אילת השחר/כתובות/פז/ב
דקא טעין מאתים וקא מודה לי' במאה. לכאורה הא הו"ל הילך, והי' אפשר דלא פריך לי' רבא מזה דהא בהילך לאו כו"ע ס"ל דפטור כמבואר בב"מ (דף ד'), או דיש לומר דכאן דהתביעה שאיני חייב לך וההודאה שאינך חייב לי רק מאה אין זה כהילך, דבמודה במקצת ואומר הילך הרי נמצא דאין תביעה על מה שכבר החזיר, היינו דאחרי הודאתו נמצא דבטל התביעה על החלק שהודה, וזה רק אם התביעה היא לשלם אז על המאה דמודה בהילך אין כאן תביעה לשלם, אבל כשהתביעה היא שילמתי, אז גם אחרי ההודאה לא בטל תביעתו ששילמתי, לכן בכה"ג אין פטור הילך והוי שפיר הודאה במקצת, אלא דזה גופא למה טענת שילמתי מקרי טענה שתוכל לגרום שבועה, קשה, אבל אם זה טענה לא מקרי הילך במה שמודה קצת להטענה הזאת.
וצ"ע הא קדמה הודאה לתביעה דהיא באה לתבוע מקצת ממה שהוא יתבע אח"כ, וכה"ג אין דין שבועה כמבואר בשבועות דף מ', אלא דגם זה אינו מוכרח שזה מוסכם לכל האמוראים לכן לא פריך לי' מזה.
דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין. פירש"י דילפינן מדכתיב ולקח בעליו ולא ישלם. משמע דבלי קרא הי' התובע נשבע אע"ג דהתובע אינו המודה במקצת אלא תובע הכל, הרי דס"ד דכשיש הודאה במקצת נשבע התובע הכל ולא המודה במקצת, א"כ כאן למה באמת לא נימא דהאיש ישבע ויפטר, דהא יש כאן מודה במקצת דהיינו היא ואז נשבע הבעל דהוא הכופר הכל, וכמו דהי' ס"ד בלי קרא דולקח, שהתובע שהוא תובע הכל נשבע ולא זה שמודה במקצת, דהא מה דנתמעט מלישבע הוא רק מפני שהוא נוטל, אבל כאן דהטוען טענת הכל הוא הנתבע א"כ ישבע ויפטר, ואף דעל רמי בר חמא שפיר מקשה כי הוא רצה לחייב את האשה שבועה דאורייתא, אבל למה באמת אין חייב הבעל שבועה להפטר מה"ת, וצ"ל דבין כך אנו יודעין דלא נשבע רק המודה במקצת ולא זה שטוען הכל, אלא דדרשינן דתמיד הנוטל אינו נשבע, אף במקום שהוא יהי' המודה במקצת כמו כאן או בשבועת ע"א.
דפרע דייק דמיפרע לא דייק. תימה האיך לא דייק, הרי יכול לבוא לידי איסור גזילה.
האי שטרא חספא בעלמא הוא וכו' אמנה היתה לי ביני לבינו. עי' קצוה"ח (סי' ק"צ סק"ז) דכתב דע"כ מיירי בשטר ראי' דאילו לקנין כיון דלא קנה כל האלף לא קנה כלום, ובנתיה"מ כתב דשטר התחייבות מהני אפילו על קצת, עי' רא"ש פ"ט דב"מ סימן ז'. ולהקצוה"ח צ"ע דאם מיירי דטוענת דהי' חיוב על הכל אלא דהבטיחה לו דלא תתבע אלא מנה, א"כ אפי' אם מיירי בשטר התחייבות א"ש דהא הי' התחייבות שלימה, ואם לפי טענתה לא הי' התחייבות על יותר, א"כ הא הוי שטר שקר וחספא בעלמא, וא"כ אפי' אם מיירי בשטר ראי' ג"כ צ"ע דלמה לא הוי כמזוייף, דמה לי מזוייף על הכל או מזוייף על קצת.
תוד"ה ואלו. עי' בהפלאה לעיל (דף פ') דדברי התוס' שם וכאן אזלי לפי הסברא בתוס' ב"מ (דף ה') דבחשוד בלא תקנה הי' נפטר בלי שבועה, משא"כ לאידך תירוצא דב"מ (דף ה') דמה"ת הו"ל מחויב שבועה ואיל"מ ורק מדרבנן הטילו שבועה על שכנגדו, א"כ מדחשיב שכנגדו חשוד על השבועה אע"ג דהחידוש הוא דצריך השכנגדו שבועה, הרי דחשיב גם אלו, ולמה לא חשיב כל הני דמתניתין כגון הבא ליפרע מיתומים ומלקוחות ופוגמת וע"א מעידה שהוא פרוע.
וצע"ק דלרוב הראשונים משמע דמעיקר הדין מה"ת חייב כדין מחויב שבועה ואין יכול לישבע משלם, ובחזו"א נוקט דגם התוס' בב"מ מוכרחים לסבור כן, עמש"כ בחו"מ סי' ט' סק"ג. ואפשר דכל השנויין דנשבעין ונוטלין נתחדש דבשבועה נוטלין היינו דמה"ת אין ראי' שמגיע להשכיר או לכל אלו ורבנן תיקנו דהשבועה תתן לו כח ראי' שיזכה בהממון, ובזה אלו שבמשנה אינו כן, דאדרבה בפשטות יש להמוציא שטר ראי' שמגיע לו להפרע, אבל מה שחשוד על השבועה מה"ת הי' חייב הא אין ראי' שחייב לשלם אליבא דאמת, כגון מודה במקצת החשוד, אטו משום דהוא חשוד הסברא נוטה שהוא באמת חייב עוד קצת, אלא גזה"כ הוא, ואז נמצא דרק ע"י השבועה מברר שמגיע לו, והוי כמו שכיר ואינך דרק בשבועה מברר דמגיע לו לזכות, אמנם מלשון התוס' לא משמע כל כך מש"כ.
תוד"ה ועוד. [הנמשך לדף פ"ח ע"א] מיהו קשה לי לעולם בעינן טענה עצמה שתי כסף בע"א כמו במודה במקצת והוא ודאי כפר לו השתי כסף אבל ע"א אין מעיד אלא בפרוטה. יש לעיין לשיטתם לעיל (דף י"ח בד"ה מפני) וכן ס"ל בב"מ (דף ג'), דע"א מחייב שבועה גם כשאין הבע"ד יודע לתבוע, כגון שע"א מעיד שאביו הלוה לו או שגנב ממנו, א"כ בהגזה"כ דשבועת ע"א אין תביעת התובע מוסיפה כלום וכל התביעה היא ע"י הע"א, א"כ מה מוסיף מה שהוא תובע שתי כסף, דהא תביעה זאת לא מעלה ולא מוריד, וכל הדין תביעה הגורם לשבועה הא הוא רק עדות הע"א, וא"כ הרי דלא בעי שתי כסף, משמע דס"ל כאן דצריך תביעת בעל דבר ודלא כמו דס"ל לעיל (כמדומני שהעירוני זה) וצ"ע.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |