פני יהושע/כתובות/יט/א

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to: navigation, search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


פני יהושע TriangleArrow-Left.svg כתובות TriangleArrow-Left.svg יט TriangleArrow-Left.svg א

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי

צורת הדף


מפרשי הדף

רש"י
רשב"א
ריטב"א
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
הפלאה



לדף זה באתר "על התורה"מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society


דפים מקושרים

בתוס' בד"ה חזקה וכו' הכא משמע דלא אמרינן מיגו במקום חזקה ולרבנן אמרי' וצ"ע דאיבעיא היא בפ"ק דב"ב עכ"ל. ולכאורה אליבא דר"מ לא מוכח מידי דלמסקנא דשמעתין טעמא דר"מ משום דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו והשתא לא צריכין לטעמא דמיגו במקום חזקה. אלא דעיקר קושייתם לרבנן דע"כ הא דנאמנין היינו משום מיגו אע"ג דהוי במקום חזקה ולא משמע להו דאיבעיא דפ"ק דב"ב אליבא דר"מ ועוד דמדרבנן נשמע לר"מ דבהאי סברא לא אשכחן דפליגי אי אמרי' מיגו במקום חזקה כנ"ל בכוונת התוס'. אלא דאף לפ"ז לא שייך קושייתם לפי שיטת רש"י דריש פרקין דהפה שאסר הוא הפה שהתיר עדיף ממיגו דהא ר"י לית ליה מיגו היכא שהלה תובעו דמקרי שור שחוט לפניך ואפ"ה מודה דאמרינן הפה שאסר היכא שאין הלה תובעו. ולפ"ז מצינן למימר דנהי דלא אמרי' מיגו במקום חזקה אפ"ה קאמרי רבנן שפיר דהעדים נאמנין מטעם דהפה שאסר וכו' דלגבי העדים מיקרי אין שור שחוט לפניך והארכתי בזה בתשובה. אלא דהתוס' לשיטתייהו דריש פירקין משמע להו דאין לחלק אלא הפה שאסר נמי משום מיגו אתינן עלה כנ"ל. אלא דאכתי קשיא לי דבלא"ה הא כתבו תוס' בשמעתין בד"ה הרי אלו דחזקה דהכא אלים טובא דהוי כמו עדים דאנן סהדי ואנן פשיטא לן בכולי תלמודא דמיגו במקום עדים לא אמרינן. אע"כ כמו שתירצו התוספות דשאני הכא כיון דהצריכו חכמים קיום תו לא מיקרי קיום. כיון דאינהו גופייהו סותרים עדותן תוך כדי דיבור הו"ל כאילו לא נתקיים. וא"כ אין מקום לקושייתם כאן דלא מצינן למפשט כלל ממילתא דרבנן דהכא טעמא רבה איכא וצ"ע ודו"ק:

קונטרס אחרון
תוס' בד"ה חזקה הקשו דהכא משמע דלא אמרי' מיגו במקום חזקה ובפ"ק דב"ב הוי איבעיא דלא איפשטא וכתבתי ליישב דהפה שאסר הוא הפה שהתיר עדיף משאר מיגו ולכאורה יש ראיה לזה מההיא דפ"ק דב"ב במה שכתבו הפוסקים בפשיטות דנהי דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו אפ"ה אם אין עדים על קביעות הזמן נאמן לומר פרעתי תוך הזמן במיגו ומשמע דהיינו משום שהפה שאסר כו' ואף דבתשובה אחת כתבתי לחלק קצת אפ"ה לענ"ד בלא"ה דברים נכונים וברורים הם ולפ"ז צריך להתיישב בכל דיני כללי ופרטי המיגו אי שייכו נמי בהפה שאסר ועיין בפנים שכתבתי תי' אחר לקושיית התוספות:

בתוספות ד"ה טעמא דר"מ וכו' וקשה לר"י דא"כ ליפלגו בלוה גופא וכו' ועוד דבפרק מי שמת משמע וכו' עס"ה. וקשיא לי הא דמייתי מסוגיא דפרק מי שמת והתם משמע איפכא דנהי דמעיקרא קאמר הש"ס אי אלימי עדים לאורועי איהו כל כמיניה מ"מ לבתר הכי מקשה הש"ס אדרבי יוחנן מדר' ינאי רבי' ומסיק התם דהא דקא"ר יוחנן שאני אומר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו היינו כדקא"ר יוסף משמיה דשמואל. דר"מ ס"ל דצריך לקיימו וחכמים סברי א"צ לקיימו. וחכמים לגבי דר"מ דברי הכל היא. ומקשינן תו והא איפכא שמעינן להו אין נאמנין לפוסלו וחכ"א נאמנים ומשני הש"ס איפוך ומדמקשה והא איפכא שמעינן להו משמע דאין לחלק כלל בין הודאת עצמו להודאת עדים והדר ביה מהאי סברא דעדי' אלימי טפי. ואף אם נדחוק לפרש דמכח כ"ש מקשה ממילתא דר"מ דאפי' בעדים סבר דלא אלימי אלא דמלבד שזה דוחק דל' איפכא לא משמע הכי. עוד יש לתמוה האיך מסקינן דר"י מפיך ברייתא דהכא וסובר דחכמים סברי אין נאמנין לפוסלו וקרי להו דברי הכל והא במתני' דהכא קאמרי להדיא דנאמנין לפוסלו ואנן פשיטא לן בכולי תלמודא דר"י סבר דהלכה כסתם משנה ולדעתי היא קושיא עצומה לשיטת התוס' ויש ליישב בדוחק דרבי יוחנן סובר דרבי שסתם המשנה ס"ל כרבי מאיר בחדא דעדים אלימי למיפסל שטרא מש"ה סתים לן כוותיה למאי דמפיך ר' יוחנן. משא"כ לענין מודה בשטר סבר ר"י כחכמי' דא"צ לקיימו וקרי להו דברי הכל. אלא שכל זה דוחק. ומכ"ש שקשה טפי לפי פי' התוס' שם פרק גט פשוט שכתבו להדיא דלמסקנא הדר ביה לגמרי ולא אמרה ר"י מעולם. וממילא משמע דאין לחלק בין עדים ללוה גופא וכן לפי מ"ש המהרש"א ז"ל בדבריהם נמי קשה טובא דבריהם כאן ואין להאריך יותר. ומעתה נבוא ליישב שיטת רש"י ולתרץ קושיא ראשונה של תוספות דודאי לשיטת רש"י עיקר פלוגתא דמודה בשטר שכתבו אי צריך לקיימו או לא היינו כשמודה הלוה גופא כדמוכח מפלוגתא דרב הונא ורב נחמן וכמ"ש ג"כ מהרש"א ז"ל וכ"ש למאי דפרישית דהכי מוכח סוגיא דפרק מי שמת. וטעמא דמילתא כמ"ש התוספות בסמוך בד"ה מודה בשטר בשם רש"י דחכמים לא תקנו קיום שטרות אלא בלוה טוען מזוייף אבל כשמודה העמידו על ד"ת. אלא הא דפליגי ר"מ וחכמים בבריית' דהכא בעדים היינו לרבותא דחכמים דאע"ג שהלוה מודה שכתבו והעדים ג"כ אומרים שהוא כתב ידם ונתקיים השטר על פיהם אפ"ה סברי דאלימי למיפסל אע"ג דאיכא סברא רבתא לומר דכשהלוה מודה והעדים מודים תו לא אלימי כמו שאפרש בסמוך במימרא דרב נחמן קמ"ל דאפ"ה נאמנים ומה שהוצרך רש"י לפרש דאיירי כשהלוה מודה שכתבו היינו משום דפשיטא ליה לרש"י דהיכא שאין הלוה מודה אלא טוען שהוא מזוייף בהא מודה ר"מ דהעדים נאמנים לפוסלו דנאמנים במיגו דאי בעי שתקי ולא שייך הכא לומר העמידו על דין תורה. דהא עיקר תקנת חכמים בקיום שטרות היינו כשהלוה טוען מזוייף וא"כ לא נתקיימה תקנת חכמים דאע"ג שאומרים כתב ידינו הוא זה הרי סותרין דבריהם תוך כדי דיבור ואמרי אנוסין היינו ותו לא מיקרי קיום כמ"ש התוס' לעיל כנ"ל נכון בשיטת רש"י. נמצא לפ"ז א"ש סוגיא דפרק מי שמת דר"י מפיך לבריית' דהכא דרבנן קאמרי אין נאמנין לפוסלו והיינו דוקא בהאי גוונא דאיירי ברייתא כשהלוה מודה אבל סתם מתני' דהכא דקתני נאמנין מוקי לה ר"י כשאין הלוה מודה אלא טוען מזוייף דבכה"ג כ"ע מודו דהעדים נאמנין לפוסלו דלא נתקיימ' תקנת חכמים וכדפרישי' כנ"ל נכון בעזה"י ושיטת התוספות צ"ע ודו"ק היטב:

בד"ה מודה בשטר וכו' אבל אין לפרש וכו' דהא כי טעין נמי אמנה מסקינן בסמוך וכו' עכ"ל ואף דמל' רש"י משמע להדיא דלא מהימן לומר פרעתי כיון שהשטר ביד המלוה. וכן בסמוך באמנה כתב ג"כ דלא עביד דכתב ומסר בלא הלוואה א"כ משמע לכאורה כפי' שדחו התוס' אלא דנ"ל בכוונת רש"י דעיקר טעמא דרב הונא בין באמנה בין בפרוע משום דלא חשיב מיגו והו"ל כשטר מקוים דאין נאמן לומר פרעתי משום דשטרא בידיה מאי בעי. ולא מהימן לומר אמנה משום דלא עביד אינש דכתב שטר אמנה אבל למ"ד צריך לקיימו לא מהני הנך טעמי דאכתי נאמן במיגו. ובזה נתיישב מה שהקשה מהרש"א על דחיית התוס' ודו"ק היטב:

בגמרא א"ל רב נחמן וכו' א"ל ומר היכי ס"ל א"ל כי אתו לקמן לדינא אמרינן להו זילו קיימו שטרייכו וכו' והיינו משום דס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וכל שלא נתקיים נאמן במיגו לומר פרעתי או שטר אמנה. ויש לי מקום עיון בזה בכה"ג שהלוה מודה למ"ד צריך לקיימו אי בעינן קיום גמור כמו בטענת מזוייף או דסגי כשנתקיים חתימת ע"א ולכאורה נראה דסגי בקיום חתימת האחד דתו לא שייך לומר דהלוה נאמן במיגו דהא קי"ל מיגו במקום ע"א לא אמרינן. וה"נ אי הוי טעין מזוייף היה מכחיש את העד ואף לשיטת התוס' פ' שבועת העדות ובפ' חזקת הבתים גבי נסכא דרבי אבא דכל היכא דלא שייך שבועה אם מכחיש את העד אמרינן מיגו אפילו במקום ע"א וכמו שהאריך בס' כנסת הגדולה בח"מ סי' פ"ב מיהו הכא אם היה מכחיש העד וטעין מזוייף נראה דחייב שבועה. לא מיבעיא לשיטת הסוברים דע"א בשטר זוקק לשבועה בח"מ סי' נ"א אלא אפי' לשיטת החולקים נראה דהיינו דוקא בשטר שאין חתום אלא ע"א דלא מיקרי שטר. משא"כ היכא ששנים חתומין ומצאו לקיים חתימת אחד ולא מצאו לקיים חתימת השני משמע להדיא בירושלמי דשמעתין דזקוק לשבועה. וא"כ משמע לפ"ז דמודה בשטר שכתבו וטוען פרוע או אמנה סגי בקיום ע"א אפי' לר"נ דהלכתא כוותיה והתמי' קיימת שהפוסקים לא כתבו מזה. אלא שהש"ך כתב לענין קיום כתב ידו בע"א וטוען פרעתי דהו"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם ונראה שהדברים ק"ו לנדון דידן. ונהי דהיכא שע"א מעיד על חתימת שני העדים או א' על כל א' מעידי השטר ודאי לא מהני אף במודה בשטר כדמוכח לקמן סוף פרקין מל' התוס' ד"ה קיום שטרות מדרבנן לפי ר"י שם. דבכה"ג נמי בעינן שיהא גדול עמו ע"ש אבל היכא ששני עדים מקיימין חתימת ע"א מעידי השטר מספקא לי מטעמא דפרישית. אלא דלפ"ז קשה לי הא דמשמע בשמעתין דר"נ מוקי לחכמים דסברי נאמנין לפוסלו כוותיה מטעמא דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. וקשה קושיית התוס' היכא דאמרי קטנים היינו אמאי נאמנים האיכא חזקה דאין עדים חותמין אא"כ נעשה בגדול וצ"ל דאפ"ה נאמנין במיגו כמ"ש התוספות בד"ה חזקה דאמרינן מיגו במקום חזקה וקשה הא כתבו התוס' לעיל בד"ה אין נאמנים דלא אמרי' מיגו בשנים ונהי דמסיימי התוס' לעיל דמיגו דאי בעי שתקי אמרינן אפי' בשנים כבר כתבתי הטעם משום שאם ישתוק א' מהם נתבטל השטר מה שאין כן הכא שהלוה מודה שכתבו שכתבתי דסגי בקיום ע"א וא"כ הדרא הסברא לדוכתיה דלא אמרי' מיגו בשנים כמ"ש התוס' לקמן שאין א' יודע מה שבלב חבירו וה"נ כ"א מהעדים ירא שמא יקיימו חבירו וסגי בהכי כדפרישית. מיהו לשיטת התו' שכתבתי בסמוך לקמן דלדידהו איכא לאוקמי מתני' וברייתא דאמרו חכמים העדים נאמנין לפוסלו. איירי כשאין הלוה מודה אלא שטוען מזוייף ואפ"ה קאמר ר"מ דאין נאמנים ומשום דעדים נמי לא אלימי למיפסל שטרא. משא"כ לשיטת רש"י ז"ל דמפרש להדיא דברייתא איירי במודה הלוה שכתבו א"כ הדרא קושיא לדוכתיה כיון דסגי בקיום ע"א א"כ אמאי קאמרי רבנן דמהימני העדים הא לית להו מיגו שאין א' מהם יודע מה בלב חבירו ושמא יקיימנו חבירו ואפשר דרש"י לית ליה האי סברא כלל דמיגו בשנים לא אמרי' וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית דרש"י ז"ל לשיטתיה דהפה שאסר עדיף ממיגו וא"כ אפי' במקום ע"א אמרי' מיגו דאי בעי שתיק דהו"ל הפה שאסר כנ"ל ועדיין צ"ע ודו"ק היטב:

קונטרס אחרון
גמרא א"ל רב נחמן כו' כי אתו לקמן לדינא אמרינן להו זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא. וכתבתי שיש לפקפק בכה"ג דמודה בשטר שכתבו וטוען פרעתי במיגו דמזוייף אי סגי בקיום ע"א מהשנים החתומים דהיינו שני עדים מעידין על חתימת א' מהם דא"כ הו"ל מיגו במקום ע"א וכמו שהארכתי בפנים דלענ"ד נראה עיקר דסגי בהכי ולדינא צ"ע:

שם אילימא דקאמר לוה פשיטא כל כמיניה. והקשה הר"ן ז"ל דה"נ הו"ל לאפלוגי בין כתב ידם יוצא ממקום אחר או לא כדדייק בסמוך גבי דקאמרי עדים ונדחק ליישב ונראה דהכא דקאמר לוה בכל ענין מקשה פשיטא דאפי' בשטר שאינו מקוים הא שמעינן לרב דקאמר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ותרתי ל"ל אבל בהא דקאמרי עדים אתי ליה שפיר דאיצטריך לאשמעינן דאפי' עדים לא אלימי ואפ"ה משני רבא דקאמר לוה ואפ"ה לא תקשי תרתי ל"ל דחדא מכלל חבירתה איתמר כמ"ש התוס' כנ"ל:

שם אלא דקאמרי עדים אי דכתב ידם יוצא ממקום אחר פשיטא דלא מהימני. ול"ל דאתא לאשמעינן דלא מהימני במיגו דאי בעי אמרי שטר פרוע הוא ולאשמעינן היא גופא דלא אמרינן מיגו בשנים דהא נמי ממתני' שמעינן מדלא מהימני לומר אנוסים היינו בכתב ידם יוצא ממקום אחר מיהו לפמ"ש לעיל דמתני' איכא לאוקמי באומר לא לוויתי דתו לא מהני אף אם יאמרו העדים שהוא פרוע וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלמא הא גופא אתא רב לאשמעי' דאפי' לא טעין הלוה לא לוויתי אלא מזוייף או שהשטר יוצא מיד היורשים אפ"ה לא מהימני העדים לומר אמנה במיגו דפרוע ונראה ליישב משום דבלא"ה משמע דהא דבעינן לאוקמי דקאמרי עדים לאו דקאמרי העדים לחוד איירי דל' האומר שטר אמנה לא משמע דקאי אעדים דא"כ הו"ל למימר העדים שאמרו אלא לעולם איירי דקאמר לוה אלא דממילא שמעינן דעיקר מימרא דרב דהלוה אינו נאמן אתי לאשמעינן דבכל ענין אינו נאמן אפילו עדי השטר אומרים כמוהו. וא"כ לפ"ז מקשה שפיר כיון שהלוה אומר שטר אמנה הוא הרי אומר לא לוויתי ופשיטא דעדים לא מהימני בכתב ידם יוצא ממקום אחר דהא לית להו מיגו דפרוע דהאומר לא לוויתי כאילו אומר לא פרעתי דמי כנ"ל ועי' מה שכתבתי בסמוך במימרא דר"נ:

בתוספות בד"ה לעולם דקאמר לוה וכו' וא"ת ואמאי לא קאמר נמי וכו' וי"ל דלא ניחא ליה לאוקמי דלא כרבנן דאמרי וכו' עכ"ל. כתבו כן לפי שיטתם משא"כ לשיטת רש"י דשמעתין לפי מה שהארכתי בשיטתו דלרב הונא אמר רב בכל ענין א"צ לקיימו במודה בשטר שכתבו ואפי' עדים לא אלימי לאורועי א"כ תקשי קושית התוס' דלמסקנא דמוקי רב אשי דקאמרי עדים אמאי איצטריך לאתויי הא דרב כהנא ות"ל דבלא"ה מיתוקמא שפיר כיון דלקושט' דמלתא סבר רב דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ואפי' עדים לא אלימי. ולכאורה היה נראה ליישב לפמ"ש לעיל בשיטת רש"י דהא דעדים לא אלימי היינו במודה הלוה שכתבו משא"כ היכא שהלוה טוען מזוייף וצריך קיום אפילו ר"מ מודה שהעדים נאמנין לפסלו באין כתב ידם יוצא ממ"א. ולפ"ז הוצרך רב אשי לאתויי הא דרב כהנא כי היכי דתיתוקם מילתא דרב אפי' באין הלוה מודה שכתבו. אלא דלפמ"ש בסמוך דלעולם משמע מלישנא דרב דאיירי שהלוה אומר שטר אמנה הוא א"כ הדרא קושיא לדוכתיה. ויש ליישב דמה שהכריחו לרב אשי לאתויי הא דר"כ. היינו דאי משום מודה בשטר שכתבו וכר"מ תיקשי נמי בהא מימרא דרב דאמר שטר אמנה גנובי גנבי ל"ל הול"ל הלכתא כר"מ ועוד דתרתי מימרא דרב ל"ל אע"כ דרב אתי לאשמעינן דאפי' לרבנן דסברי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אפ"ה בשטר אמנה מודו מטעמא דר"כ כנ"ל:

בד"ה וכגון שחב לאחרים וא"ת ולהימני' במיגו דאי בעי מחיל ליה עכ"ל. ויש לדקדק בדבריהם דמאי קושיא דאף ע"ג דאית ליה למלוה מיגו אפ"ה לא מהימנינן ליה לומר שטר אמנה כיון שמשים עצמו רשע דעבר אלאו דאל תשכן באהליך עולה ודוחק לומר דמשמע להו דאביי לית ליה האי סברא מדלא מוקי כאוקימתא דרב אשי. דלכאור' משמע דליכא מאן דפליג בהא דאסור לשהות שטר פרוע. ואפשר דמשמע להו דאביי סובר דאפילו היכא דמשים עצמו רשע אפ"ה מהימן היכא דאיכא מיגו והיינו דלא מוקי כאוקימתא דרב אשי וכבר ראיתי בספר כנסת הגדולה שהביא כמה סברות חלוקות בזה בכללי המיגו בח"מ סימן פ"ב ע"ש ואין להאריך:

קונטרס אחרון
תוספות בד"ה כגון שחב לאחרים שהקשו דאכתי להימניה במיגו. וכתבתי דיש לדקדק מדבריהם דאפילו היכא דמשים עצמו רשע בטענתו אפילו הכי מהימן היכא דאית ליה מיגו ובספר כנסת הגדולה הביא דיעות חלוקים בזה ע"ש:


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.