אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/צב

יום חמישי י"א תשרי תשפ"ג - מסכת כתובות דף צב

חובת המוכר לדון עם בעל חוב שבא לטרוף הקרקע

דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה

בגמרא במסכת כתובות (צב:): אמר אביי, ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות [- שאם יגבוה ממנו את השדה, בעלי חובות וכיו"ב, ישוב ויתבע ממונו מראובן], ואתא בעל חוב דראובן וקטריף לה מיניה. דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה [בבבא קמא (ח:) ובבבא מציעא (יד.) לשון הגמרא: ומשתעי דינא בהדיה], ולא מצי אמר ליה 'לאו בעל דברים דידי את'. משום דאמר ליה דמקפת מיניה עלי הדר [- מה שאתה מוציא ממנו יחזור עלי. רש"י].

ועוד מביאה הגמרא איכא דאמרי, שאפילו אם ראובן מכר את השדה שלא באחריות, גם כן יכול הוא לדון על טריפת השדה על ידי בעל חובו, ואינו יכול לטעון 'לאו בעל דברים דידי את', משום 'דאמר ליה לא ניחא לי דתהוי ליה לשמעון תרעומת עלי'.

דעת הר"ן והרמב"ן ושאר ראשונים שאינו חובה אלא שאין הבע"ח יכול לדחותו

וכתב הר"ן (ב"מ יד.) שהמבואר בדברי אביי ש'דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דיניה בהדיה', שהוא נושא ונותן כנגד בעל חובו הרוצה לטרוף את הקרקע שמכר ראובן לשמעון, היינו 'דאי אזיל לא מצי אידך למימר ליה לאו בעל דברים דידי את, אבל לאו דינא הוא דליזל בע"כ'. דהיינו שאף שלשון 'דינא הוא' משמע שזו חובתו, אין כאן כוונת הגמרא, אלא שאם רוצה יכול הוא לבוא בדין כנגד בעל חובו, אך אינו מחוייב בדבר.

והר"ן מביא מקור לדבריו, דהנה בהמשך הגמרא בכתובות (צב:-צג.) איתא: אמר אביי, ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות, ויצאו עליו עסיקין [- עוררין, הטוענים לבעלות על השדה]; עד שלא החזיק בה - יכול לחזור בו, משהחזיק בה - אינו יכול לחזור בו. משום דאמר ליה 'חייתא דקיטרי סברת וקבילת' [- שק קטן מלא קשרים סברת וקיבלת, והסכים לתת מעותיו אף שהוא ספק שמא יבואו עסיקין]. איכא דאמרי, אפילו באחריות נמי [- אינו יכול לשוב ולבקש את מעותיו], דאמר ליה 'אחוי טירפך ואשלם לך' [- שהעסיקין עדיין לא הוציאו את השדה, רק הקונה חושש שמא לבסוף תצא ממנו הקרקע, ועל טענה זו יכול להשיב המוכר 'אחוי טרפך ואשלם לך', דהיינו, אראה את השטר טירפא שכתבו לך בית דין על שהוציא מידך את השדה], ע"כ הסוגיא.

ומעתה מוכיח הר"ן, כשם שנתבאר בהמשך הסוגיא שיכול המוכר לטעון ללוקח 'אחוי טירפך ואשלם לך', כך גם יכול ראובן לטעון לשמעון, שלא ידון עם בעל חובו עתה, אלא רק אם יטרפו בית דין משמעון את השדה, אז יתבע ממנו את חיוב האחריות.

גם הריטב"א בכתובות (צב:) כתב שאף שגירסת הספרים לפנינו: דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה, מכל מקום "לאו למימרא דמיחייב ראובן למיזל ולאפצויי, דאדרבה אמר ליה אחוי לי טרפך ואשלם לך. אלא הכי קאמר, דדינא הוא דמצי ראובן למיזל ולמידן עימיה, ולא מצי בעל חוב למימר ליה לאו בעל דברים דידי את". ושוב הביא שיש נוסחאות שגורסין בהדיא "דינא הוא דאי אזיל ראובן ומפצי ליה, לא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את", דהיינו שכל הנידון הוא רק אחר שבא ראובן ודן עם בעל חובו, אך לא נתבאר בגמרא שראובן חייב לבוא ולדון.

וזה גם פירוש דברי הרמב"ן, שכתב: דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה, פירוש דינא הוא דאי אזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה (ו)לא מצי אידך למימר ליה לאו בעל דברים דידי את. ואיכא נוסחי דכתיב בהו הכי, דינא הוא דאי אזיל ראובן וכו', ע"כ. דהיינו שאין כוונת הגמרא לומר שהדין הוא שצריך ראובן ללכת ולדון עם בעל חובו, אלא רק שאם הלך ודן עמו, אין הבעל חוב יכול לטעון לאו בעל דברים דידי את. וברבינו קרשקש: ודוקא אי בעי למיזל מנפשיה, אבל אי לא בעי - לא אזיל, דאין כח לשמעון לכופו בכך, דיכול למימר ליה 'אחוי לי טירפך ואשלם לך'.

ראיית הראשונים מסברת הגמרא 'אחוי טירפך ואשלם לך'

ובנימוקי יוסף (ב"מ ח. מדפה"ר) הסיק אף הוא כדעת הר"ן ואף למד הכרח לדבר מהמשך הסוגיא, אך באופן אחר, וזה לשונו על המבואר בהמשך הסוגיא שיכול בעל הקרקע לומר ללוקח "אחוי טירפך ואשלם לך": ומכאן נראה להדיא דהא דאמרן לעיל דינא הוא וכו', לאו דליזיל על כרחיה קאמרינן, דהא אמר ליה 'אחוי טרפך', משמע דלא ידע איהו כי אזל חבריה לדינא, עכ"ד. דהיינו שמלשון הגמרא שאומר לו 'אחוי טרפך' משמע שאינו הולך בעצמו לדון על טענת העוררין, אלא הלוקח הוא שדן בבית דין ומראה את השטר טרפא למוכר.

וצ"ב מדוע הוצרך להביא הראיה מלשון הגמרא, ולא מתוכן הדין, וכדברי הריטב"א: דאדרבה אמר ליה אחוי לי טרפך ואשלם לך, או רבינו קרשקש: דאין כח לשמעון לכופו בכך, דיכול למימר ליה 'אחוי לי טירפך ואשלם לך'.

וחכם אחד (קובץ כולל משך חכמה אור יהושע, כתובות ח"ד, חורף תשנ"ב, עמוד מט) כתב ליישב את ראיית הראשונים מדברי הגמרא לענין 'אחוי טרפך ואשלם לך', שאמנם יש מהראשונים שביארו שהוראת הגמרא שיכול לומר לו 'אחוי טרפך ואשלם לך' מלמדתנו שהמוכר חייב בתנאי האחריות להחזיר את הפסד הלוקח, ואם כן נמצא שהגמרא עוסקת בחיובי המוכר - ואם כן היה לה גם להורות שעל המוכר לדון בדין זה. אך אפשר לומר בדעת רב האי גאון והסוברים כוותיה, שכל נידון הגמרא הוא רק ביחס לזכויות המוכר, דהיינו שאף שהלוקח רוצה לבטל את המקח בטענה שאינו רוצה לעסוק בקרקע שיש עליה עוררין [כמבואר בגמרא עד אימתי יכול לחזור בו ואימתי אין יכול לחזור בו], עם זאת יכול המוכר לטעון לעומתו שכיון שעדיין לא יצא שטר טרפא איני משלם לך, ו'אחוי טרפך ואשלם לך'. אך באמת אין נידון הגמרא לגבי עצם הנידון על הערעור, ויתכן שאכן המוכר הוא שיצטרך ללכת לבית דין ולדון בדבר.

ולפי זה יש לבאר הטעם שהנמוקי יוסף כשהביא הראיה, הביא הראיה מהלשון 'אחוי טרפך' שמשמע שהלוקח הולך בגפו לבית דין, ולא הוכיח מתוכן הדין והטענה שיכול לטעון לו 'אחוי טרפך' אשר מזה משמע שאין המוכר צריך לדון בדבר. אך לפמשנ"ת מגוף הטענה אין להביא ראיה, כי יתכן שהגמרא עוסקת רק בזכויות המוכר ולא בחובותיו, וכוונת הגמרא רק שאין הלוקח יכול לבטל את המקח בלי שטר טרפא. ולכן מעורר הנמוקי יוסף שמכל מקום מלשון הגמרא משמע שאין המוכר בא לדין.

תמיהת האור ישר שמלשון הש"ס משמע שדברי אביי כוללים שני דינים, חובה וזכות

ובספר אור הישר (לרבי שמואל יצחק הילמן זצ"ל, ראב"ד לונדון, כתובות שם) תמה על דעת הראשונים, הלא מלשון הש"ס משמע להדיא שיש בדברי אביי שני דינים: א' שדינא הוא על ראובן להתדיין עם הבעל חוב. ב' שהבעל חוב אינו יכול לדחותו בטענת 'לאו בעל דברים דידי את'. ואף שלמסקנת הגמרא אמרינן 'אחוי טירפך ואשלם לך', אבל זה רק לאיכא דאמרי בגמרא, ואילו בלישנא קמא בפשטות בא אביי להשמיענו את שני הדינים ביחד. ומכאן תמה על דברי הר"ן שנקט בפשטות שאין כוונת אביי לומר שדינא הוא דליזל, שהרי אמרו בסמוך 'אחוי טירפך ואשלם לך' - ולכאורה כל זה אינו אלא לאיכא דאמרי ולא ללישנא קמא. גם בדברי הרי"ף מעיר האור הישר, שבכתובות ובב"מ כתב כלשון הש"ס 'דינא הוא', ואילו בבבא קמא השמיט תיבות 'דינא הוא', וכגירסא שהביאו הראשונים.

וכתב בדרך אפשר שאכן אין כוונת הר"ן לפרש כן בדברי אביי, אלא רק להורות להלכה שפוסק בלישנא קמא כמו מסקנת הגמרא שיכול לומר 'אחוי טירפך ואשלם לך', אך ודאי אם לא כדברי האיכא דאמרי לא היתה מועילה טענת 'אחוי טירפך' ואביי בא לחדש את שני הדינים, שיכול לדון ושצריך לדון, והניח בצריך עיון.

דעת הרמ"ך והמהרש"ך שראובן חייב לדון עם בעל חובו

ואמנם השיטה מקובצת (יד.) כתב: ולענין פסק, כתב הרמ"ך ז"ל, וזה לשונו: ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות, ובא בעל חוב דראובן לטרפה עליה דראובן רמי לאשתעויי דינא בהדי מלוה ולסלוקי בזוזי, ע"כ. מבוארת דעת הרמ"ך שביאר דברי הגמרא כפשוטם ש'דינא הוא' היינו שכך חובתו לדון עם המלוה ולסלק תביעתו על השדה.

וכך הביא גם הבאר היטב (חו"מ סימן רכו סק"א) על מה שכתב השו"ע (ס"א): ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ובא לוי והוציא מיד שמעון, אם רצה ראובן לעשות דין עם לוי עושה, ואין לוי יכול לומר 'מה לי ולך והרי אין עליך אחריות'. שהרי ראובן אומר לו אין רצוני שיהיה לשמעון תרעומת עלי שהפסיד בגללי, ע"כ. והיינו שהשו"ע פסק כדעת הראשונים שדין הגמרא הוא רק שראובן יכול לדון עם בעל חובו, ואינו חייב. והביא על כך הבאר היטב הגהת בני חיי (הגהות טור): והרש"ך (ח"ג סימן י) כתב, דקושטא דמילתא דחייב לילך ולדון עמו.

ודברי השו"ע הם לשון הרמב"ם (מכירה פי"ט ה"ט) שכתב אף הוא: ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות, ובא לוי והוציאה מיד שמעון. אם רצה ראובן לעשות דין עם לוי עושה וכו'. ומדברי הרמב"ם דקדקו האחרונים שאף הוא סובר כדעת הר"ן ושאר הראשונים ש'דינא הוא' לאו דוקא וכוונת אביי שאם דן אין בעל חובו יכול לטעון כנגדו 'לאו בעל דברים דידי את'.

והנה האור הישר דקדק ממשמעות לשון הגמרא, שמשמע שאכן חובה על ראובן להיכנס בדין עם בעל חובו, אמנם לכאורה יש להבין הדבר מסברא, מדוע לדעת הרמ"ך והמהרש"ך תהיה חובה על ראובן לבוא בדין עם בעל חובו, שעה שהתביעה אינה כלפיו כי אם כלפי שמעון. ואף שמבואר בגמרא שמחמת סברת 'עלי דידי הדר' ממילא אין הבעל חוב יכול לדחותו בטענת 'לאו בעל דברים דידי את', אך עדיין קשה לומר שמכח סברא זו ייעשה בעל דבר עד כדי שהחובה לבוא בדין מוטלת עליו.

ביאור סברת הרמ"ך והרש"ך שבכלל חיוב האחריות לסלק את העוררים מע"ג הקרקע

ובספר מתנת יושר (ירושלים תשס"ז, סימן כ אות ב) הציע ביאור בדבר, שבאמת חיובו של ראובן הוא מדין האחריות, שכיון שיסוד דין האחריות הוא להעמיד את המקח בידי הלוקח, ממילא עיקר הדין הוא שיעמיד המוכר ביד הלוקח את גוף הקרקע, ולכן צריך לסלק ולפצות את כל המערערים שיש על הקרקע. וכיון שכאן יכול ראובן לדון עם הבעל חוב כדי לסלק תביעתו מעל גבי הקרקע, מכח סברת 'עלי דידי הדר', ממילא מחוייב לעשות כן מעיקר דין האחריות, להעמיד לשמעון את הקרקע שמכר לו.

והנה הגמרא בלישנא קמא העמידה את דינו של אביי במוכר שדה לשמעון באחריות, והאיכא דאמרי הוסיפו שדין זה הוא אפילו כשמכר לו שלא באחריות, כיון שיכול לטעון 'לא ניחא לי דתהוי ליה לשמעון תרעומת עלי'. וכתב המתנת יושר, שאם נבאר אכן שסברת הרמ"ך לחייב את ראובן לדון עם בעל חובו, היא מדין האחריות, נמצא שפרט זה המבואר בגמרא ש'דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה' - נאמר לכולי עלמא רק במוכר שדה באחריות. ומה שהוסיפה הגמרא 'ואיכא דאמרי אפילו שלא באחריות נמי', הוא רק ביחס לדין השני המבואר בדברי אביי 'ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את', שללישנא קמא הטעם שאינו יכול לומר כן הוא משום 'דאמר ליה דמפקת מיניה עלי הדר' - שסברא זו שייכת רק במכר באחריות, ולאיכא דאמרי הטעם הוא משום 'דאמר ליה לא ניחא לי דתהוי ליה לשמעון תרעומת עלי'.

וסברא זו מבוארת בדברי הנצי"ב במרומי שדה (ב"ק ח: ד"ה שם דינא), וזה לשונו: מחוייב הוא ראובן למיטרח לאוקמי בידו דשמעון, ולא סגי בהא שיפרע ללוקח אי מיטרף מיניה, דבכלל אחריות הוא למיקם קמיה.

וכתבו האחרונים ששורש הדבר כבר מבואר בדברי רב האי גאון (מקח וממכר שער כח) שם כתב: שיכול הלוקח לומר למוכר, דחה מעלי בעל חוב זה. והיכא שקיבל עליו אחריות - יש עליו לסלק בעל חוב דידיה. ולעולם יש על המוכר לפצות בעל חובו ולהדיחו מעל הקרקע, שישאר הקרקע ביד הלוקח. ואם לא היה ביד המוכר לפצות הבעל חוב... הרי מן הדין על המוכר שיחזיר את הדמים על עצמו בחוב עד שיפרע, עכ"ל. הרי להדיא שביאר שמכלל האחריות המוטלת על המוכר, לסלק את בעל חובו הרוצה לטרוף את הקרקע.

דחיית המתנת יושר להוכחת האחרונים מלשון הרמב"ם העוסק במכר שלא באחריות

ועפ"ז כתב (הערה קצט) לדחות את מה שהביאו האחרונים שמלשון הרמב"ם מבואר כדעת הראשונים, שרק אם 'רצה' ראובן לדון עם לוי, דן עמו, ומשמע שאם לא רצה אינו חייב. אמנם לפי מה שנתבאר שגם לדעת הרמ"ך והרש"ך שורש החיוב של ראובן לדון לוי בעל חובו, הוא מדין האחריות, והרי הרמב"ם העמיד דבריו באופן שמכר שדה שלא באחריות, ואם כן אין סתירה לדברי הרמ"ך והרש"ך מדברי הרמב"ם, ואפשר שהרמב"ם מודה לדבריהם, אם כי שיטה יחידאה היא ושאר הראשונים דעתם להדיא דלא כדעתם.

ואמנם לפי זה יש להעיר גם על הבאר היטב שעל דברי השו"ע, המעתיק דברי הרמב"ם בזה, כתב שהרש"ך כתב דקושטא דמילתא דחייב לילך ולדון עמו. והלא השולחן ערוך העמיד אף הוא את דבריו באופן שמכר שדה 'שלא באחריות', ואם כן אין הכרח שחולק בזה על דעת הרש"ך. אך עדיין יש לדקדק כן ממה שלא נחתו הרמב"ם והשו"ע לחלק בדבר זה, ולהזכיר שאם מכר השדה באחריות חייב ראובן להזדקק ולעשות דין עם לוי.