חידושי רבנו חיים הלוי/גניבה/א

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ גניבה א

הלכות גניבה
פ"א הט"ו

מי שגנב כלי ושברו או פחתו או נשבר או נפחת מאליו אין שמין לו הפחת אלא רואין כמה היה שוה אותו הכלי ומשלם לבעלים שנים בדמיו והכלי השבור יהיה לגנב וכו'. עכ"ל. ובהשגות ז"ל אע"פ שאמרו אין שמין לגנב ה"מ בקרנא אבל בכפילא שמין לגנב דומיא דגזלן והשכל מורה כן. עכ"ל. ובמ"מ שם הביא מהירושלמי דדרשינן חיים שנים ישלם חיים ולא מתים וזהו מקור הך דינא דאין שמין לגנב, הרי להדיא דגם בכפל אין שמין וצריך לשלם דוקא חיים ושלמים. ולדעת הראב"ד צ"ל לפ"מ דאיתא בב"ק דף ס"ה דקרן כעין שגנב ויליף לה מדכתיב גנבה וחיים אחיי' לקרן כעין שגנב, ותשלומי כפל ודו"ה כשעת העמדה בדין, הרי להדיא דחיים דקרא קאי רק אקרן, וה"נ בהך דאין שמין לגנב דהוא רק בקרן ולא בכפל ודו"ה.

והנה בהא דכתב הרמב"ם ז"ל אין שמין לו הפחת אלא רואין כמה היה שוה אותו הכלי ומשלם לבעלים שנים בדמיו והכלי השבור יהיה לגנב, יש לפרשו בשני אופנים, או דנימא דאשמעינן הכא דאינו יכול לומר על הכלי השבור הרי שלך לפניך, אבל אה"נ דבתורת תשלומין יכול לתת לו השברים, דגם בשברים יכול לשלם לו, וכדעת הרשב"ם והריב"ם בב"מ דף צ"ו ע"ב בתוס' ד"ה זיל דגם גנב וגזלן יכולין לשלם בשברים, דמטלטלין כל מילי מיטב הוא, או דנימא דפירושא של והכלי השבור יהיה לגנב דגם בתורת תשלומין אינו יכול ליתן לו, וכדעת רש"י והרא"ש בב"ק דף י"א דגנב וגזלן אינן יכולין לשלם בשברים, משום גזה"כ דחיים ולא מתים. ואם נימא דדעת הרמב"ם כדעת הרשב"ם והריב"ם דיכול לשלם בשברים, א"כ כל הנפקותא בין אם מחזיר לו השברים בתורת תשלומין או בתורת הרי שלך לפניך היא לענין פחת זולא, דאם נותן לו בתורת תשלומין הרי נותן לו כפי שיוויים השתא, ואם יכול לומר לו הרי שלך לפניך הרי הפחת זולא הוא לנגזל, וכאשר כן מבואר להדיא בתוס' בב"מ שם דלדעת הרשב"ם והריב"ם יסוד הך דינא דאין שמין לגנב ולגזלן הוא לענין הפחת שהוזל משעת השבירה עד שעת העמדה בדין, ואם נימא כן בדעת הרמב"ם הרי מתפרשא השגת הראב"ד בפשיטות, דכפל ודו"ה הרי מבואר להדיא בב"ק דף ס"ה דהם כשעת העמדה בדין, וא"כ הא לא שייך הך דאין שמין רק בקרן ולא בכפל ודו"ה. אלא דאפילו אם נימא בדעת הרמב"ם דהא דאין שמין הוא שצריך ליתן לו שלמים ולא שבורים, ג"כ ניחא השגת הראב"ד, דמ"מ הרי נכלל בהך דאין שמין גם הך דינא דפחת נבלה ושברים אם הוזלו הוי של גנב, וא"כ שפיר הוכיח הראב"ד דכיון דתשלומי כפל ודו"ה כשעת העמדה בדין, ש"מ דהך דאין שמין קאי רק אקרן לחוד, וממילא דהא דצריך לשלם שלמים ולא שבורים הוא ג"כ רק בקרן ולא בכפל ודו"ה. אלא דהרי הא דצריך לשלם שלמים ולא שבורים והא דפחת זולא לגזלן הרי באמת שני דינים נפרדים הם, והא דנכללו שניהם בהך דאין שמין היינו רק דתלויים תרווייהו בהך דאינו יכול לומר הרש"ל, וממילא דאינו יכול הגזלן להפטר מחיובא דשלמים ומחיובא דפחת זולא בהרי שלך לפניך, אבל הא מיהא דאחרי דלא אמרינן הרש"ל שוב הויין שני דינים נפרדים, ועל כן ס"ל להרמב"ם דאע"ג דהך דינא דפחת זולא לגזלן לא שייך רק בקרן ולא בכפל ודו"ה, מ"מ הך דינא דצריך לשלם דוקא שלמים ולא שבורים איתא גם בכפל, כיון דהויין תרי דינים נפרדים ולא תליין כלל בהדדי, והראב"ד ס"ל דכיון דתרווייהו מחיים ילפינן ע"כ תרווייהו קיימי רק אקרן ולא אכפל, וגם דכיון דעיקר הך דינא דשלמים ולא שבורים הא תלוי רק כמו שהיתה בשעת גנבה ע"כ לא שייך זה רק בקרן ולא בכפל. ועיין בהג"מ שכתב בדעת הרמב"ם כפירוש השני דגם בתורת תשלומין צריך ליתן לו דוקא שלמים ולא שבורים, ושפיר נוכל לומר כמש"כ. ונראה דגם הראב"ד מפרש לה הכי, מדסיים והשכל מורה כן, ואם לענין פחת זולא הרי סוגיא מפורשת היא דתשלומי כפל ודו"ה כשעת העמדה בדין. אלא דנראה דאפילו אם נימא דהרמב"ם לא איירי הכא כלל בדין פחת זולא, אבל מ"מ מדכתב אלא רואין כמה היה שוה אותו הכלי ומשלם לבעלים שנים בדמיו, א"כ הא חזינן דנכלל בזה גם הך דינא דפחת זולא של שברים לגזלן, וזה צ"ע דתשלומי כפל הא הוי כשעת העמדה בדין. אלא דאם נפרש השגת הראב"ד לענין יוקרא וזולא, צ"ע לשון הראב"ד שכתב אבל בכפילא שמין, והא זה דכפל כשעת העמדה בדין לאו משום דשמין הוא, כי אם דהוי גזה"כ בפני עצמו דתשלומי כפל ודו"ה כשעת העמדה בדין, וביותר מזה לא חייל חיובא כלל, ומאי שייך זאת לדין שמין, וצע"ק.

ונראה לומר, דהנה לעיל בהי"ד כתב הרמב"ם ז"ל גנב בהמה או כלי וכיוצא בהן ובשעת הגנבה היה שוה ד' ועכשיו בשעת העמדה בדין שוה ב' משלם קרן כשעת הגנבה ותשלומי כפל או דו"ה כשעת העמדה בדין, היה שוה בשעת הגנבה שנים ובשעת העמדה בדין ד' אם שחט או מכר או שבר הכלי או אבדו משלם תשלומי כפל או דו"ה כשעת העמדה בדין ואם מתה הבהמה או אבד הכלי מאליו משלם תשלומי כפל כשעת הגנבה עכ"ל, וקשה על הך דינא דהיה שוה בשעת הגנבה שנים ובשעת העמדה בדין ד' דאם שבר או טבח או מכר משלם תשלומי כפל ודו"ה כשעת העמדה בדין, והלא החילוק שבין איתבר ממילא לתברה בידים הא מבואר בב"מ דף מ"ג דהוא משום דבשברה בידים השתא הוא דקא גנב לה, א"כ הרי אכתי שעת גנבה היא דמקריא ולא שעת העמדה בדין. וגם דכל זה אינו מועיל רק בקרן דחיובו כעין שגנב, אבל לענין תשלומי כפל ודו"ה הא אזלינן בתר שעת העמדה בדין ולא בתר טביחה ושבירה, דאם הוזל בין שבירה להעמדה בדין הרי אינו משלם רק כשעת העמדה בדין, ואיך כיילינהו הרמב"ם לכפל וקרן בהדדי כיון דחלוקין הן בדיניהם. ואע"ג דהרמב"ם איירי הכא בגוונא דבין בשעת הטביחה ושבירה ובין בשעת העמדה בדין היה שוה ד', ובזה קרן וכפל שוין דעכ"פ אינו משלם יותר ממה שהיה שוה בשעת גנבה, וע"כ צריכינן לטעמא דכיון דתברה בידים השתא הוא דקא גנב לה ונמצא דגם שעת הגנבה היה ביוקרא, בין לענין קרן ובין לענין כפל, מ"מ אכתי צ"ע, דהרי הא מיהא דהא דתברה בידים לא שייך רק לדינא דכעין שגנב, ולמה כללה הרמב"ם בדינא דשעת העמדה בדין. ואשר יראה לומר בדעת הרמב"ם, דס"ל דהא דתשלומי כפל ודו"ה כשעת העמדה בדין, היינו דוקא כשהגנבה בעין, ומשום דדין זולא הרי צריכין אנו לדון בגוף הגנבה, ולא שייך זאת רק כשהגנבה בעין, דאז אמרינן דכיון דהוזלה ע"כ לא מתחייב רק כפי שיווי הגנבה בשעת העמדה בדין, משא"כ כשאין הגניבה בעין, לא שייך כלל למידן בה דין הוזלה, כיון דאין כאן דבר שתחול בי' זולא כלל, וממילא דקיימת בדינה שמקודם, ודיינינן לה כשווי' שמקודם. וגם די"ל, דכל זמן שהגנבה בעין, ויכול לומר לו הרש"ל, ואי חזרה קרן לבעלים מיפטר, וכמבואר בב"ק דף ס"ח ודף ע"ו שם, וא"כ הא לא נשלם עדיין חיובו בכפל ודו"ה, ורק בשעת העמדה בדין הוא שנגמר חיוב כפל שלו, וע"כ הך זולא משנה את דינו, משא"כ בליתא לגנבה, דאין כאן עוד לומר הרש"ל, וכבר נגמרה גנבתו וחיוב כפל שלו, א"כ הך זולא אינה משנה את דינו, ואזלינן רק בתר שווי' של שעת גמר החיוב, שהיא שעת שבירה. ולפ"ז הרי ניחא הא דכתב הרמב"ם דבטבח או מכר או שבר משלם כשעת העמדה בדין, ומטעמא דהשתא הוא דקא גנב לה, דכיון דנשברה הא ליתא לגניבה בעין, וכן בטבח דקני בשינוי, או מכר שהוציאה כבר מרשותו, דכולהו כליתה לגניבה דמי, וגם כבר נשלם חיוב גנבתו בכפל ודו"ה, ע"כ לא שייך בה עוד דין פחת זולא, וההיא שעתא דתברה שעת גניבה ושעת העמדה בדין מיקריא, כיון דכבר נגמרה גנבתו, וגם העמדה בדין רק על האי שעתא חיילא, ושפיר כיילינהו הרמב"ם בהדדי דאזלינן רק כמו שהיה שוה בשעת שבירה, וכש"נ. ועיין ברא"ש בב"ק דף ס"ה שם שכתב כן להדיא דבשברה בידים משלם גם כפל כיוקרא דשעת שבירה, וזהו כמו שכתבנו לדעת הרמב"ם.

והנה הך דגזל כלי ושברו דפסק הרמב"ם דאין שמין לו הפחת אלא רואין כמה היה שוה אותו הכלי ומשלם לבעלים שנים בדמיו, ופסק עוד דאם רצו הבעלים ליטול הכלי השבור שומעין להם, הא בע"כ איירי בגוונא דלא הוי שינוי מעשה, ולא קנאו עוד הגנב, וכדפסק דהרשות ביד בעלים ליטול את הכלי השבור, והיינו אפילו בע"כ של הגנב, ובע"כ דלא קנאו עוד הגנב, אלא דלהא מיהא מהני הא דנשבר, דלא הוי עוד כעין שגנב ואינו יכול לומר הרי שלך לפניך. ולפ"ז צ"ע, מה דינו בפחת זולא לענין תשלומי כפל, אם נימא דכיון דאינו יכול לומר הרש"ל, א"כ הא כבר נגמרה גנבתו וחיובו בתשלומין, ושוב לא שייך למידן בהגנבה דין יוקרא וזולא, וגם דכיון דכבר נגמר חיוב כפל שלו, ע"כ שוב לא מהניא בה הזולא שאח"כ לשנות חיובו, ודינה כליתא לגנבה דדיינינן לה כשווי' שמקודם, או דנימא דכל זמן שלא קנאה הגנב בשינוי והרי החפץ עדיין ברשות בעלים, ע"כ עוד חיילא בה דין זולא. וגם די"ל דאם היתה חוזרת עדיין לבעלים הוה חייל בה דין חזרה קרן לבעלים להפטר מכפל, כיון דעדיין היא שלו, וא"כ מקרי עוד לא נגמר חיובא דכפל, ומועלת בה עוד זולא לשנות חיובו. ודיינינן לה כשעת העמדה בדין. אכן הרי הדבר מבואר מדברי הרמב"ם והראב"ד שהבאנו, דהרמב"ם הרי פסק הכא דרואין כמה היה שוה אותו הכלי ומשלם שנים בדמיו, ולא אכפת לן בהזולא שאח"כ, ואע"ג דלא קני עוד בשינוי, הרי להדיא דסובר דכיון דמהניא מיהת השבירה דאינו יכול לומר הרש"ל, ע"כ דינו כליתא לגנבה בעין, דלא איכפת לן עוד בזולא שאח"כ גם לענין כפל ודו"ה, ומה שהקשינו על הרמב"ם מהא דתשלומי כפל ודו"ה כשעת העמדה בדין הרי ניחא מעתה, כיון דחשוב כליתא לגנבה בעין. ובדעת הראב"ד אם נימא דקאי השגתו בהא דכתב דבכפל שמין גם לענין יוקרא וזולא, א"כ הרי מבואר דס"ל דאע"ג דאינו יכול לומר הרש"ל לענין הקרן, מ"מ הרי היא ברשות בעלים לענין פחת זולא, ואזלינן בה לענין כפל ודו"ה כשעת העמדה בדין. וניחא השתא הא דתלה לה הראב"ד בסברא, דזה דחשוב לגנבה בעין לא מצינו להדיא בסוגיא, וכש"נ. ובאמת דמצד הסברא נראה, דזה שכתבנו די"ל דכ"ז דלא קני בשינוי עדיין תלוי דין כפל שלו בשעת העמדה בדין לענין פחת זולא, לא יתכן אלא אם נימא דכפל יכול לשלם לו גם בשברים, ואז שפיר נוכל לומר דלענין חיובא דכפל חשבינן לי' כאילו איתי' בדיני', דיכול לומר הרש"ל, ופחת זולא הוא של הבעלים, משא"כ אם נימא דגם לענין כפל איתא להך גזה"כ דכאשר גזל וחיים שנים ישלם, וצריך דוקא לשלם שלמים ולא שבורים, א"כ ודאי דזה גופי' גורם דאע"ג דלא קני בשינוי מ"מ כבר נשלם חיוב גנבתו גם לענין כפל, ודומה כליתה לגנבה בעין, כיון דאינו יכול לאהדורי לבעלים גם בתורת תשלומי כפל לא שייך למידן בה עוד דין פחת זולא, כיון דצריך לשלם דוקא תשלומין אחרים ולא הגנבה עצמה. ואשר ע"כ לפי המבואר בהג"מ דהרמב"ם איירי הכא לענין שצריך לשלם שלמים ולא שבורים, וכדמשמע כן פשטות דברי הרמב"ם והראב"ד, דנמצא דפליגי בדין זה לגבי כפל אם יכול ליתן השברים בתורת תשלומין, אלא דכבר נתבאר דנכלל הכא גם דין פחת זולא לענין כפל ולפמש"כ הנך תרתי תלויין זב"ז, ושפיר איכללו בהדדי, כיון דהויא חדא פלוגתא, וכש"נ.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· מעבר לתחילת הדף