חידושי הרי"מ/כתובות/יט/א

חידושי הרי"מ כתובות יט א

דף י"ט ע"א

אנוסים מ"ט. ותמי' הא ודאי דעדים נאמנים נגד החזקה דאין חותמין אלא בגדול אלא כאן משום אנן סהדי וכעדים שלא היו אלא פ"ע וקטנים. ואותו אנן סהדי הוא גם על אנוסים דהא חשיב תרי ותרי. ואי אמרינן כסברת תוספ' לעיל דלא חשיב קיום כיון שאומרים תוך כ"ד אנוסים א"כ גם קטנים ופ"ע הוי חזרה מהקיום ומה מהני החזקה דדייק ומחתים הא מ"מ הם חוזרים מהקיום ולא חשיב קיום. וכן מ"ש תוספ' לדמות זה אי אמרינן מיגו במקום חזקה ובעיא דפ"ק דב"ב כו' מהו דנין לזה הא ע"כ הך חזקה בתורת עדות הוא כיון דנימא דעדים לא יהיו נאמנים ואין לזה שייכות עם מיגו במקום חזקה דעלמא דהא עדים אחרים שאומרי' קטנים היו חשוב תרי ותרי:

ונראה ע"כ דבאנוסים מה דחשבינן לאנן סהדי הוא רק מחמת עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה כו'. ושוב בזה שאומרים תכ"ד מהקיום הוי חזרה לבטל הקיום לענין זה שהי' נכלל בחתימתן שאינם אנוסים כנ"ל. משא"כ קטנים ופ"ע דאף בלא עדותן שבשעת חתימה רק מצד עצמו אין להאמין להם שהמעשה אמת והיו פסולין משום דדייק כנ"ל לא שייך בזה דבטל הקיום כיון דמה שאנן סהדי שאין כדבריהם אינו מחמת קיום עדות הראשון רק מצד עצמו כנ"ל. אך מ"מ הא ודאי דעדים היו נאמנים נגד חזקה זו. אך הטעם דהא ודאי שעל אמירתן קטנים או פ"ע אין עליהם שם עדים בעדות זה כמ"ש לעיל דהא לדבריהם פסולין גם על עדות זה. וא"כ נהי דהוי תוך כ"ד מהקיום מ"מ אף דלא מקרי חוזר ומגיד מ"מ מאחר שאינם עדים על זה שוב אין כאן רק מיגו לחוד ולא מהני נגד החזקה דדייק ומחתים. ושפיר הקשו תוס' מהא דמיגו במקום חזקה כנ"ל. דבשלמא לענין אנוסים מחמת נפשות דיש עליהן שם עדים אז שפיר כיון דתוך כ"ד מהקיום ולאו חוזרין ומגידין מהני עדותן בתורת עדות דלענין זה שהיה נכלל בהקיום שאינם אנוסים וזה היה רק מצד קיום עדות הראשון כמ"ש לעיל והא מזה חוזרים בהן תוך כ"ד והוי כאלו לא העידו שאינם אנוסים ושוב נאמנים בתורת עדות שהיו אנוסים אף שנשאר הקיום דזה כו'. ושפיר נאמנין לגמרי. אבל קטנים ופ"ע נהי דבכל דוכתי חשבינן זה לעדות גמור שלא היו קטנים דהא בעדים אחרים שאומרים קטנים היו חשוב תרי ותרי כו'. אך כאן באין כ"י יממ"א אמרינן ג"כ שמה דחשיב לעדות שלא היו קטנים מצד קיום עדות הראשון של חתימתן דכמו שנחקרה כו' ע"ז שפיר מהני החזרה תוך כ"ד מהקיום ולא נשאר עדות שלא הי' קטנים אך מה בכך הא מ"מ אין כאן עדים שהיו קטנים ג"כ דבשלמא עדים אחרים דאומרים תוך כ"ד מהקיום קטנים שפיר נאמנים לגמרי דמאחר שמצד עדות הראשון שלא היו קטנים מצד הקיום מהני חזרתן ושוב נשאר עדותן שהיו קטנים בלי הכחשה ונאמנים לגמרי משא"כ הן עצמם נהי דבטל עדות הראשון לענין זה שלא היו קטנים. מ"מ הא גם ע"י שהיו קטנים אינם עדים דפסולין כנ"ל. ושוב אין כאן רק המיגו לחוד ושוב לא מהני במקום חזקה דמידק דייק ומחתים ומיושב שפיר וגם דברי תוס' דהוי ככל מיגו במקום חזקה כנ"ל. אך מ"מ י"ל דלא קשה קושיות תוס' דרבנן סברי דהא דבכל שטר לא מספקינן בקטנים ופ"ע ויכולין להוציא ממון הוא ג"כ רק משום דעדים החתומים כו' כנחקרה כו'. ואין מבטלין עדות ברור בספיקות כאלו. וא"כ כיון דלענין זה דכנחקרה מהני החזרה תוך כ"ד שאומרים קטנים כו'. ושוב אף דאין שם עדות שהיו קטנים ממילא אין יכולין להוציא בשטר זה מספק שמא קטנים ופ"ע היו מאחר דבטל הך דכמו שנחקרה. ור"מ סבר דמשום החזקה כו' מוציאין. ולכך אף דהוי חזרה כיון שאינם עדים ע"ז שוב מהני החזקה להוציא כנ"ל:

ובפשיטות י"ל קושית תוס' דרבנן סברי כמ"ש א לעיל דהא אי אנו מחזיקים שהיו קטנים או פ"ע ואנוסים גם שיהיה מלוה ע"פ שוב אין כאן חזקה כלל דמידק דייק דהא לא לוה כלל והפסולין חתמו לו שקר. ולא סברי כמ"ש לעיל דממ"נ לא להימני או דמשוי רשיעי או אמת והוי נגד חזקה דמידק דייק. דז"א דכיון דאין עושים עצמם רשעים בעדותם לא שייך אאמע"ר והם אומרים שאמת ופסולין רק נגד החזקה מעידין אבל עכ"פ הוי עדות. ושוב כשאנו דנין אף כנגד החזקה לא הוי דכיון דפסולין היה אין ראי' שאמת ור"מ סבר הך ממ"נ כנ"ל:

עוד י"ל מאחר דחשבינן עדים הח' על השטר כמו שהעידו שלא היו קטנים ופ"ע משום החזקה דדייק כו' דהא לכך אם אחרים אומרים קטנים ופ"ע הוי תרי ותרי. וא"כ שוב אם היו פסולי עדות משוי נפשייהו רשעים דנהי שהמלוה אמת מ"מ מה שחתמו סתם והעידו שאינם פסולי עדות זה הוא עדות שקר מאחר שבאמת פסולין ואינו שטר כלל ושפיר אין נאמנים אף במיגו כמו אנוסים מ' ממון כו'. דבשלמא אנוסים מחמת נפשות אף דחשבינן ג"כ כאלו העידו בחתימתן שאין אנוסין וחתמו שקר מאי בכך ששקר מ"מ הא היו אנוסים ע"ז ג"כ לחתום שאינם אנוסים וכיון דמחמת נפשות שפיר לא שייך אאמע"ר משא"כ בפ"ע שלא היו אנוסים רק משום דאמת מ"מ זה עדות שקר. וכן ממש"כ הר"ן ז"ל לקמן גבי תנאי כו' ע"ש רק דאם לאו החזקה דדייק לא הי' נכלל כלל בעדותם שאינם פ"ע. אבל כיון דחזקה כו' וכשמקוים גובין בו מלקוחות וסומכין על החזקה שאינם פ"ע ושוב נכלל זה בעדותם ומשוו נפשייהו רשעים כנ"ל. דא"ל כיון שהיו פ"ע אין עוברים אלא תענה אף שהעידו שקר ז"א דודאי רשעים הן שהעידו שאינם פסולין. דהא הוצרך רש"י ז"ל לומר בשביל שהוא המעשה אמת אינם רשעים. אבל אם היה שקר היה שייך גם בפסולין אאמע"ר כנ"ל. וכן בקטנים אף דלכאורה קטן לאו בר מצוות ואף שהעיד שקר לאו רשע הוא. מ"מ נראה דשייך ביה אאמע"ר כיון דרק משום דלאו בר דעת הוי כשוגג ואומר מותר דמ"מ אמרינן ביה אאמע"ר כמ"ש לעיל כיון שגוף הדבר שקר כנ"ל. ומיושב מה דהזכיר בש"ס פ"ע קודם דמלוה מידק דייק ואמר קטנים נמי כו' הא אדרבה קטנים פשוט טפי דבדר"ל הוזכר קטנים. וגם במשנה תנן קטנים קודם פ"ע ולמה מהפך הש"ס הא בשניהם הטעם שוה. ולמ"ש מיושב שפיר דבפ"ע ודאי שייך יותר כיון דאיכא חזקה דדייק כו' שוב הם רשעים לגמרי דבני דיעה נינהו והעידו שקר. רק קטנים נמי אף דלא שייך כ"כ אאמע"ר כמו בפ"ע דהא קטנים הוי וקאמר דנמי שייך ביה אאמע"ר כיון דגוף הדבר עולה אף שאינם בני דיעה כו' וטעמא דרבנן דמהימני. נראה דסברי דאין מעידים כלל בחתימתם שאינם פסולין רק על גוף המעשה. ואף שאנן מחזיקין אותם בסתם לכשרים משום דאמרה תורה שלא לחוש לפסול או משום חזקה אבל אין זה נקרא שהעידו הם כלל. ובאנוסים כ' תוס' שפיר דחשיב חוזר ומגיד בקושייתם דמאחר שאמרה תורה שלא לחוש לאנוסים שוב נשאר עדותן שהמעשה אמת והם חוזרין ששקר ומה בכך שלא העידו שאינם אנוסים. וכן בכ"י יממ"א בקטנים ופ"ע ג"כ כנ"ל מאחר דעדים החעה"ש כמש"נ בב"ד ואמרה תורה שלא לחוש לפ"ע הוי חוזר ומגיד לענין ביטול השטר דהא עדות החתימה עדות כשר על המעשה דהתורה אמרה שלא לחוש לפ"ע. וכן בעדים אחרים חשיב תרי ותרי על קטנים ופ"ע מצד ביטול השטר דעדות הראשון הוי עדות כשר ככל עדיות דהשטר כשר. מאחר שהתורה אמרה שלא לחוש בעדות לפסול. אבל לא בשביל דחשיב שהעידו שאינם פסולים כנ"ל. ולכך ממילא באין כ"י יממ"א דלענין ביטול השטר לא הוי חוזר ומגיד דהוא תוך כ"ד מקיום שוב לא שייך כלל אאמע"ר כיון שלא העידו מעולם שאינם פ"ע וקטנים כנ"ל רק מצד גזה"כ היו דנין ומחייבין או מחזקה כנ"ל. ומאחר שהיו פ"ע לא היה החזקה דהא לא דייק כנ"ל:

גם י"ל דלענין קטנים ופ"ע שייך שפיר מ"ש לעיל דנהי דעל עצמו אין אדם מע"ר מ"מ מה שמעיד כ"א על עד הב' ג"כ נאמן במיגו דלא שייך אאמע"ר רק באנוסים מ"מ כמ"ש לעיל דצריך לשלם והוי נוגע גמור על הב' אבל בקטנים ופ"ע שהמעשה אמת וא"צ לשלם אינו נוגע ונאמן על הב' כנ"ל:

בגמרא אמר ר"ח קסבר ר"מ עדים כו' יהרגו ואל יחתמו שקר כו'. ותמוה מאוד שלא מצאנו מי שחולק אהא דוחי בהם דפ"נ דוחה שאר עבירות שבת וי"ה. ולמה יהיה עדות שקר חמור. עוד תמוה מאי דדחי רבא אלו אתי לקמן לאמלוכי כו' חתמיתו ולא תתקטלון השתא נימא להו אמאי חתמיתו מהו זה הלשון הא ר"ח קאמר דאלו אתי לאמלוכי אמרינן להו שיהרגו. ואי דחי דאין כן היה לו לומר שאין סברא שיהרגו כו'. ורמב"ן וראשונים ז"ל נדחקו מאוד ובשיטה מקובצת ולא ראיתי פירוש מספיק. ולענ"ד נראה לפרש בעזה"י כפשוטו דהנה לשון הטור ח"מ שנ"ט ואפילו אם הוא בסכנת מות ובא לגזול את חבירו ולהציל נפשו אסור לו לגזול אם לא ע"ד לשלם וודאי אין לך דבר שעומד בפני פ"נ לכך הוא רשאי ליטלו ולהציל נפשו אבל לא יקחנו אלא על דעת לשלם כו'. והוא לשון הרא"ש פ' הכונס אש"ס דאמר גדישין דשעורין דישראל הוי ובעי מהו למיקלינהו כו' דהא לא מיבעי ליה אי שרי למיקלינהו להציל כו' דפשיטא דשרי רק בעי אי שרי למקלינהו אדעתא שיפטר ופשיט אסור להציל עצמו בממון חבירו דליפטר אלא יציל וישלם כו' ע"ש. והנה אין לשון הטור מובן מ"ש בתחלה דאף במקום סכנה אסור כו' דע"כ הטעם דאסור דלענין זה אין פקוח נפש שיקח ע"ד שלא לשלם כיון שאפשר ליקח ע"ד לשלם ולא מיקרי כלל במקום סכנה לענין זה. ולמה הוצרך לומר דאסור אף במקום סכנה. הוי ליה למימר רק לענין התשלומין דאף דמותר לו מ"מ חייב לשלם כדאמר בש"ס מציל עצמו בממון חבירו חייב. דאין לומר דאם עבר ולקח ע"ד לפטור באמת פטור רק דאסור לעשות כן. דאין משמע כן כלל בש"ס רק דחייב בכל מקום מציל עצמו בממון חבירו וגם בטור וש"ע לא חילק כלל בענין החיוב תשלומין כנ"ל. וגם לשון הש"ס קשה דבעי מהו למיקליי' כו' ולפי' הרא"ש הא אין הבעי' כלל אי מותר או אסור דודאי מותר רק לענין החיוב. וגם מה דפשיט ליה אסור להציל עצמו בממון חבירו הא באמת מותר רק ע"ד לשלם וזה לא הוזכר כלל בגמרא והעיקר חסר כיון שעכ"פ רשאי להציל רק בין ע"ד לשלם או ע"ד לפטור ולמה נקט הבעי' ובפשיטות סתם או מותר כנ"ל. ונראה פשוט דאם לא היה אסור והי' הדין דרשאי ליקח ממון חבירו להציל נפשות לא היה חיוב כלל עליו לשלם דכיון שאינו עובר אלא תגזול ומותר לכתחלה אין כאן עשה דוהשיב כמ"ש רש"י בסנהדרין נ"ז להיפך דתלי רחמנא הלאו בעשה כשאין העשה דוהשיב אין הלאו ע"ש וכמ"ש להיפך דכשאין הלאו דאין החיוב השבה דהא עשה אינו רק תיקון הלאו. ואף דעכ"פ הוא ממון חבירו ובמה קנאו זה רק כשהוא בעין אבל כשנתנו לאחר שרק מטעם חיוב אחריות ואין חיוב עליו כשאינו גזלן. ועוד דאפי' כשהוא בעין ג"כ אינו חייב רק משום חיוב העשה דוהשיב כמבואר בגזל נכרי בש"ס דאי מותר הוא שנו ולא אמרינן במה קנאו דגזלן יש לו מקצת קנין ומה"ט שינוי קונה כמ"ש תוס' פרק הכונס ע"ש:

אך משום דהא לא נדחה רק משום פיקוח נפש וכמו שאם היה יכול להציל במעות של עצמו היה חייב כן מאחר שיש בידו ליקח ע"ד לשלם שוב אסור לו ליקח ע"ד לפטור וממילא אם לקח ע"ד לפטור שוב יש כאן איסור גזל ושוב ממילא חייב לשלם ככל גזל כיון שיש איסור לא תגזול וממ"נ חייב בין שלוקח ע"מ לשלם ובין לקח ע"ד לפטור ושפיר הוצרך הטור לומר דאסור אף במקום סכנה משום דיכול ליקח ע"ד לשלם וכיון שאסור ליקח ע"ד לפטור שוב חייב כנ"ל. וכן בש"ס אמר שפיר דאסור להציל עצמו בממון חבירו היינו כיון שאפשר לו ליקח עד לשלם שוב אסור להציל בממון חבירו שלא ישלם וממילא חייב. ועיקר הבעיא הי' אי מותר למקליא כו' דלכאור' אין עליו חיוב שיקח ע"ד לשלם כיון שצריך ליקח משום פ"נ. והא במשנה פיאה פ"ה מ"ד בע"ה עובר ממקום למקום ונצרך ליטול דסבר ת"ק דנוטל ולכשיבא לביתו ישלם וחכמים סברי עני היה באותה שעה כו' ופטור ואף דהא לענין זה לא היה עני דהיה אפשר לו ליקח ע"ד לשלם ואינו נצרך ליקח ע"ד לפטור מ"מ אמרינן כיון שרשאי אז ליקח שוב למה נטיל עליו חיוב ליקח ע"ד לשלם וכן בהנ"ל מאחר דמשום פ"נ רשאי ליקח לא יהיה עליו חיוב כלל ליקח ע"ד לשלם. אך החילוק פשוט דשם הוא היתר דכיון שהיה עני מותר ליקח לקט שו"פ ואין עליו חיוב ליקח ע"ד לשלם. אבל כאן דבאמת יש איסור גזל רק שנדחה מפני פקוח נפש ועל מה שאינו פ"נ לא נדחה כלל וכיון דלענין ליקח ע"ד לפטור אין כאן פ"נ שוב נשאר זה באיסורו ליקח ע"ד ליפטור. וזה נראה פי' הפלוגתא שם בפיאה דת"ק סבר דמותר רק משום שנצרך באותה שעה אבל לענין ליקח ע"ד לפטור אינו ושפיר חייב כשיגיע לביתו וחכמים סברי עני היה כו' והיה מותר לגמרי וממילא אין חיוב עליו כנ"ל. וגם כאן היה זה הבעיא כיון שמותר ליקח שוב מותר ליקח סתם ואין חייב ליקח ע"ד לשלם ופטור ממילא כשלקח כיון שאין איסור גזל ובעי שפיר מהו להציל כו' ופשיט דאסור כנ"ל כיון שבידו כו' וממילא כשעבר ולקח חייב שעשה שפיר איסור גזל כנ"ל:

אך לכאורה מ"מ כיון שאינו רוצה ליקח ע"ד לשלם מ"מ יש כאן פקוח נפש ומותר ליקח ע"ד לפטור דאם לא יקח יהרג מאחר שאינו רוצה ליקח ע"ד לשלם. דז"א כמו בעשה דוח' ל"ת כשאפשר לקיים שניהם לא דחי כלל וגם כאן מה שפ"נ דוחה האיסור היינו כשא"א בענין אחר אבל כשבידו שלא לעבור האיסור ולהציל עצמו באופן היתר אף שאינו רוצה שוב לא דחי זה הפ"נ האיסור כלל ויהרג ואל יעבור ומתחייב בנפשו וכמו דקי"ל בעשה סוכה ואינו עושה דמכין אותו עד שתצא נפשו כו' ואין הפ"נ דוחה העשה משום דבידו לקיים ולא להרוג אותו שפיר כשאינו רוצה לקיים יהרג ומכ"ש בלאו דגזל מאחר שבידו לקיים האיסור וליקח ע"ד לשלם שוב כשאינו רוצה אף שיהרג מה בכך באמת הדין כה"ג דיהרג ואל יעבור דהא בידו שלא יהרג ולא יעבור האיסור וממילא אינו דוחה כלל. ושפיר חייב לשלם כנ"ל. וא"כ מיושב כאן דמיירי שחתמו שקר שלא ע"ד לשלם ללוה שעשו לו היזק וזהו אסור להציל עצמו בממון חבירו ע"ד לפטור אף שהוא מחמת נפשות כנ"ל וא"כ שפיר שייך גם באומרים אנוסי' מחמת נפשות אאמע"ר כיון שאומרים שחתמו שקר שלא ע"מ לשלם. אך לכאורה אינו ענין להחתימה שקר דזה היה מותר רק מה שעשו שלא ע"מ לשלם. אולם למ"ש שפיר האיסור הוא גוף הגזנה והחתימה. דכיון שאפשר לו להציל במה שלא יגזול או לעשות ע"ד לשלם שוב כשאינו רוצה אינו דוחה כלל הפ"נ האיסור כיון שבידו לקיים ושוב שייך אאמע"ר על גוף החתימה שקר דכיון שלא רצו לחתום ע"מ לשלם שוב לא נדחה כלל איסור גזל וח' שקר ולא הי' רשאין לחתום שקר אף שיהרגו אם לא יחתמו אין משגיחין והדין באמת יהרגו ואל יחתמו כיון שבידם להציל בהיתר ואינם רוצים כנ"ל:

ומיושב שפיר לשון הש"ס כפשטי' דסבר ר"מ עדים שאמרו כו' חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר היינו כשאפשר להם ע"מ לשלם שוב כשאין רוצים הדין כנ"ל. ושוב כשאומרים שח' שקר ע"ד לפטור משוי רשעים על גוף הח' לא על מה שעשו ע"ד לפטור וסבר ר"מ דא"נ משום אאמע"ר. ודחי רבא השתא אלו אתי לקמן לאמלוכי אמרינן להו זילו חתימו כו' היינו דהא גם לדידך היינו מצוין אותן לחתום שקר דהוא פ"נ רק שהיינו מצוין אותם לחתום שקר ע"ד לשלם כנ"ל אכן מגוף הח' שקר לא היינו מונעין אותם כלל. ואיך השתא דחתמו נימא אמאי חתמיתו כו' ונאמר על החתימה שקר אאמע"ר הא זה מה שנאמין על שה"ח שקר זה אינו רשעות כלל. ונהי דסבר כנ"ל. וכשלא היו רוצין ע"ד לשלם הדין דיהרג אבל עכ"פ מ"מ עיקר האיסור שהיינו מצוין אותן שיחתמו וע"ד לשלם ואיך לא נאמין על הח' ששקר משום אאמע"ר כנ"ל. ומיושב שפיר. ועוד דסבר רבא דע"ז שפיר פלגינן דבוריה שח' שקר והיה ע"ד לשלם דע"ז לא שייך תירוצי תוס' דלעיל. והחילוק ג"כ כנ"ל דלרב חסדא בעיקר העדות משים עצמו רשע כיון שלא רצה ע"ד לשלם ושוב לא פלגינן כתירוץ ג' של התו' ודחי רבא הא היו רשאין ואין זה עיקר האיסור מה שחתמו שקר ושוב שייך פלגינן כנ"ל:

גם יש לפרש למאי דמבואר ב"ק פ' הג' בתרא וטור וש"ע סי' שפ"ח באנסוהו להראות פטור לשלם ואין זה נקרא מציל עצמו בממון חבירו כיון שהאונס הוא על ממון חבירו ובנטל ונתן ביד חייב אף שהאונס היה ליטול וליתן ביד ויש חולקין שם ע"ש. ולדעת הפוטרים ע"כ אף דהא הי' יכול ליקח ע"ד לשלם כמ"ש הרא"ש וטור בגזל וא"כ לא הוי פ"נ כלל דגם בזה דוקא אונס נפשות כמ"ש הב"י ע"ש וע"כ כמ"ש לעיל דאינו מחויב כלל ליטול ע"ד לשלם דדוקא כשבאים להרגו ורוצה להציל עצמו אינו רשאי בממון חברו כשאפשר בשלו או ע"ד לשלם אבל כשהאונס להרגו אם לא יקח של חבירו הדין דמותר ליקח של חבירו ממילא אין צריך ליקח ע"ד לשלם כלל וממילא ג"כ אם יכול להציל בממון של עצמו ג"כ אינו מחויב כמ"ש לעיל דמאי חזית כו' דכיון שיש אונס גמור על ליטול של חבירו מותר ואינו מחייב לל ליתן שלו להציל של חבירו. ואף דא"כ גם באונס ממון נימא כן מה חזית כמ"ש לטול זה דמשום אונס ממון אינו רשאי כלל ליטול של חבירו ושוב כיון דעדיין האיסור עליו חייב לתת ממונו דהא אסור לגזיל בשביל אונם ממון ואין זה נקרא כלל שנותן ממון שלו להציל ממון של חבירו רק דאסור כנ"ל וממילא נותן שלו אבל באונס נפשות דמותר ליטול של חבירו שוב אף דכשיתן ממון לו לא יהיה סכנה ויציל ממון חבירו. זה נקרא שוב להיפך שיתן ממון שלו כדי להציל ממון חבירו כיון דבלא ממון שלו היה רשאי ליקח של חבירו שהוא אונס נפשות. וממילא אין צריך כלל ליתן ממון שלו להציל דמה חזית וממונו קודם כמו אבידה כו'. וטעם הפוסקים המחייבים אנסוהו ליטול וליתן. הוא משום דג"כ אינו רשאי כלל ליקח שלא ע"ד לשלם ואף שאונסים אותו מחמ' נפשות מ"מ הא אין כאן פ"נ דיכול ליקח ע"ד לשלם או ליתן ממונו ושוב כיון שאין פ"נ אסור וממילא חייב לשלם כמ"ש לעיל והוי כמו אונס ממון. וצ"ל דלהראות אף דקי"ל דינא דגרמי ולמה נפטור אונס וצ"ל דמ"מ אף דמרבי' אונס גבי מזיק מ"מ אונס גמור כ' תוס' בשם ירושלמי דאינו חייב. וממילא באונס נפשות לא איתרבי כלל לחיוב ושוב א"צ ליתן ממונו להציל ממון חבירו משא"כ ליקח ביד כנ"ל. ולהרי"ף ז"ל החילוק בין מעשה לדיבור ע"ש. וא"כ י"ל כאן דמיירי באנסו את העדים לחתום שקר דהוי אנסוהו להראות ולהזיק חברו ולכך אף שהיה בידם ליתן להאנס ממונם כשיוי דמי השטר או לעשות ע"מ לשלם מ"מ להנ"ל אינם חייבין ליתן ממונם ורשאים לחתום כיון דבא אדעתא דממון חבירו כנ"ל. ובזה פליגי דר"מ דדן גרמי כמעשה וכאן בחתימה דעבדו מעשה בהיזק הוי כנטל ונתן ביד וסבר שפיר יהרגו ואל יחתמו שקר היינו כשבידם להציל ע"י ממונם דמסתמא האנס רוצה רק הממון של השטר שוב אין רשאין לחתום שקר ויהרגו כשאין רוצים ליתן ממונם או ע"ד לשלם כנ"ל, ורבנן סברי דגם זה רק גרמי והוי כאנסוהו להראות כנ"ל וא"צ נותן ממונם כלל ולא שייך אאמע"ר. ודחי רבא דמ"מ כיון דאלו אתי לאמלוכי כו' מצוין לחתום רק לשלם כנ"ל אין האיסור בגוף החתימה כנ"ל:

בגמרא טעמא דר"מ כדר"ה. ותמהו בתוס' על פירש"י ז"ל דאיירי שהלוה מודה כו'. דהא אמר התם דד"ה הוא דעדים אלימי לאורועי שטרא ולא לוה. ועוד דא"כ ליפלגו בלוה גופיה כו'. ונראה ליישב לענ"ד דהנה קשיא לי עוד למאי דפי' דהלוה מודה שנכתב בציויו וטוען פרעתי א"כ מודה דהעדים משקרים במה שאומרים אנוסים כו' ואיך יהיו נאמנים אף דאית להו מיגו מ"מ הודאות הלוה יותר מק' עדים עם המיגו. וע"כ צ"ל דשוב הלוה נאמן פרעתי במיגו כיון שאם היה טוען מזויף הי' העדים נאמנים במיגו. ולא שייך להיפך בהעדים שאומרים לא לוה שיהיה כלא פרע כנ"ל. אך א"כ איך תני וחכמים אומרים נאמנים. הא הן אין נאמנים רק שלוה נאמן פרעתי אבל לא שהן נאמנין אנוסים מאחר שהלוה מודה שבציויו נכתב. ועוד כיון רק משום מיגו של הלוה ולעדים אין מאמינים כלל במיגו שלהם מאי ענין להזכיר העדים כלל כנ"ל כיון שהפלוגתא רק בלוה כנ"ל. ונראה די"ל דמיירי שאין מכחישים הלוה כלל רק דאף שאמת שצוה אותם לחתום מ"מ הם לא רצו לחתום והמלוה אנסם מחמת נפשות דנראה דכה"ג אף שהלוה ציוה ולוה מ"מ השטר בטל גם שהוא אמת כיון דעדות שהעידו באונס אינו עדות. שוב אף שהוא אמת אינו עדות דהא גם אם היה שקר היו רשאין להעיד כיון שאנוסין הן מחמת נפשות א"כ אין בעדות זה שום בירור וראיה שהוא אמת ונראה ודאי דכה"ג שחתמו בשטר ונתברר שהיו אנוסין מ"נ וההלואה אמת וגם אמר חתמו מ"מ אין לו דין שטר כלל מאחר שעדותן היה ע"פ אינם שאף אם היה שקר היו רשאין לחתום כנ"ל. ומיושב שפיר דקתני אנוסים היינו בהדי קטנים ופ"ע שמעידין רק לפסול השטר אף שהמעשה אמת כנ"ל. וע"כ אין כאן הכחשה כלל בין הלוה לעדים דאף דמודה שציוה לחתום וטוען פרעתי מ"מ מאמינים להם שהיו אנוסים מ"נ על החתימה ושוב אין לו דין שטר כנ"ל. וגם כשאומרים סתם אנוסים היינו מ"נ ג"כ מפרשינן כך שלא יהיה הכחשה הלוה ועדים כמבואר בש"ע ה"ע דהיכא דאפשר לתרץ שלא יהיה הכחשה מתרצינן ע"ש:

וא"כ מיושב הכא פירש"י ז"ל דמשני דמיירי במידה לוה שכתבו היינו שציוה כו' וטוען פרעתי ובאמת אמרינן כר"י דב"ב דלוה לא אלים לאורועי שטרא לכ"ע. רק בעדים פליגי כו'. רק דהא הנך דפליגי אר"מ יסברו דמודה בשטר שכ' אף דא"צ לקיימו מ"מ ממשועבדים לא גבי דטענינן להו מזיוף כמ"ש תוס' בכמה דוכתי דלמ"ד א"צ לקיימו ע"כ טענינין מזויף ליתומים ולקוחות דאל"כ לא שבקת חיי כו'. וא"כ לכאורה כיון ששטר שאינו גובה ממשועבדים אין לו דין שטר למה נימא דא"צ לקיימו משום לא מרעי לשטרא הא אין לו דין שטר כלל אף דמודה שכתב דנגד משעבדי לא מהני. אך ז"א דאטו לא מהני ממשעבדי רק אין לנו קיום אבל לפי הודאתו שאינו מזויף באמת הוא שטר כשר אף לגבות ממשועבדים ושפיר דין שטר עליו ושוב לא מהימן לאורועי שטרא כנ"ל אמנם כאן כשהעדים אומרים אנוסים כנ"ל שפיר נאמנים העדים לענין לפסול השטר לגמרי נגד משועבדים דנהי נגד הלוה גופיה מאחר שמודה ואומר פרעתי לית להו מיגו דגם אי שתקו יהיה חייב. אבל נגד משעבדי דעכ"פ אז לא יגבו ממשועבדים כשישתקו ולא יהיה קיום שוב נאמנים אנוסים לפסלו לענין שלא יגבה ממשועבדים כנ"ל. וכמ"ש דאין הלוה מכחישה רק דאף שציוה לחתום מ"מ אין לו דין שטר כלל כשהיו אנוסים כנ"ל. ושפיר נאמנים דהא עדים אלימי לאורועי שטרא במיגו כנ"ל. וא"כ שוב גם מלוה גופיה לא גבי דשוב נאמן הלוה עצמו במיגו אם היה טוען מזויף היה נאמן דאז היו העדים נאמנים לגמרי גם נגד הלוה דאלימי לאורועי כו'. וא"כ שוב נאמן גם עתה פרעתי דלא שייך לא אלים לאורועי שטרא דהא אינו שטר כלל דלענין לפסול השטר נאמנים העדים גם עכשיו במיגו כנ"ל וכיון שמאמינים שהיו אנוסים שאין לו דין שטר שוב נאמן לגמרי במיגו כנ"ל. משא"כ ר"מ סבר לא אלימי עדים כו' ג"כ במיגו ולא מהימני גם לבטל השטר ושוב גם הלוה אינו נאמן כנ"ל:

ואף דלכאורה הא שוב אין להעדים מיגו דהא אי שתקי יהיה פסול רק לענין משועבדים כיון שהלוה אומר פרוע לא יהיה נאמן דלא אלים כו' משא"כ עכשיו שאומרים אנוסים ומיפסל השטר ונאמן הלוה גם לענין ב"ח כנ"ל. אך ז"א כשאמרו עדים מקודם כ"י כו' ואנוסי' כו' ואח"כ אמר הלוה פרעתי כו' דשפיר היה להם מיגו כשאמרו אנוסים וגם עתה יש להלוה מיגו דמזויף רק דלא אלים כו' וכיון שכבר נפסל השטר ע"י העדים שפיר מהני מיגו שלו כו'. ומיושב שפיר הלשון דברייתא דנאמנין לפסלו או א"נ ולא תני נאמנין סתם כמו במתניתין ולהנ"ל א"ש דעיקר הטעם רק שנאמנין לפסול השטר ושוב מהני מיגו של הלוה להיות נאמן לגמרי דלא שייך לא אלים כו':

עוד י"ל כפשוטו דאנוסים דקאמרי ג"כ דומיא דקטנים כו' שההלואה אמת רק על חתימת השטר היו אנוסים שלא צוה הלוה לחתום והוי רק מלוה ע"פ. ואעפ"כ פריך הש"ס שפיר דלא שייך מלוה דייק ומחתים כיון שבאמת הוא רק מע"פ והוא רצה לעשותו שטר שקר כנ"ל. ולא קשה הנ"ל דמכחיש לעדים כשאומר פרעתי דאינו מכחיש כלל רק שאומר פרעתי. אך לשון מודה שכתבו ופירש"י ז"ל הוא שצוה לחתום:

והנה ב"מ פ' א"נ בעי לאוקמי הא דמוקדם פסול מזמן שני כר"מ דקניס התירא אטו איסורא ולר"י גם לרבנן משום גזירה כו' ולש"פ פסול מוקדם גם מב"ח. ולהפ' דכשר מב"ח היינו לרבנן דלא קנסו כו'. ורק משום שמא יגבה כו' ופסול ממשעבדי אבל לר"מ דקניס כו' הקנס גם על ב"ח. א"כ ו"ל דבהא פליגי דר"מ לטעמי' א'כ באנוסים וקטנים כי' לדבריהם אף מב"ח לא גבי כיון שהשטר פסול והיה יכול מבית ממשעבדי שלא כדין לא עדיף ממקודם ופסול אף מב"ח לא גבי דקנסו כי'. א"כ שוב אין נאמנין שלל דלית נהי מיגו דא"ב שתקי דאם שתקי ויאמר הלוה פרעתי יגבה מב"ח כיון דסבר כר"ה דמודה שכתבו אין צריך לקיימו ולמאי שאומרים אנוסים קטנים לא גבי כלל וליכא מיגו וכשר לגמרי אף ממשועבדים ושפיר א"נ לפוסלו דאף לפסול מדין שטר אין נאמנים כנ"ל. משא"כ לרבנן דלא קנסי' א"כ גם עתה שאומרים אנוסים כו' ממ"נ אם יודה ויאמר פרעתי יהי' חייב דא"צ לקיימו ואי יטעון מזוייף גם אי שתקי לא יגבה אף מב"ח ואית להו מיגו שפיר ונאמנים לפסלו מדין שטר לענין לגבות בו ממשועבדים כנ"ל. וי"ל שפיר לר"י דתרווייהו סברי מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו כנ"ל. ויש לדחות עוד:

גמרא אי סבירא רא לך כר"מ אימא הלכה כר"מ. ותמהו בתוס' דלמא סבר כר"י דעדים אלימי כו' ולא לוה כו'. גם קשה לשון הש"ס מר היכא ס"ל כו'. הא ראה דתמה עליו כו'. ונראה ליישב למאי דנימא דדוקא עדים אלימי לאורועי כו' א"כ נראה שדוקא ב' עדים אומרים אנוסים כו' אבל א' לא היה נאמן במיגו כמו הלוה דא"נ. וממילא נראה דצריך שיעידו שניהם אנוסים היינו כל אחד על חבירו ג"כ שהיה אנוס דאל'ה אין כאן רק עד א' על כל עד וכמו לענין קיום השטר כרבי דעל כ"י מעידין צריך ב' על כל אחד כמו כן לדידן לענין ביטול העדות שיהיה בתורת עדות צריך ב' על כל א' שעדותו בטל כנ"ל. וא"כ כיון דצריך שיעידו כל אחד גם על חבירו א"כ שוב לא יועיל כלל כיון דבאנוסים מחמת נפשות צריכים ג"כ לשלם היכא דאין נאמנים וגובים בו מהני לגבי עצמו לחייב דמציל עצמו בממון חבירו חייב. א"כ שוב מה שמעיד על חבירו ויהיה נאמן ע"י זה הוי נוגע גמור דאם הוא היה אנוס וחייב אם לא יעיד על חבירו יהיה הדין דאינו נאמן דכשאין ב' עדים לא אלימי לאורועי שטרא ויתחייב לשלם כיון שיגבו בשטר. וע"י שמעיד על הב' יהי' נאמן ויפסל השטרר ויפטר ואף שהיה בידו שלא להעיד גם על עצמו מ"מ הוי נוגע כמו בשותפים כמ"ש לעיל כיון שהוא ב' דברים על עצמו ועל חבירו נ"ל. וממילא כיון שהוא נוגע על הב' עדיין אין כאן ב' עדים רק כל א' על עצמו ולא אלימי לאורועי שטרא כו' וא"כ איך אמר ר"י בב"ב דכ"ע מודה בשטר כו' א"צ לקיימו רק עדים אלימי הא אי בעי דוקא עדים א"כ לא מהני כנ"ל גם בעדים:

אמנם דכמו דאי על מנה שבשטר מעידים סגי בכל א' על עצמו שמעידין דהשטר כשר כו'. כמו כן בכל א' מעיד על עצמו שהיה אנוס ושטר בעד א' אינו שטר א"כ עכ"פ מעיד שאינו שטר בב' עדים ושוב מצטרפין כמו הלואה אחר הלואה דחשבינן ב' עדים ע"י צירוף כן כאן לענין ביטול השטר שפיר יש כאן ב' עדים דאין לו דין שער במה שכל אחד מעיד על עצמו אנוס כו' ומעיד זה שאינו שטר בעדים וכן השני במה שמעיד על עצמו ואף דאינו מחמת דבר א' יצטרפין כמו בהלואה כו'. ואף דעל גוף הלואה לבטל אין כאן ב' עדים מ"מ כיון דלענין ביטול השטר יש כאן ב' עדים ע"י צירוף ושוב כיון דהשטר בטל שוב לענין ההלואה מהימן אף שאין כאן ב' עדים דלא שייך לא אלים לאורועי שטרא דלענין לאורועי שטרא יש ב' דאלימי כו' ושוב נאמן במיגו לגמרי גם על ההלואה כנ"ל ומשני ר"י שפיר:

והנה בש"ס סנהדרין פ' א ד"ל ע"ב סבר רב דלא מצטרפו הלואה אחר הלואה כו' ע"ש. וא"כ ר"ה אמר רב לטעמיה א"א לומר דסבר כרבנן רק דעדים אלימי לאורועי שטרא דהא לדידיה שאין מצטרפין כשאין העדות על דבר א' א"כ אין כאן עדים על ביטול השטר ג"כ וע"כ דגם בלא עדים מהני לאורועי שטרא במיגו ושפיר פריך ליה ר"נ אי ס"ל כר"מ אימא הלכה כר"מ דלדידך ע"כ כר"מ סבור לך דאין לחלק כנ"ל. ומיושב ששאלו ומר היכא ס"ל דלדידך דס"ל הלואה אחר הלואה מצטרפין שפיר מצי סבר כרבנן ואעפ"כ מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו רק דעדים אלימי כנ"ל ואין ראי' ממה שדחה דבריו שלא יסבור כן כנ"ל:

עוד אפשר לומר גם להיפך מהנ"ל. דהא לכאורה למאי דסבר ר"י א"צ לקיימו דלא אלים לוה כו' במיגו וא"כ ע"כ לא אמרינן כסברת תוס' דלא חשיב קיום כיון שמבטל תוך כ"ד דגם בלוה נימא כן וכיון דלא אמרינן כן כיון שמודה על הקיום א"כ שוב הוי חוזרין ומגידין ואין עליהם תורת עדים רק מיגו לחוד וג"כ לא אלימי לאורועי שטרא דבשלמא על עדים אחרים שאומרים כ"י אבל אנוסים כו' שייך החילוק דעדים אלימי כו' כיון שבלא המיגו יש כאן עדים כשרים רק שהיו תרי ותרי ושוב אלימי במיגו משא"כ אותן העדים עצמם כנ"ל:

וי"ל דעכ"פ מה שמעיד על חבירו הוי עדות דאין זה חוזר ומגיד דעדי שטר חותמין זה בלא זה ולא העיד מעולם על הב' וכיון דמהני עדות כל א' על חבירו עדיין יש כאן ב' עדים על ביטול השטר דמצטרפין כנ"ל. ושוב נאמנין לגמרי וא"ש ג"כ כנ"ל. אך הלוה אומר פרעתי לא שייך שיהיה חזרה מהקיום דמלתא אחריתי הוא. אך באמנה שייך. אך למ"ש לעיל לא שייך זה רק בעדים ולא בלוה דדוקא עדים אמנה שבשטר מסהדי מקרי חזרה כנ"ל:

גמרא כי אתי לקמן לדינא כו'. זילו קיימו שטרייכו כו'. אינו מובן אריכות הלשון הול"ל דצריך לקיימו כו'. ונראה דהנה רש"י ז"ל פי' הטעם דא"צ לקיימו שהוחזק השטר והרי ביד המלוה הוא כו'. ואינו מובן מה בכך שהוא בידו מ"מ להימן במיגו כקושית תוספת. ונראה דלהפ' דשטר עומד לגבות כגבוי וחשוב מוחזק י"ל דסבר ר"ה דלענין לבטל השטר הוי כמיגו להוציא דלא אמרינן כיון שמודה שהשטר אמת ועומד לגבות רק שטוען פרעתי. ואף אי עומד לגבות לאו כגבוי מ"מ י"ל כיון דהשטר עצמו חשבינן ליה שוה כסף כיון שראוי למכור כמו כל דבר ומה"ט שורף שט"ח חייב אף דקי"ל גורם לממון לאו כממון כמ"ש פ' מרובה בתוס' ד' ע"א ע"ב ד"ה וסבר לה כר"ש וא"כ כמו שאינו נאמן במיגו להוציא מחבירו כמו כן להוציא השטר ולפסלו הוא ג"כ להוציא שוה כסף שיש כבר ת"י וכ' רש"י ז"ל שפיר שהרי ביד המלוה הוא. ואף שאנו דנין רק להאמינו לפטור מ"מ זה הפטור הוא לבטל השטר שכבר יש לו דתליא הא בהא דאם זה נאמן לפטור ממילא השטר בטל. ולכך סבר ר"ה דאינו נאמן במיגו כנ"ל. וזה נראה פי' הש"ס דלאו כל כמיניה לאורועי שטרא כו' כיון שזה מוחזק ועומד בשטר כנ"ל:

אמנם למ"ש תוס' ריש ב"מ דלכך גבי גחין ולחיש כו' אמרינן מיגו להוציא משום דאי בעי שתק כו' כיון שבלא אמירתו היה השטר מקוים ולא היה חזקת ממון של זה מועיל כלל רק מצד אמירתו שטרא זייפא הוא ושוב נאמן במיגו ע"ש. ואם כן גם כאן להיפך נהי דחשבינן לבעל השטר מוחזק מ"מ כיון שלא היה מקוים ולא היה לו דין שטר בלא הודאתו לא היה מוחזק כלל רק מחמת הודאתו ושוב נאמן במיגו דלא עדיף ממוחזק גמור דמהני מיגו כה"ג:

אמנם למ"ש תוס' ריש גיטין דלא טעני' מזויף שלא בפניו או מיתומים ולקוחות דלא שכיח רק טענין פרוע שהיה נאמן מיגו דמזויף לדידן דצריך לקיימו ע"ש. וא"כ שפיר י"ל טעמא דר"ה דא"צ לקיימו כנ"ל. דכיון דכל שאינו טוען מזויף לא טענינן. ומחזיקין השטר בחזקת כשרות שוב הוי להוציא ולא מהני המיגו דגם בלי הודאתו היה מוחזק כנ"ל רק מיגו שהי' טוען מזויף והוי שוב כשאר מיגו דלא אמרינן להוציא כנ"ל. ואף דאי טענין פרוע במיגו ג"כ לא היה מוחזק בלי הודאתו. אך ז"א כיון דהא בהא תלי' למה נאמר שיהיה נאמן פרעתי אדרבה כיון שאין מחזיקין במזויף שוב לא מהימן במיגו וממילא הוא בחזקתו בלא הודאתו ולא מהני המיגו כנ"ל. ודחי ר"נ כמו דמסקי תוס' שם דגם שלא בפניו טעני' מזויף ואמר שפיר כי אתי לקמן לדינא אמרינן זילו קיימו שטרייכו כו' היינו אף שלא טען והי' בא לגבות שלא בפניו ג"כ היינו טעני' מזויף והי' צריך לקיימו ממילא שוב לא נעשה מוחזק בשטרו רק ע"י הודאתו של לוה ושוב מהני המיגו דלא מקרי להוציא כמו אי בעי שתק הנ"ל. והוצרך שפיר ר"נ לומר לשון הנ"ל דמה"ט צריך לקיימו כנ"ל:

גם י"ל למ"ש הרמב"ן ז"ל דלא מהני מיגו נגד חזקה דכל מה שביד האדם הוא שלו דחזקה אלימתא היא וי"ל ג"כ כיון דהשטר כשאר שוה כסף אמרינן חזקה דשלו ואינו פרוע. אך אי טעני' מזויף לא היה בידו כלום כל זמן שלא נתקיים ושייך ג"כ כנ"ל:

גם יש לפרש לשון רש"י שביד המלוה כו' דהוי כמו הימני' בשליש היכא שהיה בידו כמ"ש תוס' אף אי נתנו לו בעדים זימנין דמייתי כו' והימני'. כן במלוה כיון שמודה לוה שאינו מזויף והיה אפשר לקיימו ממילא הימני' כיון שהניחו בידו וסבר דלא מהני המיגו כמו נגד נאמנות. ור"נ פליג דלא שייך הימני' גבי בע"ד רק גבי שליש שאינו נוגע ושייך ביה חזקה אין אדם חוטא ולא לו כמ"ש טור סי' נ"ו כנ"ל גם היה אפשר הטעם דא"נ במיגו למ"ש הר"ן פ' ש"ה דלמ"ד מלוה בעדים צלפ"ב לא מהימן במיגו דאנן סהדי מכיון שמלוה לא האמין לו לא היה לו להאמינו ג"כ. ומ"ד א"צ לפרעו בעדים סבר להיפוך כיון דהדין שנאמן לומר פרעתי שוב גם המלוה האמין לו ג"כ דיהיה נאמן פרעתי ולמה נימא דאינו נאמן ויהי' לא הימני' ע"ש. וא"כ בשטר דלא הימני' דהא ודאי אינו נאמן פרעתי כשמקוים א"כ שוב לא היה לו להאמינו ג"כ וא"כ פרעתי גם במיגו כמו למ"ד צריך ל"ב דלא מהני מיגו כנ"ל. אך ז"א דא"כ פרעתי בעדים לא שייך האי טעמא. ועוד דא"כ גם לדידן יקשה למה נאמן פרעתי במיגו. וצ"ל דאדרבה שטר גרע דאין ראי' דלא הימני' רק שטר כדי לגבות ממשעבדי משא"כ מלוה בעדים כנ"ל:

תוספ' א"צ לקיימו כו' במיגו כו'. ואומר ר"י דכיון דק"ש דרבנן לא הצריכוהו קיום רק כי טעין מזויף כו'. ותמוה מאי בכך שלא הצריכוהו קיום מ"מ כיון דבמזויף הצריכו קיום ונאמן ממילא כשטוען פרעתי אית ליה מיגו ונאמן מדינא מה שייך שלא הצריכוהו קיום הא מ"מ יש ראי' שאומר אמת ככל מיגו. וצ"ל כיון דמה"ת חזקה דלא חציף איניש לזייף ולא בעי קיום מה"ת וא"כ אף שתיקון חכמים דבעי קיום היינו דיש קצת ראיה להיפוך כיון שטוען מזויף והוא מלתא דעבידי לגלויי. אבל כשאינו טוען שוב נשאר הראי' דלא חציף איו להאמינו במיגו דהא כל מה שהצריכו קיום רק בשביל דאי אינו מזויף לא היה טוען מזויף ואיך שייך מיגו שהיה טוען או י"ל דהטעם דהצריכו ח' קיום כמ"ש תוס' לקמן דאל"ה לא שבקת חיי דכל א' יזייף שטר ויוציא ממון כו'. אך לכאורה איך שייך לחוש לזה כיון דחזקה דלא חציף איניש לזייף ומטעם זה שאמרה התורה דא"צ קיום מטעם זה עצמו לא שייך לא שבקת כו'. אך ז"א דהא ודאי כמה רשיעי וחציפי איכא בעולם והתורה אמרה כשדנין על אדם זה המוציא שטר מוקמינן לי' אחזקת כשרות דלא חציף מסתמא לזייף כמו כל אדם פרטי דמוקמינן אחזקה שכשר הוא ושפיר מוציאין ממון. אבל עדיין לא שבקת חיי כו' דאותן שהן חצופין יזייפו שטרות ויוציאו ממון. ולכך הצריכו חכמים קיום ולכך לא הצריכו רק כשטוען מזויף. דאף כשזה מוציא השטר ודנין על אדם מיוחד מוקמינן אחזקה שאינו מזויף מ"מ הא ע"כ שנפסוק שפטור אף שמשקר דאם נפסוק שאינו נאמן שוב לא שבקת חיי דאותן דחציפי יזייפו ויגבו שנעמוד בחזקתו דלא חציף ולכך צריך קיום. אבל כשאינו טוען אין שייך להאמינו במיגו דמזויף דהא ידעינין שמשקר כיון דמוקמינן אחזקה ואף שיהי' נאמן בשביל דאף דמשקר נאמן ע"כ מ"מ מיגו אין כאן דאין רוצה לטעון מה שיודעין שאינו כן. ולענין זה לא שייך לא שבקת חיי דהא יטעון מזויף שוב אחר שתיקנו חכמים אנו יודעין שאינו מזויף כנ"ל:

בא"ד אבל א"ל משום חזקה שבמ"ב דגבי אמנה כו'. אינו מובן לכאורה דכמו כן יש חזקה שאין אדם מאמין דמה"ט אין נאמן ביש קיום. אולם כוונתם ז"ל דהא מיגו במקום חזקה אמרינן ובעי' לא אפשיטא וע"כ דנימא דהך חזקה דשטרא בידי כו' אלימא משאר חזקות. וא"כ איך מדמי אמנה ואי גם באמנה אלימא החזקה אבל מ"מ אין ענין לדמות אהדדי ולכללם בכלל א' מודה בשטר שכ' א"צ לקיימו דאין הטעמים שוים ומי שסובר דא"נ פרוע יכול להיות דאמנה מודה או להיפך ולכך הוכיחו תוס' דע"כ טעם א' בשניהם כנ"ל:

בתירוץ א' שכ' תוס' דירא לומר מזויף שיכחישוהו. ולכאורה איך תלי לעיל בעדים טעמא דר"מ כדר"ה לפי' תוס' שהוא טוען מזויף רק דגם עדים לא מהימני במיגו כמו הלוה לר"ה. והא בעדים המיגו דאי בעי שתקי ולא שייך טעם הנ"ל דשמא יכחישוהו. ולמה לא יהיו נאמנים הא גם הלוה אם הי' המגו טוב הי' נאמן. וצ"ל דכיון שהן אותן העדים עצמם החתומים בשטר ע"כ צריכין להשיב אם זה חתימתן ואם יאמרו לא ג"כ יוכחשו ואף אם יאמרו שאין יודעין ג"כ גנאי אם יעידו עדים שחתימתן הוא. ודוחק. ועוד דלר' דעל כ"י מעידין וצריך להעיד גם על חבירו א"כ על חבירו עכ"פ יכול לשתוק והוי מיגו טוב. ואפשר באמת לר' כן רק דסברי כרבנן כנ"ל:

בגמ' שטר אמנה כו' אי דכ"י יממ"א פשיטא דלא מהימני ואי אין כ"י כו'. וקשה מאי פשיטא לי' דלא מהימני ע"כ משום דאין חוזר ומגיד וממ"נ הא ע"כ סבר עכשיו דלא הוי רשע באמנה ובאמת לאביי דעבז"ל וכותבין שטר ללוה בלי מלוה הי' רשאין לחתום וליתנו ללוה. וכשנתנו אח"כ למלוה והתנה שמאמין לו שלא יתבענו אלא א"כ ילוהו והעדים ראו זאת אין כאן שום עולה דמה להם לעשות אז רק להגיד בב"ד והא מגידים. וא"כ מה חוזר ומגיד יש בזה. הא אינו נכלל בהגדה ראשונה של החתימה רק שהלוה ציוה אותם לחתום ומה שהלוה עושה עם השטר אין שייכות עוד להעדים ולמה יחשב חוזרים ומגידים וכמו שאר עדים. ולא דמי לאנוסים מ' נפשות דשם עכ"פ החתימה בשקר רק דהיו רשאין לחתום שקר וכן פ"ע אבל עכ"פ הוא עתה נגד העדות של החתימה משא"כ כאן ואף דכשהשטר בא לפנינו אין חוששין לאמנה היינו משום דהח' אמת ונחתם בציוי הלוה ממילא ע"כ הלוה נתנו לו ושוב חזקה שאינו מאמין ונגד זה עדים מהימני כמו פרוע שמה שאנו דנין לחייב לא מצד עדותן רק מטעם חזקה אחרת שוב נאמנים כשאר עדים. ובאמת גם למסקנא נראה דנאמנין גם בכ"י יממ"א כה"ג. וכן נראה מהרא"ש ז"ל שכ' כשלא ידעו שהי' אמנה נאמנים כו'. ואיך לא ידעו הא אומרים אמנה כו' וע"כ כנ"ל. ומ"ש הר"ן ז"ל דגם כה"ג שכ' ללוה ששיעבד עצמו כשילוה יהי' השיעבוד למפרע רשאין ליתנו ללוה כו' רק דכיון דאמר אסור לאדם שישהה הוי מ"מ עולה ולא מהימני כו'. ואינו מובן כלל דנהי דנגד המלוה הוי עולה שפיר כיון שהתנה רק כשילוה. אבל מה ענין זה להעדים שבחתימתם לא הי' שום עולה וגם נתינתם ללוה ויותר אין שייכות להם כנ"ל. והי' אפשר דלאביי שהשיעבוד מעכשיו רק בעי מטי לידי' כתנאי דמעכשיו. ובקיום התנאי אין יכולין להתנות תנאי כמו נתחייב ע"מ שילך למקום פלוני ומקיים והולך אינו יכול להתנות שמקיים התנאי והולך רק ע"מ כן דמ"מ נתקיים וכן בהנ"ל כיון שנותנו למלוה ונתקיים התנאי והשיעבוד למפרע משעת החתימה שוב לא מהני התנאי שמתנה שנותנו לו ע"מ שילוה כו'. ולכך ע"כ צריך הלוה לפרש בשעה שמצוה אותם לחתום שיזכו רק ע"ה שילוה ואף שיתן לו לא יועיל וי"ל שוב דהוי עולה בשעת חתימה:

אך באמת ז"א דוקא קיום תנאי שא"צ דעת והקנאה דמ"מ נתקיים א"י להתנות בו. משא"כ מטי לידי' צריך מדעת הלוה דוקא ושפיר יכול להתנות בו תנאי שנותנו לו רק ע"ת כך וכך ואי לא אינו רוצה ליתנו לו והוי כלא נתנו מדעת ולא נשתעבד למפרע כנ"ל. והא דנקיט לקמן סתם אמנה אין נאמנין כו'. היינו משום דאמר אמנה הי' דברינו כו' והיינו שבשעת חתימה הי' אמנה ובה"ג שנתנו ללוה אין זה שדבריהם הי' אמנה רק אח"כ אך כאן דאמר שטר אמנה הוא זה שפיר י"ל כנ"ל וגם בכ"י יממ"א י"ל דנאמנין וצ"ל דסבר הש"ס דכה"ג באמת נאמנים ויקשה אמאי לא מהמני. ולכך ע"כ דמיירי שהי' אמנה בשעת חתימה מיד והיינו לא שמסרו ללוה דזה מותר לאביי כנ"ל. רק שאמר להם חתמו ותנו למלוה דאז רשאין ליתנו למלוה סתם. רק דהא דרשאין וא"צ לחוש שמא לא הלוהו רק מאמינו ויגבה מלקוחות שלא כדין היינו משום דא"צ לחוש לזה דכמו דכשבא המלוה בשטר לפנינו אנו גובין בו ואין חוששין שמא אמנה דאין דרך להאמין כמו כן אין העדים צריכין לחוש ורשאין ליתנו למלוה והיינו בסתם אבל כשיודעין שלא הלוהו ואמר להם הלוה שיחתמו ויתנו למלוה שמאמינו שלא יתבענו אלא א"כ מלוהו כו' שוב אין רשאין ליתנו למלוה והוי עולה דיודעין שיוכל לגבות שלא כדין מלקוחות אף שלא ילוה. רק לס"ד עכשיו לא חשוב לי' עולה כמו מוקדם דדוקא מוקדם שהוי ודאי שלא כדין אף שילוה אח"כ מ"מ מה שכתוב בשטר מזמן ראשון א"א להיות כדין משא"כ כאן הוי רק כתנאי דהא כשילוה יהי' באמת משועבד למפרע ולכך ס"ד דלא חשוב עולה כיון שמאמינו. ולכך פריך שפיר דמ"מ בכ"י יממ"א פשיטא דלא מהימני דהוי חוזר ומגיד דבשעת חתימה מ"מ הי' בטל דגרע מתנאי כמ"ש הר"ן ז"ל לקמן כיון שביד הלוה שלא ללות ולא יהי' שיעבוד כלל כנ"ל. אך א"כ עדיין תמוה מה דפריך אי אין כ"י יממ"א אמאי לא מהימני למ"ש הר"ן ז"ל גבי תנאי דאין חילוק בין כ"י יממ"א או לא דאי חשבינן לעשות החתימה כהעידו שלא הי' תנאי שוב אין נאמנין גם באין כ"י יממ"א דמשוי נפשיי' רשיעי שהעידו שלא הי' תנאי ובאמת הי' תנאי. ואי לא חשיב כהעידו שאינו תנאי נאמנין גם בכ"י יממ"א דלא הוי חוזר ומגיד ע"ש. וממילא גם באמנה כן אי חשבינן כהעידו שאינו אמנה ומה"ט הוי חוזר ומגיד ממילא גם באין כ"י יממ"א משוי רשיעי שהעידו שאינו אמנה ובאמת אמנה הוא ולא עדיף מתנאי ואיך ס"ד שאינו עולה ומה פריך אי אין כ"י יממ"א אמאי לא מהימני. ועוד דבל"ז ודאי גרע ממוקדם כשנותנין למלוה ויכול לגבות לגמרי שלא כדין ומה בכך ששיעבוד הלוה כשילוה למפרע הא יכול לגבות גם שלא ילוה. דלא שייך מ"ש הר"ן דא"צ לחוש רק לשמא ילוה בתשרי כו' דשכיח אבל לא שכיח שלא ילוה כלל כו' דזה כ' הר"ן שפיר לפי פירושו דמוסרין ללוה אבל כשמוסרין למלוה מה שייך בזה דלא שכיח הא ביד המלוה לגבות בו שלא כדין מתי שירצה אף שלא ילוה ומשוו נפשייהו רשיעי וממ"נ מאי פריך אי דכ"י יממ"א כו'. ולהפ' במוקדם דדוקא באין כ"י יממ"א מהימני העדים עצמם שהוא מוקדם וכ' שטר ללוה בלי מלוה דמאן דלא ידע להא דר' אסי לאו רשע הוא כמ"ש תוס' ור"ן פ' איזהו נשך ע"ש י"ל כאן אליבא דר' אסי וכ' שטר ללוה בלי מלוה ואח"כ ראו שמסר והאמינו ולכך פריך דבכ"י יממ"א פשיטא לא מהימני דמ"מ הוי חוזר ומגיד כיון דהדין באמת דאין כותבין ללוה בלי שטר הקנאה שוב נכלל בעדות החתימה שמסרו למלוה והוי חוזרין ומגידין ואי אין כ"י יממ"א אמאי לא מהימני הא לא שייך אאמע"ר אף דלא ידעי להא דר"א כנ"ל:

אך עדיין אינו מיושב כלל מאי שייך למפרך פשיטא הא בירושלמי ושאר פ' באמת דנאמנין במוקדם כנ"ל אף שכ"י יממ"א ונהי דלא ס"ל כן עכ"פ מהו הפשיטות. וגם מה קושיא אי סבר דגם באין כ"י יממ"א לא מהימני דהוי באמת רשעים וגם איך מסיק באמת דלא מהימני גם באין כ"י יממ"א הא באמת נאמנים להפ' הנ"ל וא"כ גם לר' אסי קשה מאי פריך אי כ"י כו' ג"כ ממ"נ במה שנולד אח"כ גם חוזר ומגיד לא הוי כנ"ל:

ונראה למ"ש הר"ן ז"ל גטין דעדי חתימה כורתים בשעת מסירה כו'. וכן למ"ש הרי"ף יבמות פ' ד"א דעדים החתומים דנעשה כמי שנחקרה בב"ד הוא כשמוסר הלוה השטר למלוה כו' ע"ש. ונראה שאין עדות של העדי חתימה רק שנחתם בציוי הלוה. רק דבאמת מעידין על המעשה דהא מעידין בשטר שזה לוה מזה רק שבמקום שכותבין ללוה כו' יכולין לכתוב עדות זה וליתנו ללוה וכשמסרו למלוה אז נגמר עדותן על ההלואה והוי אז כמי שנחקרה בב"ד על ההלואה. ואף שזה נעשה שלא מדעתם רק הלוה מעצמו מ"מ כך הוא ענין עדות שטר שהכשירה תורה שמה שחותמים ונותנין ללוה שהוא לחובתו ויכול ליתנו למלוה מיתלי תלי' עדותם ולא נגמר עד שבא ליד המלוה. ולכך מה שדנין ע"פ השטר מחמת החזקה דודאי הלוה נתנו למלוה שוב דנין ע"פ עדותן על המעשה דכמי שנחקרה כו' וכמו למאי דקיימא לן דלמחזי כשקרא לא חיישינן ויכולין לכתוב עדותן שלוה ואח"כ כשלוה יכולין ליתנו למלוה דאז נעשה העדות כשנותנין העדי' למלוה כמו כן יכולין ליתנו ללוה ג"כ כמו שהוא תחת ידם ואז כשיתנו למלוה יהי' נעשה העדות אמת אבל שפיר מחמת העדות כנ"ל. וממילא כשאומרים אמנה שגם אח"כ שמסר לו הלוה ג"כ לא נעשה העדות אמת דלא הלוהו רק האמינו כנ"ל שפיר הוי חוזרין ומגידים דהעידו שלוה ובאמת לא לוה כשנגמר העדות שהעידו ואף דהי' אז ביד הלוה הוי כאלו הי' בידם ומסרו למלוה בלי הלואה אבל מ"מ מבטלין עדותן מעיקרו ממה שהעידו בשעה שנמסר למלוה דאז הוי כנחקרה בב"ד שלוה ועתה אומרים שלא לוה ושפיר הוי חוזרין ומגידין ופשיטא לש"ס דלא מהימני בכ"י יממ"א ובאין כ"י יממ"א שפיר מהימני דלא שייך כלל אין אדם מע"ר כיון שכבר מסרוהו ללוה למה הי' להם לעשות יותר. רק למסקנא מ"מ הוי עולה מה שמסרו ללוה כשלא נשתעבד רק למפרע כשילוה כמ"ש הר"ן אבל רשעים לא הוי. אבל לענין חוזר ומגיד שפיר חשוב כנ"ל:

וזה לע"ד טעם הראשונים ז"ל גם בתנאי דבכ"י יממ"א חשבו להו חוזר ומגיד ואין כ"י יממ"א מהימני ודחה הר"ן ז"ל דממ"נ כנ"ל. ולמ"ש לא קשה דגם בתנאי כשמסרו ללוה והתנה תנאי בשעת מסיר' מה ענין זה לעדי' ואין רשעים כלל ומ"מ חוזר ומגיד מקרי דהעידו בשעה שנמסר למלוה שההלואה סתם בלי תנאי כמו שכתוב בשטר שע"ז הוא כל עדותם ושפיר כשאומרים תנאי מקרי חוזר ומגיד ואעפ"כ לא שייך אאמע"ר ושפיר מחלקים בין כ"י יממ"א כנ"ל:

עוד נראה דהנה כשנותן נאמנות למלוה מהימנת עלי כו' יש מחלוקת הפ' אי מהני מיגו כו'. וא"כ ע"כ בשטר אמנה אין הפי' שהאמינו כשאר נאמנות דא"כ מה פשיטא לי' להקשות באין כ"י יממ"א אמאי לא מהימן. וע"כ שיש חילוק דנאמנות פירושו שיהי' נאמן כשיטעון שלוה או שלא פרע לו. וכאן לא האמינו כלל שיהי' נאמן כשיאמר שהלוה לו רק שמאמינו שנותן לו השטר שודאי לא יאמר שקר ולא יתבענו אם לא ילוהו אבל אם יתבענו לא האמינו כלל שיהי' הדין דנאמן כנ"ל. אך למאי דאמרינן בשליש נאמן דהא הימני' משום כיון שנתן לו שטר וכה"ג שהי' בידו ליתנו למלוה ויגבה בו חשיב זה שהאמינו על מה שיאמר שהוא של המלוה וכה"ג ולא אמרינן ג"כ כנ"ל שלא האמינו כלל בשקר רק סמך על אמונתו שלא יאמר שקר ואמרינן דממילא כן דחשיב זה נאמנות כיון שבידו כנ"ל:

וא"כ למה לא נימא גם במלוה עצמו כן כיון שהאמינו ונתן לו השטר שיכול לתבוע בו ממילא הוי נאמנות כשיאמר שהלוהו. וכן בפרוע כשהניח בידו השטר שיכול לתבוע בו הוי הימני'. אך שבטור וש"ע ח"מ ס' נ"ו פ' בשליש הטעם דאין אדם חוטא ולא לו כו' וכשהשליש נוגע לא מהימן ע"ש. וא"כ א"ש דמלוה גופי' ודאי לא שייך הימני'. אך יש חולקין שם. גם אינו מובן החילוק דבש"ס אינו מבואר כלל חזקה הנ"ל רק מטעם הימני'. וצ"ל דסברי דאף דנאמנות מפורש מהני גם בבע"ד ונוגע מ"מ בסתמא אין סברא להאמין לבע"ד גופי' ולכך לא אמרינן הימני' אף שנתן בידו דבר שיכול לתבעו מ"מ כל שלא פירש לא אמרינן דהימני' במה שיאמר ודוקא כשאינו נוגע דיש חזקה א"א חול"ל אז אמרינן הימני'. ודוחק דאדרבה הסברא איפכא דבשליש אין ראי' כלל דהימני' אם יאמר כן רק שסמך עצמו שמסתמא לא ישקר דאאחול"ל. משא"כ בבע"ד גופי' ע"כ הימני' דעל מה סמך. ובפרוע יש לחלק די"ל דשכח משום פשיטי דספרא וכה"ג אבל לא הניח מדעת אבל שליש שהושלש לכך הימני' אבל אמנה הא הוו ג"כ כמו השליש ע"ד כן:

עוד י"ל בפרוע כמ"ש הרי"ף סנהדרין ושבועות דנאמנות לבע"ד הוי כקיבל עליו קרוב א"פ כבי תרי וצריך דוקא בשעת הלואה או בקנין ע"ש. וכן קי"ל דבקרוב או פסול קיבל בחד לא בעי קנין והטעם דהוי כאסמכתא שסבור שלא יאמר כמו שאומר ולכך בקיבל כחד לא הוי גזים ומהני. משא"כ פסול כתרי הוי גוזמא ובעי קנין שלא יהי' אסמכתא ע"ש. וא"כ י"ל ג"כ כהנ"ל הך הימני' דשליש אף דהוי קיבל עליו ובלא קנין והוי אסמכתא דשמא לא יאמר כן מ"מ אינו גזים דהוי כשר כתרי דחדא לריעותא לא בעי קנין כנ"ל. ואף אם השליש קרוב או אשה אינו גזים דיש חזקה אאחול"ל ושוב גוף הנאמנות אינו גוזמא כמו קיבל חד כב' או פסול כחד ושפיר מהני משא"כ בבע"ד גופי' דנימא הימני' הא לא הי' קנין וזה גזים הבע"ד כב' ולא מהני דאסמכתא כנ"ל. אך להפ' דכה"ג לא הוי אסמכתא וגם למ"ד אסמכתא קניא לא שייך הנ"ל:

אך י"ל דהא גם בלא אסמכתא צריך איזה קנין דבדיבור לא מחייב. וצריך או קנין או שטר וא"כ בשטר פרוע דקי"ל אינו חוזר ולוה בו דנמחל שעבודו וא"כ כשמניח שטר פרוע ביד המלוה איך נימא דהימני' ונתחייב בו כשיאמר אינו פרוע. הא זה ההימני' אינו בשעת פירעון רק אחר הפרעון כשמניחו בידו ושוב אז אינו שטר דכבר נמחל שעבודו וא"י להתחייב כלל ע"י שטר זה. אך באמנה הוי שטר גמור כשמתחייב מעכשיו ויכול להתחייב כמו כל חייב אני לך מנה בשטר כו'. וגם בפרוע הא גבי מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו כו' דמהני דהוי התנאי בפרעון וכן במלוה י"ל דבשעת פרעון הוי הימני' במה שאינו לוקח השטר קודם דא"צ לשלם עד שיתן מקודם השטר או ישליש ושפיר הימני' בשעת פירעון. וכן החילוק שנחלק בין שליש לבע"ד. הא הרמב"ן ז"ל כ' כשחתם ולא ידע לקרות דג"כ חייב מטעם הימני' דהא ידע שיכול לכתוב מה שירצה ע"ש וכן פ' בש"ע דשייך הימני' גם בבע"ד:

אמנם נראה דלא קשה כלל דהא גם בשליש כשהשטר אינו מקוים נאמן הלוה פרוע מיגו דמזויף להרבה פ'. ואף דהא יהי' בידו לקיימו כיון דלוה מודה שאינו מזויף מ"מ הלוה נאמן. והטעם דכשאין שלישיתו בידו אינו נאמן ולענין זה לא הי' מעולם בידו שיגבה בו בני קיום דהא גם אם הי' מוסרו למלוה ולא הי' מקוים לא הי' גובה בו והוי לגבי זה אין שלישית בידו. וממילא גם במלוה באמת כן מה בכך שהניחו בידו פרוע והימני' מ"מ לא לענין שיוכל לגבות בלי קיום מאחר דהלוה נאמן במיגו ולא עדיף משליש כנ"ל. אך טעם הדין דלכאורה בשלמא אי אמרינן מיגו במקום נאמנות א"ש דנהי דהימני' מ"מ מיגו עדיף והא עדיין יש לו מיגו דאם הי' אומר מזויף לא הי' שייך הימני' כלל וממילא המיגו עדיף ואף דהימני' נאמן הלוה אבל אי לא אמרינן מיגו במקום נאמנות א"כ מה בכך שטוען פרוע או אמנה ויש לו מיגו הא מ"מ עתה שמודה הלוה שאינו מזויף ואפשר הי' לקיימו מודה שהאמין לשליש או למלוה דכשיקיימו לא יהי' נאמן אף פרוע וכיון שבאמת הימני' לא יועיל מיגו כנ"ל:

אמנם לע"ד עיקר הטעם. דהא ענין נאמנות אינו מתנה או חיוב לגמרי דאף שמשקר וגבה כדין שמתחייב א"ע דהא ודאי דאין המלוה רשאי לשקר וגזלן גמור הוא כשנפרע ואומר לא פרע אף דהימני'. רק דכמו דאדם יכול לעשות בשלו מה שירצה למכור וליתן במתנה על איזה אופן שרוצה כמו כן יכול ליתן נאמנות שיהי' נאמן באופן שרוצה בתורת נאמנות וכשמאמינו כמו ב' עדים יש לו דין ב' עדים וכמו שאם עדים משקרים הוא גזל אף דב"ד פוסקין שחייב כמו כן בעצמו שגובה ע"פ דיבורו בנאמנות כנ"ל. וכשמאמינים כעד א' יש לו כל הדינים כע"א לא יותר. ואף דהא לכאורה איך מחייבין הב"ד ע"פ הנאמנות הא פוסקין שלא כדין דשמא אינו חייב וזה לא מחל גוף המעות אם באמת אינו כן. דז"א דמאחר דיש לו כח זה לעשות מה שירצה והתורה ציותה לסמוך על עדים ואינו גזל כשפוסקין לחייב כן הוא עצמו נתחייב חיוב זה שאמרה תורה ע"פ עדים נפסוק כן ע"פ דיבורי של זה ואף שבאמת לא הי' כן מ"מ יהי' כדין ויהי' חייב לזה רק כמו החיוב שע"פ עדים שאעפ"כ נגד המלוה שיודע האמת יהי' גזל ולא לגבי דידן. וגם דבר זה באופן זה יש לו כח לעשות בממונו. וגם בקיבל עליו קרוב לעד כו' ג"כ ע"כ הטעם כנ"ל. וכשמשקר הוא עד שקר וע"כ כנ"ל. דמ"מ אין אנו חוששין שמשקר דלענין זה חייב עצמו כנ"ל. אבל על יותר ממה שהאמין לא. וא"כ להפ' דלא אמרינן מיגו במקום נאמנות היינו דוקא בנאמנות מפורש. אבל זה הנאמנות בשליש או מלוה שרק שהניח השטר בידו הוי כנתן נאמנות משום דהי' יכול לגבות בו. ובזה לא נתן יותר נאמנות ממה שנאמן עם השטר דהימני' כמו שהדין שיכול לגבות בשטרו ורק כשמקוים ובאינו מקוים דגם עם השטר אינו נאמן שלא נפרע ע"ז לא נתן נאמנות מעולם. וממילא נאמן הלוה במיגו דמזויף דאין כאן כלל מיגו במקום נאמנות דהנאמנות אינו כלל נגד המיגו דלא האמינו רק במה שהשטר בידו והוא כמו שגובין בשטר כנ"ל. וזה י"ל הטעם דמ"ד מודה בשטר אצ"ל כו' משום דכאן תליא זה בזה דאי נימא הדין א"צ לקיימו דלא מהני מיגו שוב במה שהניחו בידו הימני' גם נגד המיגו ובאמת הדין דנאמן אף דאיכא מיגו ללוה כנ"ל. ולא דמי לשאר דוכתי דאיכא מיגו כנ"ל. ולדידן דצריך לקיימו אמרינן להיפוך כיון דהדין דמהני מיגו שוב ליכא הימני' כנ"ל. ומיושב שלא הוזכר כלל הך סברא דהימני' במלוה גופי' רק בשליש כו' משום דאין תועלת כלל דלעולם לא אמרינן הימני' יותר ממה שהדין דנאמן בלא הימני'. ובזה אין צריכין להימני' דבל"ז נאמן כנ"ל. רק שליש אף שלא מסרו אמרינן הימני' כאלו הי' מוסרו מלוה כו' משא"כ במלוה גופי'. ואף דבגט אמרינן דנתרצה באמת לגרושין ולא אמרינן כנ"ל דהימני' רק כמו שמאמינים לעדים ולא שיהי' באמת כן ז"א דבגט אף שיאמין כך לא יועיל כלום כיון שבאמת אינה מגורשת תנשא באיסור א"א ולכך נכלל בהימני' שיהי' באמת לגירושין וכמ"ש הר"ן ז"ל שם משא"כ בממון הכח בידו לחלק בממונו כמ"ש דעל מה שנפסוק יהי' כדין באמת ולא יהי' גזל כלל. ולא יהי' שום דבר שלא כדין רק כמחל ולגבי המלוה שיודע שמשקר יהי' איסור כנ"ל:

ומיושב ממילא כאן קושית הש"ס וגם המסקנא דקרי לי' רק עולה. דהנה נראה כשהלוה נותן באמת נאמנות למלוה כבי תרי להפ' דמהני גם נגד הלקוחות שקונים אח"כ ודאי אין שום איסור לא ללוה לא לעדים במה שנותן לו השטר דכמו דיכול לחייב עצמו מעכשיו בדבר שאינו חייב ומהני נגד הלקוחות כמו כן הנאמנות דחשיב חיוב ככל החיובים ואם יאמר כן מתחייב באמת ע"פ הדין וגובה כדין ממשועבדים מה איסור יש. ואף למ"ש דלענין המלוה באמת כשמשקר הוא גזלן ולא נתחייב. מ"מ חיוב זה שיהי' דין נאמנות הוא ג"כ חיוב גמור כדין. דהא במהימנת עלי פוסקין הב"ד ודאי דגובה מלקוחות שקנו אח"כ ולא אמרינן נחוש אנחנו שבאמת אינו כמו שאומר ומה מהני הנאמנות וכן קיבל פסול כתרי דגבי מלקוחות דאח"כ ולא אמרינן שמא משקר ולא נתחייב אף שהאמינו. וע"כ דחיוב זה לנאמנות הוי חיוב גמור כדין לגמרי דזה הכח יש לו בממונו ג"כ ואינו שום גזל מה שפוסקין לגבות ממשעבדי ג"כ כנ"ל וממילא אין כאן איסור כלל לגבי לוה ועדים כמו אלו נתחייב בסתם דלגבי החשש שיאמר ויגבה יהי' כדין לגבי העדים והב"ד. ולא דמי כלל למוקדם שאין בידו ליתן למפרע כנ"ל:

אך זה רק על מה שהדין שנאמן אבל על מה שהדין שאינו נאמן הוא באמת שלא כדין כנ"ל. ומיושב שפיר דבאין כ"י יוצא ממ"א ודאי נאמנים אמנה דלא שייך כלל אין אדם מע"ר. דלא עשו איסור דממ"נ אם יקיימו ויגבה הא כדין יגבה לגבי העדים דעל מה שהדין דנאמן הא הימני' ויהי' כדין. ואם לא ימצא קיום והדין מב"ש צריך לקיימו באמת לא יהי' נאמן. וממילא שוב כשאין כ"י יממ"א דאין המלוה נאמן ולא הימני' ממילא העדים נאמנים ולא שייך כלל אאמע"ר. ובכ"י יממ"א שפיר אין נאמנים דחוזרין ומגידין דהא כיון שכ"י יממ"א ויש קיום באמת נאמן וזה נכלל בחתימתן שכשיהי' קיום יהי' נאמן ושוב לענין חזרה זו שאף שיהי' מקוים לא יגבה לענין זה הוי חוזר ומגיד כנ"ל ופריך שפיר:

ולמסקנא משני רק דנגד המלוה הוי עולה דאסור לשהות שטר אמנה בביתו דהא נגדו אין זה חיוב באמת כשישקר ויאמר שהלוהו יהי' גזל ושוב נגדו הוי עולה שיכול לגבות בו שלא כדין ולא דמי כלל לחיוב גמור כנ"ל. וממילא דייק ר' כהנא מזה דגם העדים אין רשאין לחתום כיון דהוי עולה לגבי המלוה שוב אעולה לא חתימי ואף שנגדם אינו שלא כדין ושייך מ"מ אאמע"ר אף דאין כ"י יממ"א. ומיושב דהוצרך לדייק עדים ממלוה דאינו מובן כלל אדרבה יותר פשוט דהוי עולה נגד העדים ממלוה גופי' שבידו שלא לגבות שלא כדין משא"כ בעדים. ולמ"ש מיושב שפיר דאדרבא לגבי העדים לא הי' איסור כלל רק מצד דהוי איסור נגד המלוה ממילא אין העדים רשאין לחתום כנ"ל. ומיירי הכל כפשוטו שאמר הלוה חתמו ותנו למלוה ושמאמין לו ומשעבד מעכשיו כשילוה כפירש"י ז"ל ואעפ"כ לא הי' איסור ליתנו למלוה רק מצד דעולה הוא כנ"ל וא"ש:

עוד נראה כמ"ש לעיל דאף שלא ידעו שאמנה וכה"ג מ"מ כשמבטלין עדות הראשונה מעיקרו שאינו עדות כלל חשוב חוזר ומגיד אף בדבר דלא חשבינן לי' כאלו מפורש בדבריהם בחתימה שאינו כן. דמ"מ מבטלין הגדה ראשונה שלא הי' כלום והתורה אמרה חדא הגדה ודוקא פרוע וכה"ג שגם לפי עדותן עתה הי' עדות הראשון מועיל לגמרי בשעתו משא"כ כשאומרים שבטל אף בגווני דלא משוו רשיעי. ומ"ש הרא"ש ז"ל דנאמנים שלא ידעו כו' דוקא באין כ"י יממ"א דלא חוזר ומגיד כנ"ל:

או דכ"י כו'. קשה אמאי לא מוקי בע"א אומר אמנה כדמשמע לישנא האומר ולא תני אמרו כו'. נראה מוכח דגם ע"א נאמן באין כ"י יממ"א בהנך דמתני'. והא דתני אנוסים היינו לרבותא דסיפא נקטי' דמ"מ א"נ אף ב'. אך למ"ש תוס' דלא מוקי בעדים ולטעמי' דמודה ב"ש אצ"ל משום דסבר אלימי עדים כו'. עדיין יקשה לוקי בע"א ולא שייך אלימי כו'. ויש לדחות. דסבר לא שייך למימר סתם בע"א אינו נאמן דבכל דוכתי אין ע"א נאמן לממון ועיקר הרבותא שאין כ"י יממ"א והול"ל בהדיא אך גם בלוה כנ"ל ואמר סתם:

וכגון שחב לאחרים וכדר"נ כו'. הקשו רשב"א ור"ן למה לי' דר"ל הא כל דאית לי' משועבד למלוה כו' ע"ש והוכיחו דשטר שאין גופו ממון לאו בני גוביינא נינהו ע"ש. והרא"ש פסק דגובין כו'. וי"ל בפשיטות דהא קי"ל שורף שט"ח חייב כו' וכ' תוס' פ' מרובה דע"א ע"ב דכיון שהוא דבר הראוי למכור לכל העולם הוא כשאר שוה כסף ע"ש. וממילא למה לא יגבה השטרות לבע"ח מה בכך שאין גופו ממון מ"מ הוי ש"כ. דהא חזינן דאיצטרך מעוטו בפדיון להקדש וערכין ושבועה כו'. ולשאר דברים אף לקדושין הוי שטרות כסף דקדשה בשט"ח מקודשת. ולמה לא יחשב ממון נגד בע"ח לגבות. אך נהי דהשטר חשוב ממון וש"כ מ"מ אינו רק מטלטלין דאותו הממון שנכלל בשטר דמה"ט חייב כששורפו כו' דהוי ראוי למכור כו' וזה רק מטלטלין. וכשחזר הלוה ומכר השט"ח שוב אין הבע"ח גובה כמו מטלטלין שמכרו וממילא גם באומר אמנה או שמוחל וכן אמנה גופי' הוי מחילה וקנין אודיתא ללוה שוב מחילת השט"ח לא גרע מאם הי' מקנה השט"ח שלא הי' המלוה גובה כן אינו גובה כשהקנה השט"ח ללוה היינו שמחל או שאומר אמנה דקני הלוה שט"ח והחוב באודיתא שמודה שהוא של הלוה וכן מחילה כנ"ל. ולא הי' גובה כלל רק מצד שיעבודא דר"נ דחשיב כלוה שלו ולא קשה כלל. ונראה די"ל דגם הר"ן מודה דהשט"ח בתורת שיוי שלו למכור שפיר גובין בתורת גוביינא והוי כשאר ש"כ. וע"ז לא קשה כלל למה לי' דר"נ כנ"ל. אך שגם במלו' ע"פ קשה כיון דשיעבודא דאורייתא נגבה השיעבוד קרקע בתורת גוביינא למלוה שלו וע"ז לא שייך תירוץ הנ"ל דזה שפיר קרקע לא מצד שיוי דבמלוה ע"פ לא שייך כנ"ל. רק השיעבוד קרקע כנ"ל וחשוב קרקע לא מטלטלין כמו לענין שבועה דאימעוט קרקע ושיעבוד קרקע כקרקע כנ"ל. וע"ז תי' הר"ן שפיר דזה שוב אינו ממון רק גורם לממון ולאו בני גוביינא. דמלוה ע"פ אינו ראוי למכור. דאין בו קנין רק מעמ"ש דצריך דעת וממילא גם בשט"ח מצד השיוי הוא מטלטלין ומצד השיעבוד הוי כשאר דבר הגורם לממון דא"ל דעל מטלטלין כאלו חל שיעבוד מה"ת דא"א להבריחן. ז"א דהשטר יכול להבריח. ורק מצד החוב והוי כנ"ל. וי"ל לדינא דהר"ן ז"ל מודה דבשטר מגבין כשיוי השטר ועיין מ"ש לקמן:

אמנם גם זה יש לישב דגם השיעבוד קרקקע שיש לו על לוה שלו מ"מ כשלוה אחר שכבר לוה הוא וקי"ל דאקני קנה ומכר לא משתעבד מה"ת עכ"פ ע"ש בפ'. וא"כ אותו השיעבוד קרקע שנעשה שלו כשהלוה ללוה לא עדיף מקנה קרקע שמכרו שאינו גובה וכן כשמכרו ללוה גופי' וכאן שמחל או שאומר אמנה קנה הלוה הקרקעות שלו המשועבדים במחילתו או בקנין אודיתא ואין בע"ח שלו יכול לגבות כלל כשאר דאקני כו' וע"כ הוצרך משום שיעבודא דר"נ דנעשה מיד לוה של הראשון ולא חשבינן כלל כאלו נשתעבד לו כנ"ל ושפיר גם שלוה אח"כ לא מהני אמנה ומחילה כנ"ל. ומיושב הלשון לנושה בחבירו וחברו בחבירו מנין כו' כשהוא קודם כנ"ל. אך הר"ן ז"ל דייק דמשמע לי' דלעולם צריך דר"נ דאל"ה לוקמי כשהוא קודם:

והנה הקשו עוד מהא דב' שהוציאו שט"ח למה קי"ל זה גובה וזה גובה ומרויח בעל הזבורית שגובה בינונית הא יגבה חוב של עצמו בתורת גוביינא כי' והוכיח דלאו בני גוביינא כו'. וצ"ל דהא לדידי' מי ניחא יגבה בתורת שיעבודא דר"נ דמשועבד לעצמו כדאמר פ"ב דפסחים דף ל"א. וצ"ל דכיון דאית לי' נכסי לא שייך דר"נ כמו משועבדים דלא גבי כשיש ב"ח אף זבורית. והתם אית לי' לב' זיבורית ושוב לא מצי גבי שלו בתורת שיעבודא דר"נ. דחשבינן בינונית שלו למשועבדים כשיעבוד דעלמא כנ"ל משא"כ אם היו גובין בתורת גוביינא שפיר יגבה דהא דינו דבע"ח בבינונית וקשה דמה קשיא לי' הא כיון דקיימינן התם דבשלו הן שמין וביש לי בינונית וזיבורית הוי הבינונית עידיות וגבי רק זבורית. וא"כ אף דנימא דבני גוביינא השיעבוד מ"מ כיון דהוי השיעבוד קרקע כקרקע שלו שוב אין זה יכול לגבות בינונית שלו בתורת גבי' של לוה שלו דהא אין לו רק זבורית ונעשה אלו הבינונית שלו המשועבדים ללוה עידיות ולא יוכל לגבות כנ"ל דאף דחשיבי בני גוביינא מ"מ הוי כאלו הי' כבר אצל הלוה כנ"ל ומאי קושייא. וצ"ל דקשיא לי' לא בתורת השיעבוד רק כמ"ש לעיל דליחשוב השטר כמטלטלין ושאר שוה כסף. וממילא הא קי"ל דינא דבע"ח בזוזי וכשיש לו מטלטלין וקרקע צריך ליתן לו מטלטלין דמיקרב לזוזי טפי מקרקע ע"ש ובש"ע. וא"כ אי שטרות בני גוביינא הי' דינם כמטלטלין וכשיש ללוה שט"ח על א' וקרקע צריך ליתן למלוה שט"ח כנ"ל:

וא"כ הקשה שפיר שיגבה שט"ח של עצמו בתורת גוביינא ולא שייך שזה עידיות כו' דהא מחויב ליתן לו השט"ח בתורת מטלטלין כנ"ל ואין חילוק בין שהוא על עידיות או בינונית. אך לכאורה הא מה דנחשב השט"ח כממון אף דשאר גורם לממון קי"ל דלא כר"ש הוא רק משום ששוה למכור לכל העולם כמ"ש תוס' וא"כ כאן אי דנימא שיוכל לגבות חוב של עצמו שוב אינו ראוי למכור כלל לאחר דלא יגבה שמשועבד לזה. וממילא כשאינו ראוי כלל למכור שוב אינו ממון והוי רק גורם לממון דשוה רק לו וממילא אינו יכול לגבות בתורת גוביינא. ואין ראי' מזה שלא יהי' בני גוביינא בשאר דוכתי כשראוי למכור כנ"ל דחשוב ממון. אך ז"א דכאן ג"כ ראוי למכור לאחר השט"ח שעל זה כיון דמצד שיעבודא דר"נ לא שייך כיון שיש לו נכסי זבורית רק מצד גוביינא בתורת מטלטלין ושוב כשימכור השט"ח לא יוכל זה לגבותו כמו משאר מטלטלין כשנמכר דלא גבי מלקוחות מטלטלין. ושפיר יגבה הלוקח השט"ח מזה הבינונית דבתורת שיעבוד אינו משועבד לו דהוא יכול לגבות זבורית. וא"כ כיון דהלוקח יגבה שוב ממילא כשלא מכר הוי כשאר מטלטלין שראוי למכור ושוב יגבה זה בעצמו שט"ח שלו. והוכיח שפיר דכל שטח לאו בני גוביינא כנ"ל:

אך מ"מ אין ראי' דנהי דקי"ל דצריך ליתן מטלטלין דמקרב לזוזי טפי מקרקע. אבל שט"ח הא שטרות גרוע מקרקע דמאן דדריש ריבוי ומעוט ממעט שטרות ולא קרקע כו'. וא"כ אף שנאמר דלא כהר"ן רק דשטרות בני גוביינא אף דאין גופן ממון מ"מ לא עדיפי מקרקע עכ"פ ואין המלוה יכול לגבותם דוקא נגד קרקע בתורת מטלטלין דלא מקרב לזוזי כלל טפי מקרקע. אבל אינו מוכח מזה כשאין לזה קרקע שלא יגבה שט"ח לגוביינא עכ"פ כדבר הגרוע מקרקע דמ"מ ממון הוא:

ונראה דעיקר ראייתם הוא. דהסברא הי' כיון שהגיע זמנו של זה לגבות אף שיש לו שיעבוד וחוב על אחר הא מחוסר גוביינא ולכך הי' ראוי שנשים החוב בתורת שיוי למכור כן יקחנו המלוה דזה השיוי יש לו מיד והא צריך ליתן לו מיד ולא שימתין עד שיגבה החוב כנ"ל. וע"ז אין חילוק בין שטר ובע"פ. וע"ז הוכיח שפיר מהא דזה גובה דג"כ יגבה מיד חוב של עצמו. ועדיין י"ל כנ"ל דאינו יכול לכופו בתורת שיוי כיון שיש לו קרקע זבורית וזה לא עדיף. וכן להיפוך אינו יכול ליתן לו חוב של עצמו ג"כ כיון שיש לו בינונית כנ"ל. ומיושב לדעת הרא"ש וש"ע:

עוד י"ל בפשיטות דלרוב הפ' דמכירת שטרות דרבנן לא קשה כלל שיגבו השטרות בתורת גוביינא. דהא ודאי דגוף הקרקע של לוה רק שהב"ד מגבין אף בע"כ דהפקר ב"ד כו' וכאלו הקנה מדעתו למלוה ובזה נפטר הלוה מחובו כו' אבל בשטרות דמה"ת אין קנין ומכירה נתפס בו שיהי' הלוה מחויב לשלם ללוקח שלא ליה ממון רק עדיין חייב למלוה שלו אף שמכר השט"ח. א"כ ודאי דלא שייך שיגבה ב"ד שט"ח בתורת גוביינא עדיף גביית והפקר ב"ד משאם הי' מקנה לו מדעתו דלא הי' קנין נתפס בו ועדיין זה בע"ח שלו. וע"כ צריך שיעבודא דר"נ דחשיב כמלוה שלו ושפיר חייב לזה מה"ת משא"כ בלא דר"נ לא הי' אפשר להגבות כלל כנ"ל:

וצ"ל דקושית הר"ן ז"ל או להפ' דמכירת שטרות דאורייתא או דכונתו על הש"ס למה הוצרך לומר מנין לנושה בחברו דמוציאין מזה כו' מדר"נ כו'. הא עכשיו שכבר תקנו מכירת שטרות מדרבנן כו' שוב בלא דר"נ יכולין להגבות החוב בתורת גוביינא ולהקנות החוב למלוה זה מצד הפקר ב"ד כנ"ל. וגם בזה י"ל למאי דק"ל דצריך בשטר כ' ומסירה ובהפקר אינו יכול לזכות בשט"ת דמאן מסר לי' דליקני' כמבואר ח"מ ס' ס"ו כדאמר בש"ס פ"ק דב"מ דמסירה דוקא בדעת אחרת מקנה כו' ע"ש וממילא אף שתיקנו חכמים מסירה כו' מ"מ לא היו יכולין להגבות בע"כ של לוה השט"ח דלא היה נקנה למלוה כלל בע"כ מצד הפקר ב"ד שאין כאן מסירה מדעת וקנין חדש לא תיקנו. ועיין ברשב"א גטין פ' השולח לחד תרוצא דיליף אביי הפקר ב"ד לא עדיף משאר הפקר כו'. אך לתירוץ ב' שם יכולין לזכות ג"כ ע"ש. מ"מ י"ל דוקא במה דשייך קנין בלא דעת:

הנה יש פ' דגם שיעבודא דר"ל יכול למחול ולכאורה אין טעם למה. גם קשיא קושית מיגו דמחיל. ולמ"ש י"ל. דהא כיון דאית לי' נכסי לא שייך שיעבודא דר"נ וליש פ' מה"ת. וא"כ אי נימא דחוב בני גוביינא כדעת הרא"ש ז"ל. א"כ לעולם בשיעבודא דר"נ חשיב אית לי' נכסי דהא אפשר לו לגבות מלוה בעצמו אותו החוב שיש לו בתורת שומא וגוביינא כפי שיוי החוב למכור כשאר שוה כסף. וממילא אין לגבות כלל בתורת שיעבוד שיהי' הלוה משועבד לזה מדר"נ דהא כל שיכול לגבות מלוה אינו משועבד. וא"כ אין ראי' מקרא דונתן לאשר אשם לו כו'. דהא מה"ת דמכירת שטרות אינו מועיל א"כ לא הי' אפשר לגבות כלל החוב בתורת גוביינא כמ"ש ושוב שפיר חשוב לית לי' נכסי ואמרה תורה דמשועבד מדר"נ משא"כ עכשיו דתיקנו חכמים מכירת שטרות ושוב יכולין לגבות בשומא לעולם הוי אית לי'. וגובין רק בתורת גוביינא ושוב מצי מחיל כשאר מכירה בשטרות כנ"ל. אך י"ל אי הטעם דאית לי' נכסי הוא רק כמו אין גובין ממשועבדים כשיש ב"ח. א"כ הא באישתדיף בנ"ח גובין. וממילא אי מחיל הוי אשתדיף דהא בתורת גוביינא מהני המחילה ואין לו ושוב יש בתורת שיעבוד ואין המחילה מועיל. אך יש לדחות דאז כשאשתדיף שוב רק מטעם מחילה ואין מה לגבות גם בתורת שיעבוד. וכל זמן שלא נמחל אין כאן שיעבוד כנ"ל. ויש לדחות. וי"ל קושית תוס' דנגד חזקה שביד האדם שלו לא מהני מיגו רק בידו עדיף ממיגו ולהנ"ל עתה שאומר אמנה אין בידו למחול דסבר לית לי' נכסי דבתורת גוביינא מהני אמירתו אמנה. ויש לדחות:

הר"ן הקשה מנחבל דמאי משני כל כו' ודאי מחלה הא משעבד לנחבל מדר"נ. ותירץ דלא אמרינן רק כי מטי זמני' ליתב למלוה כו'. ותמוה לשונו. והש"ך ז"ל רצה לפרש בין אחר הזמן ואין לזה טעם כלל ע"ש:

ולע"ד פי' הפשוט. דהא קושייתו תמוה מאוד. הא כפי דמי החבלה גם בלא מכירה יהי' לנחבל כשתתאלמן ומה צורך למכירה. וע"כ דמרויח שנמכור לו כתובה אלף בעד מאה דמי החבלה ויש לו תשלומי החבלה שלו מיד דשוה הט"ה כך. וא"כ על המותר הא יהי' מהני המחילה דרק בתורת המכירה דמצד שיעבוד דר"נ אין כאן רק כפי דמי החבלה ומה בכך שעל זה לא יועיל המחילה ויגבה זה כשתתאלמן הא גם בלא מכירה יגבה זה ואין תועלת כיון דלגבי בעלה ודאי מחלה ומשני שפיר אטרוחי ב"ד בכדי כו'. ומה קשיא לי' להר"ן ז"ל. ונראה דקושייתו הי' כיון דאמרינן שיעבודא דר"נ. א"כ כמו אם הי' הדין דשטרות בני גוביינא ודאי דהוי שמין לו כשיוי השטר למכור כן היו נותנין למלוה בחובו. ממילא עתה דאמרה תורה שיעבודא דר"נ ג"כ אמרינן כן מאחר שהגיע זמנו של זה לגבות וזמנו של לוה הב' לא הגיע עדיין שמין כל השיעבוד שיש ללוה על לוה הב' כמה שוה וכל השיוי הוא משועבד לזה מדר"נ דהא חייב לו כך. וממילא שם בכתובה ניתוב לנחבל כל שיוי הכתובה כפי שהוא שוה למכור בט"ה יהי' הכל משועבד לנחבל בעד דמי החבלה דאותו השיעבוד שיש לנחבל על מאה זה' לוקח כל השיעבוד של הכתובה שהוא על אלף כיון דכל האלף אין שוים רק ק' עתה והחיוב לשלם לנחבל הוא עכשיו נשתעבד לו כל שיוי השיעבוד של לוה בתורת שיעבודא דר"נ. וממילא כל הכתובה משועבדת לו בעד החבלה ולא תועיל המחילה כלל ויגבה כשתתאלמן הכל כנ"ל. וע"ז תירץ הר"ן שאינו כן בשיעבודא דר"נ רק כי מטי זמני' דלוה ב' פקדי' רחמנא למיתוב למלוה קמא והיינו כמו שמשועבד למלוה שלו משועבד להא'. אבל לא שנאמר קודם הזמן שנשום השיעבוד בשויו להיות של המלוה א' כפי השיוי. דשיעבוד אינו קנין ולא פירעון לראשון רק שמשועבד לו וכשמגיע הזמן יגבה וממילא שפיר המותר מצי הראשון למחול דאינו משועבד לו כלל רק בחובו. וכן שם בכתובה כ' הר"ן דכ"ש הוא כיון שאין חוב ברור גרע משאר שטר שכ' שאין מגבין בתורת גוביינא בשביל שאין גופו ממון מכ"ש כתובה שהוא ספק לגמרי שא"א להגבות בתורת גוביינא כפי שיוי כו'. ורק בתורת מכירה ויהי' מהני המחילה. דהמותר מהחבלה לא קני מהכתובה בתורת שיעבוד כלל רק כשתתאלמן יגבה חובו דמי החבלה מדר"נ וזה גם בלא המכירה יהי' לו וא"ש. ואין לנו ראי' כלל מדברי הר"ן שלא יהי' שייך שיעבודא דר"נ בכתובה כפי דמי החוב רק כנ"ל:

תוס' אי מתנת ש"מ דאורייתא כו'. מוכח דבדאורייתא א"י למחול כו'. ואינו מובן נהי דבדבר דשייך קנין מש"מ דאורייתא בדיבור כקנין. אבל נתינת שט"ח לא עדיף מקנין ברי דלא מהני מה"ת וא"כ מה בכך דמש"מ דאוריית' לענין שלא יכול למחול השט"ח. וע"כ צריך לפרש דכיון דמש"מ דאורייתא הוי מטעם ירושה כדאמר בש"ס הלואתו כו' הואיל ויורש כו'. וממילא אין ראי' כדחיות התוס' דמאי אלימא האי יורש כו'. אך ראייתם רק דיש סברא לחלק בין מה שהקנין מה"ת לא יוכל למחול ובין שהוא דרבנן כנ"ל:

הרא"ש ז"ל כ' היכא דפרע לבע"ח אחר שאמר אמנה בא לגבות מהלוה כ' הראב"ד ז"ל דגבי מיני' כיון דמעיקרא לא הימני' לגבי אחרים דאמרינן לאישתמוטי מיני' הוא דקאמר לגבי לוה נמי לא תפסינן לי' בהכי דהא אי לא פרע לאחרים מדידי' הוי מפקינן מיני' דלוה ויהבינן לי' השתא דפרע לי' מדידי' גבי מיני' דלוה דלא גרע מאחרים עכ"ל. והר"י מחלק בין הודאתו הי' לאחר תביעת המלוה ובין בלא תביעה כו' ע"ש. ולשון הראב"ד ז"ל אינו מובן דאם כונתו רק דהוי אמתלא טובה דלאישתמוטי מבע"ח והוי כמשטה ושלא להשביע ולא חשוב הודאה א"כ הי' מיותר כל סיום דבריו דאי לא פרע כו' דמאי צורך לזה הא לא הוי הודאה ויכול לחזור כנ"ל:

והי' נראה דזה עוד טעם אף אי הוי הודאה גמורה מ"מ אף דקי"ל פורע חובו של חבירו שלא מדעתו פטור מ"מ מבואר ב"ק ד' נ"ח ע"א בתוס' וכ"פ בש"ע ח"מ ס' קכ"ח דדוקא כשבאמת הי' חייב אז פטור דלא הצילו מן ההפסד כלל דאין זה נקרא הפסד מה שהי' פורע מה שחייב אבל הכא שבעלילה והי' גובין ממנו מה שאינו חייב והלך אחר ופרע חייב לשלם לו דהצילו מהפסד שהי' מוכרח ליתן שלא כדין ע"ש. וא"כ י"ל כאן ממ"נ גובה כשפרע לבע"ח מדילי' דאי אינו אמנה א"כ חייב לו ואי אמנה א"כ באמת לא הי' חייב ואעפ"כ הי' מלוה ראשון גובה ממנו דהוא אינו נאמן אמנה וא"כ במה שפרע הוא הצילו מהפסד שהי' צריך לפרוע שלא כדין ושפיר חייב לשלם לו מטעם פורע חובו דלא גרע מאחרים היינו אם פרעו עבורו מה שהוא צריך ליתן כשאינו חייב כנ"ל. או דסבר הראב"ד ז"ל דכשכבר פסקו הב"ד לגבות גרע מבע"ח דוחק דלא שייך מפייס הוינא כו' וכה"ג חייב פורע חובו ולכך גם בהנ"ל חייב לשלם לו משום פורע חובו כנ"ל:

אמנם קשיא לי דהא קי"ל אנס המלך גורנו בחובו חייב לעשר דמשתרשי לי' שנפטר מחובו במה דלקחו ממון של זה באונס והכי קי"ל ע"ש סוף חולין ד' קל"א ובש"ע. וא"כ נראה כאן באומר שטר אמנה והדין דאינו נאמן וגבי הב"ד מלוה שלו. נראה דכשיש לו מעות אח"כ מחויב לשלם ללוה זה. דהא לפי הודאתו אמנה ואין זה חייב לו כלום ואעפ"כ גבי ממנו ובממונו של זה נפטר הוא מחובו דהא הוא הי' חייב למלוה שלו. והוי ממש כאנס גורנו כו' דמשתרשי לי' וכיון שבאונס לא שייך פורע חובו וממילא יהי' חייב לשלם ללוה זה הב' וא"כ כשפרע משלו איך יהי' הלוה חייב לשלם לו כיון דגם אם הי' גובה המלוה ממנו הי' הוא חייב לשלם כשהי' לו ועתה שפרע איך יגבה ממנו. ואף אי נאמר דסבר משתרשי לי' אינו חייב רק באית לי' נכסי שהיו גובין ממנו משא"כ כאן שלא הי' לו קרקע ופסקו הב"ד לגבות מזה ולא משתרשי לי' כלל. מ"מ כיון שבאמת הי' לו ושילם שוב זה פטור. ועוד דהראב"ד לא כ' ועוד ונראה מלשונו דחד טעמא הוא:

לכן נראה פי' דבריו. דהא גבי הודאה דמצי אמר משטה כו' מ"מ לפטור לא מצי טעין כשהודה על חוב שפרוע וכה"ג מבואר בש"ע סי' פ"א ע"ש. וא"כ כאן אף דאמרינן דאפשר הודה רק לאישתמוטי והוי כאמתלא דמשטה כו'. מ"מ כיון שהוא לפטור מהני הודאתו כנ"ל. אמנם הטעם י"ל כיון דהודאה פרוע וכה"ג חשוב מחילה כמ"ש בש"ך בכמה דוכתי ובש"ע סי' ע"ה גבי ודאי לי שאינך חייב לי דהוי מחילה. ובדבר שהוא מעשה ונגמר מיד לא אמרינן משטה וכה"ג. ולכך לפטור לא מהני אמתלא בהודאה כיון דהוי מחילה מהני בתורת מחילה ולזה לא מהני אמתלא כאלו מחל בפירו' שלא היה מועיל לטעון שמחל שלא להשביע וכה"ג:

והנה גבי שעבודא דר"נ דלא מצי מחיל מ"מ נראה דלגבי דידיה לא מהני המחילה רק דלא מהני לענין להפקיע שיעבוד מלוה שלו אבל לגבי עצמו מהני ולא יוכל לגבות כשמחל. היכא שנסתלק מלוה הראשון שמחל או נפרע וכה"ג:

אמנם אף שאינו יכול לגבות מצד עצמו כיון שמחל מ"מ כיון שמחל המלוה ראשון השט"ח ללוה שנו ודאי דיכול לגבות מלוה הב' אף שמחל דהא לגבי מלוה ראשון לא הועיל מחילתו כלום באמת מטעם שיעבודא דר"נ ועדיין היה חייב לו וממילא קנה הוא חוב זה עליו וזה לא מחל מעולם זכות שהיה למלוה ראשון שזוכה הוא מצד קנינו וכמו אלו קנה אחר שהיה גובה כמו כן הוא בעצמו כנ"ל. וממילא גם פורע חובו אי הדין דחייב אם היה אחר פורע חובו של זה היה חייב וזוכה ג"כ בזכות שהיה למלוה על הלוה. ומה"ט בערב שפרע צריך הלוה לשלם לערב שזוכה בזכות החוב שהיה למלוה עליו כשפרע. וממילא גם בהנ"ל כשמחל כו' והלך ופרע למלוה ראשון ג"כ חייב זה לשלם לו מטעם פורע חובו דהא באמת חייב למלוה ראשון דלא היה מועיל מחילה של זה כלל לפטרו מחובו נגדו וממילא כשפרע זוכה הוא בזכות המלוה וגובה דלענין זה הזכות לא מחל מעולם שהוא זכות חדש וכקנה החוב כנ"ל:

וממילא מיושבים דברי הראב"ד ז"ל. דודאי אי הוי הודאתו מוטלת בתורת נאמנות ככל הודאה לא היה מועיל סברא הנ"ל לחייבו מטעם פורע חובו כו' דהא הודה שלא היה חייב כלל כנ"ל. רק דלענין הודאה לנאמנות מהני אמתלא שלו דרק לאשתמוטי מבע"ח אמר אמנה כנ"ל. רק דכיון דהוא לפטור מהני בתורת מחילה דנהי דמצי הדר ביה מהודאתו ולומר שאינו אמנה מ"מ מחילה הוי לגבי דידיה כנ"ל דנגד עצמו מהני המחילה ולענין זה אינו מועיל האמתלא ולא יוכל לגבות כנ"ל. אמנם ע"ז כתב הראב"ד ז"ל שפיר דכיון דרק מטעם מחילה שוב כיון שבלא הפרעון היה מלוה ראשון גובה ממנו דנגדו לא מהני מחילה בשיעבודא דר"נ והיה חייב באמת לשלם לו ושוב אם אחר היה פורע היה חייב ממילא גם הוא עצמו לא גרע מאחר דכיון שפרע והוא שלו זכות החוב של מלוה ראשון ושפיר חייב כמו אלו קנה החוב וזה הזכות לא מחל מעולם דנגד מלוה ה"א לא הועיל המחילה וזה זכות חדש כנ"ל. ושפיר חייב כיון דלענין הודאה לנאמנות מהני חזרתו דלאישמוטי כו'. וא"כ אנו אומרים שאינו אמנה כלל ושוב רק מצד מחילה וממילא חייב כיון שפרע עבורו מה דהיה חייב באמת כנ"ל. ושפיר כתב ב' הטעמים לטעם א' דלכך חייב כנ"ל. ויש נפקא מינה לראב"ד ז"ל היכא שלא פרע למלוה ראשון רק שמחל מלוה א' החוב שלו דג"כ לכאורה הי' זה יכול לגבות מאחר דהודאתו הי' לאישתמוטי א"כ עדיין חייב לו והיה יכול לתבוע. ולהנ"ל לא מצי תבע דכיון שאין כאן מצד זכותו של המלוה רק מצד עצמו ע"ז הועיל הודאתו בתורת מחילה לגבי עצמו ושוב לא מצי גבי. רק בפרע דוקא מטעם הנ"ל כנ"ל. ולא קשה שיצטרך לשלם לו מטעם משתרשי ליה דהא באמת חייב לו דנאמן שאינו אמנה רק ממנו היה פטור מחמת המחילה כנ"ל אבל למלוה הא' הי' חייב כנ"ל. אך מ"מ עדיין קשה דלמה נחשוב שפרע רק בשבילו הא גם הוא חייב דבשביל דמשועבד הב' מדר"נ לא נפטר הוא מחובו כל זמן שלא גבה וממילא כשפרע פרע גם בשביל עצמו ונפטר ע"י זה ולמה יתחייב הלה לשלם הכל ולא דמי לאחר שפרע רק בשבילו משא"כ כאן ואטו לא יודה הראב"ד ז"ל בלוקח שלא באחריות כשהלך המוכר ופרע לבע"ח שאין הלוקח צריך לשלם למוכר אף דשייך ג"כ כנ"ל דהא היה יכול לגבות ממנו ולא גרע מאחר דהצילו שלא יגבה ומשמע דכה"ג ודאי פטור דהא פרע חוב של עצמו ואף דאם לא פרע היה גובה מלוקח מ"מ כשפרע חובו פרע וכן בהנ"ל וצ"ל דשם בלוקח הוא רק משום נכסוהי ערבין בי' וכשהלוה משלם אין כאן ערבות ולכך כשפרע לא הי' כלל חיוב על הלקוחות משא"כ שיעבודא דר"נ שנעשה הב' כאלו הי' ליה של הראשון ואף שפרע הוא מ"מ הי' חיוב עליו לגבי מלוה הראשון ודינו כאחר כנ"ל. דסבר הראב"ד דכיון שפסקו הב"ד שא"נ אמנה ויגבה מהלוה הב' נסתלק הוא לגמרי ואין עליו עוד חיוב כלל לשלם למלוה שלו אף כשהשיג אח"כ מעות וממילא פרע רק בשבילו לפטרו כנ"ל:

עוד י"ל דהוי כמו מפטור לפטור דקי"ל דיכול לחזור ועיקר הטעם אינו משום מיגו רק דלא הוי הודאת בע"ד כעדים רק היכא שהוא לחובתו בשעת הודאה משא"כ כשאז הי' לפטור אף שנעשה אח"כ מהודאתו חיוב כמו מלא לוה לפרעתי כי'. וממילא גם בהודאת מלוה אמרינן ג"כ כנ"ל. דדוקא כשהי' הודאתו לחובתו. לכן בשעה שהודה אמנה לא היה שום חוב לו בהודאתו דמ"מ היה המלוה שלו גובה מדר"נ דלא היה נאמן ולגבי עצמו גם בלא הודאה לא הי' הוא גובה רק מלוה שלו. וממילא כתב ראב"ד ז"ל שפיר מאחר שלא היה נאמן לו תפסינן לי' כו' מאחר שלא היה לחוב לא היה כלל הודאתו כעדים ויכול לחזור בו. רק דמ"מ הא' כיון שרואין שפרע א"כ איגלאי מלתא שהי' לו לשלם והיכא דהוי ליה נכסי' הי' ההודאה שפיר לחובתו דהיה הוא חייב לשלם לבע"ח ומזה לא הי' גובה מדר"נ והוא שלא הועילה הודאתו משום שלא היינו יודעין שיש לו אבל כיון שפרע איגלאי כנ"ל. ושוב תועיל ההודאה שלא יגבה אח"כ. ע"ז כתב דאינו כן דכיון דלא היה לו קרקע והיה הדין דגובין מזה מדר"נ לא הי' ההודאה אז מ"מ לחוב כלל ומה שפרע אח"כ דנין כאלו אחרים פרעו החוב של המלוה. אבל אינו למפרע כנ"ל. ושוב שפיר יכול לגבות מצד חובו בעצמו דיכול לחזור ולומר לאישתמוטי וג"כ מדוקדק לשונו ז"ל:

גמרא אסור להשהות כו'. ש'מ עדים שאמרו אמנה כו' אעולה לא חתמי כו'. ותמוה האיך דייק עדים מהמלוה הא ודאי יותר פשוט דהוי עולה לגבבי העדים שצריכין לחוש שיגבה שלא כדין מלקוחות אף שלא ילוה מהעולה של המלוה מה שלא יסמוך על עצמו שלא יגבה כשלא ילוה דהא בידו שלא לגזול. ועל עדים הדבר פשוט גם למה ליה הדיוק כלל הא מסברא גם כן. ועיין מ"ש לעיל לישב؛ עוד נראה לענ"ד דהנה הר"ן ז"ל הקשה מאי חילוק בין תנאי כו' לאמנה דשיעבד נפשיה מעכשיו כשילוה דאל"ה מוקדם הוא. וממילא הוי כתנאי שאינו עולה. ותי' הר"ן בין תנאי שתלוי ביד המלוה לקיים בע"כ וכבר התחיל השיעבוד משא"כ אמנה שביד הלוה שלא ללות כו' ע"ש. ותמוה ג"כ דהוי ליה להש"ס לחלק בתנאי גופיה בין תנאי התלוי ביד המלוה או ביד הלוה. ולמה מחלק בין אמנה ותנאי הא גם זה היה תנאי כשתלוי בידו וצ"נ להר"ן ז"ל דזה נקרא בש"ס אמנה כשהתנאי ביד הלוה מאחר שלא התחיל השיעבוד והוא רק מאמינו על הכל. וזה קרוי תנאי כשביד המלוה ולוקח. ודוחק גדול דגם תנאי נקרא אמנה כנ"ל דהא מאמינו שלא יתבע כשלא יקיים ולמה חילק סתם בין אמנה לתנאי. וגם באמת למה לא הוי תנאי עולה לגבי עדים דהא יכול המלוה לגבות שלא כדין אף שלא יתקיים התנאי ומה בכך שיש מקצת שיעבוד כשיתקיים מ"מ אין העדים רשאין לחתום מה שיכולין לגבות מלקוחות שלא כדין כנ"ל. ולכך נראה כמ"ש לעיל דמה שהלוה מאמין למלוה בשעת הלואה אין זה עולה כלל דכמו דיכול להתחייב מה שאינו חייב ואינו עולה נגד הלקוחות שקנו אח"כ דכדין הוא כמו כן יכול ליתן נאמנות ואינו עולה מה שהדין שיהיה נאמן אף אי לא לוה דהא הדין הוא שנאמן וזה האמינו. וממילא כשהלוה אמר לעדים כתבו ותנו שפיר יכולין ליתן לו אף דיודעין שמאמינו. רק דהעולה הוא כמו דאמרינן גבי מזויף מתוכו כשנמסר בעידי מסירה וחתומים פסולים דהוי מזויף מתוכו דפסול דלמא אתי למסמך עלייהו אף דגוף הדין יהי' נפסק כדין שנסמוך על הע"ח שנמסר בעדים והא באמת נמסר בעדים כשרים. אעפ"כ מה שהב"ד יסמכו על העדים החתומים לדון ע"פ שנמסר בעדי' זה יהי' שלא כדין דכיון שפסולין אין לסמוך עליהם קרוי מזויף מתוכו ע"ש גטין פ"ק (דף י"א ע"א) גבי שמות שאין מובהקים ובכמה דוכתי כו'. והנה שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו וקי"ל דפסול אף מב"ח ע"ש. והטעם דהא אותן העדים החתומים אין מעידים כלל על הלואה שני' וההלוא' ראשונה כבר פרע ואף דמאי חילוק מ"מ כשיש בידו זה השטר שפיר דנין שבודאי חייב לו דאי לא מאין השטר בידו. מ"מ זה שקר מה שאנו סומכין על עדות החתומים דהא אינו עדות כלל על הלואה ב' כנ"ל. וא"כ גבי אמנה דכשמלוה לו אח"כ משועבד למפרע מ"מ הא מה שאנו דנין ומחייבין ע"פ שטר אף דכותבין שטר כו' משום דאיך בא ליד הלוה אם לא הלוהו וע"כ שהלוהו ואין אנו חוששין שמא האמינו כו'. וא"כ כיון שבאמת אמנה הוא אין כאן שום עדות על ההלואה שהלוה לו אח"כ דגם אלו לא הלוהו היה עדות זה בידו. וא"כ מה שאנו דנין ע"פ עדות העדים החתומים שהוא חייב זה שלא כדין אף דבאמת הלוהו אח"כ מ"מ אין השטר שום עדות וראיה על אותו ההלואה דאח"כ וכמו לוה בו ופרעו הנ"ל. ושפיר מה שיפסקו הב"ד ע"פ אותו השטר ונדון שחייב מצד עדות השטר זה שלא כדין. ולכך הוי עולה בין ילוהו אח"כ ובין לא ילוהו. ולא דמי כלל לתנאי שכשמתקיים התנאי אינה עולה כלל דמה שנדון שחייב מצד השטר ולא ידעו הב"ד מתנאי זה החיוב שיפסקו הב"ד יהיה כדין משא"כ באמנה ומיושב שפיר דקרי ליה רק עולה ולא שלא כדין. גם מיושב דעיקר העולה על המלוה שלא ישהה שטר כזה בתוך ביתו דהא משהה אותו עכ"פ לגבות בו כשמלוה לו אח"כ וזה יהיה עולה. אבל בחתימת עדים לא היה עולה כלל דהחיוב כדין. אך מ"מ יליף דגם עדים כשיודעין שאמנה אין רשאים לחתום אעולה כנ"ל ודייק שפיר עדים ממלוה כנ"ל וא"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף