חידושי הרי"מ/כתובות/פז/ב

חידושי הרי"מ כתובות פז ב

דף פ"ז ע"ב

סבר רב"ח כו' ש"ד ותמוה אטו לא ידע מתני' דכל הנשבעין. וי"ל דהתם רק דס"ד בנתבע מודה מקצת או ע"א דכתב סתם שבועת ד' וס"ד דתובע ישבע ויטול. קמ"ל דפי' שבועת ד' כו' על הנתבע לפטור וכן פירש"י שם ויליף מולקח בעליו דקאי אשבועה דכ' מ"מ ושומרין אבל פוגמת וכה"ג י"ל מק"ו כמ"ש הרא"ש פ"ק דב"מ דע"א פוטר משבועה מק"ו דכח המוחזק מרובה כו' כ"ש כשמסייע כו' כן הק"ו ומה לפטור וכשיש דררא דממונא שמודה קצת אמרינן דאיתרע טענתו וחזקת ממון דידיה וחייב שבועה אשאר כ"ש בא להוציא עם החזקה דשטרך בידי מ"ב ואיתרע מקצת הראי' שבא להוציא ע"י דהא פרע קצת והניח השטר וכ"ש דאיתרע על השאר שיצטרך לשבע כנ"ל ומיושב בזה דהא הילך הוא דהא מה שמודית שנפרעת נמחל ובידו. משום דדוקא בנתבע פטור הילך דכשפורע המקצת אין השאר צירוף לו ואינו חייב כלום משא"כ בנוטל כנ"ל דעכ"פ החזקה דשבימ"ב ומודה שמקצת איתרע לא מהני כלל מה שנמחל דמ"מ איתרע כל הראי' שבא לגבות ע"י ושייך כ"ש לחייב שבועה. ואדרבא לכאור' מתני' דוקא כרב"ח דכל הנשבעין כו' ואלו נשבעין ונוטלין אף שהשבועה על הנתבע תקנו שישבע תובע ויטול דומיא דכל הנשבעין כו' משא"כ פוגם וע"א מה"ת על הנוטל ולא מיירי בזה. ודחי רבא רק מלשון כל הנשבעין כו'. ואף דלכאורה למה באמת לא ילפינן מק"ו הנ"ל דקרא ולקח בעליו קאי רק על כשנתבע מודה מקצת כנ"ל י"ל דפירכא איכא שפיר משום אישתמוטי כמ"ש תוס' דמה לנתבע שכן שייך משתמיט משא"כ בנוטל ומיושב קו' תוס' דאיכא שלישית כו'. דמה"ט הוא דלא ילפינן שיהי' מה"ת פוגם נשבע ונוטל כנ"ל. ופירכא ב' דשיעבוד קרקעות י"ל דרב"ח לא ס"ל כלל דלא מצינו רק קרקע עצמה דאימעו' ורק למ"ד הילך חייב איצטריך לשנוי' ריש ב"מ בסלעין דינרין משום ש"ק משא"כ לדידן. ור"י הוא דסבר פ' שה"ע בכופר במלוה שיש עליה שטר כו'. עוד י"ל דקאי לר"מ דמטלטלי משעבדי לכתובה. וא"כ הא בשטר קשה למה הוי ש"ק כיון דגם מטלטלי משעבדי. והא אדרבא קי"ל זוקקין. ועיקר שיעבוד הגוף לפרוע. וצ"ל כדאמר לעיל מ"ג בקנם ובו"פ דרבנן סברי עיקר כי תבע תבע בו"פ דלא שביק מידי דאי מודה פטור כו' ור"ש סבר עיקר קנס תבע דקיץ ואף דממילא חייב גם בו"פ מ"מ כיון שזה עיקר תביעתו פטור ע"ש. כן בהנ"ל כיון דעיקר שיעבוד המלוה אקרקע סמיך בשטר דלכך עשאו כמ"ש רש"י (ב"מ פ' א"נ) א"כ עיקר תביעתו הקרקע שיעבודו אף דממילא חיוב מטלטלין לא שביק כו' ותבע סתם מה שא"י להבריח כנ"ל אבל הנתבע שרוצה להפטר ודאי רוצה ליפטר מחיוב הפירעון וממילא לא יהיה השיעבוד קרקע א"כ לס"ד דרב"ח דפוגם כמודה מקצת מה שנפטר חשוב גם הודאת מטלטלין שטוען הבעל לפטור מלפרוע כנ"ל:

עוד י"ל דס"ד דרב"ח דהא משנה משמע גם תוך זמנו ופרעון לא שייך ת"ז רק חשש צררי כמ"ש תוס' משום כתובה תנאי ב"ד שייך צררי למשכון גם בגרושה להרבה פ'. וא"כ הצררי היה רק כשלא תגבה הכתובה יהיה לה זה לפירעון אבל עתה שבא לגבות הכתובה א"כ מה שטוען שנתקבלה דהיינו צררי תובעה והיא מוד' מקצת וסבר רב"ח דבמשכון כיון דקי"ל זה גובה וזה גובה כשיש נ"מ חשובה מודה במקצת. ואף דבמתני' דמלוה אומר סלע הלויתיך כו' וסלע היה שוה לא חשוב מ"מ היינו משום דשמואל מפסיד חובו כנגד המשכון א"כ לא שייך זה גובה וזה גובה כיון דאינו שומר שכר אין חיוב עליו רק הפסד החוב. משא"כ משכון בעין או שאר חיוב שפיר י"ל דחשיב מודה מקצת אף שיכול לתפסו על החוב וממילא גם ש' קרקעות לא הוי כשאר תביעה כנ"ל. ורבא דחי דדוקא נשבע ונפטר משא"כ כאן נהי דתובעה הצררי מ"מ כשתשבע לא יהיה פטור לחוד רק שתטול וגם כה"ג ליכא שבועה מה"ת מקרא דולקח בעליו כו' ומיושב דסיים רבא והיא נשבעת ונוטלת דמיותר. ולהנ"ל א"ש דנהי דיש תביעה עליה להחזיר המשכון מ"מ כשתשבע נוטלת כנ"ל ואימעוט מקרא ומתני' הנ"ל. ופריך ועוד אין כו' על שיעבוד קרקעות כו' היינו למ"ש תוס' דכל מ"מ לא משכחת מה"ת רק בל"ל קרקע או מחל וא"כ כיון דמטלטלי לא גבי כתובה גם מיני' וע"כ דא"ל קרקע א"כ אף שתובע אותה הצררי מ"מ משועבד הוא לה דאית ליה קרקע ומשועבד לעצמו מדר"נ כדאמר פסחים פ' כ"ש ובפרוזבל דאין לו ויש ללוה שלו חשיב קרקע כנ"ל והוי שיעבוד קרקע דאין נשבעין. ורב"ח דייק דמתני' משום צררי מדנקיט כתובה טפי משאר שטרות. מוכח דמיירי בשעת גירושין דתוך זמנו דכה"ג בשאר שטר י"ל דפטור משבועה להחולקין על הרמב"ם ובכתובה משום תנאי ב"ד שייך צררי גם ת"ז כנ"ל. וממילא י"ל דסבר גם בטוען פרעתיך מהני מיגו לחייב שבועה להרבה פוס' וא"ל מיגו דצררי שהי' חייבת שבועה דאורייתא כנ"ל ורבא דחי כנ"ל או דלטעמא דאדם פורע ת"ז ריש ב"ב א"כ מיירי בפרעון דאא"ל כנ"ל. רק להיפוך רבותא דבשבוע' נפרעת כנ"ל כמ"ש לעיל:

גם י"ל דרב"ח אף דפרע בתורת פירעון מ"מ רק ע"ד שתחזיר לו השטר כתובה וכמו במלוה בקנין דג"כ לוה קנה המעות ומ"מ כשאינו רוצה ליתן שטר צריך להחזיר מעות ההלואה ע"ש (ס' ל"ט ח"מ) דע"ד כן הלוהו והקנה לו כן י"ל בפירעון שאמר שאבד השטר ואח"כ נודע שהשטר בידו מחויב או להחזיר השטר או להחזיר המעות כיון שאינו מחויב כשהשטר בידו א"כ הקנה לו עד"כ כנ"ל. וכן משמע לקמן דמוקי הני זוזי קמאי במלוה ע"ש א"ש ואיך כיון שנתן בתורת פירעון ומה שיטעון שקר אינו פיקחות. רק כמ"ש א"ש דכיון שהשטר בידה וחזרה ותבעה עד שהוכרח לשלם נעשה למפרע מעות הפירעון גזל והלואה כמו מעמ"ל שכ' הרא"ש סוכה דנעשה גזל למפרע. וכן בהנ"ל כמפורש על תנאי שתחזיר השטר וממילא לדבריו שכבר פרע והיא תובעת בשטר שבידה תובע בע הוא מעות שפרע בתורת הלואה כנ"ל. וחשיבה מ"מ ודחי רבא דמ"מ כשתשבע שלא פרע תטול הוי נשבע ונוטלת כנ"ל. וכן מצאתי שבת (ע"ט) ברש"י ז"ל שם השטר שיכול לחזור לתבוע הפרעון כשאינו מחזיר ע"ש:

שבועה דאורייתא כו'. בתוס' פירשו לקמן גבי עד אחד שפרוע דנ"מ בין דאורייתא או דרבנן בחשודה דאי מן התורה לא גבי דמשאיל"מ ואי דרבנן נוטלת ע"ש. לכאורה למה לא פירשו גבי פוגמת הנ"מ כנ"ל. וכן רש"י ז"ל שלא פירש הנ"מ בחשוד כדברי התוס'. ויש לישב למאי דמבואר בח"מ (ס' נ"ה) דעת יש פוסקים דשטר שנפרע מקצתו לא גבי כלל ממשועבדים אף מקצת שלא נפרע כמו מוקדם דלא גבי מזמן שני. גזירה שמא יגבה מזמן ראשון כמו כן נפרע מקצתו שמא יפרע מקצת הב' ע"ש. וא"כ למ"ש תוס' ב"ב דלא הוי שטר שיעבוד קרקעות רק היכא דגבי ממשעבדי ע"ש פ' י"נ וא"כ בפוגמת דנפרע מקצתו ושוב לא גביא כלל בשטר ממשועבדים משום גזירה כנ"ל. וממילא לא הוי שיעבוד קרקעות כלל ומאי פריך רבא ארב"ח ועוד דהוי לי' ש"ק ואין לומר דהפירכא הוא דמאי דלא גבי בשטר שנפרע מקצתו הוא רק מדרבנן משום גזירה כנ"ל וא"כ עכ"פ שבועה דאורייתא לא הוי דמה"ת הוי שפיר ש"ק. דז"א דכיון שתיקנו חכמים דלא גבי ממשעבדי שוב השבועה מה"ת וכמ"ש תוס' ב"ב פ' ג"פ ופ"ק דב"מ למ"ד שיעבודא דאורייתא כו' דכיון שתיקנו חכמים דלא גבי ממשעבדי שוב איכא שבועות התורה ע"ש וגם כאן כנ"ל. אמנם הש"ך ז"ל פסק שם דגובה ממשעבדי שטר שנפרע מקצתו ע"ש ושפיר הוי ש"ק. והנה עיקר החילוק בין מוקדם נראה דהטעם כיון דנפרע ממשועבדים לא יפרע אלא בשבועה לא שייך הגזירה שמא יגבה מקצת שנפרע דלא חיישינן שישבע לשקר. משא"כ מוקדם דלענין הפירעון ישבע אמת שהוא מוקדם לא ידעו ע"ש בש"ך ז"ל שטעם זה עיקר. וא"כ מיושב כאן דליכא למימר כלל הנ"מ בין רב"ח לרבא בחשיד דאי הוי שבועה דאורייתא אינו נוטל ואי דרבנן נוטל בלא שבועה כמ"ש תוס'. דהא הטעם דדחי רבא בקושי' שני' דהוי לי' ש"ק. ואף דשייך הגזירה ואינו גובה כלל ממשועבדים. וע"כ כנ"ל דלא שייך הגזירה כיון שיצטרך שבועה. וא"כ זה שפיר באינו חשיד אבל בחשיד אי נימא דבשבועה דרבנן נוטל בלא שבועה וא"כ שוב שייך הגזירה כנ"ל דהא יגבה ממשעבדי בלא שבועה כיון שהוא חשיד ושבועות משועבדים רק דרבנן. וא"כ לא גבי גם המקצת שלא נפרע ממשועבדים כלל דשייך הגזירה כמו במוקדם וא"כ לא הוי ש"ק ושוב השבועה דאורייתא בחשיד גם לרבא בפוגמת ומפסיד כיון שהוא חשיד. וא"כ איך נימא הנ"מ אי השבועה דאורייתא אי דרבנן בפוגם אם היא חשודה דאינה מפסדת בדרבנן. והא ז"א דאי חשודה ובדרבנן אינה מפסדת שוב השבועה דאורייתא ומפסדת דלא הוי ש"ק דלא גבי כלל ממשועבדים כמו מוקדם כיון שיטול בלא שבועה בחשוד כנ"ל וא"כ אין נפקא מינה כלל לתירוץ ב' דרבא שהוא דרבנן משום ש"ק דממ"נ מפסדת בחשודה אי מפסיד בחשוד גם אי השבועה דרבנן ולא יגבה ממשועבדים בחשיד והוי ש"ק דגבי המחצה א"כ מפסיד גם כשהוא מדרבנן ואי אין מפסידין בדרבנן שוב מפסיד משום דהוא דאורייתא דלא הוי שיעבוד קרקעות כלל כנ"ל. ומיושב דלא כ' תוס' הנ"מ רק אהא דעד א' מעיד שפרוע דשייך הנ"מ בחשוד כנ"ל ולא אפוגם כנ"ל:

עוד י"ל דיש לדקדק דפריך רבא כל הנשבעין כו' והכא נשבעת ונוטלת. ומיותר הא על זה קאי וסגי דהוי אמר הא כל הנשבעין כו' וי"ל דטעמא דרב"ח דסבר כמ"ש תוס' סוטה (ד' כ"ה ע"ב) והמרדכי דבשטר דעומד לגבות ודאי ולא אתיליד בי' ריעותא גם ב"ה מודים דכגבוי דמי ע"ש. ולכך פסקו דלא מהני בשטר מחילה ע"פ ע"ש. ולכך סבר רב"ח דמיקרי נשבע ונפטר כיון דכגבוי דמי והוי כתובע ממנה הנכסים שהן כגבוי ומודה מקצת. אמנם התוס' כ' דהיכא דצריכין שבועה לא שייך עומד לגבות כגבוי ע"ש דהא אמרינן בשבועות דחשיב רק גורם לממון משום דמי יימר דמשתבע. וא"כ לכאורה הכא דנימא בפוגם דלכך חייב שבועות התורה משום עומד כו' דהוי נפטר. והא כיון דמחייבין אותו שבועה דאורייתא שוב לא הוי עומד לגבות כגבוי כיון שא"י לגבות בלא שבועה וכיון שאינו כגבוי שוב הוי ליטול וא"צ שבועה. וא"כ י"ל דבזה נחלקו דרב"ח סבר כיון דאי נימא דא"צ שבועה מה"ת דהוי נוטל שוב הוי לפטור דלאו כגבוי וחייב שבועת התורה. ורבא סבר להיפך דאי אפשר לומר שיחייב שבועה דא"כ הוי ליטול כנ"ל. ומדויק מאי דקאמר והכא נשבעת ונוטלת דאי יהי' הדין דנשבעת שוב הוי נוטלת וליכא ש"ד ודחה שפיר כנ"ל. או דסבר רב"ח כיון דבשעת הודאה קודם שפגם הי' כגבוי ומחוייב שבועה בשעת הודאה דאז הי' לפטור ואף שאחר ההודאה נעשה ליטול מ"מ כבר נתחייב שבועה. ירבא פליג כיון דבשעת ליטול כנ"ל:

אך לכאורה הקולות דמקילין משום שהוא דרבנן בלא נק"ח וכה"ג הא עכשיו דאמרינן שאינו נשבע מה"ת שוב יש עליו חייב שבועה מדאורייתא דכגבוי דמי כיון שא"צ לשבע וא"כ נהי דשבועת התורה לא הוי לרבא משום דא"א לפסוק שישבע מה"ת דא"כ יהי' פטור אבל עכשיו שפוסקין שא"צ שבועה שוב חייב מה"ת וא"כ יהי' גם השבועה דרבנן בנק"ח דכל הקולא הוא משום שמה"ת אין עליו שבועה משא"כ בהנ"ל. אך ז"א דעכשיו שתיקנו חכמים שבועה ג"כ אין כאן שבועה מה"ת עליו כלל דהוי נוטל משום מי יימר דמשתבע ולאו כגבוי כיון שיש מדרבנן שבועה ושוב אין השבועה רק מדרבנן ולא הוי בנק"ח כנ"ל:

אמנם בחשוד דנימא בשביל שהשבועה דרבנן יהי' נוטל בלא שבועה וז"א דאי יטול בלא שבועה שוב לא הוי נוטל דכגבוי כנ"ל ושוב איכא שבועה דאורייתא עליו וממילא אינו נוטל כלל דדוקא כשאין עליו שבועה מה"ת רק מדרבנן הוי תקנתא לתקנתא משא"כ בהנ"ל דאי נימא שיטול בלא שבועה שוב יש עליו שבועה מה"ת ולא יטול כלל כנ"ל. וא"כ ליכא למימר הנ"מ בחשודה דלהך טעמא דרבא דדחי משום דנשבעת ונוטלת אינו דאורייתא שוב אין נ"מ בחשוד דאז הוי שוב מה"ת כנ"ל. והוצרך רש"י ז"ל לומר להיפך כו'. אבל לדידן דאיכא גם טעמא אחרינ' דרבא משום דהוי שיעבוד קרקעות ממילא גם בחשוד הוי דרבנן ואינו מפסיד משא"כ לטעם דנשבע ונוטל לחוד אין נ"מ בחשוד כנ"ל דאי אינו מפסיד בדרבנן שוב כגבוי והוי מה"ת כנ"ל דהוי לפטור וליכא נ"מ הנ"ל:

עוד י"ל דהתוס' הקשו אכתי איכא שלישית דלא שייך אישתמוטי בנוטל ע"ש. והנה א"ל דקושית תוס' משום מיגו דחשיד אממון כו' דהתוס' בכמה דוכתי לא פירשו כן דקי"ל חשוד אממון לא חשיד אשבועה מה"ת וע"כ קושייתם משום מיגו דלא היתה פוגמת דגם עכשיו הוי העזה כיון דלא שייך מישתמיט וכמו שפירשו בדרבה ריש ב"מ ולעיל דהטעם דלא הוי העזה במ"מ משום מישתמיט. וי"ל דסבר מיגו לפטורי משבועה לא אמרינן ולכך חייב ולא מהני המיגו לפטורי לרב"ח. וא"כ מיושב דבחשיד דנימא משום שהוא מחויב שבועה דאורייתא לא יטול כלל שוב מהימן במיגו דהוי לממון ולהוציא אמרינן מיגו בשטר כנ"ל. וממילא אין נ"מ בחשוד דגם לרב"ח נוטל בלא שבועה דנאמן במיגו כנ"ל. ובכל מ"מ בחשוד לא מהימן במיגו אף דקי"ל מיגו דהעזה לממון אמרינן הטעם כמ"ש תוס' ב"ק דבמידי דכפירה שיצטרך לכפור יותר מעכשיו בטענה זו כה"ג לא אמרינן מיגו דהעזה אף לממון כנ"ל. משא"כ הכא דגם עכשיו הוי העזה דלא שייך מישתמיט ואין הטעם רק משום מיגו לפטורי משבועה כנ"ל:

תוס' ד"ה א"ר תימא כו' אישתמוטי כו'. אינו מובן דלפירש"י שם דמשום דלא נימא מיגו דחשיד צריך אישתמוטי א"כ אין חילוק בין אי השבועה מה"ת או דרבנן. ומדין נשבע ונוטל דייק הגמ' שם דל"א מיגו דחשיד או משום ס' מלוה כו'. וע"כ כוונת תוס' לשיטתם שם דאי לא שייך משתמיט הוי העזה גם במקצת וא"ל מיגו דלא פגמה. ומנ"ל לתוס' דרב"ח לא ס"ל כלל הא דמיפרע לא דייק דלמא ס"ל ג"כ דעכ"פ לא הוי העזה עכשיו דתולה משום דלא דווקא משא"כ אם תכפור הכל לא שייך לא דק כמ"ש תוס'. והיא כמו גבי שכר שכ' תוס' ור"ן שם דהוי מיגו דהעזה מה"ט דהנה חושבו לטרוד כו' ע"ש. וצ"ל דמשמע להו דמעיקרא לא ס"ל כלל הא דלא דייק. ועוד דאי ס"ל הא ע"כ לחנק בין שכיר דשקליה מבעה"ב וצריך לשלם וכאן לא הפסידוהו משום דאינו לא דייקא בודאי כמו טרוד התם וא"י להפסידה מספק ועכ"פ הוא כמו לר' יהודה התם דחשבו ספק טרוד ולכך כשמ"מ ויש על בעה"ב חיוב שבועה שוב חייב כיון דאין מניחין לישבע מספק א"כ כאן אין מפסידין אותה מס' משום דהיוא רק שבועה דרבנן ומדינא אין שבועה משא"כ לס"ד דרב"ח דשבועה דאורייתא א"כ אי הוי ס"ל לא דייקא אף שספק לא הי' נוטלת כלל והי' נשבע ונפטר וע"כ דלא ס"ל כלל לא דייקא כנ"ל ויש לדחות. ובל"ז הוי להו להקשות אף אם הי' שייך משתמיט מ"מ האי אי לא פגמה הוי מסייע לה שטרא ומעיזה כהך דסלעין דינרין מלוה אומר' ג' דקי"ל שם כר"ע דאי אמר ב' הוי מסייע כו' ואי שייך סברת תוס' דשם שרק בשביל הסיוע כו' א"כ גם ק' לא קשה וצ"ל דחזקה לא מיקרי סיוע כמו משמעות לשון השטר ודוחק דגבי גט חשיב סיוע ע"ש גבי שליש. גם יש לישב קושי' תוס' הנ"ל דהא קשה מה פריך רבה מ"מ מיגו דכ"ה לאביי דמשום ס' מלוה ישינה א"כ אינו ודאי גזלן ע"כ ועל השאר שאין לו ס' מלוה אינו רוצה לכפור. אך כמו כופר בהפקדון דפסול וכ' תוס' דל"ח לס' מלוה ישינה דאין ס' מוציא מידי ודאי לפנינו רק לענין שבועה דחייב רק דנימא מיגו דחשיד דאין תועלת אמרינן שמא ס' מ"י ע"ש וא"כ פריך שפיר כיון דא"ל מיגו דכ"ה ופטור דיש ראי' לפנינו שאמת לא אמרינן שמא ספק מ"י לבטל המיגו דאין ס' כו'. אמנם זה שפיר בשבועות מ"מ דלא שייך מיגו דחשיב דאישתמוטי בני טעם דס' מ"י שייך כנ"ל. דאין מבטלין המיגו משום ס' מלוה ישינה כנ"ל אבל בנוטל דלא שייך אשתמוטי א"כ מה דל"א מיגו דחשיד הוא רק משום ס' מ"י כאביי. וא"כ איך נפטרי' משבועה משום מיגו דכ"ה. הא אי יש לו ס' מ"י על המקצת שכופר ליכא מיגו כנ"ל. והא כל השבועה רק מחשש ס' מלוה ישינה וע"ז א"א לפטרו במיגו כנ"ל:

גמרא מדרבנן דפרע דייק כו' ורמי כו' דתידוק. לכאורה הא בשכיר משום דבע"ה טרוד שקלי' לשבועה מיני' ול"א דע"י השבועה יזכור כמ"ש תוס' שם כיון שכפר לא יודה ותקנו ששכיר נוטל אף דמדינא פטור וכ"ש כאן בנוטלת שלא דייקא כו' דשייך ג"כ כיון שהתחילה לכפור כו' והי' ראוי שישבע ויפטור מטעם הנ"ל. ולהר"ן שם בצירוף טעם כדי חייו דוקא תיקנו א"ש. וי"ל דכאן לא דמי להתם דבע"ה טרוד ואף שתקנו שבועה על בעה"ב מ"מ טרוד ואינו זוכר ויטעון שפרע רק ע"י שבועה יזכור דרמי אנפשי' שלא ישבע שקר וע"ז אמרינן כיון שהתחיל לכפור כו'. משא"כ בהא דמפרע לא דייק הוא בשעת מעשה דאין נ"מ משא"כ כדרמי רבנן שבועה עלה ויודעת שתצרך לישבע שוב דייקא בשעת פירעון ומדויק הלשון רמי רבנן כו' כ"ה דתידוק כנ"ל. וא"כ די מה שתקנו שבועה עלי' ולמה נפקיע בחנם דלא שייך כלל התחיל לכפור דלא התחיל לכפור עכשיו דיש עלי' שבועה כנ"ל. אך א"כ נשאר ק' תוס' דא"ל מיגו דלא שייך בדדמי דהא עכשיו דייקא. אך לא קשה דאם יהי' הדין דנאמנת במיגו בלא שבועה א"כ לעולם תפרע בלי שבועה ולא תידוק ושוב ל"ל מיגו דהוי בדדמי כנ"ל. וא"כ כמו שהי' התקנה לחייבה שבועה אף שפטורה מן הדין כן התקנה שלא תועיל המיגו כיון שאם יהי' הדין דנאמנת במיגו יהי' שלא כדין דלא יהי' מיגו כנ"ל. וא"כ י"ל דרש"י ז"ל סבר ג"כ כהרי"ף דבנוטל א"י להפך אף שבועה דרבנן דכל שאינו נשבע ל"ל ע"ש רק כאן בפוגם דעכשיו שכבר תקנו שבועה עלי' שוב דייקא וא"ל מיגו ואין עלי' חיוב שבועה כלל רק דא"א לפסוק לפטור מש"ה פוסקין לה שבועה אבל עכשיו שפיר יכולה להפך על הנתבע דהא אין עתה כלל שבועה עלי' מן הדין ובמה שיכולה להפך לא יגרע התקנה דתידוק שעכ"פ או שתצטרך לישבע או שישבע הלה ויפטור. ומיושב דלא פירש"י ז"ל לקמן נ"מ דהיפוך רק כאן כנ"ל. ומ"מ פשט לשון התוס' לא משמע כנ"ל רק דדמי לשכיר דגם עתה לא דייקא ורק משום השבועה תהי' רמי אנפשה וצ"ל כנ"ל דהתם משום כדי חייו כנ"ל. עוד י"ל כמ"ש לעיל דהא אי נימא לישקלי' רבנן מינה ולישדי' אבעל ויפטור א"כ שייך שבכוונה פורע מקצת כדי שיהי' נאמן על השאר דבשלמא משום כדי להטיל שבועה לא שייך שיכניס בספק כפירה כדי להשביע חנם. משא"כ אם יהי' נאמן לא יהי' איתרע כלל וא"כ א"א שיהי' הדין דישבע נתבע ויפטור כנ"ל:

לכאורה למה לא אמר רבא עיקר הטעם דמדרבנן שבועה עלי' משום דאיתרע השטר דכמו דפרע מקצת כן אפשר שפרע הכל ורש"י ז"ל שבועות פ' כ"ה במשנה פי' כן הטעם ע"ש מודה שקבלה מקצת ונמצא שאין לסמוך על שטר כתובתה ע"ש דמשמע דמטעם הנ"ל. וכאן לא הזכיר רבא כלל טעם הנ"ל. וצ"ל ג"כ כנ"ל דא"א שיהי' הדין דפטור לא איתרע כלל. או משום דלממון נאמנת במגו דלא פגמה. ושוב להפ' דכשצריך לממון מהני המיגו גם לפטור משבועה א"כ אדרבא הי' פטורה גם משבועה וצריך לטעם דלא דייק והוי בדדמי כנ"ל:

ומיושב מה דקשה ג"כ כיון דמדרבנן נשבעין על ש"ק א"צ לטעם אחר דמפרע כו' רק דהוי כמ"מ כסברת רב"ח. וצ"ל דבנוטל לא דמי כלל למ"מ דמה שמודה אינו רוצה ליטול כלל. ולהנ"ל י"ל דבאמת משני רק דהשבועה דרבנן כרב"ח כמ"מ רק כמ"ש הר"ן בסוגיא דשכיר דלכך בשכרו שלא בעדים נאמן אף דמיגו דהעזה משום דהשבועה רק תקנה מהני מגו כנ"ל ע"ש. ולכך בשלמא לרב"ח הי' ש"ד. משא"כ דמשני דרבנן א"כ שוב ליהמנא במגו דכ"ה אף דהעזה כיון שהיא רק דרבנן ולכך אמר דמפרע לא דייק והוי בדדמי כו' ואי דא"כ לשקלוה לשבועה מינה מסיק דרמי עלי' כו' דתידוק ושוב עכשיו דרמי עלי' שבועה דייקא כנ"ל ומ"מ ע"כ תקנו כנ"ל:

תוס' הקשו משכרו של"ב דמהני מיגו אף דטרוד. ובשבועות תרצו דמשקר מספק לודאי ונאמן שאין ס' אצלו דמשום טרוד רק מסופק ע"ש. וגם כאן נימא כן. וי"ל החילוק דשם כיון דמשקר מספק לודאי הי' יכול לומר לא שכרתיך ואף שזה יודע שוודאי שקר מ"מ הממון גם אז יהי' אצלו רק ס' גזל כיון שדומה לו שפרעו ואינו חייב לו כלום שפיר הוי מגו ונאמן שאין ס' אצלו משא"כ כאן אף שמשקרת לטעון מס' ודאי מ"מ ל"ל מגו שהי' כופרת הכל דיהי' השאר אצלה ודאי גזל וזה אינה רוצה כנ"ל:

עוד י"ל דשם דמחייבין בע"ה לשלם משום טרוד ותמהו תוס' שם אטו ודאי שכח. ולכך י"ל דדוקא משום דגם באינו שוכח טענתם שוה דאפשר שכיר טוען אמת דיש לדידן חזקת חיוב וג"כ אין ס' ממ"ו רק בברי פרעתי א"א להוציא רק בצירוף ברי ושמא. ולכך בספק שוכח משום טרוד חייבוהו חכמים דספק אם יש כאן ברי נגד חזקת חיוב. משא"כ כשיש לו מגו דאי אינו שוכח יש ראי' שאומר אמת שוב משום ס' שוכח א"א לחייבו כנ"ל. משא"כ פוגם דרק שבועה הוא דרמי עלה לטול שפיר משום ס' שוכח לחוד צריך לישבע כשנפרע דשמא לא דייק ולא מהני מגו כנ"ל. ולכך לא קשה מ"ש שיהי' הדין כמו בשכיר דלשקלי' ולשדי' אלוה דא"כ שפיר מהימן מיגו דכ"ה התובע וא"א להפסידו ממון מחשש לא דייק וגם בשכיר כן ביש לבעה"ב מיגו כנ"ל. גם דהכא כיון דלפעמים טרוד הוי שוב אינו מעיז עכשיו דתולה בטירדא ואם תכפור הכל ל"ש לא דייקא כמ"ש תוס' והוי מיגו דהעזה לפטורי משבועה דל"א. משא"כ התם דלממון ומה"ט גופי' י"ל דלא הפסידוהו לגמרי דלממון מהני המיגו כנ"ל:

פוגמת בעדים כו' פירש"י התקבלתי ק' ובפני עדים קבלתיו. משמע קצת אף דאין עדים בפנינו רק שאומרת כן ג"כ בעי דלדברי' לא איתרע דא"א דפרע כו' ואף דהוא אומר שלא בעדים הוי רק כפירת שבועה דאומרת בעדים ופטורה משבועה אם אמת כן. והי' מוכח דגם בנוטל אין נשבעין על כפירת שבועה דיש לספק קצת כיון דכל שלא נשבע אין לו וחשיב רק גורם לממון שוב י"ל דחשיב כפירת ממון דאם יודה יהי' רק גורם דאינו כממון כנ"ל. וכאן י"ל דרש"י מפרש הלשון פוגמת בעדים ולא אמר דעדים פוגמים. ולכך פירש שמודית שקיבלה בעדים. אך הא באמת גם כופרת הכל ועדים פוגמים ג"כ הדין כן דהוחזק כפרן אמקצת לא הוחזק אשאר. ואפשר כיון דשטר אחד הוא חשוב כאותו ממון. ועוד דהא שייך כמ"ש דאיתרע חזקה שטרך בידי מ"ב דהא פרע מקצת וי"ל שפרע הכל וצ"ל דהא עכ"פ האמין שהניח השטר בידה ושפיר מה דלא איתרע לא איתרע. אבל בהוחזק כפרן דמבואר בש"ע בנתן נאמנות ונודע שכפרן בטל דאדעתי' דהכי לא האמין א"כ י"ל כיון דכופרת הכל ויש עדים ובטל הנאמנות שוב לא גביא כלל דכמו דפרע מקצת יכול להיות הכל כנ"ל. ולכך פ' פוגמת שמודית שקבלה בעדים אבל שפיר העדים בפנינו. או אפשר דנקיט פוגמת בעדים דכ"ה יכול לפרוע הכל ולחזור ולתובעה והשבועה ש"ד מדר"ח קמייתא משא"כ פוגמת דלא תקח יותר. ודוחק. ומשמע דדוקא נקיט פוגמת בעדים כנ"ל:

א"א דפרעה בעדים כו'. לכאורה א"כ נאמן מגו דפרעתי השאר ג"כ בעדים והלכו למדה"י כמו במלוה למ"ד צריך לפרעו בעדים. וצ"ל כהפ' דלאו מיגו משום הרוצה לשקר כו' ולתוס' שם דהוי מגו צ"ל מיגו לחייב שבועה לא אמרינן. ועוד דאפשר אם יטעון שפרע הכל בפני עדים והלכו למדה"י תטול בלא שבועה דשייך שמא יוציא הלה. דשמא יבואו עדים ולא שייך בחשוד שאי"ל שתפסיד דהא אינו נאמן כלל לענין להפסידה:

ע"א כו' סבר רב"ח כו' מדלא קבעי הש"ס תרווייהו יהו ביחד סבר רב"ח פוגמת וע"א כו' משמע דגם אחר שדחה רבא בפוגמת מ"מ סבר רב"ח בע"א ש"ד ולמה וי"ל כק' תוס' דע"א א"א ללמוד ממ"מ ונשבעין על קרקעות. אך מנוטל קשה. וצ"ל גם בנוטל כיון דכ' לא יקום כו' והיינו כשב' מועילין לממון א' מהני לשבועה גם לטול כן שב' היו מפסידין הממון מהני א' לשבועה. ועוד ק"ו הוא כמ"ש לעיל דפוגם לא שייך למילף דהא מה שפוגם אינו רוצה ליטול כלל ולא חשיב הודאה כלל שתובע רק המותר. משא"כ ע"א שייך ק"ו וי"ל לרבא הטעם דלא ילפינן באמת ק"ו כנ"ל משום דלטול כשיש חיוב שבועה קי"ל דהוי רק גורם לממון משום מי יימר כו' כדאמר בשבועות נ"ב ואינו ממון. וא"כ במה שיחייבנו ע"א שבועה יהי' ע"א גם לממון דע"י השבועה אינו ממון משא"כ נתבע אף שמחויב שבועה ממונו בידו ואדרבא החיוב רק גורם כדאמר התם כנ"ל:

עוד י"ל למ"ש לעיל דהא תובעה שטר פרוע להחזיר לו ויש ע"א והשטר שוה אצלו ממון וכופרת ויש ש"ד לפטור רק דהוי שטרות דאין נשבעין שאין גופן ממון. אך למה שהקשו סמ"ע ומ"ב ס' שפ"ח דבשליש שהחזיר שטר למלוה לא חשיב גרמי ופטור ושורף חייב ומחלקי דלגבי מלוה מחוסר גוביינא ורק גרמא ע"ש והרבה חולקין דגם החזיר למלוה חייב מדד"ג. ובאמת קשה מחייב את הזכאי דלתוס' חשיב מזיק ועכ"פ גרמי. וכן עדים שהעידו שקר ס' א' דגם לחיוב חייבין ע"ש. ונראה לע"ד החלוק כדאמר בשבועות ל"ג הא קיימא שני' וכ' תוס' אף דכופר במלוה שיש עדים חייב כו' ותירצו דדוקא בליתנהו קמן משא"כ היכא דקיימי קמן כו' ע"ש. דענין הכפירה בב"ד שגם אחרים יש חשיב כפירת דברים דבלא"ה ממון ע"ש. כן חלוק הנ"ל בהחזיר למלוה שיצטרך לגבות ולהביא שטרו לב"ד חשיב רק גורם לממון שגם שטר עביד דמירכס כמו עדים כדאמר ר"ה שם ל"ז ע"ב. משא"כ עדים שהעידו שקר בב"ד לחיוב הא הוי קמן וכן חייב הזכאי דבב"ד קיימו שפיר הוי ממון כנ"ל. והנה ש"ך ז"ל ס' שפ"ח הוכיח דד"ג דרבנן מדאימעוט שטרות משבועה ואי שורף שטרות חייב מה"ת יתחייב שבועה ע"ש. ובאמת לא קשה בין לרמב"ם דקרקעות שתופר בורות כו' כיון שמסתעף מקרקע אמעוט ממילא כן בשטרות דחיוב הגרמי בא משטרות. ובין לראב"ד דדוקא בתבעו למלאות החפירות ע"ש ג"כ בנפקד הא תבעו להחזיר השטרות ואם יודה לא יהי' ממון רק השטר שיגבה בב"ד שיהי' רק גורם לממון כמחזיר למלוה כנ"ל דחשיב גורם לממון ושפיר פטור כנ"ל. וא"כ להנ"ל שייך דוקא בשטרות שעל אחרים משא"כ כאן דתובעת בשטר זה בב"ד והוא תובע להחזיר לו שטרו שכבר נפרע שפיר כפירה זו הוי כפירת ממון ממש כמו חייב הזכאי ועדים שקר לחיוב דהא כבר השטר בב"ד שעומד לגבות בו ע"י כפירתו וכשיודה תובע שפיר יהי' הודאת ממון לא גורם שיבוטל השטר מלגבות בו מה שכבר בב"ד לגבות כנ"ל. ושפיר ס"ד דרב"ח דחשיב ממון תביעות השטר:

והנה בהג"א הקשה למה צריך קרא למעט שטרות משבועה הא כל שטר הוי ש"ק ע"ש. וי"ל פשוט דגוף השטר ששוה למכור למ"ד מ"ש דאורייתא הוי כשאר מטלטלין השוה כסף כמ"ש תוס' פ' מרובה (ד' ע"א ע"ב) ד"ה וסבר ע"ש. וא"כ בשלמא לגבי תביעת מלוה ולוה עצמו כמו בסלעים דינרים הוי שטר ש"ק דזה עיקר תביעתו משא"כ כשתובע הנפקד להחזיר לו שטרות שעל אחרים אין דנין על הש"ק כלל רק חזרת השטר ששוה כסף כשאר מטלטלין לכך צריך מעוט משום דאין גופן ממון רק גורם כנ"ל. וא"כ נראה לפרש דהיינו דאמר רבא ב' תשובות היינו ממ"נ או מצד תביעתה הוי נשבע ונוטל ועוד אי נימא מצד תביעת הנתבע לתובע להחזיר השטר ויהי' חשיב נשבע ונפטר מחזרת השטר שוב הו"ל ש"ק דאין נשבעין כנ"ל. ומיושב דלא אמר הו"ל שטרות דאין נשבעין די"ל כנ"ל דנגד הלוה שרוצה מלוה לגבות בשטרו בב"ד שוב הוי ממון כנ"ל. רק פריך ממ"נ דנגד הלוה שוב הוי כפירת ש"ק דעיקר גבי' משיעבוד קרקע כנ"ל. ומה שיחשב מטלטלין ע"י ששוה למכור זה הוי שטרות נגד אחרים שיוכלו לגבות. ושפיר נקיט הפירכא דש"ק כנ"ל וא"כ י"ל דבזה נחלקו רב"ח ורבא דהא ב"ק (צ"ח ע"ב) בדבר הגורם כו' כממון בחמץ דבר שעיקרו ממון משא"כ שטרות ופירש"י ז"ל דעיקרו כלומר בתחלתו ממון קודם פסח ועכשיו אע"פ שאינו שוה כלום גורם לממון הוא משא"כ שטרות דמעולם לא הי' גופן ממון ע"ש והיינו משום שהי' ממון ועדיין גורם לא נפיק מתורת ממון כיון שהוא מקצת ממון גם הגורם חשיב ממון ע"ש. וכן אמר התם ב"ק (ק"ה ע"ב) דבעי רבא נשבע עליו כו' ולרבה פשיטא דהגורם כממון לענין שבועה והיינו גם כיון שכבר הי' שם ממון עליו ע"ש. וא"כ נהי דשטר לא חשיב לגבי אחרים שלא הי' בב"ד רק גורם מ"מ עכשיו שזה תובעו בשטר בב"ד דחשיב שוב ממון נגד הלוה והמלוה שעומד לגבות כנ"ל בעדים וכשיודה יבוטל מלגבות כנ"ל. רק דנגד הלוה והמלוה חשיב שיעבוד קרקעות ואין נשבעין. מ"מ שוב צריך לישבע מצד שהוא כמטלטלין דכופר בשטר שיכול למכרו וכשאר שוה כסף כנ"ל. ואף דלענין למכרו ונגד אחרים הוי שוב שטרות שהוא רק גורם מ"מ כיון שיש עליו שם ממון עתה שהוא בב"ד נגד הלוה אף דהוי ש"ק מ"מ ממון הוי ושוב גם הגורם שנגד אחרים ללוקח כנ"ל ג"כ חשיב ממון כדבר שעיקרו ממון דגם הגורם חשיב ממון דלא נפיק מתורת ממון כנ"ל ושפיר סבר רב"ח דנשבעין מה"ת כנ"ל מצד תביעת הנתבע השטר כנ"ל ולא חשיב ש"ק ולא שטרות כנ"ל. וממילא כיון שיש חיוב שבועה מה"ת ע"י כפירת השטר מחמת השוין למכור שנגד אחרים חשיב ג"כ ממון כנ"ל כיון שעיקרו ממון עתה שהיא בב"ד דמה שהיא ש"ק לענין שבועה אינו מגרע מלחשב ממון. א"כ שוב ע"י גלגול זוקקין וצריך לישבע גם מצד הגבוי מלוה אף שהוא ש"ק ולטול ג"כ דמה חלוק כנ"ל ורבא לטעמי' דמספקא ליה גם שם בחמץ שעיקרו ממון ונשאר גורם אי חשיב ממון ע"ש כנ"ל. או דס"ל דמ"מ עיקר תביעת הלוה אינו שיחזור לו השטר השוה למכור רק לבטלו שיודה ולא יגבה בו וזה הוי ש"ק א"כ עיקר קתבע ש"ק אף דממילא יש גם מטלטלין כנ"ל. ועוד כיון דמה שיחשב הגורם כממון מסתעף רק מחמת הש"ק שחשיב ממון שוב הוי כדמי קרקע להרמב"ם ז"ל כיון דמסתעף מקרקע פטור משבועה וכן הנ"ל דמה שיחשב ממון מסתעף מש"ק כנ"ל:

וא"כ י"ל דאף דבפוגם קיבל רב"ח ת' רבא היינו משום דלענין תביעתו להחזיר השטר שתתחייב משום מ"מ הוי הילך דמה שמודית בידו וממילא בטל כפקדון כנ"ל. ועוד דהוי הודאת ש"ק משא"כ בע"א כנ"ל. גם י"ל כיון דמכירת שטרות דרבנן סבר רבא דליכא ש"ד מצד שוי' השטר למכור דמה"ת רק גורם נגדי והוי ש"ק דהדרבנן לא משוי לי' ממון מה"ת כיון שלא הפקיעו הדאורייתא דהא יכול למחול משום שדרבנן כנ"ל. והי' מיושב בזה דברי הג"א שהקשו איך משביע בטענת אישתבע לי הא הוי ש"ק ע"ש ותמוה מאוד דאמר להדיא בש"ס דמדרבנן נשבעין. ולהנ"ל י"ל דמסיק שהשבועה מדרבנן ומדרבנן אינו ש"ק כלל דמצד תביעת השטר השוה למכור וזה מטלטלין דמדרבנן יכול למכור כנ"ל. משא"כ אישתבע לי דמצד תביעתו השטר כ"ה ולא הי' אז היסת רק לענין שלא יטול וזה הוי ש"ק כנ"ל. משא"כ בע"א או פוגם דמצד תביעת השטר הוי מ"מ או ע"א ושפיר נשבע כנ"ל:

ויש לישב בזה ג"כ רב"ח ורבא דהא לסברת תוס' שם ב"ק ע"א דשורף שטר חייב אף דקי"ל גורם לאו כממון משום ששוה למכור לכל העולם ע"ש. וא"כ לכאורה אין ללמוד ממה דמיעט רחמנא שטרות משבועה שיהי' פטור עכשיו דלמא מה"ת דא"י למכור שט"ח והוי רק גורם נגדו מעטי' קרא משא"כ אחר שתיקן מכירת שטרות י"ל דהוי ממון וחייב ש"ד. וי"ל דתלי' בהא אי מה דמצי מחיל רק משום דמכירת ש' דרבנן ולא הפקיעו הדאורייתא כנ"ל עדיין אין ש"ד דמה"ת א"י למכור משא"כ לר"ת דאף אי מה"ת ג"כ מהני מחילה משום ב' שיעבודים כו' שוב אף דמכירת ש' דרבנן מהני מה"ת ככל הפקר ב"ד הפקר מה"ת כיון שלא הניחו מה שיהי' קולא מצד שהוא דרבנן כמ"ש תוס' יבמות וסבר רב"ח ש"ד כנ"ל ורבא פליג כנ"ל. או דסבר רב"ח אף אי מ"ש דאורייתא מ"מ דוקא בנפקד שטרות נהי דלגבי מלוה התובע הוי ממון שיכול למוכרו מ"מ לגבי הנפקד אינו ממון דהוא א"י למכור שטר אחרים שאינו כתוב על שמו. והא כ' כי יתן כו' ומספקא לש"ס פ"ק דקדושין אי בתר נותן ומקבל אזלינן ולא הוי כפירת ממון נגדו. משא"כ פוגם וע"א שתובע להמלוה השטר שפיר הכפירה ממון דהא המלוה יכול למכור השטר כנ"ל. ושייך זוקקין כנ"ל. ורבא ס"ל כנ"ל:

עוד י"ל דסבר רב"ח דכר"מ אתי דמטלטלי משתעבדי כו' רק דנימא עיקר תבע ש"ק. וא"כ לכאורה כמו דאמרינן בו"פ תבע דלא שביק מידי דאי מודה לא מיפטר כו'. כן י"ל דלא שביק מטלטלין שאם יודה יתחייב שבועה ויתבע ש"ק שיהי' פטור אך ממ"נ אם קדמה פגימתה לתביעתו הוי קדמה הודאה לתביעה ואם טענתו קודמת שוב עיקר ש"ק תבע דמנין יודע אם תפגום שתהי' מ"מ ולא דמי להתם כנ"ל. משא"כ בע"א דיודע שיש לו ע"א י"ל דתבע עיקר החיוב מטלטלין כדי להשביע כנ"ל ולכך סבר רב"ח בע"א ש"ד אף שקיבל בפוגמת כנ"ל:

תוס' הקשו כמו דחילוק בב' כסף בין ע"א למ"מ כו' והקשו בסוף דעדיין נימא דשוה שיהי' הע"א מעיד על פרוטה והטענה תהי' בב' ע"ש. ולע"ד אינו מובן דבשלמא במ"מ שייך שהצריכה תורה ב"כ הטענה ואף שההודאה או הכפירה רק ש"פ מ"מ עכ"פ יהי' הפסק ב"ד על כל הב' כסף או חיוב תשלומין או שבועה משא"כ בע"א אם יהי' סגי כשמעיד רק על ש"פ א"כ על המותר מש"פ אין לא תשלומין ולא שבועה וכיון שפטור מה חילוק ועדיפות במה שטוען ב"כ מאם הי' טוען רק ש"פ שמעיד העד כיון שהטענה על המותר אינו כלום. ואי משום גלגול הא דנין על העיקר השבועה וכשאין עיקר אין גלגול. וי"ל דתו' ס"ל כמו שהקפידה תורה שיהי' הטענה ב"כ בין שההודאה ש"פ או הכפירה כדי שאחר הפסק יהי' הדין על כל הב"כ או לשלם או לישבע כן י"ל בע"א שצריך שיהי' טענתו ב"כ ואף שעד לא יהי' רק על ש"פ מ"מ אם יהי' חיוב שבועה על הש"פ נגד העד יהי' חיוב שבועה ע"י גלגול על כל הב"כ אם יש חיוב שבועה על הש"פ וממילא יש גלגול על הב"כ משא"כ אם הטענה פחות מב"כ שאף שיהי' חיוב שבועה נגד העד מ"מ יהי' הפסק על פחות מב"כ לא חייבתו תורה שבועה כנ"ל:

בתוס' תירצו לחלק בין מין הפטור משבועה. ולכאורה טעמא בעי מנ"ל לחלק. וי"ל דבלא טעם אין לחלק בין השבועות רק דלענין ב"כ י"ל כמו דאין ב"ד נזקקין לפחות מש"פ שאינו ממון כן אף דודאי ממון חשוב ש"פ ממון מ"מ ספק ממון להשביע עליו אמרה תורה דוקא ב"כ דהא א"י עם מי האמת ולא חשיב הספק פרוטה ממון רק ספק של ב"כ הוא כודאי ש"פ. ולכך בע"א דכ' תוס' בכמה דוכתי דכל שלא נשבע נגד העד הוי כשנים ולכך לא מהני מיגו נגדו דילפינן מלא יקום כו' ומה"ט נשבעין בע"א גם על ש"פ דכל שאינו נשבע חשיב ודאי חיוב וש"פ ממון כנ"ל. משא"כ לענין קרקע ושאר דברים דאימעוטי אף שהן ממון אין חילוק בין שבועות ע"א למ"מ כנ"ל. ולטעם זה גם שבועות שומרין הי' צריך ב"כ ע"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף