חידושי הרי"מ/כתובות/צב/ב

חידושי הרי"מ כתובות צב ב

דף צ"ב ע"ב

דינא הוא כו' ומפצי לי' הקשו תוס' מה נ"מ וי"ל בטוען יש לי בידך או מחלת ול"ל מגו רק שהמלוה טוען שמא ואמרינן ברי עדיף שלא להוציא. ונגד לוקה הוי מנה לאחר בידך דלא מהני ברי דאחרים להחשיב ברי ושמא (בב"ק ל"ה ע"ב) ולא שייך בזה לטעון עבורו דלוקח כיון דאינו טענה כלל רק מצד ברי ושמא וצריך לטעמא דחשוב בע"ד ומהני ברי שלו. אך אפשר דגם כה"ג טענין ללוקח דריש פ"ב באלמנה נשאתיך כ' הרא'ש דחשוב ברי וברי מה דטענינין ליורש ע"ש. מ"מ לא דמי דברי ושמא לא חשוב כיון דטוענין. אבל לא שיחשב ברי להיות ברי עדיף וביש לי בידך כנגדו נראה ודאי דלא שייך טוענין כו'. כיון דקי"ל זה גובה וז' ג' בתורת תפיסה ולא מהני בספק ועכ"פ אינו ודאי אצלו כנ"ל. וזו שכ' רש"י ז"ל לחשוב חוב ננד חוב כנ"ל:

תוס' וכ"ת נ"מ שעדים קרובים ללוקח כו' סוף סוף יש ריוח ללוקח כו' פסולין להעיד גם לראובן כו'. לכאורה י"ל בשעה שראו שנמחל השטר קודם שמכר השדה הי' קרובים לשמעון וגם כשמכר לו אח"כ עדיין הי' קרובים ועכשיו נתרחקו דלשמעון פסולין משום תחלתו בפ' וס' בכשרות דפסול משא"כ שמעידין לראובן דנגדו תחלתן וס' בכשרות דאי בשעת ראי' הי' כשרים וראוין להעיד לו דאז לא מכר השדה עדיין לשמעון רק באמצע הי' פסולין וק"ל דכשר כיון דעתה כשרין משא"כ לשמעון הו"ל תב"פ וסב"כ. הגם דאפשר שגם לשמעון חשוב תחלתו בכשרות כיון דבשעת ראי' לא הי' נוגע לו אף שהי' קרובין. אינו נראה דמ"מ הוי תחלתו בפסול נגדו. וגם ממ"נ אי חשוב תחלה שלו כשקנה השדה שאז נוגע לו העדות א"כ עדיין תחלתו בפסול כיון שהיו קרובים בשעה שקנה כנ"ל משא"כ לגבי ראובן כשרין לגמרי כיון שנתרחקו משמעון כנ"ל. דכמו שכ' רמב"ן בנוגע דל"ח תב"פ כיון שלא הי' עליו שם עד קודם סילוק חשוב תחלתו בכשרות משעה שנעשה עד ע"ש כן להיפוך חשוב תחלתו בפסול משעה שקנה וחשוב עד נגדו. ומ"מ אינו מוכרח דמצד גזה"כ דאו ראה כו' דהוי שם עד בשעת ראי' כו'. וכיון דבשעה שראה לא הי' נוגע לשמעון וכשקנה אינו שעת ראי' י"ל דחשוב גם נגד שמעון תחו"ס בכשרות רק באמצע פסול דכשר כנ"ל. גם י"ל שהעדי שטר או קיום היו קרובין לראובן ונתרחקו קודם שקנה לוקח השדה דלראובן פסולין משום תב"פ אף דעכשיו כשרין אבל לשמעון חשוב תו"ס בכשרות דכשקנה הי' כבר כשרים שאז תחלת העדות נגדו ומקודם לא הי' עליהם שם עד נגדו וכמ"ש רמב"ן בנוגע. ומ"מ י"ל כיון שהי' עליו שם עד לגבי ראובן והי' פסול בשעת ראי' הוי גם נגד שמעון תב"פ וסב"כ דפסול. אך ז"א לפי ד' רמב"ן שפי' בנוגע הטעם לפי שלאותו אדם שמעידין עכשיו הי' לעולם כשרים ע"ש. כן בהנ"ל נגד שמעון שמעידין לו הי' לעולם כשרין כנ"ל. ולגבי ראובן שפיר ת' בפסול כנ"ל וא"ש:

תוס' הנ"ל דאפילו בהדי שמעון כו' כיון דאי טריף בתר ראובן אזיל. לכאורה לא דמי דשם מעידין שזה חייב ויכלל בעדותן שכשלא ישלם לוה חייב הערב שייך עדות שבטלה מקצתה ב"כ כיון שקרובין לערב ול"א פלגינין דיבורי' משא"כ כאן בשלמא עכשיו דקמ"ל (אביי) דחשוב בע"ד מטעם אי טריף חייב משום אחריות והיינו דלענין זה דבר הגורם לממון כממון דמודים לר"ש לענין שיחשב בע"ד כנ"ל. א"כ שפיר חשיב כמעידים לו עכשיו משא"כ בלא (אביי) דהוי ס"ד דלא חשוב בע"ד כלל משום אחר הטירפא שיתחייב. וא"כ הי' חשוב עכשיו רק כמעידין ללוקח ששדה שלו יגבה בע"ח דעתה אין חיוב על הלוה. ואינו נוגע לקרובים דבאמת לא יוכל לגבות אחר טרפא משום האחריות דהא נגדו הם קרובים ויטעון שאינו חייב כלום והוי כאנס נגדו שיגבה ממנו שלא כדין דפטור כנ"ל ושפיר הי' שייך פלגינן דיבורי' ואינו נוגע כלל לקרובים כנ"ל. וכיון שעכשיו חשוב עדותם רק נגד הלוקח אמרינן פ"ד והי' מהני ורק משום דדינא כו' דחשוב גם עכשיו בע"ד ושוב שפיר גם ששמעון מדין ג"כ פסולין כנ"ל. אך תוס' לא ניחא להו כנ"ל דא"כ יהי' באמת כשרים דלא שייך אי טרפת עלי דידי הדר דלא יוכל לגבות כלל כנ"ל. אך ז"א דמ"מ אם יטרוף כדין הדר עלי' שוב הוי כמעידין על שניהם מיד ושייך בטלה מקצתה ב"כ כנ"ל כמו בערב כנ"ל. ובאמת לא הוצרכו תוס' לדמות לערב דכאן גוף עדות דקיום השטר הוא עליו שחייב ובזה לכ"ע נראה דפסול. ולכך קשה גם על מ"ש תוס' ועוד דא"כ שלא באחריות כו' הא מוכר עצמו מעיד כו' ולא פסול משום תרעומות כו' והא שם מעיד על השדה אם גזולה וכיון שמכרה אינו נוגע אבל לוה עצמו שיחשב עד שלא לוה בשביל שאין לו ובע"ח בא לגבות מלקוחות שעיקר העדות על עצמו ושיעבוד נכסי תלי' בשיעבוד הגוף נראה דלא שייך פ"ד ועדיף מהתי' שכ' תוס' (כתובות י"ח) גבי אנוסים ע"ש. מ"מ הקרובים דלוה באין לו אפשר דכשרין לענין לקוחות והוי כמוכר הנ'"ל:

בא"ד לענין שבועה כו' דהא אין נפרעין כו'. ולהפ' ס' ע"ח דתוך זמנו א"צ לשבע מלקוחות ומ"מ בטוען אשתבע לי צריך לישבע ע"ש מיושב כאן לענין שבועה בת"ז. אך אביי ס"ל א"פ ת"ז כו':

בא"ד ומיהו י"ל במחל לו שמעון שבועה דבא לפרע כו'. לכאורה למה יוכל הוא להשביעו לל"ק דהוי בע"ד משום אי טרפת כו' כאן אף שלא יוכל להשביעו לא יוכל לחזור עליו דמי יימר דהוי משתבע ואת אפסדת אנפשך שמחלת לו השבועה דאין נפרעין כו' וממילא יהי' נאמן פרעתי שלא יתחייב משום האחריות ושוב אינו בע"ד כלל כנ"ל. וצ"ל דתוס' סברי כיון דשבועה דרבנן הוא וי"ל א"א כו' חייב מוכר לשלם אף שע"י לא נשבע דנגדו חשוב שטר גמור בלי שבועה. ודוחק דאף לוקח שטר כשלא נשבע וטוען אשתבע לי מפסיד כשאין מוכר נשבע דאי"ל מספק כשזה טוען ברי. וגם כאן טוען ברי שאינו חייב משום האחריות והוא א"י לישבע. וי"ל דעכ"פ כשישבע בע"ח אז שלא נפרע יוכל לוקח לגבות מראובן ע"י האחריות ושוב הוי בע"ד ויכול להשביעו עכשיו כנ"ל משום אי טרפת. ובב"מ תי' תוס' באמר שמעון אין לי עדים כו'. וקשה ג"כ כנ"ל דלא יוכל לחזור עליו דהפסיד בעצמו כיון שיש עדים א"כ לל"ק לא שייך אי טירפך כנ"ל. וי"ל למאי דאמר לקמן ל"ק דבאחריות מצי הדר בי' ביצא עסיקין ולל"ב רק משום דא"ל אחוי טירפך כו' א"כ כאן דא"צ לשלם לו כנ"ל שוב יכול לחזור בו וחשוב בע"ד. אך לשון הגמ' אי מפקת כו' אינו מדויק. וי"ל כיון דהדין כן עכ"פ שוב חשיב בע"ד אף שלא יתחייב לשלם משום דאמר אין לי עדים כו' מ"מ לפי דברי התובע שמגיע לו באמת א"כ הדין הוא דעלי' הדר כיון שבאחריות ולדבריו מה שמפטר עצמו מהאחריות יהי' בשקר א"כ איך יאמר לאו בע"ד דידי את הא הוי בע"ד משום אי מפקת כו' ומדויק הלשון ולא מצי א"ל כו' היינו אף שבאמת לא יהי' חייב מ"מ לא מצי א"ל דלדבריו בע"ד הוא כנ"ל:

לכאורה א"ל עדים מטעם הודאה וא"כ אטו כשמודה לוקח שעדי פרעון דלוה שקרים לא יוכל לגבות ממנו והוי כלוה כופר וערב או לוקח מודה וצ"ל דאינו הודאה גמורה רק שלא יוכל להביאן לזכותו אבל לענין שיביאם הלוה לא הודה כלל ולא פסלם אף שיהי' ממילא זכותו. וממילא הוי כיב"ש שקנה מיב"ש (בכורות מ"ח) דנכסוהי ערבין כו' וכשא"י לגבות מלוה לא גבי מלוקח כנ"ל. וממילא אפשר דבנמצאת שדה שאינו שלו ואמר לוקח אין לו עדים לזכות לא יועיל שיביאם המוכר משום אי מפקת כו' כיון שאינו מטעם ערבות מהני הודאתו לגבי עצמו. אך כיון דאגלאי דלאו מכירה שוב יוכל המוכר לטורפו שיש לו עדים כנ"ל:

בא"ד דטענין ליתמי פרוע במיגו דמזויף כמו בהחזרתי במיגו דנאנסה אף דלא טענין להו נאנסה דל"ש. ולכאורה אינו מובן כלל דהא חזקה דשטרך בידי מ"ב רק כשיש מגו לבע"ד יש ראי' שטענתו אמת נגד החזקה. וממילא ביתמי שאין ראי' נגד החזקה מה יועיל מה שאלו טען אביהם הי' לו מיגו הא חזקה מורה שלא פרע ובודאי לא הי' טוען. ושם בפקדון י"ל דאין כאן חזקה דשבימ"ב כלל כיון שלעולם יהי' נאמן בשבועה מגו דנאנסה סמך ע"ז ושוב גם ליתמי טענין החזרתי דע"י מגו הוי טענה מצד עצמו כנ"ל. משא"כ בשטר כיון שבאמת אינו מזויף לא שייך דסמך על המגו דמסתמא ימצא קיום כנ"ל ואפשר דכיון שרואין שאין נמצא לקיום שייך ג"כ שידע דא"א לקיימו וסמך ע"ז להניח השטר כנ"ל. אך לשון תוס' לא משמע כן. ואפשר דרו"ש לטעמייהו דשל"ד ומה"ת אינו גובה מיורשים רק תקנו משום נעילת דלת והיכא דהוא עצמו הי' נאמן במגו לא שייך נ"ד וגם מיתמי לא גבי כנ"ל או דהוי ג"כ כיב"ש שקנה מיב"ש כו' דנכסוהי ערבין ובשלא יכול לגבות שיעבוד הגוף א"י לגבות מיתמי ג"כ ויש לדחות:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף