חידושי רבנו חיים הלוי/ביכורים/ב

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ ביכורים ב

הלכות בכורים

יג

פ"ב הי"ג

הקונה אילן בתוך שדה חבירו אינו מביא לפי שאין לו קרקע, שלשה יש לו קרקע, ואע"פ שאין לו אלא אילנות בלבד הרי הוא כמי שקנה קרקע עכ"ל, ובהשגות שם ז"ל לא כי אלא מפני שבסתם קנה עמהם קרקע, ואם פירש בלא קרקע אינו מביא וכו'. עכ"ל. וי"ל דדעת הרמב"ם היא, דבאמת בקנה שלשה אילנות עצם הקרקע אינה קנוי' לו בגופה, דגוף הקרקע לא בטיל לגבי האילנות, ורק דזכות נטיעה וזריעה הוא שיש לו בהקרקע לעולם, וזהו דבטיל אגב האילנות שמכר לו שיהא לו שדה אילן לעולם, וע"כ זהו שכתב הרמב"ם ואעפ"י שאין לו אלא אילנות בלבד, ר"ל דהרי גוף הקרקע אינה קנוי' לו, מ"מ שפיר מביא בכורים, והרי הוא כמי שיש לו קרקע, ומשום דכיון דלענין זכות נטיעה וזריעה הרי הקרקע קנוי' לו לעולם, ע"כ שפיר הויא בכלל האדמה אשר נתת לי, ומקריא שפיר אדמתך, כיון שיש לו הקרקע לאילנותי' ולפירותי' והרי היא לו שדה אילן לעולם. ולא תקשי דא"כ דגם בכה"ג חשוב קנין הגוף, א"כ גם באילן אחד תחשב קנין פירות, כיון שיש לו מ"מ זכות שדה אילן לשעה, והרי בקנין פירות הא מבואר בב"ב דקל"ו דמביא ורק דאינו קורא, ואילו בקנה אילן אחד הא מבואר ברמב"ם שם וכ"ה בירושלמי פ"א דביכורים דפטור גם מהבאת ביכורים, דשאני הך דקנה אילן אחד דגם לשעה אין לו בקרקע זכות וקנין כלל, ורק היניקה בעצמה הוא דאית לי', וע"כ לא חשוב גם קנין פירות, משא"כ בשלש אילנות דיש לו זכות נטיעה וזריעה, ע"כ הוי קנינו בזכות זה בגוף הקרקע, ואם אך יש לו זאת לעולם חשוב גם קנין הגוף וחייב בביכורים. ועוד י"ל דבקונה אילן אחד אין לו קנין בקרקע כלל, ואף יניקת הקרקע ומקום האילן ג"כ אינו קנוי לו, ואך שהאילן הוא שמכר לו, ובזה הוא קנינו, ורק דממילא מחוייבים הבעלים לתת לו מקום האילן ויניקתו, כי היכי דליהוי לי' האילן שמכר לו, וע"כ אין זה קנין בקרקע כלום, ולא הוי גם קנין פירות, ולהכי מיפטר גם מהבאה, כקונה פירות מן השוק, משא"כ בשלשה אילנות דיש לו זכות ליטע אחרים במקומם, א"כ הרי קנינו הוא בהקרקע לאילנותי' ולפירותי', וע"כ שפיר הוי כמו שקנה קרקע אם לשעה אם לעולם כפי קנינו, וכ"ה מבואר בתוס' ב"ב דכ"ז ובחי' הרשב"א לגיטין דמ"ח לחלק בין קונה אילן אחד לקנין פירות כמש"כ. ואשר ע"כ לענין ביכורים, כל שקנה לעולם לנטיעה וזריעה הוי זאת קנין הגוף וחשוב אדמתך, ואף שלא קנה גוף הקרקע, מ"מ כיון דלגבי הפירות והאילנות הוי קנינו בעצם הקרקע לעולם, שפיר הוי כמי שקנה קרקע וחייב בביכורים מד"ת, ומיושב היטב כמש"כ בדעת הרמב"ם. ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם גם לפמש"כ הראב"ד לפרש דהא דכתב אעפ"י שלא קנה קרקע פירושו הוא שהתנה שאינו מקנה לו הקרקע, והראב"ד השיג ע"ז דבכה"ג הרי פטור הוא מביכורים כמו אילן אחד, ולפמש"כ הרי ניחא, עפי"מ דאיתא בב"ב דל"ז מכר אילנות ושייר קרקע לפניו פלוגתא דר"ע ורבנן, לר"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר אית לי' לרבנן לית לי', ופירשו התוס' שם דקאי במכר שלש אילנות דיש לו קרקע אם שייר בפירוש את הקרקע דלר"ע אית לי' מקום האילנות מ"מ ליטע אחרים במקומן, ולפי"ז הא נמצא, דלדידן דקי"ל כר"ע, אף דשייר בפירוש את הקרקע, מ"מ מקום האילן והיניקה באמת קנוי לו לעולם, וא"כ ממילא הדר דינו דחשוב קנין הגוף, כיון דיש לו זכות בהקרקע באותו מקום האילן שיהא לו' שדה אילן במקומו ועל יניקתו הצריך להאילן, וע"כ שפיר מיחשב קנין הגוף גם בשייר בפירוש את הקרקע, ומביא בכורים. האומנם דברמב"ם משמע דמפרש להסוגיא באופן אחר, מדלא הביא בה' מכירה שם הך דינא דגם בשייר קרקע יש לו ליטע אילנות במקומן מ"מ עיקר הדין י"ל דגם אליבי' הוא כן דבשלשה יש לו ליטע אחרים במקומן אף בשייר את הקרקע, ומשום דזכות האילנות מיהא מכר לו לעולם כיון שהם שלשה, וממילא דחשוב קנין הגוף ומביא בכורים, וכש"נ. ולפי"ז מתישבים היטב דברי הרמב"ם בכל גווני, בין בסתמא ובין בשייר את הקרקע בפירוש, דבכולהו לא קנה את גוף הקרקע, ורק דבסתמא יש לו קנין נטיעה וזריעה בכל קרקע הראוי להם, ובשייר את הקרקע יש לו זכות נטיעה במקומם הראשון, ולענין ביכורים בכל גווני חשוב קנין הגוף והרי כמי שקנה קרקע וחייב בביכורים, וכש"נ.

טו

פ"ב הט"ו

המוכר שדהו לנכרי וחזר ולקחה ממנו ה"ז מביא ביכורים מה"ת שאינה נפקעת מן המצות בקנין הנכרי כמו שביארנו. עכ"ל. ובהשגות ז"ל אע"פ שבכרו ברשות הנכרי. עכ"ל. ובכ"מ בשם מהר"י קורקוס שם ז"ל ונראה דרבינו לטעמי' אזיל שהוא מפרש מה שאמרו אין קנין לנכרי בא"י להפקיע היינו אם חזר ישראל וקנה השדה כמש"כ בפ"א מה' תרומות ולכך כתב כאן וחזר ולקחה ממנו שסובר רבינו דמתניתין בהכי מיירי, ובשבכרו ברשות הנכרי אפשר דדמי לפירות שנתמרחו ברשות הנכרי שאין ישראל הקונה חייב עכ"ל, וכוונתו הוא למש"כ הרמב"ם בפ"א מה' תרומות ה"י שם ז"ל נכרי שקנה קרקע בא"י לא הפקיעה מן המצות אלא הרי היא בקדושתה לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא מפריש תרו"מ ומביא ביכורים והכל מה"ת כאילו לא נמכרה לנכרי מעולם עכ"ל, ומפרש הכ"מ דדעת הרמב"ם היא, דהא דאין קנין לנכרי בא"י, הוא רק להפקיע עצם הקרקע מקדושתה, אבל הפירות לכו"ע יש קנין לנכרי בא"י להפקיען מתרו"מ, וע"כ גם הכא אינן חייבין בביכורים אלא הפירות שבכרו ברשות ישראל, ומש"כ אח"כ דבכרו ברשות נכרי דינם כנתמרחו ברשות נכרי הוא טעם שני, דלהכי בכרו ברשות נכרי פטורין מביכורים, משום דהוי כנתמרחו ברשות נכרי דפשיטא דפטור לכו"ע אף למ"ד אין קנין לנכרי בא"י וכמבואר בסוגיא שם, או דנימא דשני הטעמים אחד הוא דבאמת קשה על טעם הראשון שכתב דדעת הרמב"ם היא דהפירות עצמן שגדלו ברשות נכרי פטורין, והלא בהי"א שם מבואר להדיא דהפירות עצמן שגדלו ברשות נכרי ומרחן ישראל חייבין בתרו"מ מה"ת, וצ"ל דס"ל דדוקא שם חוזרין ומתחייבין ע"י מירוח, וכדמשמע כן בפ"ד מה' שו"י הכ"ט בכ"מ שם, וזהו שסיים דהכא דאין חסר עוד מירוח ע"כ דינם כנתמרחו ברשות נכרי דאינן חוזרין ומתחייבין, וממילא דפטורין הן ע"י הקנין נכרי דחייל על הפירות עצמן לדעת הרמב"ם. והנה צ"ע בדברי הכ"מ, דהרי בסוגיא דגיטין דמ"ד מבואר להדיא, דכל הפלוגתא אם יש קנין לנכרי או אין קנין לנכרי, היא רק על הפירות, ובאותן שגדלו ברשות הנכרי אם נפטרו מתרו"מ ע"י קנין הנכרי או לא, וכדאיתא שם ת"ש ישראל שלקח שדה מנכרי עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לו משהביאה שליש חייבת במעשר שכבר נתחייבה נתחייבה אין לא נתחייבה לא, וש"מ יש קנין לנכרי בא"י להפקיע מתרו"מ, הרי להדיא דגוף הקרקע אינה נפקעת מן המצות גם למ"ד יש קנין לנכרי בא"י, וכדתנן דבלקחה קודם הבאת שליש חייבת בתרו"מ גם למ"ד יש קנין לנכרי בא"י, ורק הפירות שהביאו שליש ברשות הנכרי הוא שנפקעו מתרו"מ למ"ד יש קנין לנכרי בא"י, ולמ"ד אין קנין לנכרי בא"י גם הפירות לא הופקעו מתרו"מ, וקשה על מש"כ הכ"מ דהפירות עצמן שגדלו ברשות הנכרי לכו"ע פטורין, וצ"ע. וגם זה דנימא דחוזרין ומתחייבין ע"י מירוח ישראל, צ"ע דלאחר שהופקעו איך יחזרו ויתחייבו, וצ"ע.

ונראה לומר בזה, דהנה הא מיהא נראה, דהדין קנין נכרי לא דחייל רק על הפירות לבד, כי אם דחייל על הקרקע, אלא דזה מיהא דאין הקרקע נפקעת מקדושתה, וכדהבאנו מהך דגיטין דהפטור דקנין נכרי תלוי בהבאת שליש, הרי דעצם הקרקע אינה נפקעת מן המצות, רק דהדין קנין נכרי חייל על הקרקע, ואך דהפטור הוא על הפירות, ומשום דכן הוא הדין דקנין נכרי, דההפקעה שחיילא על הקרקע מהניא שיופקעו הפירות מתרו"מ, וכדתנן בדמאי פ"ו החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו רי"א אף המקבל וכו', ומבואר בב"מ דף ק"א דזה דהפירות חייבין בתרו"מ הוא משום דאין קנין לנכרי בא"י, הרי דלמ"ד יש קנין לנכרי בא"י פטורין הפירות מתרו"מ אף דעצם הפירות הם של ישראל, והיינו משום דכיון דהקרקע היא של נכרי מפקעת את הפירות מתרו"מ, ע"י דין הפקעה שחיילא על הקרקע מדין קנין נכרי, ולפי"ז נמצא דהך דינא דדגנך ולא דגן נכרי, לא רק פטורא בעלמא דדגן נכרי פטור, דא"כ הרי הי' צריך להיות תלוי רק בעצם הפירות אם הם של נכרי או של ישראל, ולא הי' שייך כלל להקרקע כיון דהוי דין רק בהפירות, אלא ודאי דהוי דין הפקעה, שהקרקע מפקיעה את הפירות מתרו"מ, וע"כ תלוי זאת בהקרקע אם היא של נכרי או של ישראל ולפי"ז הא שוב י"ל שפיר כהכ"מ דפטורא בעלמא על הפירות בעצמן לכו"ע איכא, וכל הפלוגתא דקנין נכרי היא רק על הקרקע אם חייל עלה דין הפקעה להפקיע את הפירות מתרו"מ, אלא דמ"מ שפיר מביאה הגמ' למ"ד יש קנין לנכרי בא"י מהא דתניא דאם היתה ביד הנכרי בשעת הבאת שליש דפטורים מתרו"מ, ואף דגם למ"ד אין קנין לנכרי בא"י פטורא בעלמא מיהא חייל על הפירות, דנראה דהך דינא דתנן בפאה פ"ד דאם נפטרו בשעת חובתן שוב אינן חוזרות ומתחייבות, חלוק בזה השעת חובתן של הבאת שליש מהשעת חובתן של מירוח, דבאמת הרי הפירות שהביאו שליש ולא נתמרחו הרי אינן חייבות עוד בתרו"מ, ורק דההבאת שליש מועיל לענין הכשר הפירות לתרו"מ, שאם קרא עליהן שם הקריאת שם שלהן קיימת, וע"כ נראה דבזה לא מהני פטורא בעלמא לענין שיופטרו הפירות לעולם מתרו"מ, כיון דפטורין הן ועומדין, ורק אם יחול אז על הפירות דין הפקעה, בזה הוא דמהניא ההבאת שליש לענין שיופקעו לעולם, משא"כ שעת מירוח כיון דאז הוא גמר חיובן, וזהו המחייבן בתרו"מ, א"כ לא בעינן בזה רק שלא יחייבן המירוח, וממילא דפטורין הן ועומדין, וע"כ סגי בזה גם פטורא בעלמא. ולפי"ז נראה, דזהו שמביאה הגמ' מהך דאם היו הפירות בשעת הבאת שליש ביד נכרי פטורין לעולם מתרו"מ למ"ד יש קנין לנכרי בא"י, דהרי באמת הפירות הם עתה ברשות ישראל, ורק דכיון דבשעת חובתן היינו בשעת הבאת שליש היו ביד נכרי, ע"כ ממילא פטורין הן לעולם מטעמא דבשעת חובתן היו פטורין, וזה אינו רק למ"ד יש קנין לנכרי בא"י, דיש כאן דין הפקעה על הפירות מתרו"מ, ע"כ שפיר מועיל מה דהיו ברשות נכרי בשעת הבאת שליש שיופקעו לעולם מתרו"מ, משא"כ למ"ד אין קנין לנכרי בא"י, דאין כאן דין הפקעה, ורק פטורא בעלמא הוא שחייל על הפירות בעודן ברשות נכרי, וזה לא מועיל רק בשעת מירוח, שאז גמר חיובן של הפירות, אבל לא בשעת הבאת שליש, וממילא דלא אכפת לן כלל במה שהיו ברשות נכרי בשעת הבאת שליש, כיון דעתה הם ברשות ישראל, ושפיר מוכח כמ"ד יש קנין לנכרי בא"י, ומיושבת היטב דעת הכ"מ וכמש"כ. וז"ל הרמב"ם בפ"א מה' תרומות הי"א פירות הנכרי שגדלו בקרקע שקנה בא"י אם נגמרה מלאכתן ביד נכרי ומרחן הנכרי פטורין מכלום שנאמר דגנך ולא דגן נכרי, ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מה"ת, ולפי המבואר נראה דהיינו טעמא, דלפי"מ דקי"ל אין קנין לנכרי בא"י, א"כ נשאר הך דגנך רק לפטורא בעלמא, ולא לדין הפקעה, וע"כ אם הי' הקנין נכרי בשעת מירוח, דהוא עיקר שעת חובתן, אז מועיל גם פטורא בעלמא להפקיעם לעולם מתרו"מ, כיון דבשעת חובתן היו פטורין, משא"כ בקנין נכרי של שעת הבאת שליש, לא חייל עלייהו הך דינא דבשעת חובתן היו פטורין כי אם ע"י דין הפקעה, ולא בפטורא בעלמא, ועל כן נשארו בחיובן. והכי משמע, דהרי הדין של מירוח נכרי דפוטר מבואר ברמב"ם בהי"ג שם, ושם אינו תלוי בקנין הנכרי, כי אם במעשה המירוח עצמו שעשה הנכרי, וכמש"כ שם ז"ל וכן הנכרי שגמר פירות ישראל הואיל ודיגונן ביד נכרי אינן חייבין בתרו"מ אלא מדבריהם עכ"ל, והכא תלי לה בקנין נכרי שהי' בשעת מירוח, אלא ש"מ דהכא הוי פטורן משום קנין נכרי, ומשום דאע"ג דקי"ל דאין קנין לנכרי בא"י, מ"מ כ"ז הוא רק לענין דין הפקעה, אבל פטורא מיהא הוי קנין הנכרי, וע"כ מועיל קנין הנכרי שבשעת מירוח לפוטרן, הואיל דבשעת חובתן היו פטורין ולפי"ז הרי מיושבים היטב דברי הכ"מ וכתירוץ מהרי"ק דהפירות שבכרו ברשות הנכרי פטורין מביכורים, דהרי בביכורים הא נגמר חיובן בשעה שבכרו, וע"כ שפיר מועיל הקנין נכרי לפוטרן, וכמש"נ דהקנין נכרי פטורא מיהא הוי, וכל שהוא בשעת גמר חיובו מועיל לפטור הפירות מתרו"מ, וה"ה לבכורים, ומיושב היטב מש"כ הכ"מ דדמי לנתמרחו ברשות הנכרי, אשר לכאורה צ"ע מה ענין קנין נכרי למירוח נכרי, אכן לפי המבואר הרי מירוח נכרי הוי היכא שעשה הנכרי מעשה המירוח, אבל הך דנתמרחו ברשות נכרי הוא משום דין קנין נכרי דפוטר, וע"כ שפיר מייתי לה גם לענין ביכורים, וכמש"כ.

והנה בפ"א מהל' תרומות הי"ג כתב הרמב"ם ז"ל ישראל שמכר פירותיו לנכרי קודם שיבאו לעונת המעשרות וגמרן הנכרי פטורין מן התרומה ומן המעשרות ואם אחר שבאו לעונת המעשרות אע"פ שגמרן הנכרי חייב בכל מדבריהם עכ"ל, ובהשגות ז"ל לא ידעתי זה הגמר מהו אם רוצה לומר גמר הבישול וגמר המירוח ומשום מירוח קאמר אכתי אמאי פטור לגמרי והא אמרינן לעיל דאין קנין לנכרי בארץ להפקיע מיד מעשר ויהא חייב מדבריהם ולא מיתוקמא מילתי' אלא בסוריא עכ"ל, ביאור הדברים, דשיטת הרמב"ם הא הויא, דאע"ג דמירוח נכרי חייב בתרו"מ מדבריהם משום גזירת בעלי כיסין, כדאיתא במנחות דף ס"ז, כ"ז במירוח לבד, משא"כ כשהי' גם קנין נכרי אז הם פטורים לגמרי, וע"ז הוא שהשיג הראב"ד, דכיון דאנן קי"ל דאין קנין לנכרי בא"י להפקיע מתרו"מ, א"כ הרי הקנין נכרי אינו מוסיף שום פטור, ואין כאן דבר הפוטר רק מירוח בלבד, דחייב מדבריהם. אכן לפמש"נ בדעת הרמב"ם, דהא דאין קנין לנכרי בא"י להפקיע מתרו"מ, הוא רק למיחל עלי' דין הפקעה עולמית, אבל מ"מ כ"ז שהם ברשות הנכרי הרי הם פטורים מתרו"מ, א"כ הא ניחא דעת הרמב"ם, דס"ל דהא דגזרו משום בעלי כיסין היינו רק היכא שהיו בעת הבאת שליש ביד ישראל, שהיה בהם הבאת שליש בחובה, וחייל בהו חיובא בהבאת שליש, אז הוא דגזרו שלא יועיל המירוח של נכרי לפוטרם, משא"כ היכא שהיו בעת הבאת שליש ביד נכרי, שהיה בהן הבאת שליש בפטור, ועוד לא נתחייבו מעולם, אז שוב לא גזרו בהו רבנן ונשארין בדינם כד"ת, דמועיל המירוח של נכרי להפקיעם לגמרי מתרו"מ. והכי מתבאר מהא דפסק הרמב"ם בהל"כ שם ז"ל ישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות אפילו חלקו שדה בקמתה ואין צריך לומר אם חלקו גדיש הרי טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח מחלקו של נכרי אע"פ שמרחן הנכרי וחיובן מדבריהם עכ"ל, והא דחייבין מדבריהם הוא משום גזירת בעלי כיסין, כמבואר במנחות דף ס"ז, ואך דחלק הנכרי פטור, וכפי שיטת הרמב"ם לעיל דבקנין נכרי ומירוח נכרי פטורין לגמרי, וגם חיוב מדבריהם לית בהו, וחלק הישראל חייב כולו מד"ת, כיון דהמירוח היה ברשות ישראל, ואין קנין לנכרי בא"י להפקיע מתרו"מ, אלא דהא צ"ע דאמאי פסק הרמב"ם דאין ברירה, והא מאחר דמד"ת אינו מועיל קנין הנכרי כלל לפוטרן מתרו"מ,. ורק לענין גזירת בעלי כיסין לחוד הוא דמועיל הקנין נכרי להפקיעם מתרו"מ, א"כ הא נמצא דעיקר חלות דין ברירה הכא היא בשל דבריהם, והרי קי"ל דבשל דבריהם יש ברירה. אלא ודאי כמש"כ, דהא דמועיל קנין נכרי להפקיע גזירת בעלי כיסין, הוא משום דבעודם ברשות הנכרי מועיל קנינו לפוטרם מתרו"מ מד"ת, וא"כ הא נמצא דעיקר הברירה הכא הויא בשל תורה, אם חל בהם לשעתם פטורא דנכרי אם לא, ולהכי הוא דפסק דטבל וחולין מעורבין זב"ז, כיון דעיקרו הוא בשל תורה דקי"ל אין ברירה. וזהו להדיא כמש"כ, דאפילו לפ"מ דקי"ל אין קנין לנכרי בא"י, מ"מ כל זמן שהפירות הם ברשות הנכרי, הרי הן פטורים מתרו"מ, וכש"נ.

אכן אכתי זה שכתבנו דבבכורים סגי בפטורא בעלמא, גם בלא חלות דין הפקעה, משום דהוי אז גמר חיובן, אינו מוכרח, די"ל דלא דמי למירוח, דבמירוח מעשה המירוח בשעתו הוא דבר המחייב בתרו"מ, וע"כ סגי בזה בפטורא בעלמא, שמועיל שלא יחול בהן אז בשעתו חיובא דתרו"מ, וממילא דלית כאן מעשה מירוח המחייבן, משא"כ בביכורים לית בהו כלל מעשה המחייבתן בביכורים, וכל יסוד חיובא דביכורים הוא חיובא דממילא, ודין חובתן תלוי רק בגמר פרי, דכל שנתבכרו ונגמר פרי שלהן חייבים ממילא בביכורים, וא"כ הרי לא מהניא כלל מה דבשעת גמר חיובן פטורים הם, דמ"מ כל שאין בהן דין הפקעה שיופקעו עי"ז לעולם שוב חוזרין ומתחייבין אח"כ, וכל שעתא שעת חובתן היא. ונראה דכן היא גם דעת הרמב"ם, והא דנקיט טעמא לפי שאינה נפקעת מן המצות, אין זה משום דקאי על הקרקע, רק כמש"נ דגם לענין פטורא דפירות צריכינן ג"כ לדין הפקעה שחיילא על הקרקע, וזהו שכתב שאינה נפקעת מן המצות, ר"ל וע"כ חייבין גם הפירות בביכורים ואפילו בכרו ברשות הנכרי. וכן נראה ממה שכלל הרמב"ם בפ"א מהל' תרומות הל"י בהא דאין קנין לנכרי בא"י ביכורים בהדי תרו"מ, ומשמע דכולן שוין בדיניהן, וכמו דבתרו"מ חייבין הפירות שגדלו ברשות נכרי בתרו"מ, אם חזר ישראל ולקח הימנו הפירות, וכמבואר ברמב"ם בהי"א שם, כמו כן בביכורים נמי הדין כן, דגם הפירות גופייהו לא נפקעו מדין ביכורים בזה שגדלו ברשות הנכרי, ואם חזר ישראל ולקח הימנו חייב בביכורים, ומשום דכיון דאין קנין לנכרי בא"י, ע"כ ממילא לית בהו דין הפקעה שיופקעו לעולם מביכורים, ורק פטורא לשעתו הוא דהוי, בעודן ברשות הנכרי, מדינא דקנין נכרי, ושוה בזה ביכורים לתרו"מ, אבל לא דין הפקעה לעולם וכמש"כ. והכי מתבאר מסוגיא דגיטין דף מ"ז שם, דפריך הגמ' למ"ד אין קנין לנכרי בא"י מהא דתנן המוכר שדהו לנכרי לוקח ומביא ביכורים מפני תיקון העולם, מפני תיקון העולם אין מדאורייתא לא, ר"ל וש"מ יש קנין לנכרי בא"י, הרי להדיא דלמ"ד אין קנין לנכרי בא"י אינו מפקיעה גם מביכורים, והיינו כמש"כ.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· מעבר לתחילת הדף