חידושי הרי"מ/כתובות/יח/ב

חידושי הרי"מ כתובות יח ב

דף י"ח ע"ב

תוס' ד"ה הרי אלו כו' וא"ת והא מיגו במקום עדים כו' וי"ל כיון דהצריכו חכמים קיום הכא לא חשוב כו' ולכאורה יש לתמוה דלקמן פריך אר"מ דאמר אין נאמנים לפוסלו מ"ט בשלמא פסולי עדות איכא חזקה וכן בקטנים אבל אנוסים מ"ט כו' ע"ש. וקשה ממ"נ אי אמרינן סברת התוס' דלא חשיב קיום א"כ גם בקטנים ופסולי עדים מאי מהני מאי דאיכא חזקה נגד המיגו הא בל"ז הוי מיגו במקום עדים ומ"מ מהני משום דלא חשוב קיום כסברת התוס' הנ"ל א"כ מאי מועיל החזקה יותר ואי נימא דלא סבר סברת תוס' הנ"ל א"כ קשה מאי פריך אנוסים מ"ט הא הוי מיגו במקום עדים כיון דלא אמרינן תירוץ תוס' ולכך אינם נאמנים. ונראה לישב דהנה לכאורה תירוץ תוס' תמוה דלמה לא חשיב קיום הא כיון דאנן סהדי שלא היו אנוסים אם החתימה אמת רק דאין אנו יודעין אם היא חתימתם וכיון שאומרים כתב ידינו הוא ממילא לא מהני מה שאומרים אנוסים דאנן סהדי כנ"ל וע"ש בשיטה מקובצת דמטעם חזרה לא שייך אף שיכולין לחזור תוך כדי דיבור מ"מ כיון שלא חזרו בהו רק שאומרים דבר אחר לא מהימני:

ונראה דהנה המהרש"א ז"ל הקשה דלמא באמת הפירוש במתניתין דנאמנים רק דלא מגבינן בי' אבל גם לא קרעינין לי' כבכל תרי ותרי ומאי מקשה תוס' ע"ש. וכוונתו פשוטה דע"כ אף לפי שיטת תוס' זה פשוט דעכ"פ הם כשני עדים במה שאומרים אנוסים כיון דאינם חוזרים ומגידים שהוא תוך כדי דיבור כמ"ש רש"י ז"ל לקמן דאף בלא מיגו לא הוי חוזרים ומגידים ברישא רק דבלא המיגו הוי תרי ותרי וע"י המיגו נאמנים לגמרי וע"ז הקשו בתוס' דהוי מיגו במקום עדים ואף שגם הם עדים מ"מ המיגו לא עדיף מעדים אחרים כמ"ש תוס' וע"ז הקשה המהרש"א דלמא באמת רק נאמנים דלא למגבי בי' דהוי תרי ותרי אף בלא המיגו באין כתב ידם יממ"א וע"ז תירץ דנאמנים משמע לגמרי ע"ש וזה מבואר למעיין ובס' פ"י השיג על המהרש"א שלא כדת ע"ש. והנה הרמב"ן ז"ל הקשה בהא דפלוני רבעני לרצוני או הכא באנוסים מחמת ממון דלא מהימני אף ברישא נימא ממ"נ אם אומרים אמת שאנוסים היו א"כ ודאי בטל השטר ואם שקר הוא א"כ הם פסולי עדים שהעידו שקר וממילא פסולים גם על מה שאומרים כתב ידינו הוא וליכא קיום כיון שהוא תוך כדי דיבור דלמפרע נפסל וכן בפלוני רבעני כו' ותירץ דאינם נפסלים כשהעידו שקר רק כשהועיל עדותם אבל היכא דאינו מועיל עדותם כלום אינם נפסלים דלא מיקרי עדות שקר רק דברים בעלמא ע"ש. ולפ"ז מיושב שפיר תירוץ התוס' דלא הוי קיום דממ"נ אם אומרים אמת דאנוסים בטל השטר ואי שקר א"כ פסולים הם על הקיום כקושית הרמב"ן ז"ל הנ"ל דהכא כיון דאינם חוזרים ומגידים והוי תרי ותרי ומועיל עדותם שיהי' לא קרעינן לי' ולא מגבינן בי' א"כ ממילא קרעינן לי' דממילא אם אינם אנוסים הם פסולים שהעידו שקר במה שאומרים אנוסים דהי' מועיל דלא למגבי בי' וליכא קיום וממ"נ השטר בטל לגמרי דכיון שהוא תרי ותרי ונאמנים במה שאומרים אנוסים מחמת נפשות דלא למגבי בי' א"כ מועיל עדותם והם פסולים ופסול השטר ממ"נ ותירצו שפיר כיון שאומרים תוך כ"ד אנוסים לא חשיב כלל קיום כמ"ש וא"ש:

ולפ"ז מיושב קושיא הנ"ל דפריך שפיר בשלמא פסולי עדות וקטנים איכא חזקה וממילא גם תרי ותרי לא הוי דאמרינן סלק ואוקמי אחזקה דחזקה זו עודפת על העדים ושפיר גבינן בי' ע"ש בש"ס. א"כ לא שייך תירוץ התוס' דלא הוי קיום דז"א דהכא כיון דגבינן בי' ואינו מועיל עדותם כלום שפיר הם כשרים והוי קיום וגבינן בי' באמת אבל אנוסים מ"נ דהוי רק תרי ותרי ולא הוי קיום כנ"ל וא"ש. עוד י"ל בפשיטות דאינם נאמנים לפסלו משמע שאינו פסול וגבינן בי' ופריך שפיר. עוד י"ל סברת התוס' כמ"ש לקמ"ן:

תוס' ד"ה אין נאמנים. ליכא לאקשויי דליהמני במיגו דפרוע כו' ועוד דבשני עדים לא אמרינן מיגו וברישא נאמנים דאי בעו שתקי ע"ש. והקשה בס' פ"י הא מתניתין איירי גם באומר פרוע א"כ כיון דטעמא דאמרינן מיגו דאי בעו שתקי בשנים הוא משום דאם ישתק אחד ג"כ לא יהי' מקוים אף אם יקיים השני כמ"ש הר"ן וא"כ בטוען פרוע דקי"ל דסגי בקיום עד אחד דהוי מתוך שאיל"מ ממילא לא אמרינן מיגו דאי בעו שתקי בשנים דאף אם יקיים רק אחד יהי' מתוך ואמאי תני סתמא במתניתין דנאמנים ברישא ע"ש:

ונראה לישב דהנה באומרים אנוסים היינו מחמת ממון קי"ל דצריכים לשלם דלגבי עצמם נאמנים שחתמו שקר והפסידוהו ע"ש ובאמת אף באומרים אנוסים מחמת נפשות היכא דכתב ידם יממ"א ואינם נאמנים ג"כ צריכים לשלם דלגבי עצמם נאמנים ומציל עצמו בממון חברו קי"ל דאף דמותר לעשות כן מ"מ צריך לשלם א"כ ממילא צריכים לשלם. והנה תוס' קדושין כתבו דאף דמיגו בשנים לא אמרינן מ"מ היכא דנוגע ג"כ להם אמרינן מיגו בשנים שלפטור מממון ודאי יתכיונו לדעת אחת והכי קי"ל ע"ש בש"ך פ"ב בכ"מ וכתבו הפ' דאף להחולקים מ"מ דוקא התם באהדרינהו ללוה דגם בטענתם שטוענים עכשיו ג"כ הם פטורים אז לא אמרינן מיגו בשנים אף שנוגע להם כיון דגם עכשיו פטור אבל היכא שבטענתם עכשיו חייבים לשלם ובטענה שיטענו יהיו פטורים ודאי הוי מיגו דאי אומרים שקר ודאי יותר יתכונו לטענה שיהיו פטורים מלשלם ע"ש וא"כ לכאורה קשה הכא עדיין קושית תוס' באנוסים דליהמני במיגו דפרוע וא"ל דמיגו בשנים הוא דהא עכשיו כשאומרים אנוסים צריכים לשלם ובטענת פרוע יהיו פטורים ואם אומרים שקר ודאי יותר יתכונו לטענת פרוע שיהיו פטורים:

אמנם י"ל דז"א לפמ"ש הנ"י ריש מס' ב"מ גבי חצי שלי במיגו דכולה שלי ותירץ דהיכא דאם נפסוק הדין דנאמן במיגו אין לו מיגו דנוח לו יותר לטעון טענה זו ממילא פסקינן דאינו נאמן ואף דאי נימא דאין נאמן שפיר אית לי' מיגו מ"מ אם נפסק דנאמן א"כ בבוא הדין לפנינו איך נפסוק דנאמן הא יוכל להיות שאומר שקר כיון דלית לי' מיגו ולכן אינו נאמן ע"ש. ולפ"ז א"ש הכא כיון דבאמת הוי מיגו בשנים רק משום דצריכים לשלם נימא דהוי מיגו וכל הטעם דצריכים לשלם הוא משום שאינם נאמנים והפסידוהו אבל אם נאמנים שאנוסים היו לא הפסידוהו כלום כיון שהוא פטור וגם הם פטורים וא"כ ממילא אם נימא דנאמנים אמסים במיגו ממילא ליכא מיגו דכיון דנאמנים ופטורים מלשלם הוי מיגו בשנים ואינם נאמנים וא"כ ממילא הדין הוא דאינם נאמנים דאם נפסוק הדין דנאמנים ופטורים ליכא מיגו דהוא בשנים כנ"ל ולכך אינם נאמנים וכמ"ש הנ"י הנ"ל. ואף דגם התם בטענת אהדרינהו ללוה ג"כ פטורים ואעפ"כ אמרינן מיגו בשנים הוא כבר כתבו שם דהתם הם בעלי דברים והוי שפיר מיגו אבל הכא דאינם בע"ד כלל רק כשאומרים אנוסים חייבים וכל הקושיא אינו רק דכשעכשיו חייבים ודאי יסכימו יותר לפטור א"כ ממילא כיון שגם עכשיו פטורים לא הוי מיגו כנ"ל ותירצו תוס' שפיר כנ"ל. [ואף דלכאורה יש לדחות דאעפ"כ הוי מיגו דאף שעכשיו פטורים מ"מ לא הוי מיגו בשנים דאם לא יאמר רק אחד אנוסים לא יהא נאמן ויצטרך לשלם וא"כ אם יאמר רק אחד פרוע ודאי דגם השני יאמר פרוע שאם יאמר אנוסים יצטרך לשלם. אך ז"א למ"ש הפוסקים דבאמת גם א' יהא נאמן ג"כ במיגו דפרוע כיון שכבר אמר אחד פרוע רק דאעפ"כ הוי מיגו בשנים שאינם רוצים שיכחישו זה את זה וא"כ כיון שיהי' נאמן ממילא יהי' פטור וממילא הוי עכשיו מיגו בשנים כיון שהם פטורים כנ"ל]:

אמנם למ"ש הרמב"ן ז"ל שהקשה גם באנוסים מחמת ממון ברישא יהיו נאמנים דממ"נ אם אמת שאנוסים היו ודאי בטל השטר ואם שקר א"כ פסולים הם על הקיום ג"כ כיון שהוא תוך כ"ד ותירץ כיון שאינם נאמנים ואינו מועיל עדותם לא הוי עדות שקר ואינם נפסלים כמ"ש לעיל ע"ש. א"כ לכאורה ברישא אף דהוי מיגו בשנים שפיר אמרינן כמ"ש דהא הוי לפטור מממון שעכשיו חייבים לשלם כנ"ל ואי"ל כמ"ש דאיך נפסוק הדין דנאמנים א"כ אינם נאמנים דפטורים וליכא מיגו כנ"ל וכסברת הנ"י ז"ל ואף שעכשיו שאנו פוסקין שאינם נאמנים א"כ וודאי אומרים אמת מ"מ איך יכולין לפסוק שנאמנים הא יוכל להיות שקר. ולמ"ש ז"א דהא באמת ברישא נאמנים דאנוסים ממ"נ כנ"ל רק משום שאינו מועיל עדותם כיון שאינם נאמנים כנ"ל וא"כ שפיר הוי מיגו דאם נפסוק הדין דנאמנים א"כ וודאי יהיו נאמנים דכיון שנאמנים מועיל עדותן ונאמנים ממ"נ כקושית הרמב"ן ז"ל הנ"ל רק אי אינם נאמנים ואז אית לי' מיגו וא"כ שפיר הוי מיגו דלא שייך סברת הנ"י הנ"ל כמ"ש דשפיר יכולין לפסוק דנאמנים דאז יהיו נאמנים ממ"נ כנ"ל וא"כ לכאורה גם מיגו דפרוע שייך ברישא ולא הוי מיגו בשנים כנ"ל:

אך הפ"י כתב דאיירי מתניתין גם באומר לא לויתי ובלא לויתי לא שייך מיגו דפרוע דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי כמ"ש הפ"י ע"ש ולכך כתבו תוס' ברישא מיגו דאי בעי שתקי. ולפ"ז מיושב קושית פ"י הנ"ל דהא איירי גם באומר פרוע והוי מיגו בשנים אף אי בעו שתקי דיהי' מתוך כו' ולמ"ש מיושב דברישא לא שייך כלל מיגו בשנים כנ"ל. ועוד דבאומר פרוע אית להו שפיר מיגו דפרוע כמ"ש וא"ש:

תוס' ד"ה מחמת נפשות כו' וא"ת דליהמני אנוסים היינו מחמת ממון במגו דאנוסים מ"נ כו' ע"ש. והקשו בשיטה מקובצת אמאי חזרו והקשו קושיא זו הא שייך ג"כ הג' תירוצים שתירצו אמיגו דפרוע ותירץ דכאן לא שייך מיגו במקום עדים או חוזר ומגיד לרמי ב"ח דלא מיקרי עדים. אך תמה אמאי לא הקשו קושיא הנ"ל בעצמה ארב"ח דליהמני במיגו דפרוע דלא שייך חוזר ומגיד לדידי' וגם במקום עדים לא הוי אליבי' ולא הי' שייך תירוצם דלא שכיח על מיגו דפרוע ע"ש:

ונראה לישב דהנה בס' פ"י הקשה מאי מקשה התוס' דליהמני במיגו דפרוע דלמא איירי מתניתין באומר לא לויתי וא"כ אף אם יאמרו דפרוע יהי' כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ע"ש שלא תירץ כלום. ונראה דהנה הראב"ד והרמב"ן ז"ל הקשו פ"ק דסנהדרין אמאי אמרינן גבי פלוני רבעני לרצוני פלגינן דיבורי' נימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכן הכא גבי אנוסים היינו מחמת ממון דקי"ל דלא מהימני אף באין כתב ידם יממ"א אמאי נימא כיון דלא מהימני שאנוסים היו מחמת ממון הוי עדות שבטלה מקצתה ובטל גם על הקיום עדותם ע"ש בר"ן ז"ל בחידושיו לסנהדרין דף ע' ותירצו דלא שייך עדות שבטלה כו' רק אם בטל עדותם על דבר שהוא עד אבל הכא במאי שמעיד על עצמו אינו בגדר עד כלל ולכך לא הוי עדות שבטלה מקצתה כו' וכן הכא במה שאמר אנוסים מחמת ממון ומעיד על עצמו להעשות רשע אינו עד ולכך לא בטלה ע"ש בר"ן ז"ל:

והנה הפ' הקשו כאן אמאי לא מהימני אנוסים מחמת ממון נהי דאינו נאמן על עצמו שהי' אנוס מחמת ממון משום אין אדם מע"ר מ"מ כיון שאומרים אנוסים היינו וכל אחד מעיד שגם חבירו הי' אנוס מחמת ממון א"כ ליהימן כל אחד על חבירו ותירצו דכל אחד על חבירו אינו רק עד אחד וממילא אין דברים של אחד במקום שנים דאנן סהדי דלא היו אנוסים ויש ב' עדים שלא היו אנוסים ואף דאית להו מיגו מכל מקום הא הוי מיגו במקום עדים וכתבו כל הפ' דלכך מהני המיגו משום דגם הם עדים שאומרים אנוסים וגם בתוס' הפי' כן וא"כ הכא דליכא רק אחד על כל עד והוא מוכחש משנים ולא מהני ע"ש בס' הפלאה וס' פ"י. ויש להקשות לפי"ז אמאי לא מהימני באנוסים היינו מחמת ממון והשטר כשר אף באין כתב ידם יוצא ממ"א הא כל הטעם דלא הוי עדות שבטלה מקצתה והוא בטל אף על הקיום הוא משום דמה שמעיד על עצמו אינו בגדר עד כמ"ש הראב"ד ז"ל וא"כ כיון שמעיד גם על חבירו שהי' אנוס מחמת ממון רק דאינו נאמן מפני שהוא מוכחש משנים וא"כ כיון שמעיד על חבירו ועל חבירו הוי שפיר עד כשר רק דאינו נאמן א"כ ממילא הוי שפיר עדות שבטלה מקצתה ובטלה כולה כיון דכל א' על חבירו הוי בגדר עד ואעפ"כ אינו נאמן ובטל עדותו ממילא בטל אף על הקיום ושפיר נאמן ובטל השטר ומצי איירי שפיר במתניתין אף באנוסים מחמת ממון. אמנם נראה דהנה הפ' הקשו אדברי תוס' שכתבו דכיון שחוזרים תוך כדי דיבור לא חשיב קיום והקשו דהא מתניתין איירי אף באומר פרוע ואינו נאמן רק במיגו דמזויף והרבה פוסקים פסקו דמיגו במקום עדים פסולים לא אמרינן וא"כ אף דלא חשיב קיום מ"מ הוי כמו עדים פסולים על הקיום וממילא לא הוי מיגו ותירצו דז"א דאף עדים פסולים לא מיקרי כיון שחוזרים תוך כדי דיבור ע"ש וא"כ לפ"ז מיושב דהכא כיון שבאמת מעידים על הקיום והוי עדות רק דבטל משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה א"כ הוי שפיר מיגו במקום עדים פסולים כיון דהוי שפיר עדים רק דבטל עדותם א"כ לא הוי מיגו ואמאי נאמן באומר פרוע ולכך הוצרך רבא לומר דאיירי באנוסים מחמת נפשות. ולדידן לא קשה אמאי קי"ל דאינם נאמנים אף באומר מזויף באנוסים מחמת ממון הא הוי עדות שבטלה כנ"ל ז"א די"ל דאיירי כמ"ש הפ' שכל אחד אינו מעיד רק על עצמו לא על חבירו אבל ארבא קשה אמאי לא מוקי כפשטי' שכל א' מעיד גם על חבירו ע"ש:

ולפ"ז מיושב קושית הפ"י הנ"ל מאי מקשה בתוס' דלמא איירי באומר לא לויתי לחוד ולא באומר פרוע ולמ"ש מיושב דאי איירי בלא לויתי לחוד א"כ שפיר מצי לאוקמי מתניתין אף באנוסים מחמת ממון רק דהוי עדות שבטלה כו' כנ"ל כיון דנאמן בלא מיגו וע"כ דאיירי אף באומר פרוע והקשו שפיר דליהמני במיגו דפרוע כנ"ל וא"ש. ולפ"ז מיושב קושית הש"מ הנ"ל אמאי לא הקשו תוס' לרמי ב"ח דליהימן במיגו דפרוע ולמ"ש מיושב דלרב"ח דאיירי מתניתין באמת באנוסים מחמת ממון א"כ שפיר י"ל דאיירי באומר לא לויתי ולכך באמת נאמנים ברישא אף באנוסים מחמת ממון משום עדות שבטלה כו' וממילא ליכא מיגו דפרוע דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי כו' ולכך הקשו רק ממיגו דאנוסים היינו מחמת נפשות כנ"ל וא"ש:

גמ' אמר רבא כיון שהגיד שוב אינו חוזר כו' והקשה בש"מ דלמא מפרש רב"ח דאיירי ואם יש עדים שבאו העידי קיום אחר שכבר העידו העדים שכתב ידם הוא ואנוסים היו ורמי ב"ח סבר דלא הוי הגדה של השטר עד שבא לב"ד ומקיימין אותו כדעת הרבה פ' באמת וא"כ לא הוי חוזרין ומגידים כיון שחזרו בשעה שעדיין לא הגידו שעדיין לא הי' העדים אבל מיגו לא הוי כיון שאנו רואין שיש עדים ע"ש. ונראה לישב דהנה עוד הקשה בש"מ אמאי לא מוקי רמי ב"ח מתניתין אף באנוסים מחמת נפשות דע"כ לרב"ח אף דסבר דנאמנים בכתב ידם יממ"א מ"מ ודאי דאינם נאמנים לגמרי רק דהוי תרי ותרי דהא לקמן ברייתא מפורשת בעדים אחרים דג"כ אינם נאמנים בכתב ידם יממ"א אף דלא שייך אין אדם מע"ר רק דסבר דהוי תרי ותרי במחמת נפשות אף בכ"י יממ"א וא"כ שפיר מצי לאוקמי מתניתין אף במחמת נפשות רק דאינם נאמנים לגמרי ולא קרעינן לי' ולא גבינן בי' כמו לקמן בברייתא דתני ג"כ אינם נאמנים ופירושו דלא קרעינן לי' וברישא נאמנים לגמרי דאיכא מיגו כנ"ל ע"ש:

ונראה דהנה הרמב"ן ז"ל הקשה אמאי ברישא באנוסים מחמת ממון לא מהמני אף דאין כ"י יוצא ממ"א נימא ממ"נ אם אומרים אמת שהיו אנוסים א"כ ודאי השטר בטל ואם אומרים שקר ולא היו אנוסים א"כ הם פסולים כיון שהעידו שקר וממילא הם פסולים גם על הקיום כיון דהוא תוך כדי דיבור וליכא קיום וממ"נ בטל השטר ואמאי אינם נאמנים ותירץ דאינם נפסלים ע"פ עצמם במה שהעידו שקר רק היכא שמועיל עדותם אבל הכא שאינו מועיל כלל עדותם שהעידו שאנוסים הם מחמת ממון לא מיקרי כלל עדות שקר רק דברים בעלמא ואינם נפסלים בכך ולכך הוי קיום ע"ש:

והנה לכאורה יש להקשות גם בסיפא קושיא הנ"ל אף דיש עדים שהוא כתב ידם מ"מ הא קי"ל דאף בהרבה עדים אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה ואף עדות הכשרים בטל וא"כ אף שיש עדים אחרים שהוא כ"י מ"מ כיון שגם הם עצמם מעידין ג"כ על כ"י ואומרים שאנוסים היו א"כ קשה ג"כ כנ"ל ממ"נ אם אומרים אמת שאנוסים היו ודאי בטל השטר ואם אומרים שקר א"כ הם פסולים ג"כ על הקיום כיון שהוא תוך כדי דיבור והוי נמצא א' קרוב או פסול וממילא גם עדות האחרים בטל וליכא קיום כנ"ל וצ"ל ג"כ כתירוץ הרמב"ן הנ"ל דכיון דאינו מועיל עדותם אינם פסולין כנ"ל. וא"כ לפ"ז ממילא מיושב קושית הש"מ הנ"ל דלוקי רב"ח מתניתין באנוסים מחמת נפשות רק אינם נאמנים לגמרי ולא קרעינן לי' וגם לא מגבינן בי' כנ"ל. ולמ"ש מיושב דבאנוסים מחמת נפשות כיון דנאמנים לענין זה דלא גבינן בי' ממילא שפיר קרעינן לי' דכיון דמועיל עדותם שפיר דלא גבינן בי' א"כ ממ"נ בטל השטר כקושית הנ"ל אם אמת ודאי בטל ואם שקר א"כ פסולין כיון דמועיל עדותן וליכא קיום דהוי נמצא אחד קרוב או פסול כנ"ל ושפיר קרעינן לי' כיון דמועיל דלא גבינן בי' והם פסולין קרעינן לי' כנ"ל:

מתני' העדים שאמרו כו' אנוסים כו' לכאורה בשלמא לרבא נקט אנוסים דלא משוי רשיעי כנ"ל אבל לרמב"ח דגם אנוסים משוי רשיעי ליתני מזידין היינו בלא אונס דהוי רבותא טפי דמהימני במיגו. וצ"ל דמשם רבותא דסיפא נקטי' ודוחק. או אפשר דגם רב"ח מודה דבמזיד לא מהימני במיגו רק באונס ממון די"ל דסברי דמותר ובלא אונס שאין במה לתלות טעות אין נאמנים שסברו דמותר. ורבא נראה דסבר אף באומרין ששוגגין היו או אומרי מותר ג"כ לא מהימני באנוסים מחמת ממון דאל"כ לא הוי לי' למנקט אנוסים מ"נ הוי לי' לאפלוגי במחמת ממון גופי' בין מזידין לשוגגין דיש רבותא טפי אף שבאמת אסור וסברי מותר דמ"מ נאמנים ועוד למ"ש תוס' דלא אמרינן פלגינן דיברוי' משום דאונס נפשות לא שכיח ולהנ"ל אף שאומרים מזידין נימא פלגינן דיבורי' שהיו אנוסים ושוגגין דסברי מותר. ועיין תוס' פ"ק דב"מ ד' ג' ע"ב ד"ה מה אם אהא דלא אכלתי שוגג אלא מזיד דהול"ל אין אדם מע"ר ונימא שהי' שוגג:

וגם שאר התירוצים לא שייכי כ"כ דאין מזיד פירושא דאנוסים ע"ש. ומוכח דלרבא לא מהימני כלל כיון שבגוף הדבר עושים עצמם רשעים. ועדיין אינו מובן למ"ד אומר מותר אנוס הוא ואונס זה אינו נעשה רשע כמו אונס נפשות ומאי חילוק. והר"ן וש"פ כתבו ב"מ פ' א"נ גבי מוקדם באומרים שכתבו ללוה בלי מלוה מהימני דמאן דלא ידע להא דר"א לאו רשע הוא. ונראה דסברו שמותר לא שייך אאמע"ר. צ"ל דשם הרבה אין יודעין זה הדין משא"כ אונס ממון ידוע שאסור. אך עדיין קשה דמשני לר"מ דסבר גם באונס נפשות יהרגו ואל יחתמו שקר כנ"ל. ועכ"פ אין זה פשוט יותר ממאן דלא ידע הא דאין כותבין שטר ללוה כו' ולהימני אנוסים במיגו ונימא פלגינן ד דיבורי' שסברו מותר. וצ"ל כשאר תירוץ תוס' דק"ש דרבנן לא אמרינן פ"ד לפסול כנ"ל:

או י"ל על הנ"ל דהא גופי' קמ"ל במתני' לרב"ח דאונס ממון משוי נפשי' רשע דסד"א כמו בהשבת אבידה דהיכא שיפסיד הוא ממונו קודם. ואף דבשאר מצות עשה או ל"ת מחויב להפסיד כל ממונו שלא לעבור מ"מ גבי השבת אבידה אף דאיכא עשה ול"ת דל"ת להתעלם מ"מ כיון שהמעשה רק הפסד ממון של חבירו ולא מצד עצמו ושוב ממונו קודם. ונימא גם לחתום שהעדות שקר הוא רק איסור דהפסד ממון חבירו וכיון שרוצה ליקח ממונם נימא דאינו מחויב להפסיד ממונו בשביל ממון חבירו. וקמ"ל מתני' דאסור כדקי"ל דאסור להציל ממונו בממון חבירו. והחילוק בין השבת אבידה. הוא כמו בש"ד דמחויב ליהרג ולא להרוג דמה חזית דדמא דידך סומק טפי כו' וכשאינו עושה מעשה רק אומרים לו שיניח להרוג חבירו אמרינן להיפך אף שמחויב להציל אומרין מאי חזית דדמא דחברי' עדיף כמ"ש תוס' כיון שאינו עושה מעשה. וחילוק זה עצמו גם בממון בהשבה דאינו עושה מעשה רק נמנע מלהציל ממון חבירו אמרינן מה חזית דממון חברו עדיף משלו ואינו מחויב. משא"כ להפסיד ממון חבירו בידים להציל שלו אסור דאמרינן להיפך למה ממונך עדיף משל חבירך כמו התם כנ"ל. ועוד דאיסור עדות שקר הוא כשאר איסור לא מצד הפסד ממון חבירו לבד ויש נ"מ היכא שאונסין ליקח ממנו ממון הרבה שיחתום על סך פחות דלטעם הא' מותר שהוא בכלל התקנה פ"ב דב"ק כו' ששופך יינו של חבירו כדי להציל שמנו וישלם באמת. ולטעם הב' משום איסור עדות שקר גם בזה שמחויב ליתן כל ממונו שלא יעבור על לאו. ויש להסתפק קצת כיון דמ"מ האיסור מחמת ממון חבירו. אך מוכח דא"כ נימא פלגינן דיבורי' שהיו אנוסים מחמת ממון יותר מדמי השטר. דלא שייך תירוץ תוס' דאונס נפשות לא שכיח. אך י"ל דגם זה לא שכיח דלמה ירצה יותר מדמי השטר. אך פשטא דש"ס מוכח דבאנוסים מחמת ממון אין שום היתר אף ביותר דא"כ הוי לי' לאפלוגי באונס ממון גופי' בין יותר לפחות וגם דלא הוי קושיא לר"מ דסבר אין נאמנין לפסלו אי הוי מפרשינן מתני' באונס ממון יותר מהשטר דהוי מצי למימר דפליגי בהא ור"מ סבר דגם בכה"ג אסור משום עדות שקר והוי עדיף מלמימר דסבר יהרג ואל יחתמו שקר לכך נראה ברור דגם ביותר אסור דאף שאין לא תענה רק בהפסד ממון חבירו מ"מ הוא איסור לאו מצד עצמו ולא הי' התקנה רק בגזל לחוד כנ"ל:

ה"א נאמנים. בתוס' הקשו דמיגו במקום עדים כו'. ולפי' מהרש"א שהוקשה לו כיון שהוא תוך כ"ד ואין כאן חוזר ומגיד ממילא דין עדים עליהם ויהי' תרי ותרי עכ"פ רק קושייתם למה נאמנין לגמרי יהי' הדין קרעינן כו'. ואף דאית להו מיגו ואין המיגו מכריע בתרי ותרי כמ"ש תוס' לקמן דלא עדיף המיגו מעוד עדים דב' כמאה ע"ש. ולפי' הי' לתוס' להקשות גם על הברייתא בעדים אחרים אנוסים היו למה נאמנים לגמרי באין כ"י יממ"א הא אין המיגו מכריע. וע"כ גם שם לתרץ כתירוץ תוס' כאן דלא חשיב קיום. וצ"ל למהרש"א דבאמת כן רק תוס' הקשו אהמשנה. ודוחק דלא משמע כן כלל בתוס' רק דהברייתא שהביאו אתיא להו שפיר גם בקושייתם. ועוד וכי תירוץ זה דאין המיגו מכריע הוא פשוט כ"כ שיקשה בפשיטות הלא הוכרח לזה לקמן לישב קושיא שם. ותוס' תירצו שם תרוצים אחרים ואיך יקשו בפשיטות ולא יפרשו כלל:

ולכך נראה לע"ד פי' הפשוט בתוס' דגם באין כ"י יממ"א ג"כ אין שם עדים עליהם במה שאומרין אנוסים כי' דג"כ חשיבי חוזר ומגיד דנהי כל שלא נתקיים לא הי' מהני היינו משום שלא היינו יודעים אם העידו כלל דשמא אינו כ"י ולא העידו כלל אבל עתה שאומרים כ"י הוא יודעין שהעידו בשעת חתימתן שוב הוי חוזרין ומגידין במה שאומרין אנוסין כו'. ואם דהוא תוך כ"ד מהקיום שאמרו כ"י הוא מ"מ מאי בכך נהי דאם חזרו בהן שאינו כ"י הי' מהני היינו שכיון שחוזרין תוך כ"ד בטל עדות הקיום וכלא העידו מעולם משא"כ כשאין חוזרין ונשאר עדות הקיום שכ"י הוא שוב אנו יודעין בבירור שהעידו אז בחתימתן ובעדות זה נכלל שאינם אנוסין ושוב לא מהימני עתה לחזור ולהגיד דאנוסין היו ואין חילוק כלל בין שהי' הקיום ע"י אחרים או על ידם:

והוי חוזרין ומגידין ואין עליהם דין עדים כלל במה שאומרין אנוסין רק מיגו אית להו אף שאינם כלל עדים כנ"ל ושוב הוי מיגו במקום עדים ממש וקשיא להו לתוס' שפיר. משא"כ ברייתא דלקמן שפיר נאמנין במיגו כיון שהן אחרים מהני המיגו להכריע בתרי ותרי משא"כ כאן. ומה שפירש"י לקמן דברישא לא חשיב חוזר ומגיד היינו כתירוץ תוס' כאן דלא חשיב קיום כנ"ל. אבל עכשיו בקושיא הקשו שפיר כנ"ל דגם זה חשוב חוזר ומגיד מעדות הראשון של החתימה ואין כאן רק מיגו לחוד ולא מהני כלל כנ"ל. ותירצו מאחר דהצריכו ח' קיום לא חשיב קיום כיון שאומרים תוך כ"ד אנוסין כו' ולא הוי חוזרין ומגידין כנ"ל דחשיב חזרה מהקיום כנ"ל:

אמנם אין תירוצם מובן דלמה לא חשיב קיום נהי דכשהיו חוזרין תוך כ"ד מאמירת כ"י הי' מהני משום דבטל עדות הקיום אבל כיון שאין חוזרין ויודעין שכבר העידו בשעה שחתמו למה יועיל חזרתן לומר אנוסין וכנ"ל. דאי"ל דלא חשוב עדות עד שעת הקיום כלל דז"א דא"כ קודם שנתקיים יהיו יכולין לחזור בהם אף שנתקיים אח"כ וז"א דכשנתקיים הוי עדות למפרע משעה שחתמו כיון שהי' אפשר לקיימו כנ"ל. והנה להרמב"ם ז"ל דצריכין לזכור העדות. או גם לתוס' לרבנן דעל מנה שבשטר הן מעידין והיכא שאין כ"א מעיד רק על כ"י דמהני רק מצד על מנה שבשטר מעידין שוב א"ש תירוץ תוס' דמה שהועיל הקיום רק משום דעמ"ש מעידין מזה חוזרין תוך כד שאנוסין ואינו שטר ושוב הוי חזרה מגוף הקיום דלא מהני. אבל כשכל א' מעיד גם על כ"י הב' דאף שאין יודעין מהלואה מהני כמ"ש תוס' לקמן בפי' הירושלמי א"כ אינו חזרה כלל מהקיום במה שאומרים אנוסים. דעדיין מועיל הקיום כמו עדים אחרים:

ואפשר לומר למ"ש תוס' לקמן בנמחק ושורף שטר כו' וכן בשאר קיום דלא חשיב עד מפי עד משום דהוי ראינו עדות שנחקרה בב"ד כיון דעדים החתומים עה"ש כש"נ בב"ד. והנה יש להסתפק גם בעדות בע"פ כשמעידים העדנו בב"ד אולם הי' באונס או בטעות כנ"ל. אי מהימנו במיגו או דהוי במקום עדים שחוזרין ומגידין מאחר שמעידים שכבר נחקרה עדותן בב"ד ומזה אין חוזרין ולתוס' הנ"ל נאמנים. ונראה הטעם פשוט דהא ראינו עדות שנחקרה בב"ד מהני משום דראו מעשה גמור המחייב כמו הלואה והודאה ולא דמי לעד מפי עד שראו רק עדות דחוץ לב"ד שאינו כלום כנ"ל וכשיודעין העדים שאותן שהעידו בב"ד היו משקרים או פסולין לא ראו כלל מעשה המחייב אף שהי' הב"ד פוסקין שלא כדין מ"מ הן שיודעין האמת לא ראו כלל מעשה המחייב רק שמעו עדות שקר. ולכך גם הן עצמם כשאומרים שהעידו בב"ד והיו אנוסים וכה"ג תוך כ"ד שפיר נאמנים ולא מקרי חוזר ומגיד. דכמו אם היו חוזרין תוך כ"ד שלא ראו עדות שנחקרה רק מפי עד חוץ לב"ד וכה"ג דהי' מועיל חזרתם תוך כ"ד דבטל מה שהעידו כנ"ל. כן ג"כ במה שאומרים אנוסים וכה"ג ולא הי' כלל נחקרה עדותן בב"ד שהי' שקר ודבר בטל לא מעשה המחייב ושוב הוי עד מפי עד. דשפיר חוזרין בהם תוך כ"ד שלא ראו כלל עדות שנחקרה בב"ד שמאחר שידעו שהוא שקר אז לא ראו עדות שנחקרה שלאותן שיודעין שאינו עדות אין העדות בב"ד אצלם כלל מעשה המחייב. א"כ אף שאינם חוזרין ממה שאמרו שהעידו בב"ד אז מ"מ ממה שאמרו שראו ושמעו עדות עצמם שהעידו בב"ד שהם עדים על מה שהעידו מזה הוי חזרה תוך כ"ד דכיון שאומרים שידעו ששקר א"כ לא ראו בתורת עדות עדות עצמם שנחקרה רק ראו קבלת עדות שקר שאינו מעשה המחייב ונשאר רק כעד מפי עד ומהני. וא"כ גם בכ"י הוא אבל אנוסים כיון דהא דקיום מועיל ולא הוי עד מפי עד דהא מעידים רק שזה חתימת עדים ושכך העידו העדים. ומהני רק מטעם דכמו שנחקרה בב"ד כנ"ל ושפיר כיון דאומרין תוך כ"ד אנוסים ולא הוי כלל נחקרה בב"ד אצלם והוי שפיר חזרה תוך כ"ד שלא ראו כלל עדות שנחקרה כנ"ל ולא הוי קיום כנ"ל. אך עדיין אינו מיושב דזה שפיר בנמחק או נשרף צריך הטעם דלא חשיב עמ"ע משום דמעידים ראינו עדות שנחקרה כו' אבל כשהשטר לפנינו ואי על כתב ידן הן מעידין א"צ כלל לטעם דהוי כמעידין ראינו שנחקרה כו' דבל"ז לא הוי כלל עד מפי עד דהן מעידין רק שזה כ"י ושוב אנו יודעין ממילא שנחקרה עדותן מחמת השטר שלפנינו. וא"כ במה שהם יודעין שהעדות שקר עדיין אין זה חזרה מהעדות שזה כ"י ושוב אנו יודעין שנחקרה ואינו שקר כנ"ל. ואפשר לומר דהא כל עדות צריך להיות דוקא בשעה שמעידים עדות המועיל לחייב ואל"ה לא מהני אף שנולד אח"כ שגורם לחיוב כדאמר פ"ג דסנהדרין טעמא דמ"ד לא מצטרפו עד שיעידו כא' דכי אתי לשבועה אתי לא מהני לחייב ממון ומאן דסבר מהני משום דלממון אתי ע"ש. וא"כ בקיום כשאין שטר לפנינו ועדים מעידים על חתימה מכתב שאינו נוגע לחיוב כלל שזה חתימת אלו. ואח"כ בא שטר חתום מעדים ואנו מדמין לחתימת הכתב הנ"ל לא מהני דקודם שהי' שטר לא הי' על עדותן שם עדות כלל שזה חתימת פלוני שלא הי' שום תועלת. ממילא א"א לדיין לחייב ע"פ עדות הנ"ל. וא"כ כשמעידין כ"י אבל אנוסים כו'. א"כ כיון שלדבריהם אין בעדותן על הקיום שום חיוב דמעידין לקיים חתימה של שקר ואם האמת כן מאחר שאין בעדותן תועלת חיוב אינו עדות כלל על הקיום ג"כ כמו בהנ"ל וא"כ שפיר הוי חזרה תוך כ"ד מעדות שעל הקיום. דהא למה שהן חוזרין ואומרים שאנוסים כו' וכאומרים בשעת עדות הקיום שמקיים קיום שאינו מועיל כלום לחיוב דשוב לא הוי כלל עדות להאמין שזה כ"י. וא"כ שפיר מהני אמירתן תוך כ"ד אנוסים שבטל עדות הקיום שא"א לנו לדון חיוב ע"י עדות הקיום כנ"ל. מאחר שלפי חזרתם הוי כלא העידו כלל על הקיום כנ"ל:

והנה עוד קשה לתי' תוס' באנוסים מחמת ממון נהי דאאמע"ר מ"מ נימא דלא חשוב קיום כיון שחוזרין תוך כ"ד כמו בעדים החוזרין תוך כ"ד ששקר העידו דמהני. אך שם לא משוו עצמם רשעים דכיון שיכולין לחזור תוך כ"ד אינם רשעים עד לאחר כ"ד וכלא נגמר העדות וכדאמר בש"ס פ' מרובה שאין נפסלין עד אחר כ"ד. משא"כ כאן משוו נפשיי' רשעים בהחתימה שהי' אפשר לקיים. אמנם עדיין קשה דהא דאין מ"ע רשע דקרוב לעצמו ואינו עד א"כ מ"מ עכ"פ חזרה לבטל הקיום יהי' דהא גם חוזר ומגיד אינו עד ומ"מ מבטל הקיום תוך כ"ד. אך לרב"ח באמת כן. ולרבא אאמע"ר דאינו נאמן אף במיגו שמצד עצמו אינו נאמן ליעשות רשע ולא מהני החזרה ג"כ. דצריך שיהי' על החזרה ג"כ שם עד עליו ובכל מקום שחוזר תוך כדי דיבור יש עליו שם עד דתוך כדי דיבור יכול עד לבטל מה שהעיד אבל כאן דעל החזרה אינו עד כלל דקרוב לעצמו וא"כ העד לא חזר כלל מעדותו ונשאר מה שהעיד. דגם רבעני לרצוני הא ג"כ חוזר בו תוך כ"ד שמה שהעיד פסול שרשע הי' ומ"מ לא חשוב חזרה דעל החזרה שהוא לפסול עצמו אינו עד כנ"ל. ולהנ"ל א"כ כשנפסל בשעת עדות לא יועיל חזרתו תוך כ"ד שאינו עד או היכא שהוא נוגע על החזרה מהעדות לא יהי' מהני החזרה תוך כ"ד כיון דבשעת חזרה אינו עד ולא מצינו זה בפוסקים:

והי' נראה בפשיטות למאי דקי"ל למפרע נפסל כשהעידו שקר וגם מה שהעידו קודם תוך כ"ד ג"כ פסול כדאמר פ' מרובה בגניבה וטביחה כשהעידו תוך כ"ד והוזמו על הטביחה דפסול על הגניבה כנ"ל וא"כ י"ל טעם תוס' דלא חשיב קיום כיון שתוך כ"ד העידו אנוסים א"כ ממ"נ אם עדותן אמת שאנוסים בטל השטר ואי משקרים א"כ פסולין ופסול גם עדות הקיום שהעידו תוך כ"ד מאחר ששיקרו אנוסים ונעשו פסולי עדות אין כאן עדי קיום ושפיר לא חשיב קיום. וגם מטעם עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כדאמר בש"ס פ' מרובה כיון שיש שם עדים עליהם גם במה שאומרים אנוסים כנ"ל. ומיושב שפיר באנוסין מחמת ממון דמהני הקיום דהיכא דמשים עצמו רשע אין עליו שם עד כלל במה שמשקר ולא נפסל כלל וגם לא שייך בי' עדות שבטלה מקצתה כו'. דאין שם עד עליו לגבי עצמו כמ"ש הראב"ד ורמב"ן בפלוני רבעני לרצוני דג"כ שייך ממ"נ הנ"ל ועדות שבטלה מקצתה כו' רק דלא חשיב עד כנ"ל. אך עדיין קשה לרבא דמכאן ולהבא נפסל ואמר בש"ס אטביחה דאיתזום איתזום כו' ועדות גניבה קיים. ולא שייך טעם הנ"ל והכא לרבא קיימינן:

אמנם נראה לע"ד עיקר הטעם דהנה לכאורה אינו מובן הא דחשבינן תרי ותרי בעדים אחרים אומרים אנוסים היו מחמת נפשות. דחשבינן מה שחתמו בשטר לעדות שלא היו אנוסים. מה טעם בזה מה ראי' יש שלא היו אנוסים שא"א לומר שזה לא שכיח וחשיב זה כעדים ואנן סהדי שלא היו אנוסים כלשון התוס'. דזה א"א כיון שעדים אחרים כשרים מעידים כן ודאי דנאמנים על כל דבר דלא שכיח יותר דהא מעידים שהרג ממש נאמנים לחייב מיתה. וע"כ דחשיב עדות החתומים על השטר כאלו היו מעידים שלא היו אנוסים ושוב הוי גם הם עדים. וא"כ אינו מובן דלמ' יהי' חשיב כהעידו שאינם אנוסין. בשלמא שלא היו אנוסין מחמת ממון שפיר חשיב עדות דא"כ היו משקרים ונכלל בעדות החתימה שאינם אנוסין מ"מ אבל מחמת נפשות שאם האמת כן לא עשו שום עולה והיו רשאין לחתום. ומאיזה טעם יחשב עדות שלא הי' כן שלא יהיו נאמינים עדים כשרים על זה כנ"ל:

וע"כ הטעם דהא חזינן דגזה"כ להאמין עדים ואף דיכול להיות שמשקרים מ"מ צותה התורה להאמין ולהחזיק לדבר ברור שהאמת כן. ובמעידים על ק' שחיללו שבת אף דיותר חזקת כשרות שלהם מעדות שקר שלהם אעפ"כ נאמנים לגמרי וגזה"כ שלא לחוש כלל לעדות שקר וכשמעידים להכחיש ב' שהעידו שקר שגם הראשונים הי' בתורת עדות הוי רק תרי ותרי דמה שאין חוששין לשקר אינו מסברא רק שציותה תורה להאמין וכ"כ הרמב"ם ז"ל ה' יסודי התורה להדיא פ"ז הלכה ז' וזה למדין מדציותה תורה ע"פ ב' יקום דבר לסמוך בכל דבר על עדות. וא"כ גם שאר בטול עדות כמו אונס נפשות או טעות וכה"ג ג"כ נכלל בכלל זה עצמו דכיון שאמרה תורה לסמוך על עדות וכן על עדות בשטר ואף דאפשר שהי' טעות וכה"ג כמו כן אפשר שמשקרין לגמרי וכמו שנכלל במה שאמרה תורה להאמין לעדים שלא נחוש למשקרים כמו כן נכלל בזה שלא נחוש לשאר דברים המבטלים העדות דא"כ לא היינו יכולין לסמוך על עדות בשטר שמא אנוסים מחמת נפשות או כה"ג. ושפיר חשיב על זה ג"כ עדות גמור שאינם אנוסים מצד גזה"כ להאמין לעדים. וכשאחרים מעידים עליהם דאנוסים הוי תרי ותרי כמו אם מעידים שמשקרים אף דאפשר. ואין דומה לשאר דברים דלא שכיח רק זה נכלל בציוי התורה להאמין לעדים כנ"ל ולכך חשוב עדות. וזה הפי' אנן סהדי שכ' תוס' כאלו העידו שלא הי' אנוסים מאחר שהי' סומכין על עדות שבשטר ואין חוששין כלל שמא אנוסים כנ"ל:

אמנם זה כשעדותן מקוים אבל כל זמן שאין קיום ואין עדותן מקוימת אצל הב"ד לסמוך עליהן שוב אין כלל עדות שלא היו אנוסים מחמת נפשות דאין לנו שום ראי' שלא היו אנוסים רק דכשסומכין על עדותן חשיב זה עדות מצד גזה"כ כנ"ל אבל כשאינו מקוים ואין סומכין על עדותן שיועיל שוב באמת אין אנו יודעין כלל שאינם אנוסים כיון שאין גזה"כ כנ"ל. וא"כ כיון שאומרים תוך כ"ד אנוסים שפיר הוי חזרה ולא הוי חוזר ומגיד כלל דהא מעולם לא העידו שאינם אנוסים מ"נ רק במה שמועיל העדות נעשה זה עדות שאין אנוסים ושפיר מהני החזרה תוך כ"ד שאנוסים היו ומה"ט לא חשיב קיום כתירוץ תוס' הנ"ל. ומיושב שפיר באנוסים מ' ממון דלא אמרינן סברא הנ"ל דלא יהי' חשיב קיום דהא לענין אונס ממון שפיר הוי כהעידו בפירוש בחתימתן שאינם אמ"מ דא"כ היו משקרים ואין זה העדות מצד שמועיל מגזה"כ כנ"ל רק מחמת העדות גמור שלא היו אנוסים מ' ממון ושוב הוי חוזרין ומגידין אף שהוא תוך להקיום דהא כבר העידו בחתימה שאין אנוסים. וזה העדות אינו מחמת הקיום רק בשעת חתימה והוי חוזר ומגיד ואינו עדות רק בתורת מיגו לחוד ושוב היי מיגו במקום עדים דלא מהני משא"כ אנוסים מחמת נפשות שלא נכלל בהחתימה רק מצד שמועיל כנ"ל:

ומיושב בזה מה שמקשים על רבא נהי דדחה דברי רב"ח דכיון שהגיד כו' במחמת דלא מהימני בכ"י יממ"א אבל במה נדחה סברת רב"ח באין כ"י יממ"א דנאמנין גם אנוסין מ' ממון. ע"ז לא אמר טעם למה פליג. ולמ"ש א"ש דתל' בהא דרב"ח דהוי סבר דלא חשיב חוזר ומגיד הי' סבר ג"כ דנאמנין ברישא גם אונס ממון דלא חשיב קיום משא"כ למאי דדחי רבא דחוזרין ומגידין שוב גם באין כ"י יממ"א לא מיהימני דהוי מיגו במקום עדים דלא שייך סברא הנ"ל דלא חשיב קיום דהוא נגד עדות החתימה:

ולהנ"ל נראה דגם בלוה עצמו שאומר שאמת שחתמו אבל אנוסים היו מחמת נפשות י"ל דג"כ נאמן ולא חשיב מיגו במקום עדים דאינו כלל נגד עדים רק ע"י הקיום והא חוזר ואומר אנוסים. אבל באנוסים מחמת ממון דחשיב נגד העדים של חתימתן לא מחמת הקיום אינו נאמן דהוי מיגו במקום עדים. ולכך גם בברייתא דלקמן בעדים אחרים כו' אנוסים היו דמשמע דקאי אמתניתין דמיירי באנוסים מ' נפשות ולכאורה גבי אחרים אין חילוק בין מעידין על הראשונים מ' ממון או נפשות. ולמ"ש יש חילוק ודוקא נקיט מ' נפשות. דאז נאמנים לגמרי באין כ"י יממ"א ולא חשוב תרי ותרי אף שאין מיגו מכריע נגד עדים גם בתרי ותרי כמ"ש תוס' דתרי כמאה. מ"מ נאמנים לגמרי משום דלא חשוב קיום דהא חזרו תוך כ"ד והיינו כנ"ל דהא לא העידו הראשונים שאינם אנוסים מ"נ רק מחמת הקיום כשמועיל ומהני חזרתם דלא חשיב קיום. משא"כ באומרים שהיו אנוסים מ' ממון דחשיב נגד העדות שבשעת חתימה י"ל דהוי תרי ותרי ומיגו אינו מכריע כנ"ל:

ויש להסתפק בעדים מעידים שעדים נחקר' בב"ד אולם שיקרו אי מבטל לגמרי כנ"ל. אולם בזה הוא כמ"ש לעיל דלא חשיב נחקר כששקר כו'. אולם בשטר שמעידים רק על הקיום ואומרים ששקר חתמו אי מבטל לגמרי או הוי תרי ותרי. כנ"ל. בא"ד בתוס' מיגו דפרוע כו' בשנים לא אמרינן כו'. ואף דתוס' קדושין כ' גבי הן הן שלוחיו כדשצריכין לשלם ונוגע להם אמרינן מיגו בשנים דמסתמא יסכימו ע"ש. וגם הכא הא קי"ל באומרים אנוסין דצריכין לשלם דמהני הודאתם שחתמו שקר וא"כ יועיל מיגו בשנים שיהיו נאמנים וממילא יהיו פטורים. דלא קשה דהתם עכ"פ נוגע להם דצריכין להשיב מה טענה דקיבלו המעות משא"כ כאן דמה שנוגע להם הוא מחמת עדותם שאומרים אנוסים ואם יאמר הא' פרוע לא יאמר הב' כלום ולא יהי' חייב ולא יהי' נוגע לו כלל כו':

בגמ' אנוסים מחמת ממון כו'. וקשה דמשמע שמעיד כל א' גם על חבירו שהיו אנוסים. וא"כ נהי דעל עצמו אין אדם מ"ע רשע מ"מ על חבירו הוא כשאר עד ויהי' נאמן דבזה שפיר פלגינן דיבורי' שלא להאמינו בוה הוא ש רירי ול ל על עצמו רק על חבירו וכן הב' עליו. ולמה דמוקי רב"ח אסיפא לא קשה דבכ"י יממ"א ע"כ הטעם דמהימני אנוסים מ"נ בתורת עדות דאף דליכא מיגו נאמנים שהם עדים כשרים ע"ז שהיו אנוסים מ"נ. וא"כ באנוסים מ' ממון כיון דעל עצמו אינו עד דאאמע"ר שוב אין כאן רק עד א' על כל א' שהי' אנוס ולענין עדות זה צריך ב' על כל א' כמו אי על כ"י הן מעידין בקיום דבעי ב' על כל א' ועיין מ"ש לקמן. וכיון דרק בתורת עדות מהימנינן להו א"ש דאין נאמנים. אך לרבא דמסיק ארישא באין כ"י ימחו א שפיר קשה כנ"ל דלענין על חבירו למה לא יהי' נאמן כל א' במיגו. דנראה שגם עד א' שהי' אומר אנוסים מחמת נפשות הי' נאמן כנ"ל. וא"כ גם מ"מ ממון יהי' נאמן מה שאומר על חבירו:

אמנם י"ל למ"ש תוס' הטעם דאף דהוי מיגו במקום עדים רק משום דלא חשוב קיום כיון דאומרים תוך כ"ד אנוסים כנ"ל. וא"כ כיון דקי"ל על מנה שבשטר הן מעידין ובאומר כל א' זה כ"י סגי וא"צ להעיד על חבירו כנ"ל. וא"כ כיון דעל עצמו אינו נאמן במה שחוזר ואומר אנוסים מחמת ממון לבטל הקיום של זה כתב ידי כיון דעל עצמו אין א' מע"ר ולא הוי חזרה כנ"ל רק דעל חבירו יהי' לאמן במיגו ולא מהני דהוי מיגו במקום עדים דלא שייך טעם התוס' דלא חשוב קיום כו' דהא גם אם בטל הקיום שלו על חבירו דהוי כחזר בו מ"מ כיון שנשאר הקיום שעל עצמו זה כתב ידי דעל זה לא הוי חזרה כנ"ל א"כ שוב מהני דהא גם קיום של חבירו ג"כ נשאר מה שאמר זה כ"י ושפיר יש כאן קיום גמור מכל א' זה כ"י דמהני כיון דקי"ל כרבנן דעל מנה שבשטר כו' שלא בטל כלל קיום זה ממה שמעיד כל א' על כ"י עצמו במה שאומרים אנוסים מ"מ כיון דעל עצמו אאמע"ר. ואין כאן חזרה רק מהקיום שעל חבירו וזה אינו מזיק כלל. ואין כאן רק מיגו לחוד דאי בעי שתיק גם מזה כתב ידי. ושוב לא מהני דהוי מיגו במקום עדים כנ"ל. כיון דמצד חזרה לא מהני. משא"כ אנוסים מחמת נפשות דהוי חזרה גם על עצמו כנ"ל שפיר מהני כסברת התוס'. עוד אפשר דלרבא ג"כ דוקא שניהם אומרים אנוסים מהימני במיגו. אבל עד א' אומר אנוסים י"ל דלא מהימן במיגו ע"ש לקמן בר"ן ז"ל גבי עד אומר תנאי ומאחר שאין רק עד א' על חבירו לא מהני. ואף שכ' תוס' דלא חשוב קיום דשייך גם בעד א'. מ"מ צריך להיות מצד עצמו נאמן רק לענין חוזר ומגיד שייך סברת תוסף כמ"ש לקמן בקטנים דחזקה כו' ופ"ע דמידק דייק ולא אמרינן דלא חשוב קיום:

לכאורה קשה דמשמע מלשון המשנ' אנוסים היינו דצריך שיעידו שניהם אנוסים היינו וכל א' על חבירו שיהי' ב' עדים. וקשה דכיון דצריך לשלם שוב הוי כל א' נוגע במה שמעיד על חבירו ג"כ ואף שהי' בידו שלא לומר גם על עצמו אנוסים מ"מ עכשיו שמודה על עצמו שוב הוי נוגע על חבירו וכמבואר בש"ע ס' ל"ז ס"ד דברי הרא"ש בשותף שמודה שלוה הוא וחברו דאינו עד על שותף הב' דאי לא יאמר על השותף ג"כ יתחייב הוא לשלם הכל והדין דאינו נאמן על השותף ומשלם הוא הכל ואף דהי' בידו שלא יאמר גם על עצמו לא דמי להן שלוחיו כו' דאי בעי אמר אהדרינו כו' דהתם גוף העדות אינו נוגע לו אם נאמן בתורת עדות או לא ב"כ וב"כ נאמן לפטור עצמו רק אם לא הי' לו טענה אחרת הי' נוגע ואמרי' אי בעי אמר כו' ואינו נוגע משא"כ בשותף כנ"ל נהי דאי בעי לא אמר מ"מ עכשיו שמודה על עצמו זה שוב שנאמין לו בתורת עדות על חבירו הוא נגיעה גמורה דאי לא יהי' לו דין עד עליו ישלם הוא הכל וע"י שיהי' דין עד יפטר אין כאן עדות רק לעצמו ולא מהני מה שהי' אפשר לו לטעון וזה ברור שם דלא כמו שנדחקו. וזה כוונת הרא"ש כתובות פ' הכותב גבי בקרא ע"ש. וא"כ גם כאן דמי ממש לשותף דהא באומר אנוסים היינו שאם לא יהי' לו דין עד על חבירו אז אינו נאמן וגובה וצריך לשלם. ואי יש לו דין עד ויהי' נאמן לא יגבה ויהי' פטור והוי נוגע ממש ואינו עד. ויש ב' קושיות דגם על עצמנו שייך זה שאינו עד על מה שאומר אנוס הי' דנהי דאם לא הודה הי' פטור מ"מ עכשיו שמודה שוב מה שיהי' נאמן בתורת עדות הוא טובתו ונגיעה גמורה שעי"ז יהי' נאמן ולא יגבה ופטור ואי אינו נאמן יהי' חייב על הודאתו וג"כ לא הוי עד וכמו דאמר בש"ס יבמות פ' החולץ ד' ס"ז גם שאמר נתגיירתי ביני לבינו אמר ר"י לדבריך נכרי אתה ופסול לעדות ואף דע"ז דנין אם אינו נכרי א"כ כשר מ"מ לדבריך פסול אתה ושוב גם ע"ז אתה פסול שנכרי אתה ע"ש. וא"כ גם כאן דנהי דאם לא הי' אנוס אינו נוגע מ"מ לדבריך שאנוס היית הוא נוגע גמור בעדות זה דהי' חייב ע"פ דין לשלם לזה הלוה אם הי' גובה זה בשטרו וע"י עדותו יהי' פסול ויפטור וכיון שלדבריו נוגע אינו נאמן גם ע"ז עצמו שהוא נוגע ואנוסים כנ"ל:

אך בזה יש לחלק בין נכרי שפסול מצד גזה"כ אף שאומר אמת שייך לדבריך דאף שאמת אינך עד אבל נוגע דפסול רק מצד חשש שקר כמ"ש סמ"ע ס' ל"ז ס"א לא שייך הנ"ל לדבריך נוגע אתה דממ"נ אם שקר אינו נוגע כשר ואי אית הוי עד שנוגע. ויש לדחות דמ"מ פסול. ועוד דדעת הע"ש שם דגם נוגע קרוב לעצמו ופסול מגזה"כ וע"ש ומ"ש:

ועוד דעכ"פ על עדותו אנוסים על חבירו שפיר הוי נוגע כמו שותף על חבירו כנ"ל דאל"ה יצטרך לשלם הכל. ואף דאי בעי לא הודה על עצמו זה לא מהני כנ"ל. דזה ב' דברים ועכשיו שהודה הוי נוגע על הב' כנ"ל. וגם באנוסים מ' נפשות צריך לשלם דמציל עצמו בממון חבירו חייב. אך י"ל באנסוהו על חבירו ע"ש באנסוהו להראות כו'. ומזה הי' נראה דגם עד א' שאמר אנוסים מהימן ולכך שפיר אף דאינו עד על חבירו מ"מ כיון שעל עצמו עד נאמן במיגו כנ"ל. ואין להקשות דא"כ קשה כנ"ל דגם באנוסים מחמת ממון יהי' נאמן דהא הוי עד על חבירו דלא שייך אאמע"ר ויהי' נאמן דלא שייך תירוץ ב' שכתבנו כיון דגם עד אחד נאמן אך לא קשה דהא במ' ממון שוב אינו עד כלל אף ע"א. דהא על עצמו אאמע"ר ועל חבירו שוב הוי נוגע ואין כלל עד. משא"כ מחמת נפשות הוי עד על עצמו כנ"ל. אך מאי חילוק בין ע"א לאינו עד כלל. ואי נימא דלא בעי עדים דוקא וגם ע"א נאמן אנוסים במיגו שוב גם כשאינו עד כלל מהני המיגו ושוב יהי' נאמן על חבירו כנ"ל. וצ"ל כתירוץ א' שכתבנו דעל מנה שבשטר הן מעידין כו'. אך א"כ לרבי דעל כ מעידין יהיו נאמנין גם באנוסין מחמת ממון דמהני על חבירו דלא חשיב קיום ושוב אין כאן קיום כל אחד על חבירו כנ"ל. ומיושב בזה דדחי רבא רק הסברא דבסיפא בכ"י יממ"א דא"נ גם במ' נפשות אבל למה נד מסברת הס"ד דמחמת ממון נאמנים באין כ"י יממ"א. ולהנ"ל א"ש דגם לס"ד אמרינן כן רק דהוי מוקמינן מתני' כרבי דעל כ"י כו' ולכך היו נאמנים ברישא גם מחמת ממון על חברו כנ"ל ולכך כיון דדחי בסיפא דאין נאמנים שוב מוקי כרבנן וממילא ברישא אין נאמנין במחמת ממון דאין אמע"ר ונשאר קיום שעל עצמו וסגי כנ"ל:

עוד נראה לע"ד עיקר דלא דמי לשותף דשם אנו דנין על שותף הב' אם יחשב עד אמרינן שפיר דאינו עד דהוי נוגע ואף דאי בעי לא הי' מודה על עצמו מ"מ עתה שהודה אמרינן דזה ב' דברים נפרדים שבאמת לוה הוא הכל ולא השותף ומאחר שהודה האמת על עצמו שוב הוי נוגע גמור על השותף ולא מהני מה שהי' בידו שלא להודות האמת שזה ענין אחר. משא"כ באנוסים שאנו דנין על השטר אם קיים או לא. אמרינן שפיר ממ"נ אי אומר אמת עכ"פ על עצמו שהי' אנוס א"כ אף שאינו עד על הב' מ"מ הא נפסל השטר. ואי משקר שלא היו אנוסים כלל גם הוא א"כ אינו נוגע כלל במה שאומר על הב' מאחר שהי' בידו שלא לומר שקר גם על עצמו. ואין ראי' משותף ממה שהודה האמת לכאן דצריכין לומר שהודה בשקר. בזה אמרינן שפיר אי בעי לא אמר ולא הוי נוגע ושפיר הוי עד גם על חברו כנ"ל. ולטעם א' דנימא ע"א ג"כ נאמן קשה דנהי דזה אפשר לרבא למסקנא אבל מעיקרא לרב"ח דמ' נפשות נאמנים גם בסיפא ע"כ רק מטעם עדות וודאי צריך ב' עדים דהא כ"י יממ"א. והא אין רק ע"א דנוגע על חברו. אך במחמת נפשות י"ל דסבר דפטור לשלם כמו באנסוהו על חברו כנ"ל:

בתוס' הקשו לרב"ח אקטנים ופ"ע למה אין נאמנים בסיפא לרב"ח הא לא משוי נפשיי' רשיעי. ותירצו משום חזקה דמידק דייק. ואינו מובן דהא ודאי עדים נאמנים נגד חזקה וגם אנוסים אנן סהדי שלא היו אנוסים כמו שלא היו קטנים. ורק לר"מ בעי למימר לס"ד הך סברא לא לרבנן ולא למסקנא וצ"ל בדוחק. ולע"ד בפשיטות לא קשה דהא ע"כ לרמב"ח הטעם פשוט דסבר במחמת ממון אין עליהם שם עדים כיון שמשים עצמו רשע וקרוב פסול לעדות כמו שפירש"י ז"ל ולכך לא מהימני בלא מיגו אבל מחמת נפשות דנאמנים בתורת עדות שפיר גם בכ"י יממ"א נאמנים ככל עדים דא"צ למיגו ונאמנים כנ"ל. וא"כ זה שייך על אנוסים מ"נ כנ"ל אבל מה שמעידים קטנים היו או פסולי עדות הא ודאי דלא שייך להימנינהו בתורת עדות ע"ז שהיו קטנים בשעה שחתמו כו'. דכמו דאנו פוסלין עדות החתימה משום שאין תחלתו בכשרות וקטן פסול לעדות כמו כן פסול גם ע"ז בתורת עדות שהי' קטן בשעת חתימה דהא אומר שראה זה בקטנות. וכן שהי' פסול עדות איך שייך שיהי' נאמן בתורת עדות הא לדבריך פסול אתה ופסול גם על זה. והוא ממש כש"ס פ' החולץ הנ"ל לדבריך נכרי אתה ואינו נאמן גם ע"ז שהוא נכרי ע"ש. ואין כאן להאמינם רק בתורת מיגו ושפיר דוקא באין כ"י יממ"א ודמי כמו אנוסים מ' ממון לרב"ח לס"ד כנ"ל. ודוקא מחמת נפשות שהם עדים כשרים גם על זה שהיו אנוסים וא"צ למיגו. לס"ד דלא חשוב חוזר ומגיד כנ"ל:

בשלמא פ"ע כו' מידק דייק ומחתם כו' ופירש"י דהא המעשה אמת רק שאינו שטר ושוב איכא חזקה דדייק דלא שדי זוזי בכדי וודאי לא היו פסולים. ואינו מבואר ברש"י ז"ל אי כוונתו דבאמת לרבנן דנאמנין היינו רק לבטל השטר או דכוונתו רק לפי דברי העדים אבל באמת סבר כתוס':

ותוס' כתבו דגם מלוה ע"פ לא הוי דהא בעינן תחלתו וסופו בכשרות כו'. וקשה דא"כ מאי קאמר לר"מ דפ"ע מידק דייק כו'. מאי ראי' הוא זה בשלמא אי לרבנן הי' הדין דמאמינים להעדים על ההלואה ע"פ רק לבטל השטר. הי' שייך שפיר דזה ע"כ שקר דאי הלוה ודאי דייק ומחתים כשרים כו' אבל לתוס' דאי נאמנים שהיו פסולין שוב הדין דגם להיות מלוה ע"פ אין נאמנים דעדות שתחלתו בפסול פסול ע"כ אנו אומרים שלא צוה כלל וגזה"כ שלא להאמין ולהחזיק בשקר. ואם כן מאחר שאם אמת שהי' פ"ע אנו אומרים שוב שלא לוה א"כ שוב מה ראי' יש כר"מ שלא להאמין להם במיגו משום חזקה דדייק ומחתים כי' הא ע"י שפע היו אנו אומרים שלא צוה כלל ע"כ ושפיר החתים עדים פסולים וכמו אנוסים ממש כנ"ל:

ונראה דהא לכאורה קשה אתוס' דלא הוי מלוה ע"פ משום דתחלתו בפסול כי'. הא איך נימא דלא לוה כלל א"כ שוב אינם נאמנים כלל במה שאומרים פסולי עדות דאין אדם מע"ר. דבשלמא בכל מקום שפיר אף דעתה כשרים מ"מ כשיודעין שהי' תחלתו בפסול גזה"כ שפסול ושפיר אין מאמינים ואנו אומרים שהוא שקר לגמרי כנ"ל אבל כאן דרק הם עצמם אומרים שהיו פסולין ואם היו אומרים שהי' שקר ולא לוה כלל לא היו נאמנים כלל דא"א מע"ר. וכל מה שנאמנים דפ"ע היו הוא בשביל שאומרים שהי' המעשה אמת וא"כ אותם שהיו פסולין איך נימא משום הא דאין מאמינים להם כלל וגוף המלוה שקר הא אי נימא כן שוב אין נאמנים כלל לפסול ג"כ כנ"ל. ואין לומר דכשהם פסולי עדות אף שחתמו שקר לא משוי נפשי רשעים דדוקא כשרים המשקרים עוברים אלא תענה כו'. דז"א דא"כ מאי פסקא בפסולי עדות מידק דייק כו' הא גם בפ"ע שייך שמעידים שהי' שקר ולא משוי רשיעי כו' ואין כאן חזקה דדייק ויהיו נאמנים כו'. וע"כ דאי שקר משוי רשיעי אף שהיו פסולים כנ"ל:

אמנם נראה טעם התוספ' פשוט דלא שייך אאמע"ר רק כשלפי דבריהם ע"כ הם רשעים שייך שפיר דא"א להאמינם ע"ז. אבל באותן שפסלה התורה קטנים קרובים וכה"ג. ע"כ אין זה שודאי שמשקרים הא יכול להיות שהוא אמת רק שאין כאן עדות וממילא אפשר שהוא שקר. וא"כ שפיר כשאומרים פסולי עדות היו נאמנים במיגו דהא לא משוי רשיעי דהא אומרים שאמת שהלוה רק שאינם עדים כנ"ל. ולא שייך כלל אאמע"ר שאינו רשע כלל מאחר שהוא אמת ויכול להיות כן אך שוב כיון שנאמנים שהיו פסולין ממילא אין לנו עדות על ההלואה דהוי תחלתו בפסול ואף שיכול להיות שאמת שהלוה אבל עכ"פ עדות אין כאן ואין יכול לחייבו. ושפיר לא שייך הממ"נ הנ"ל אי שקר אאמע"ר כו' דאין מחזיקים כלל ע"י עדותם לשקר רק לפסול שאינו עדות. וממילא א"י להוציא מספק בלא עדים אף דאפשר שאמת. ושפיר לא הוי אף מלוה ע"פ כנ"ל:

ומיושב ממילא הנ"ל דזה שפיר לרבנן אבל לר"מ דחזקה דמלוה מידק דק כו' עדיף ממיגו וא"כ אי אמת המלוה אין נאמנים כלל במה שאומרים פסולי עדות היו דדייק כו' רק דנימא די"ל שהיו פ"ע וממילא היה שקר שלא לוה כלל ואין כאן חזקה. והא ליתא דא"כ אין נאמנים כלל דאאמע"ר כיון דע"כ מה שנאמין להם רק מחמת שהיה שקר שוב ממ"נ אין נאמנין כנ"ל. דאי לא לוה אין נאמנין שהיו רשעים ואי לוה ודאי דייק ומשקרים וכיון שא"א להאמין להם רק ע"י שנאמר שהי' שקר שוב שייך שפיר ממ"נ אין נאמנין כנ"ל. דדוקא לרבנן דלא מהני החזקה שפיר נאמנין לא בתורת ששקר רק דאף שאמת שלוה נאמנין לפסול שאינו עדות כנ"ל ואח"כ ממילא כשאינו עדות לא הוי מלוה ע"פ ג"כ כנ"ל. אבל לר"מ דא"א להאמינם רק אי שקר שוב אין נאמנין כלל כנ"ל וא"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף