חידושי הרי"מ/קידושין/ו/ב

חידושי הרי"מ קידושין ו ב

דף ו' ע"ב

תוס' ד"ה לא החזירו כו' וא"ת אמאי לא יצא הא לא כפלי' לתנאי' כו'. וכתב הרא"ש ז"ל בב"ב דלק"מ קושיית תוס' דאיירי באמת הכא דכפלי' לתנאי' דאטו בעי לאשמעינן הכא דיני תנאי דבעי כפול הא זה ידעינן בכל מקום ע"ש:

ונראה לישב דברי תוס' דהנה הרשב"א והריטב"א והראב"ד ז"ל הקשו איך אמר רבא דאם אמר הילך אתרוג זה ע"מ שתחזירו לי הוי מתנה הא קי"ל כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת ואין בידו להקדישה לא הוי מתנה כלל והכא אינו יכול להקדישה כיון שאמר ע"מ שתחזירו לי מידי דחזי לי' קאמר כדאמרינן ב' שם וא"כ לא הוי מתנה כלל ואמאי אמר רבא דיצא ע"ש. ונראה ליישב קושייתם בפשיטות דהתם גבי מעשה דבית חורון שייך האי כללא דשם נתן לו מתנה בלי שום תנאי ואח"כ כשהקדישה הי' רוצה לבטל ההקדש ועל זה אמר שפיר דלא הוי מתנה דכל מתנה שאם הקדישה לא תהא מקודשת ויהי' מתנה כמו התם דאף אם הקדיש הוי מתנה דלא התנה שום תנאי ואעפ"כ לא יהא הקדש ע"ז שייך שפיר האי כללא דכל מתנה שאם יקדישה יהי' מתנה ולא יהי' הקדש לא הוי מתנה כלל אבל הכא שהתנה שלא יהי' מתנה אם יקדישה וא"כ לא הוי כל מתנה שאם הקדישה כו' דז"א דאם מקדישה אינה מתנה כלל ושפיר הוי עכשיו מתנה דלא אמרינן רק כל מתנה היינו בשעה שהוא מתנה אם הקדישה אינה מקודשת דגם אחר ההקדש הוא מתנה אבל הכא אם מקדיש לא הוי מתנה כלל ולכך הוי מתנה וא"ש. ויש להעמיס דברים אלו גם בתוס' סוכה שם וברשב"א ז"ל ע"ש:

אמנם ז"א לפמ"ש המשנה למלך היכא שמכר אדם א' לחבירו חפץ על מנת שלא ימכרנו לאחר והלך הוא ועבר על התנאי ומכר לאחר פסק המ"ל דכיון שעבר על התנאי לא הוי מכירה הראשונה מכירה. וכיון דלא הוי מכירה אינו שלו וגם מכירה שני' לא הוי מכירה דאינו יכול למכור דבר שאינו שלו וא"כ כיון דמכירה שני' לא הוי מכירה שפיר נתקיים התנאי דלא מכר כלל כיון דלא הוי מכירה ושפיר הוי מכירה הראשונה מכירה כיון דנתקיים התנאי ונשארה מכירה הראשונה מכירה טובה והמכירה הב' לא הוי מכירה כלל ע"ש. ולפ"ז עדיין קושיית הרשב"א והריטב"א ז"ל במקומה עומדת דאיך הוי מתנה כיון שאמר על מנת שתחזירהו מידי דחזי לי' ואינה יכול להקדישה שלא יהי' חזי לי' אם יחזירה לו וא"ל כמ"ש דלא שייך כל מתנה שאם הקדישה כו' דאם יקדישה לא יהי' מתנה. ז"א דאם יקדישה ויחזירה א"כ לא נתקיים התנאי דלא חזי לי' ולא הוי מתנתו מתנה וכיון דלא הוי מתנה א"כ ממילא לא הוי הקדש שלא הי' יכול להקדיש דבר שאינו שלו כיון דלא הוי מתנה ואינה שלו וכיון דלא הוי הקדש ממילא נתקיים התנאי דשפיר הוי מידי דחזי לי' כיון שלא הקדישו כלל דלא הוי הקדש וא"כ שפיר הוי מתנה טובה כיון שנתקיים התנאי כמ"ש המ"ל וא"כ שפיר יהי' מתנה ואעפ"כ לא יהי' הקדש כמ"ש בדברי המ"ל ושייך שפיר האי כלל דכל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת לא הוי מתנה דאם יקדישה יהי' מתנה ואעפ"כ לא יהי' הקדש וא"כ לא הוי מתנה כלל גם עכשיו כיון שאם הקדישה כו' כדברי הרשב"א ז"ל:

אך נראה ליישב דהנה לקמן (ד' מ"ט) כתב הפ"י לשיטת הרשב"ם דפסק דלא בעינן תנאי כפול דהוא ספק אי בעינן תנאי כפול אי לא. ולכך אם נתן לחבירו מתנה והתנה תנאי ולא כפלי' לתנאי' ולא נתקיים התנאי לא הוי מתנה דמוקמינן ליה בחזקת מרא קמא דלא בעינן תנאי כפול ולא הוי מתנה ולא יצאה מרשותה ולכך לקמן בהאי גברא דבעי למיסק לארעא דישראל אף דלא כפלי' לתנאי' מ"מ לא הוי מתנה מספק דאוקמי' בחזקת מרא קמא ע"ש. וא"כ לשיטת הרשב"ם ם הכא אף דלא כפלי' לתנאי' מ"מ אם לא החזירו ולא קיים התנאי לא הוי מתנה מספק דלמא לא בעינן תנאי כפול ואוקמינן לה בחזקת מרא קמא. אמנם הכא שהקדישו ואח"כ החזירו ולא הוי חזרה דלא חזי ליה ולכאורה יש להיות הקדש מספק דלמא בעינן תנאי כפול וכיון דלא כפלי' הוי הקדש. אך ז"א דמוקמינן לה בחזקת מרא קמא דלא בעינן תנאי כפול ולא הוי מתנה כיון שלא נתקיים התנאי כמ"ש ולא הוי הקדש. אך באמת ז"א לפמ"ש דכיון דלא הוי הקדש ממילא הוי המתנה מתנה שנתקיים התנאי. וא"כ איך נוקי לה בחזקת מרא קמא דלא בעינן כפול וכיון שלא נתקיים שהקדישו והחזירו לא הוי מתנה ולא יצא מרשות הראשון מהנותן. ז"א דאף אם לא בעינן כפול ולא הוי הקדש מ"מ הוי ממילא מתנתו מתנה כמ"ש וודאי יצאה מרשותו ולא שייך לאוקמי' בחזקת מרא קמא דבין כך ובין כך יצאה מרשותו וממילא הוי הקדש מספק דילמא בעינן תנאי כפול כיון דלא שייך חזקת מ"ק כמ"ש דאף אי לא בעינן כפול ולא הוי מתנה כיון שהקדישו מ"מ לא הוי הקדש והוי מתנה. וא"כ הוי שפיר הקדש מספק דלמא בעינן תנאי כפול וכיון דהוי הקדש מספק ממילא לא הוי מידי דחזי ליה דלא חזי ליה הספק שמא הוא הקדש. וא"כ וודאי לא נתקיים התנאי שלא החזירו כלל וממילא לא הוי מתנה כיון שלא נתקיים התנאי דלמא לא בעינן תנאי כפול ועל המתנה מוקמינן לה שפיר אחזקת מרא קמא דלא בעינן כפול ואעפ"כ לא נתקיים התנאי דאסור להנות מספק דלמא בעינן תנאי כפול ולא חזי לי' ולא הוי חזרה וממילא לא הוי מתנה כלל מספק דאוקי בחזקת מ"ק כמ"ש וא"כ אם יקדישה ודאי לא יהי' מתנה כמ"ש וא"כ ממילא הוי שפיר עכשיו מתנה דלא שייך האי כללא דכל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה. ז"א דאם יקדישה לא יהי' מתנה כלל כמ"ש ולא מיקרי מתנה אם יקדישה כמ"ש לעיל והוי שפיר עכשיו מתנה כיון דלא שייך האי כללא כו' וכמ"ש. ומיושב שפיר קושיית הראב"ד והרשב"א ז"ל. אמנם כל זה הוא לשיטת הרשב"ם ז"ל דהיכא דלא כפלי' לתנאי' הוי ספק אבל לשיטת התוס' דבלא כפלי' לא הוי תנאי כלל א"כ נשאר קושיית הראב"ד ז"ל:

ולפ"ז מיושב שפיר קושיית הרא"ש ז"ל אתוס' דלמא איירי באמת בכפלי' לתנאי'. ולמ"ש א"ש דהתוס' הקשו שפיר ממ"נ אי איירי בלא כפלי' לתנאי' הא לא מהני כלל ואם איירי בכפלי' לתנאי' נשאר קושיית הראב"ד ז"ל כמ"ש. ולכך הוצרכו לתרץ דהכא אף בלא כפילת התנאי מהני גילוי דעת וזה הוא ג"כ ספק כמ"ש הפ' וממילא א"ש כמ"ש וא"ש. והבן:

תוס' בא"ד וא"ת הא לא כפלי' לתנאי' וי"ל דהכא הוי גילוי דעת שאינו רוצה שיחליט האתרוג ביד זה שגם הוא צריך לו כו' ע"ש. ויש להקשות הלא נשאר הקושיא על קדושין ושאר דברים כמו פדיה"ב ותרומה דשם ליכא אומדנא דמוכח שרוצה שתחזיר לו וא"כ לא הוי תנאי כלל כיון דלא כפלי' כקושית התוס'. ואף שב"ש באה"ע (ס' כ"ט) כתב דתירוץ תוס' שייך אכלהו ע"ש. אך מ"מ קשה אמאי הקשו תוס' קושייתם אאתרוג דוקא ולא מקודם אקדושין ותרומה דלא הוי תנאי כלל:

ונראה לישב דהנה לשיטת הרשב"ם שהבאתי לעיל דאיכא ספק אי בעינן תנאי כפול אי לא. לא קשה מידי קושית תוס' דאיכא למימר דמספק לא יצא וכן בקדושין י"ל דאינה מקודשת ודאי וגם בתרומה י"ל כן ואתי שפיר אף בלא כפלי' לתנאי' ולא קשה על רבא די"ל דסבר ג"כ שהוא ספק אי בעינן כפול או דסבר כרבנן דלא בעינן כפול כלל ולק"מ:

אך נראה דהנה יש להקשות לפי מאי דקי"ל בכתובות פ' המדיר (ד' ע"ד ע"א) דכל מעשה שאינו יכול לעשות ע"י שליח אינו יכול להתנות בו תנאי ודוקא אם הי' יכול לעשות המעשה ע"י שליח יכול להתנות בו תנאי ואל"ה לא ע"ש. והנה המ"א בא"ח (ס' ש"ו ס"ק ט"ו) הקשה איך רשאי ליתן אתרוג לחבירו ביו"ט במתנה הא הוי קונה קנין ביו"ט דאסור ליתן מתנה ביו"ט ותירץ חד תירוצא דכיון דאינה מתנה גמורה רק ע"מ להחזיר לכך מותר ביו"ט דלא הוי מקח גמור ע"ש. והנה אנן קי"ל דהיכא דאין שליח לדבר עבירה בטל השליחות ולא הוי שליחות כלל לגמרי כמ"ש תוס' ב"מ (ד' י' ע"ב) ד"ה דאמר לישראל ע"ש. וכן פסקו כל האחרונים ושם בסוכה כתבו הפוסקים דרבא איירי שנותן לו האתרוג ביו"ט דקאי אמתניתין דר"ג נתנו לר"י ולר"ע ושם הי' ביו"ט ע"ש בס' כ"ת ע"ש:

וא"כ לפ"ז קשה הכא באתרוג איך יכול להתנות התנאי דעל מנת להחזיר ביו"ט הלא כיון שאינו יכול להתנות שום תנאי אם אינו יכול לעשות המעשה לחוד בלא התנאי ע"י שליח כמ"ש. וא"כ הכא אינו יכול ליתן לחבירו המתנה ביו"ט ע"י שליח בלא התנאי דע"מ להחזיר דבלא התנאי דע"מ להחזיר הוי מתנה גמורה ואסור ליתן מתנ' ביו"ט ושייך בי' אין שליח לדבר עבירה ובטלה השליחות דכל הטעם דמותר ליתן ביו"ט הוא משום התנאי דע"מ להחזיר אבל המעשה לחוד בלא התנאי הוא אסור ולא הי' יכול לעשות ע"י שליח כמ"ש וא"כ אינו יכול להתנות בו התנאי דע"מ להחזיר כלל כיון שאינו יכול לעשות המעשה ע"י שליח כמ"ש:

אך הנה הפ"י כתב שם בכתובות ובגיטין הטעם דאינו יכול להתנות התנאי בדבר שאינו יכול לעשות המעשה ע"י שליח הוא משום דדבר שאינו יכול לעשות בו שליח הוי מעשה גמור ולא אתי דיבור דתנאי ומבטל המעשה אבל אי יכול לעשות ע"י שליח לא הוי מעשה גמור וכתב עוד שם דלר"מ דבעי תנאי כפול והוא ג"כ מחמת זה הטעם שהתורה אמרה דדוקא דיבור טוב כמו תנאי כפול הוא ממש כמעשה ויכול לבטל המעשה אבל תנאי שאינו כפול הוא אינו אלא דיבור ואינו יכול לבטל המעשה כלל וכתב שם דלר"מ יכול להתנות תנאו אף בדבר שאי אפשר לעשות ע"י שליח דאף דהוי מעשה גמור מ"מ גם התנאי הוא מעשה כיון שהוא כפול רק לרבנן שאינו יכול להתנות בדבר אינו יכול לעשות שליח ע"ש. וא"כ א"ש הכא באתרוג די"ל דסבר דבעינן תנאי כפול וממילא יכול להתנות התנאי דע"מ להחזיר אף שאי אפשר למיעבד ע"י שליח כמ"ש:

ולפ"ז מיושב מ"ש דלמא סבר רבא דהוא ספק אי בעינן תנאי כפול ולכך בלא החזירו לא יצא מספק או דסבר כרבנן. ולמ"ש מקשה תוס' שפיר דממ"נ יוצא אף בלא החזירו אי בעינן תנאי כפול ודאי יוצא כיון דלא כפלי' לתנאי ואי לא בעינן תנאי כפול א"כ ג"כ יוצא דלא הוי תנאי כיון שאינו יכול לעשות המעשה ע"י שליח דאי לא בעינן כפול בעינן ע"י שליח כמ"ש וא"ש:

ולפ"ז מיושב מ"ש אמאי לא הקשו תוס' אקדושין ותרומה ופדיון הבן. ולמ"ש א"ש דשם לא קשה מידי דאיכא למימר דסבר דהוא ספק אי בעינן תנאי כפול אי לא ולכך אינה מקודשת ודאי רק ספק או דסבר כרבנן דלא בעינן כלל תנאי כפול אבל אאתרוג מקשה התוס' שפיר ממ"נ כמ"ש וא"ש:

אך לדידן קשה דקי"ל דכל שאינו יכול לעשות ע"י שליח אינו יכול להתנות בו תנאי ואעפ"כ בהילך אתרוג זה לא יצא אם לא החזירו וצ"ל דסברי כתירוץ ראשון שבתוס' ב"מ שם וא"ש:

גמרא אלא אמר רבא בכולהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין כו' ע"ש. והקשה בתוס' רי"ד אמאי בפדיון הבן הוי נתינה במתנה ע"מ להחזיר הלא כמו בקדושין דאף דמדאורייתא הוי קדושין במתנה ע"מ להחזיר מ"מ אפקעינהו רבנן לקדושין משום גזירה דיאמרו דנקנית בחליפין וכן בפדיון הבן נמי נימא דאפקעינהו להפדיון כדי שלא יאמרו שנפדה בחליפין ואמאי אמר רבא דבפדיון הבן הוי פדיון ע"ש:

ונראה לישב קושיתו דהנה התוס' ד"ה לא החזירו כו' הקשו מאי מהני התנאי דע"מ להחזיר הא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד באותו החפץ עצמו כמו בטלי גיטך ע"מ שהנייר שלי דלא הוי תנאי ותירצו דלא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד רק היכא שהתנאי סותר למעשה כמו התם דקיימינן אליבא דמ"ד ע"מ לאו כאומר מעכשיו ואם יקוים התנאי הוא סותר למעשה שכשתחזיר הנייר במאי תתגרש. אבל הכא דקי"ל ע"מ הוא כאומר מעכשיו ואינו סותר למעשה ולכך מהני התנאי. ע"ש בתוס' והנה יש להקשות אדברי תוס' אלו למאי דמסיק דבכולהו קנה לבר מאשה דבאשה אינה מקודשת אם מחזרת הכסף קדושין דדמיא לחליפין ואפקעינהו לקדושין וא"כ נשאר קושית תוס' דלא הוי תנאי כלל דהוי תנאי ומעשה בדבר א' והכא בקדושין ג"כ התנאי סותר למעשה שאם יקיים התנאי שתצטרך להחזיר לו הכסף קדושין יתבטל המעשה ולא יהי' קדושין כלל דאפקעינהו רבנן משום דדמיא לחליפין וסותר התנאי למעשה ולא הוי תנאי כלל ואינה צריכה להחזיר וממילא שפיר מקודשת כיון דאינה צריכה להחזיר ולא דמיא לחליפין ואמאי אמר רבא דאינה מקודשת:

אמנם נראה לישב דאקדושין בל"ז לא קשה קושית תוס'. דהנה יש שני דברים בקדושין א' שנותן לה הכסף וב' שמקדשה. וא"כ לא קשה קושית תוס' דהוי תנאי ומעשה בדבר א' דבאותו הדבר שהוא המעשה דהיינו המתנה באותו דבר עצמו מתנה התנאי שיחזיר לו ובקדושין י"ל שהכסף נותן לה באמת בין כך ובין כך ואף אם לא תחזיר לו יהי' הכסף שלה במתנה רק על הקדושין מתנה התנאי שלא יהי' קדושין רק אם תחזיר לו הכסף ואף שהכסף ישאר שלה מ"מ לא יהי' קדושין אם לא תחזיר לו ולא הוי כלל תנאי ומעשה בדבר א' דהמעשה הוא הקדושין והתנאי הוא בהכסף ועל הכסף לא התנה כלל ושם בגט דע"מ שהנייר שלו י"ל דהתנה כן על הנייר משא"כ הכא. וכן במכירה י"ל כן שנותן לו הכסף בין כך וב"כ רק על המכירה מתנה התנאי שלא יהא מכירה רק אם יחזיר לו הכסף ולא הוי כלל תנאי ומעשה בדבר א' ושפיר הוי תנאי ושם לא קשה כלל קושית תוס' רק אהילך אתרוג זה מקשה התוס' שפיר דשם ליכא דבר אחר רק המתנה ואם לא יחזיר לא יהי' מתנה והוי תנאי ומעשה בדבר אחד. וע"ז תירצו שפיר דאין התנאי סותר למעשה אבל בקדושין לא קשה כלל:

ולפ"ז מיושב קושית התוס' רי"ד ז"ל שהקשה אמאי הוי פדיון נימא דאפקעינהו. ונראה דהנה הובא בס' אחד בשם הג' מו' משולם שהקשה אמאי יכול להתנות תנאי בפדיון הבן לשיטת הריב"ש ז"ל שסובר דהאב אינו יכול לעשות שליח לפדות את בנו וקי"ל דכל מידי דלא יכול למיעבד ע"י שליח אינו יכול להתנות בו תנאי ע"ש בכתובות פ' המדיר וא"כ כיון שפדיון הבן אי אפשר למעבד ע"י שליח איך יכול להתנות בו תנאי ותירץ דבאמת הפדיון אינו יכול לפדות ע"י שליח אבל החמש סלעים שנותן לכהן במתנה יכול ליתן ע"י שליח ושפיר יכול להתנות התנאי בהמתנה עכ"ל. ולפ"ז מיושב דבפדיון הבן שפיר הוי פדיון אף דאפקעינהו רבנן להפדיון דהכא שפיר נשאר קושית תוס' דלא הוי תנאי כלל דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד וכמ"ש דכיון דאפקעינהו שפיר סותר התנאי למעשה וליכא למימר כמ"ש דשפיר מתנה התנאי בהפדיון ולא בהמתנה ולא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד כמו בקדושין דז"א דבהפדיון אינו יכול להתנות כלל תנאי דאי אפשר למיעבד ע"י שליח רק בהמתנה כמ"ש. ועל המתנה הוי שפיר תנאי ומעשה בדבר אחד ולא הוי תנאי כלל ואינו צריך להחזיר ולא שייך הגזירה והוי פדיון וא"ש:

ולפמ"ש מיושב מה שהקשו הפ' למה לי' להש"ס טעמא דאפקעינהו הא לא הוי תנאי כפול בקדושין דלא כפלי' לתנאי דלא שייך תירוץ תוס' כמ"ש לעיל ולמ"ש מיושב דכבר כתבנו לעיל דהרא"ש כתב דאיירי באמת בכפלי' לתנאי' ולק"מ. רק כתבנו דתוס' מקשי ממ"נ דקשה דהוי כל מתנה שאם הקדישו אינה מקודשת כמ"ש לעיל. וכל זה באתרוג. אבל בקדושין שנותן לה הכסף אף אם לא תחזיר א"כ על הקדושין הוא התנאי ושפיר תוכל להקדישו ואיירי דכפלי' לתנאי' וא"ש:

לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין כו' הרמב"ם ז"ל כתב הטעם לפי שאינה נהנית כלום דממ"נ אם אינה מחזרת לא נתקיים התנאי ואם מחזרת לא נהנית כלום ע"ש ותמהו עליו בר"ן ז"ל דבגמ' אמרינן טעם אחר משום גזירה דחליפין והיינו משום דאפקעינהו רבנן לקדושין ואמאי לא אמר בש"ס מפני שלא נהנית והרמב"ם ז"ל אמאי אמר טעמא אחרינא מהש"ס ע"ש:

ונראה ליישב דהנה באה"ע (ס' כ"ט) כתב הב"ש והח"מ דמחמת אפקעינהו רבנן הוי עכ"פ ספק קדושין. ויש חולקין ע"ש. והטעם דהוי ספק קדושין אף דקי"ל דהפקר ב"ד הפקר. וא"כ כיון שהחכמים הפקירו הכסף קדושין ולא נתן לה כלום וממילא אינה מקודשת כלל כדאיתא בהרבה מקומות. אך באמת יש שני דברים שמקדש אותה בהם א' שנותן לה דבר מה ובהנתינה מתקדשת ואפי' במקום שאינה נהנית כלום כמו במתנה עמ"ל לדעת רוב הפוסקים שאף שאינה נהנית כלום מ"מ כיון שהיא מתרצית להתקדש אף אם לא יתן לה כלום רק שהתורה אמרה שאינה מקודשת אם לא יתן לה שוה פרוטה וכיון שנותן לה במתנה ע"מ להחזיר אף דאינה נהנית מ"מ כיון דהוי נתינה ונתן לה פרוטה כמו שאמרה תורה. ופעמים יש שמקדשה אף שאינו נותן לה שום דבר מ"מ מקדש אותה בההנאה שיש לה מאותו דבר כמו אם מקדשה בהנאת מחילת מלוה אף דבמלוה עצמה אינה מקודשת מ"מ מקודשת מחמת אם דההנאה עצמה הוי נתינה. ובמתנה ע"מ להחזיר מקדשה בהנאת מתנה ע"מ להחזיר כתב הרשב"א ז"ל בהדיא דאינה מקודשת כיון שאין לה הנאה כלל רק דהוי נתינה ע"ש. וא"כ בהא דאפקעינהו והפקירו הכסף ולא הוי נתינה מ"מ היא נהנית על ידו שמגיע לה הנאה על ידו שע"י נעשה הפקר ונהנית ע"י רק דנימא דהפקיעו הקדושין וע"ז כתבו שפיר דהוי ספק שאין כח לעקור לגמרי כיון שאינה מחמת ההפקר רק מחמת ההפקעה כמ"ש:

אך לכאורה קשה ע"ז לפי מאי דקי"ל דבכל ספק קדושין צריכה להחזיר הכסף קדושין והקשו הפ' כיון שצריכה להחזיר הכסף קדושין במאי מתקדשת והא לא נהנית כלום ותירצו דלא גרע ממתנה ע"מ להחזיר דמן הדין היא מקודשת רק משום גזירה וזה דוקא כשאמר בפירוש אבל בלא אמר לא גזרו וממילא מקודשת אף שמחזרת ע"ש. ולפ"ז קשה אמאי כתבו דבאפקעינהו הוי ספק כיון שלא הפקיעו רק הנתינה כמ"ש הלא כיון דהוי ספק צריכה להחזיר הכ"ק וא"כ במאי מתקדשת וע"כ כמ"ש דהוי כמתנה ע"מ להחזיר. וז"א דע"ז הוי שפיר הפקר ב"ד הפקר ולא הוי קידושין כלל וא"ל כמ"ש דאעפ"כ נהנית ז"א דהנאה וודאי לא הוי כיון שצריכה להחזיר כמ"ש הרשב"א ז"ל ומקדש אותה בהנאת מתנה ע"מ להחזיר דאינה מקודשת כמ"ש רק דהוי נתינה והנתינה שפיר הפקיעו. וא"כ אינה מקודשת כלל ואמאי הוי ספק. אך ז"א דהכא ודאי אינה צריכה להחזיר כסף הקידושין דממ"נ אי הוי קדושין ודאי אינה צריכה להחזיר ואי לא הוי קדושין משום דהפקיעו רבנן והפקירו והוי הפקר וודאי אינה צריכה להחזיר ולכך מקודשת מספק וא"ש:

ולפ"ז מיושבים דברי הרמב"ם ז"ל דהכא במתנה ע"מ להחזיר אפקעינהו רבנן אם מחזרת הכסף קידושין משום דדמיא לחליפין ואם אינה מחזרת בל"ז אינה מקודשת שלא נתקיים התנאי ואם אינה מחזרת לא הפקיעו החכמים כלל וא"כ ודאי צריכה להחזיר הכסף קידושין ואף דהוי הפקר עכשיו כל זה אינו רק כשמחזרת אבל אם לא החזיר לא יהיה הפקר כלל וצריכה להחזיר א"כ כשמחזרת לא הוי קידושין כלל אף מספק כיון שהפקירו החכמים הכסף קידושין וא"ל שאעפ"כ נהנית דז"א דהנאה ודאי לא הוי כיון שמחזרת ובמתנה ע"מ להחזיר אינה מקודשת מחמת ההנאה רק מחמת הנתינה כמ"ש הרשב"א ז"ל והנתינה שפיר לא הוי כיון שהפקירו ולא הוי קידושין כלל ולכך כתב הרמב"ם ז"ל שפיר הטעם שלא נהנית וא"ל דאעפ"כ הוי נתינה ז"א דעל הנתינה שפיר הפקיעו ולא הוי קידושין כלל אף מספק ומיושב דלא מצי למימר בש"ס האי טעמא שלא נהנית בלא טעמא דאפקעינהו ז"א דאף דלא נהנית מ"מ הוי נתינה כמ"ש והוצרך לטעמא דאפקעינהו והשתא דאמר כבר האי טעמא כתב הרמב"ם ז"ל שפיר טעמא דלא נהנית כמ"ש וא"ש:

ומיושב ג"כ מאי שדקדקו למה כתב הרמב"ם ז"ל ממ"נ אינה מקודשת אם לא תחזיר לא נתקיים התנאי ואם תחזיר לא נהנית. הא זה מילתא דפשיטא שאם אינה מחזרת ודאי אינה מקודשת שלא נתקיים התנאי. ולפמ"ש א"ש דזה הוא הטעם דלא נימא כיון דאפקעינהו והוי הפקר אינה צריכה להחזיר לכן כתב שאם לא תחזיר לא נתקיים התנאי ובל"ז אינה מקודשת ולא הוצרכו להפקיע כלל וצריכה להחזיר ולא נהנית ומיושב שפיר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף