הפלאה/כתובות/פז/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
רשב"א
ריטב"א
מהרש"ל
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
הפלאה
חתם סופר
רש"ש
חידושי הרי"מ
אילת השחר
שיח השדה

שינון הדף בר"ת


הפלאה TriangleArrow-Left.png כתובות TriangleArrow-Left.png פז TriangleArrow-Left.png ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


גמרא סבר רמי ב"ח וכו' חדא דכל הנשבעים וכו'. כבר תמהו בזה המפרשים וכי לא ידע רב"ח מתניתין דשבועות כל הנשבעין שבתורה וכו' ולכאורה יש לומר דרב"ח סבירא ליה דשטר העומד לגבות כגבוי דמי וה"ל האשה כנשבע ונפטר ממה שטען הבעל שנתן לה מעות והוי ליה מודה במקצת גמור ורבא לטעמיה דס"ל דף פ"א דלאו כגבוי דמי ובזה נכון נמי דלפי מאי דסבר רב"ח לא ה"ל כפירת קרקעות דהרי אינו הכפירה אלא במעות שהוא תובע אותה שנתן לה ורבא השיב לו חדא דנשבע ונוטל הוא ותו דאפילו לפי דבריו כנ"ל עכ"פ ה"ל כפירת שיעבוד קרקעות דאכתי משתעבדי קרקע דידיה על החוב עצמו מדר' נתן כדקאמר רבא לקמן דף צ"ב לרמי בר חמא שם אי פיקח הוא מגבי ליה קרקע ויתומים שגבו קרקע ב"ח גובה מהם והיינו משום דמשתעבדי ליה קרקע דיליה מדר' נתן כדאיתא בפסחים דף ל"א. וק"ל:

עוד יש לומר דרמי ב"ח הוי מפרש מתניתין דשבועות כל הנשבעין שבתורה לאו כללא הוא דליכא שבועה דאורייתא בנוטל אלא הכי קאמר כל הנשבעין המפורשין בתורה הם לפטור אבל עכ"פ כ"ש הוא דהנוטל צריך לישבע לפ"ז יש לומר דמה שהשיב לו רבא חדא כל הנשבעין ה"פ לפמ"ש התוס' לעיל דף פ' ד"ה ישבע וכו'. והכא בסמוך ד"ה ואינו וכו' דכל היכא דתני לא יפרעו אלא בשבועה היינו דמדינא היה שיהיו נפרעין שלא בשבועה והתקינו שלא יפרעו אלא בשבועה אבל במקום דמדינא לא היה נוטל אפילו בשבועה קתני לשון נשבעין ונוטלין וכיון דבשבועה דאורייתא בודאי קי"ל דכל שאינו נשבע משלם א"כ אס"ד דהכא בפוגמת ה"ל שבועה דאורייתא לא ה"ל למינקט לשון לא תפרע אלא בשבועה דמשמע שהיה ראוי ליטול בלא שבועה אלא שהתקינו חכמים שבועה. אלא ה"ל למינקט נשבעת ונוטלת והיינו דקאמר רבא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין כדקתני במתניתין דשבועות ולא קתני נפטרין בשבועה אלא משום דשבועת התורה חמורה כ"כ דכל זמן שלא נשבע הוא בחזקת מחויב לשלם. וא"כ ה"נ היא נשבעת ונוטלת והכי ה"ל למינקט במתניתין. ומדנקט לא תפרע אלא בשבועה ש"מ תקנת חכמים הוא. ודוק:

תוס' ד"ה אמר רבא וכו' תימא לרשב"א וכו'. הנה לפירש"י בב"מ דף ג' דטעמא דקאמר רבא בכוליה בעי דלודי הוא משום דלא נימא מיגו דחשיד אממונא חשוד אשבועה. א"כ יש לומר דס"ל לרמי ב"ח כאביי דמסיק שם דחיישינן לספק מלוה ישנה. וזה שייך אפילו בנשבע ונוטל. ואפילו לפי' התוס' דבעינן טעמא דאשתמוטי שלא יאומן במיגו דכופר הכל כבר כתבנו לעיל דף י"ח דלטעמא דאביי דחיישינן לספק מלוה ישנה גם זה מתורץ דכיון דלא חשדינן ליה במשקר אלא בטעות ספק מלוה ישנה לא שייך מגו דשמא אין לו מלוה ישנה יותר. ותו דבמה שהוא מסתפק אינו כ"כ העזה משא"כ אם יכפור הכל ה"ל העזה. ויש לומר דרבא ורב"ח לשיטתייהו אזלי דלמאי דס"ל בשבועות דף מ"ה ע"ב דשבועת שומרים לא משכחת אלא באפקיד בשטר. משום דאמרינן מיגו דהעזה לאפטורי משבועה כמ"ש המפרשים שם דנאמן לומר נאנסו במיגו דכופר הכל הוא משום ספק מלוה ישנה כנ"ל. גם יש לומר לפי דעת הפוסקים דלא אמרינן מיגו להוציא ה"נ ה"ל להוציא אף דבשטרא מעליא אמרינן מיגו להוציא הא כתב הש"ך בדיני מיגו דלגבי כתובה לא אמרינן מיגו להוציא אפילו איכא שטרא כדמוכח ממ"ש התוס' לעיל דף ט' ע"ב ד"ה לא דקטעין וכו' ועמ"ש שם ואף דאמרינן בשבועות ריש פרק כל הנשבעין בכל שטר שפגמו צריך שבועה מכל מקום רב"ח דס"ל שבועה דאורייתא יש לומר במשנתינו דוקא. וק"ל:

גם יש לומר לשיטת רש"י הנ"ל דהא דקאמר רבה טעמא דאשתמוטי הוא משום מיגו דחשיד אממונא חשוד אשבועה יש לומר דלפי מאי דמסיק שם בב"מ דלא אמרינן מיגו דחשיד וכו' כמו שפרשו התוס' שם דהוא מדרבנן יש לומר דס"ל לרב"ח כיון דמדאורייתא אמרינן מיגו דחשיד וא"כ בנשבע ונוטל דלא שייך אשתמוטי כיון דאינו יכול לישבע א"י ליטול כדקי"ל בכל שבועה דאורייתא בחשוד שא"י לישבע משלם מדאורייתא כמ"ש התוס' בריש ב"מ. ה"נ בנוטל כל זמן שאינו נשבע אינו יכול ליטול. וא"כ דנהי דתיקנו חז"ל דלא אמרינן מיגו דחשיד וישבע ויטול עכ"פ יש לו דין כל חומר שבועה דאורייתא ונ"מ דלא מפכינן ליה כפירש"י. אך לענ"ד נראה דהא דאמר רבה ובכוליה בעי דלודי קשה לכאורה לפירש"י דמפרש דלא נימא מיגו דחשיד וכו' דאינו חיבור כלל לדבריו הראשונים דקאמר מפני מה אמרה תורה וכו' דהיינו שיאומן במיגו דכופר הכל בשלמא לפי' התוס' שם הכל מטעם מיגו דכופר הכל הוא ונראה דאף לפירש"י הוא אסוקי דבריו הראשונים דטעמא דאינו נאמן במיגו הוא משום דלא אמרינן מיגו דהעזה אלא משום דקי"ל דלאפטורי משבועה דוקא לא אמרינן מיגו דהעזה כמבואר בח"מ בסימן צ"ג ובש"ך סוף סימן פ"ב בדיני ממון אבל לאפטורי מממון אמרינן מיגו דהעזה א"כ אי נימא מיגו דחשיד מדאורייתא וא"י לישבע הדר ה"ל מיגו לאפטורי מממון ויאומן במיגו דכופר הכל להכי קאמר ובכוליה בעי דלודי וכו'. א"כ לפ"ז בנשבע ונוטל דלא שייך אשתמוטי ואמרינן מדאורייתא מיגו דחשיד הדר ה"ל לאפטורי מממון ונאמן במיגו דכופר הכל ומחוורתא כמו שכתבתי לעיל. ודוק:

פירש"י ד"ה שבועה דאורייתא ונפקא מיניה דלא מפכינן ליה צ"ע דהא פלוגתא הוא בשבועות אי מפכינן בדאורייתא וכמ"ש התוס' לקמן דף פ"ח ד"ה מייתי ליה וכו'. ומש"ה נדחק רש"י לקמן ריש דף פ"ח דנפקא מיני' לענין שבועה בשם ונקיטת חפץ. ונראה דיש לומר דס"ל לרש"י דמ"ד דס"ל דמהפכינן בדאורייתא לא מדאורייתא ממש קאמר כיון דכתיב בקרא ולקח בעליו ולא ישלם משמע דכל שאינו נשבע צריך לשלם ומה"ת נימא שיכול להפך וצ"ל דס"ל להך מ"ד דמהפכינן בדאורייתא דהא דאמרה תורה דכל שאינו נשבע צריך לשלם ואין שכנגדו צריך לישבע היינו משום דלא שייך נשבע ונוטל מן התורה כלל וכיון דתיקנו חז"ל שבועה אפילו בנוטלין ממילא שכיול להפך אפילו שבועה דאורייתא אבל לפי ס"ד דרב"ח דנשבע ונוטל הוא מן התורה א"כ כיון שאמרה תורה בנשבע ונפטר דא"י להפך וכל שאינו נשבע צריך לשלם ש"מ דגזירת הכתוב הוא דכל שאינו נשבע צריך לשלם ואין מהפך וממילא דלא תיקנו חז"ל ומכ"ש דא"ש לפמ"ש לעיל דרב"ח ע"כ ל"ל טעמא דאשתמוטי א"כ יש לומר דס"ל לרש"י ז"ל דטעמא דמ"ד דס"ל דמהפכינן בדאורייתא הוא מדרבנן דס"ל דהא דאמרה תורה דכל שאינו נשבע משלם בלא היפך שבועה משום דכשנגדו שנוטל לא שייך ביה אשתמוטי ושייך ביה מיגו דחשיד וה"ל כשניהם חשודים דחזרה שבועה למחויב לה ומשלם וכיון דמדרבנן תיקנו דלא אמרינן מיגו דחשיד שפיר יכול להפך אפילו שבועה דאורייתא משא"כ לרב"ח דל"ל טעמא דאשתמוטי כנ"ל בודאי לדידיה מוכח דאינו יכול להפך שבועה דאורייתא משא"כ לפי המסקנא לא פסיקא ליה לרש"י לכתוב נ"מ לענין היפוך כיון דפלוגתא הוא שם ודוק:

עוד יש לומר הא דפירש"י לקמן גבי אי פיקח הוא נ"מ אחרת ולא לענין היפוך משום דבאמת קי"ל בעד אחד מעיד שהיא פרועה אפילו הבעל טוען איני יודע יכול להשביעה. וכמ"ש לעיל מדברי התוס' לעיל דמוכח דס"ל הכי ומסתימת הפוסקים. ונראה לכאורה דבהא בודאי אינו יכול להפך עליו אפילו אם תאמר השבע לי שאין אתה יודע. דהא קי"ל דאינו יכול להשביעה בטענת שמא והרי היא אינה יכולה לטעון ברי שהוא יודע. וכמ"ש הב"ש בבד"ה בסימן פ"ז והביאו הש"ך דבשבועת השותפין אינו יכול להפך אפילו אם יאמר השבע לי דחשידת לי משום דאין משביעין בטענת שמא אף דבחדושינו שם כתבנו דדבריו ז"ל אינם מוכרחים דיש לומר כיון דאומר לו אשתבע לי דחשידת ליה ותטול א"צ טענת ברי דנשבע ונוטל נשבע אפילו על טענת שמא כדאיתא בח"מ סימן קמ"ו. מ"מ הכא שההיפוך הוא לישבע וליפטור. ודאי א"י להשביעו בשמא. וא"כ אפילו כשהבעל טוען ברי מ"מ כיון דקי"ל דיכול לחזור מפטור לפטור. יכול לחזור ולטעון איני יודע. וא"כ לא שייך לומר אי פיקח הוא מייתי לידי שבועה דאורייתא לענין היפוך. דהרי אי פיקח הוא יכול לטעון איני יודע. ומכ"ש לדעת הסוברים דאמרינן מיגו דאיני יודע דא"י להפך עליו משום דיש לו מיגו דאינו יודע ולכך כתב רש"י ז"ל נ"מ אחרת. משא"כ לעיל אם יאמר הבעל א"י פשיטא דאינו יכול להשביעו. אך באמת נ"ל דזה אינו דהכא שאני דכיון דה"ל למידע אם פרע לה יכולה להשביעו שא"י כדקי"ל בכל טוען מנה לי בידך והוא אומר איני יודע דצריך לישבע שא"י. והיינו משום דהוי ליה למידע. ועיין מ"ש לקמן בזה וק"ל:

תוס' ד"ה דמיפרע לא דייק וכו' ומיהו קשה לר"י וכו'. לולי דבריהם היה נראה דהכא בל"ז לא שייך לפטרו משבועה במיגו. כיון דקי"ל דאפילו בלא פוגם יכול לטעון אשתבע לי. אלא דאם לא טען אישתבע לי לא טענינן ליה. והיינו משום דבסתמא אמרינן שטרך בידי מאי בעי וא"א מיגו להשביע כמ"ש הב"ש סימן צ"ו אבל הכא בפוגם דהצריכו חז"ל שבועה משום דמיפרע לא דייק אין שייך להאמינה במיגו שלא היתה פוגמת. דהא גם איהו יש לו מיגו שהיה טוען אשתבע לי. וק"ל:

וכבר כתבנו לעיל דלשנויא דחיישינן לספק מלוה ישנה לא שייך מיגו כלל. ולרבה דל"ל טעמא דסמ"י הא איהו ס"ל דלא אמרינן מיגו דהעזה לפטור משבועה וה"נ ה"ל מיגו דהעזה. דהשתא אינו מעיז משום דמפרע לא דייק אין הבעל חושדה במשקר כל כך כמו אם תכפור הכל וכמ"ש הפוסקים בכה"ג בכמה דוכתין משא"כ בשכיר אף דהוא מיגו דהעזה מ"מ כיון דהתם ה"ל לאפטורי מממון דהשכיר נשבע ונוטל שפיר אמרינן מיגו דהעזה אלא דלפ"ז תקשה מאי מקשה התם א"כ שבועת שומרים היכי משכחת הא ה"ל מיגו דהעזה לאפטורי משבועיין וע"כ ס"ל דאמרינן מיגו דהעזה לאפטורי משבועה ולפמ"ש דרבא ורב"ח ע"כ דס"ל בכל מודה במקצת דאינו נאמן במיגו משום דחיישינן לספק מלוה ישנה ממילא דה"נ כן הוא. ואין מקום לקושית התוס'. וק"ל:

גמרא איבעיא להו פוחתת כתובתה וכו'. אע"ג דהכא לא שייך סברא דמיפרע לא דייק כמו שהקשה מהרש"א נראה משום דבאמת הא דלא קאמר רבא לעיל בפוגם דצריך שבועה משום דאיתרע ליה סברא דשטרך בידי מאי בעי שהרי פרע מקצתו ולא כתב הפרעון או החליף שטרו ולמה הוצרך לסברא דמיפרע לא דייק אלא משום דיש לומר דעיכבה השטר על המותר דהא יותר מזה אמרינן בב"ב דף ע' דיש לומר דאפשיטי דספרא זייר ליה משא"כ בפוחתת ע"כ איתרע חזקה דשטרך בידי מאי בעי דלמה יתן מתחלה שטר יתר על החוב וא"ל כיון דלא שייך חזקה דשטרך בידי מאי בעי א"כ אפילו בשבועה לא תטול זה אינו לפמ"ש לעיל לתרץ קושית התוס' ד"ה דמפרע וכו' דאינו נאמן במיגו דכופר הכל. משום דאיהו יש לו מיגו גם כן שיהיה אומר השבע לי משא"כ לענין ממון יש לה מיגו שלא היתה פוחתת וא"ל דה"ל מיגו דהעזה לא מבעיא לשיטת התוס' בריש ב"מ אף במודה במקצת ה"ל העזה ואפילו לדעת רש"י מ"מ לגבי ממון קי"ל דאמרינן מיגו דהעזה ולפמ"ש לעיל הטעם הוא משום דה"ל מיגו דהעזה לאפטורי משבועה יש לומר בפשטות דא"כ הכא לענין ממון נאמנת במיגו דפוגמת אלא דצריכה שבועה כמו פוגמת וק"ל. ומיושב נמי מה שהקשה מהרש"א דלמה לא תאומן בפוגמת במיגו דפוחתת דלפמ"ש לא שייך לענין שבועה מיגו משום דגם הוא יש לו מיגו שיהיה טוען השבע לי ותו דלפמ"ש לעיל דאינו נאמן משום מיגו דכופר הכל דה"ל מיגו דהעזה לאפטורי משבועה א"כ יש לומר דמהאי טעמא א"נ במיגו דפוחתת דהוי העזה משום דלא שייך דמיפר' לא דייק. וק"ל:

שם ת"ש פוחתת וכו'. לכאורה קשה מהאי ברייתא על רב"ח דס"ל דשבועה דאורייתא הוא מטעם מודה במקצת א"כ אף בפוחתת הוי שבועה דאורייתא. ואפשר לומר דמזה קצת ראיה לשיטת הראב"ד שהביאו הפוסקים בסימן פ"ח סעיף כ' דכל שאינו מודה לו באותו חוב ממש כיון שטענו בחוב אביו והודה לו בחוב עצמו לא ה"ל מודה במקצת. א"כ ה"נ כיון שהבעל טוען ברי שפרע לה והיא מודה לו בפחת אינו הודאה מענין הטענה ואין כאן מודה במקצת. וכן משמע לשון הש"ס דקאמר או דילמא הא לא קא מודה במקצת ומה"ט א"ש נמי דאינו נאמן לרב"ח פוגמת במיגו דפוחתת דהא כי היכי דלא מהימן כל מודה במקצת במיגו דכופר הכל. ה"נ הכא דכל טענו חיטים והודה לו בשעורים הוי ליה כופר הכל. וק"ל:


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון