשעת חובתן היו פטורין, וכ"ה בפ"ג דחלה, ובירושלמי שם ולמה תניתה תרין זימנין וכו' אחת למירוח ואחת לשליש, והיינו משום דלחייב בתרו"מ תרווייהו בעינן הבאת שליש ומירוח, וע"כ בהיו פטורין בשעת חדא מינייהו מיפטרי לעולם מטעמא דבשעת חובתן היו פטורין, וכן הוא מבואר מהא דדרשינן דגנך ולא דגן נכרי ודיגונך ולא דיגון נכרי, דהיינו הבאת שליש ומירוח, דבתרווייהו אם היו של נכרי מיפטרי מתרו"מ, וכמבואר כן להדיא בגיטין דף מ"ז דהפטור דדגן נכרי תלוי בהבאת שליש, ומשום דבחיובא דתרו"מ תרתי בעינן הבאת שליש ומירוח, משא"כ בחלה לית בה רק חד מילתא המחייבה בחלה דהיינו גילגול לרבנן וקרימת פני' בתנור לר"ע. ולפ"ז הרי ניחא היטב דברי הרמב"ם, דהנה בירושלמי פ"ב דחלה מבואר דהך דינא דשמה תלוי בתר השעת חובה אם היו אז בא"י או בחו"ל, וכדאיתא שם דעל דעתי' דר' עקיבא הכל הולך אחר הקרימה בתנור, וכ"ה בתוספתא שם, והיינו משום דר"ע סובר דהכל הולך אחר הקרימה בתנור לענין כל חיובי ופטורי דחלה, הרי להדיא דהך דינא דשמה תלוי רק בתר שעת חובתה, ולפ"ז שפיר מבואר ההבדל שבין חלה לתרו"מ בפירות חו"ל שנכנסו לארץ, דבאמת בעיקר הדין חלה ותרו"מ שוין הם דתרווייהו ילפינן להו מקרא דשמה דתלוי רק במקום היותם בין לחיובא ובין לפטורא, אלא דמ"מ לא נוכל לחייב פירות חו"ל שנכנסו לארץ בתרו"מ מד"ת משום הך קרא דשמה, דכיון דלחייבן בתרו"מ בעינן גם הבאת שליש, וא"כ כל פירות חו"ל שנכנסו לארץ, נהי דבשעת חובה דמירוח הם בא"י וחייל בהו אז הדין דשמה שצריכין להתחייב בתרו"מ, אבל מ"מ אכתי הרי אין די בהמירוח לבד לחייבן, כי אם דצריכינן גם להבאת שליש המחייבן, ומאחר דגדלו בחו"ל א"כ הא נמצא דבשעת הבאת שליש היו הפירות עצמן בחו"ל, והיה בהן אז הדין דשמה לפטורא ולא לחיובא, א"כ ממילא לית בהו חיובא דתרו"מ, והרי זה כמו שהיו הקדש או של נכרי בשעת הבאת שליש, דהבאנו לעיל מהירושלמי דמיפטרי לעולם מתרו"מ משום דבשעת חובתן היו פטורין, וה"נ הכא שהיו בחו"ל בשעת הבאת שליש דכוותייהו, וממילא דלא מצינו הדין דשמה בתרו"מ רק לפטורא משום השעת חובה דמירוח ולא לחיובא, משא"כ בחלה דכל השעת חובה שלה הוא רק גילגול או קרימה בתנור, וא"כ שפיר משכחת לה הדין דשמה גם לחיובא, כגון שבשעת גילגול היתה בא"י דלא הי' לה עוד שעת חובה בפטור, ומיושבים היטב דברי הרמב"ם, וכש"נ.

עוד נראה לומר בדעת הרמב"ם, דבאמת לא דמי עיקר חיובא דתרו"מ לחיובא דחלה, דחלה עיקר חיובה הוא ע"י מעשה הגילגול, וכל דין חלה תלוי בשם עיסה וכדכתיב בקרא עריסותיכם, משא"כ בתרו"מ עיקר חיובם הוא בא רק מכח דין גידולם, וכדכתיב בקרא דגנך, ומעשה המירוח הוא רק דבר המעכב בחיובא דתרו"מ, דזה הוי דין בפ"ע דכל שלא נגמר מלאכתו לית בי' עדיין חיובא דתרו"מ, ומירוח גמר מלאכתו הוא, אבל לא דעיקר החיוב נעשה ע"י המירוח, וזיתים וענבים יוכיחו, דכשחשב עליהן לעשות מהן יין ושמן אינן חייבין בתרו"מ עד שתגמר מלאכתן, ואם חשב עליהן לאכלן כמו שהן חייבין בתרו"מ מיד משום דלאו בני גורן נינהו וכמבואר בב"מ דף פ"ח עיי"ש, הרי להדיא דגמר מלאכה הוא רק דבר המעכב בחיובא דתרו"מ, דכל שלא נגמר מלאכתו לית בי' חיובא, אבל לא דמעשה המירוח הוא עיקר דין המחייב בתרו"מ, וכדחזינן דהיכא דלאו בני גורן נינהו חייבין בתרו"מ מיד. אשר ע"כ זהו שמחלק הרמב"ם, דדוקא בחלה דהגידול אינו שייך כלל לדין חלה, ורק הדין. עיסה ומעשה הגילגול הוא עיקר דינה, וע"כ שפיר שייך בה הדין דשמה גם לחיובא, דהכל תלוי בתר מקום שהם בשעת גילגול שהוא מקום שנעשית עיסה, משא"כ בתרו"מ דיסוד דינם הוא הגידול, א"כ הא ודאי דדין גידולם הכל הולך בתר היניקה אם היא מא"י או מחו"ל, וע"כ אע"ג דהקרא דשמה קאי גם על תרו"מ, דחיובם תלוי במקום היותם, אבל מ"מ הא דאזלינן בהו בתר יניקה וגידול לא פקע בהו, וממילא דהדין דשמה לא מועיל בתרו"מ רק לפטורא ולא לחיובא, וזהו שפסק כן הרמב"ם דרק בחלה הוא דמועיל הדין דשמה גם לחיובא, ולא בתרו"מ. ולפ"ז לא צריכינן להא שכתבנו בתירוץ הראשון, דלהכי מיפטרי מתרו"מ משום דהיו בשעת הבאת שליש בחו"ל, ואף לא לטעמא דכבר נפטרו בשעת הבאת שליש, אלא דבלא"ה ניחא, דכל שיניקתן מחו"ל שפיר פטורין הן מתרו"מ, ומשום דשאני תרו"מ בעיקר דינם מחלה, דחיובן בגידולן, שהוא זה תלוי רק ביניקה, אם מא"י אם מחו"ל, וכש"נ.

והנה בגיטין דף כ"ב נקבו בארץ ונופו בחו"ל אביי אמר בתר נקבו אזלינן רבא אמר בתר נופו אזלינן, בדאשרוש כו"ע לא פליגי כי פליגי בדלא אשרוש וכו' ואכתי בדאשרוש לא פליגי והא תניא אילן מקצתו בארץ ומקצתו בחו"ל טבל וחולין מעורבין זב"ז וכו' מאי לאו מקצת נופו בארץ ומקצת נופו בחו"ל, לא מקצת שרשין בארץ ומקצת שרשין בחו"ל, וקשה לפ"מ דפסק הרמב"ם דגם בתרו"מ איכא הדין דשמה לפטורא, א"כ כל שנופו בחו"ל הו"ל להיות פטור מה"ט, דנהי דבדין גידולם אזלינן בתר השרשין, אבל מ"מ הפירות עצמן בשעת הבאת שליש הם בחו"ל, א"כ הא צריכין להיות פטורין מתרו"מ לעולם, כיון דבשעת חובתן של הבאת שליש היו פטורין, ומה גם באילן דלאו בני גורן נינהו ואינם בני מירוח, וכל שעת חובתן הוא רק הבאת שליש, וא"כ הרי בודאי צריכין להיות פטורין משום דהיו בחו"ל בשעת חובתן, ואמאי אמרינן דבדאשרוש כו"ע לא פליגי דבתר נקבו אזלינן, וכן אמאי טבל וחולין מעורבין זב"ז והא אותן שנופן בחו"ל צריכין להיות פטורין בודאי מתרו"מ, ודוחק לומר דכל הסוגיא קיימא אליבא דר"א דאזיל בתר מקום גידולן בפ"ב דחלה שם, וגם דהרי הרמב"ם בפ"א מה' תרומות הכ"ד כתב ז"ל אילן שעומד בחו"ל ונופו נוטה לארץ או עומד בארץ ונופו נוטה לחו"ל הכל הולך אחר העיקר, היו מקצת שרשיו בארץ ומקצתן חו"ל וכו' הרי טבל וחולין מעורבין זב"ז עכ"ל, הרי להדיא גם לדעת הרמב"ם כל שעיקרו בארץ חייב בתרו"מ אף אם נופו בחו"ל, וקשה מ"ש מפירות א"י שיצאו לחו"ל דפטורין מתרו"מ, והא הכא ג"כ הם בחו"ל בשעת חובתן של הבאת שליש, וצ"ע. והנראה מוכרח מזה אחת משתי אלה, או דנימא דהא דאית גם בתרו"מ הדין דשמה לפטורא היכא שנגמר חיובן בחו"ל, כ"ז הוא על דין מירוח דהוא מעשה בפ"ע המחייבתן בתרו"מ, ודמי לדין גילגול דחלה, בזה הוא דשייך למילף תרו"מ מחלה דבעינן גם שיהא מקום היותן בא"י מקרא דשמה, משא"כ דין הבאת שליש, שדינו הוא דין דממילא, אין לדמותו לדין גילגול דחלה, ואין למילפינהו זמ"ז, וממילא דבהבאת שליש אינו נוהג כל הך דינא דשמה, וגם פטורא דשמה ג"כ לא שייך בי', ואין מקום היותן של הפירות שייך כלל בזה, כי אם דהכל תלוי בתר גידולן, וזהו דתלי לה הגמ' בתר מקום השרשין, דהוא מקום גידולן ויניקתן. או דנימא דאע"ג דפטורא דשמה נוהג גם בשעת הבאת שליש, והוי דין בפ"ע דחובת תרו"מ אינה נוהגת אלא כשהפירות בארץ, אבל מ"מ לענין למיחל הך דינא דשמה על גוף החפצא של הפירות, בזה דינו חלוק, דבמירוח חייל הך דינא על עצם מעשה המירוח שנעשה בחו"ל, והוי הפקעה בגוף הפירות, דמיפטרי עי"ז לעולם, משא"כ בהבאת שליש דלא חשוב הך דינא דשמה רק פטורא בשעתו אבל לא שיהא חייל עי"ז דין הפקעה על עצם הפירות, וכשנכנסין לא"י חוזרין ומתחייבין, ודין חו"ל שיהא בתורת הפקעה בעצם הפירות ועל עצם דין הבאת שליש שלהן תלוי רק ביניקתן, ולהכי הוא דמבואר בהסוגיא דגיטין דאזלינן בתר השרשים, כיון דלפוטרן לגמרי הכל הולך אחר היניקה. ועכ"פ מבואר מתוך הסוגיא דגיטין, דהדין דשמה לא מהני בתרו"מ למיחל פטורא בשעת הבאת שליש שלהן, ומכש"כ דלא חייל ע"י גידולן והבאת שליש שלהן חיובא דתרו"מ, וכ"ה מבואר בסוגיא שם גבי אילן דמקצתו שבארץ ג"כ הוי טבל וחולין מעורבין זב"ז, ואע"ג דאיירי בפירות האילן דנגמר כל חיובן בעת גידולן בא"י, וע"כ זהו שפסק הרמב"ם דבתרו"מ נאמר זה רק לענין פטורא ולא לחיובא, וכמש"כ למעלה, דכיון דבגידולן אזלינן בתר מקום יניקה, ממילא אין המירוח לבד מועיל לחייבן, או משום טעמא דכבר נפטרו בשעת הבאת שליש, כמש"כ בתירוץ הראשון, או משום דאין המירוח עושה עיקר החיוב, ורק בחלה הוא דמועיל הגילגול לאשוויי חיובא וכש"נ. ואך שזה שכתבנו בתירוץ הראשון דטעמא דהרמב"ם הוא משום שהפירות בשעת הבאת שליש היו בחו"ל, זה נסתר מהסוגיא דגיטין דמבואר שם דאף אם היו בשעת גידולן בא"י מ"מ הכל הולך אחר השרשין ויניקתן, וכש"נ. והנה בעיקר הפטור דשמה, עיין בדברי הראב"ד שם דמתבאר מתוך דבריו דהא דביצאו לחו"ל פטורין הוא בנתמרחו בחו"ל, ומשום דזהו הגזה"כ דשמה דאזלינן בתר גמר חיובם אם הוא בא"י או בחו"ל, וכן מבואר בדברי הירושלמי שהבאנו דהדין דשמה בחלה תלוי בקרימה בתנור אליבא דר"ע, דהוא גמר חיובא דחלה, וצ"ע על מה שפסק הרמב"ם בסתמא דפירות א"י שיצאו לחו"ל פטורין מתרו"מ ומחלה, ולא הזכיר דהוא רק אם היו בחו"ל בשעת גמר חיובם, ועיין בפ"א מהל' תרומות ובפ"ב ופ"ג מהל' מעשר גבי פטורי דנכרי והקדש דביאר הרמב"ם דהכל תלוי בתר מירוח וגילגול והכא סתם הדברים, וצ"ע. ונראה דדעת הרמב"ם היא, דחלוק דין פטורא דהקדש ושל נכרי מדין פירות א"י שיצאו לחו"ל, דבהקדש ונכרי עיקר הפטור תלוי במירוח וגילגול, דבזה שנתמרחו או נתגלגלה ברשות נכרי והקדש הוא שנפטרו מתרו"מ ומחלה, ומשום דכיון דעיקר פטורם בדין דגנך ובדין עריסותיכם תלוי, ע"כ ממילא דחלות דין זה הוא רק ע"י מירוח וגילגול, שעי"ז הוא דחייל שם דגן ועיסה, ובהם תלוי דין דגנך ודין עריסותיכם, משא"כ הך דפירות א"י שיצאו לחו"ל דהוי פטור דממילא, דאין חובת מצות אלו נוהגת רק בא"י ולא בחו"ל, ע"כ נוהג הך פטורא לעולם, ואין יסוד דינו תלוי כלל לא בהבאת שליש ולא במירוח, אלא לעולם כל שהוא בחו"ל מיפטר, ואע"ג דגם הכא הוי דינא דאם יצאו לחו"ל אחר מירוח או אחר גילגול אינם נפטרים, וכן אם יצאו לחו"ל קודם מירוח וגילגול ובשעת מירוח וגילגול חזרו לא"י חייבין בתרו"מ ובחלה, הרי דהכל תלוי במירוח וגילגול, היינו משום טעמא אחרינא, דכל שנגמר חיובם מקודם בא"י וכבר איטבלו הפירות לתרו"מ וחלה שוב לא חייל בהו שום פטורא, ואינו מועיל בהו שוב יציאתן לחו"ל לפוטרם, וכן בחזרו לא"י קודם מירוח הדר בהו דינא דנהי דבעודן בחו"ל פטורין הן מקרא דשמה מ"מ כשחזרו לא"י חוזר להיות בהו חיובא דתרו"מ וחלה, דשפיר קרינן בהו אז שמה, ורק בנתמרחו בחו"ל דהיו פטורים בשעת גמר חיובם ע"כ ממילא נפטרו עי"ז לעולם כיון דבשעת חובתן היו פטורין, אבל לא דעיקר פטורן תלוי במירוח וגילגול. ונ"מ בזה, דבנכרי והקדש גם בעודן ברשות הנכרי וההקדש אם קרא עליהן שם או שהפריש עליהן ממקום אחר קודם שנפטרו ע"י מירוח הפרשתן קיימת, כיון דאכתי לית בהו פטורא כלל, משא"כ בפירות א"י שיצאו לחו"ל, כל שהם בחו"ל חייל בהו פטורא דשמה, אף קודם מירוח, ואם קרא עליהן שם אין הפרשתו קיימת כלל, כיון דפטורים ועומדים. ולפ"ז בהקדש ונכרי דעיקר חלות דינם הוא בהמירוח והגילגול, ע"כ זהו שביאר הרמב"ם זאת להדיא, כיון דזהו יסוד דין הנך פטורי, משא"כ בפירות א"י שיצאו לחו"ל, דעיקר פטור זה לעולם חייל, ע"כ לא הזכיר הרמב"ם הכא מירוח, וסתם הדברים כעיקר דינם. אכן הרי כ"ז לא שייך רק לענין פירות א"י שיצאו לחו"ל, בזה הוא דאמרינן דפטורן ממילא חייל מקרא דשמה, משא"כ לענין פירות חו"ל שנכנסו לארץ, אע"ג דחיובן הוא ג"כ מקרא דשמה, מ"מ הרי חיובא בכדי לא חייל, ובעינן דבר המחייבן, ובע"כ דדינן תלוי בגמר מלאכה, וכן הוא בירושלמי מה מקיים ר"ע טעמא דר"א לחם הארץ בספינה שנכנסה לארץ אם קרמו פני' מן החוט ולפנים חייבת מן החוט ולחוץ פטורה, הרי דנקט הך דקרימה בתנור לענין פירות חו"ל שיתחייבו בכניסתן לארץ, ולהכי הוא דכתב הרמב"ם ג"כ הכי, דלענין חיובם בתרו"מ הזכיר תנאה דנגמר חיובם בא"י, ולענין פטורא נקט סתמא, משום דלעולם מיפטרי, וכמש"כ. אלא דלפמש"כ בהסוגיא דגיטין, דטעמא דאזלינן בתר השרשין ולא בתר נופו, הוא משום דעל דין הבאת שליש לא נאמר כל עיקר הך דינא דשמה, אף לפטורא, א"כ הרי כל הך דינא דשמה לא נאמר רק בנתמרחו בחו"ל, ושוב קשה על הרמב"ם למה נקט בסתמא דפירות א"י שיצאו לחו"ל פטורין, ולא הזכיר תנאה דמירוח. ובע"כ נראה מוכרח מכאן כתירוץ השני שכתבנו, דפטורא דשמה נוהג גם שלא בשעת מירוח, ואך דלמיחל על הפירות דין הפקעה שלעולם זהו דתלוי במירוח שבחו"ל, ולהכי הוא שלא הזכיר הרמב"ם תנאה דמירוח, כיון דעיקר הפטור אינו תלוי במירוח. אכן אין זה מוכרח, די"ל דגם לדעת הרמב"ם הפטור דשמה הוא רק בשעת מירוח, והא דנקט לה בסתמא הוא משום דהרמב"ם לשון המשנה נקט, ובנכרי והקדש שהוזכר תנאה דמירוח והבאת שליש במשנתנו ע"כ הזכירם גם הרמב"ם, משא"כ ביצאו לחו"ל דתנן לה במתני' סתמא, ע"כ סתמינהו גם הרמב"ם, מלבד לענין חיובא שמוזכר בירושלמי.

והנה בגיטין דף מ"ז פליגי רבה ור"א אם יש קנין לנכרי בא"י להפקיע מתרו"מ אם לא, ולהך מ"ד דיש קנין לנכרי בא"י פטורין הפירות מתרו"מ אם חזר ישראל ולקחה ממנו משום דכתיב דגנך ולא דגן נכרי, והנה הך דינא דדגנך ולא דגן נכרי, אף דהוי זאת גזה"כ לפטור דגן נכרי מתרו"מ, אבל מ"מ כ"ז לא שייך אלא בדבר שחיובו תלוי בקדושת הארץ, וכמבואר בתשובות הרא"ש כלל ב', וכן מהא דקאמר הגמ' בגיטין דף מ"ז שם דהך מ"ד דס"ל אין קנין לנכרי יליף מדכתיב כי לי הארץ לי קדושת הארץ, הרי דהך דקנין נכרי תליא באם יש בו קדושת הארץ, א"כ ממילא דזה לא שייך אלא בדברים דליתנייהו בחו"ל, ולא בדברים דאיתנהו גם בחו"ל, וא"כ הרי קשה דבכל קנין נכרי למ"ד יש קנין מ"מ כשלקחה ישראל ממנו להוי כפירות חו"ל שנכנסו לארץ, ולענין חיובא דחייבין גם פירות חו"ל הא לא מהני כלל פטורא דקנין נכרי, ובע"כ משום דההבאת שליש שהי' ברשות נכרי פוטרתן מתרו"מ מטעמא דבשעת חובתן היו פטורין. אלא דעדיין צ"ע, דהרי הא דקנין נכרי מפקיע מהפירות דין תרו"מ הלא זהו רק בעיקר דין הפירות ובדין גידולם אם יש על הפירות דין פירות א"י אם לא, אבל בזה שחיובן מצד היותן בא"י בזה הרי נראה דלא שייך כלל דקנין נכרי יפקיע זאת, וא"כ הרי אכתי צ"ע דהרי הא מיהא דהקרקע יש עלי' דין א"י, וא"כ הא הפירות בשעת הבאת שליש הויין בא"י, וא"כ להוו כפירות חו"ל שנכנסו לארץ בשעת הבאת שליש, ואיך נפטרו כלל מתרו"מ. וע"כ מוכרח מזה כמש"כ בדעת הרמב"ם, דהא ודאי דדין הבאת שליש דחיובו תלוי בגידולו עיקרו תלוי ביניקתו אם יונק מא"י או מחו"ל, וע"כ שפיר שייך בי' גם הך דינא דקנין נכרי, וזהו להדיא כמש"כ בדעת הרמב"ם, וכש"נ.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· מעבר לתחילת הדף