אילת השחר/כתובות/יט/א

אילת השחר כתובות יט א

דף י"ט ע"א

אילו אתו לקמן לאמלוכי וכו' השתא דחתמו אמרינן להו אמאי חתמיתו. בשטמ"ק כ' בשם הרמב"ן והרא"ה דהוי ס"ל דלר"מ יהרג ממדת חסידות וקסבר ר"מ אפי' בכה"ג אין אדם משים עצמו שאינו חסיד, וע"ז פריך רבא דכיון דמותר איך תאמר ע"ז דאין נאמן דלא עשה מדת חסידות דהא אינו משים עצמו רשע בזה.

חזינן דמה דאינו משים עצמו רשע אינו רק דלא מהני ליפסל לעדות, דהא גם לר"ח לא ס"ד דמשום שלא עשה מדת חסידות פסול לעדות, ומ"מ הוי ס"ל דגם בזה שייך אין אדם משים עצמו לומר שלא עשה מדת חסידות, ורבא דהקשה עליו הוא משום דכה"ג לא הוי כלל ענין רשעות שיהי' שייך לומר דאינו משים עצמו ברשעות כזה, אבל הא מיהת מודה דאם הי' רשעות בזה לא הי' נאמן לומר דעשה מעשה רשע אפי' דלא נפסל, וכן יש להוכיח מהא דקאמרינן לקמן דעדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנין דאעולה לא חתמי, ומבואר בר"ן דבאמת מותר לחתום אלא דזה לא הוגן לעשות כן, ומ"מ אינם נאמנים לומר שעשו כן, הרי דעצם הדבר שעשה מעשה שזה לא כהוגן אינו נאמן אע"פ שלא נפסלין בזה. והטעם צ"ע דבשלמא אם עושין בזה דין פסול לעדות על עצמן אינם נאמנים, אבל סתם לומר דבר שבזה אין גורמים שום שינוי בדינם למה אינם נאמנים, ומלשון רש"י לעיל (דף י"ח ב' בד"ה אין אדם משים) משמע דלפסול עצמן הוא דאינם נאמנין, העירוני דכל מש"כ כאן הוא בקצוה"ח סימן ל"ה.

וכבר דן בזה ברעק"א לעיל, והביא סתירה דכאן משמע דבכלל אין נאמנות על שעשה עבירה, וביבמות משמע דאם בזה אינו פוסל עדותו הוא נאמן, וכן עמד בזה בש"ש (שמעתתא ז' פרק ה').

תוד"ה חזקה. בפנ"י הקשה דהא בין כך כתבו התוס' לעיל (ד"ה הרי אלו) דיש כאן מיגו נגד עדים אלא דלזה מהני המיגו דלא הוי קיום, א"כ לא מצינו למיפשט כלל מדברי רבנן דמהני מיגו במקום חזקה כיון דכה"ג המיגו מהני דלא הוי מקויים, והנה במש"כ התוס' דהוי מיגו במקום עדים יש לפרש דזה מכח דהמלוה אינו מחתים פסולים, או דבזה שחתמו הם מעידים על כשרות השטר ושאנחנו לא קטנים ולא קרובים, והגרעק"א נתקשה על הא דמשמע מהתוס' דזה לא מחמת דהמלוה דייק, מ"מ הא מהתוס' משמע דיש חזקה כזאת, וזה בודאי שייך רק כ"ז שהשטר הוא מקויים דיש שטר כשר, לכן כשאומרים אנוסים היינו, לא אמרינן דהוי כנגד עדים, דלגבי זה הוי כלא ידוע לנו כלל מהם שחתמו שנאמר שמעידין שהם היו כשרים, וכ"ז מה שנוגע לומר דהוו כמעידין על עצמם, אבל חזקה מחמת דהמלוה לא מחתים פסולים אינו תלוי מחמת דהם מעידים על עצמם, דלכן התוס' לא קוראים לזה אנן סהדי אלא חזקה, ולגבי זה הוי מיגו במקום חזקה, וכמו דלהעדים אין דין של עדים רק מיגו גרידתא על מה שאומרים כעת, ה"נ אין להשטר דין שטר ויש רק חזקה גרידתא והוי מיגו במקום חזקה.

וכגון שחב לאחרים וכדר' נתן. ברעק"א הביא דברי הר"ן דמוכיח מכאן דאין גובין שטר כיון דאין גופו ממון, דאל"כ למה צריך לומר דחב לאחרים מחמת דינא דר' נתן, בלאו הכי נמי הוי חב לאחרים דחב להמלוה שלו שרוצה לגבות את השטר הזה, והקשה עליו כיון דהר"ן עצמו הקשה אח"כ למה אינו נאמן במיגו דאי בעי מחיל, ותירץ דלא מהני מחילה כיון דמשועבד מדר' נתן, א"כ אזדא לי' הראי' מהא דצריך לומר דחב לאחרים מחמת חידוש דר' נתן, דבלי זה הא הי' נאמן במיגו דאי בעי מחיל, דהא בלי חידוש דין דר' נתן הא הי' מהני מחילה.

ואפשר לומר לפי המבואר בחו"מ (סי' צ"ט) דאם ראו נכסים אצל הלוה ואומר שזה של אחרים אינו נאמן אפילו במיגו משום דחזקה שכל מה שתח"י של אדם הרי הוא שלו ולא מהני מיגו נגד זה והמלוה גובה אותם, א"כ כשרוצים לגבות השטר מחמת דהוי חפץ ששוה כסף, הא כל ענין החפץ הזה הוא מחמת שאפשר לגבות בו, נמצא דכשאומר דהוא אמנה היינו דחפץ הזה אין לו בו שום זכות דהוא פקדון אצלו מהלוה, וזה לא מהני מחמת חזקה שכל מה שתח"י של אדם הרי אלו שלו ואנו מחזיקים דהוא שייך לו והוא חפץ שאפשר לגבות הימנו ולא הי' נאמן אפילו במיגו, כיון דחב בזה להמלוה, אבל אחרי שאינו חפץ הנגבה אלא דאיירינן דיגבה מהלוה ההוא מדר' נתן, ע"ז הי' שייך להאמין לו במיגו דהא אינו אומר על השטר בתור חפץ אלא על החוב, ואחיזתו את השטר בידו אינו משנה כלום לגבי גבייתו של המלוה מהלוה של זה, וכיון דיש לו מיגו דאי בעי מחיל הי' צריך להיות נאמן, ולכן צריך לתרץ דלא מצי מחיל דלכן לא מצי להאמינו במיגו.

והנה בשטמ"ק בשם הרמב"ן תירץ על קושית התוס' דנאמין לו במיגו דאי בעי מחיל, דלא מהני מיגו מחמת חזקה שכל מה שתח"י של אדם הרי הוא שלו. מבואר בדבריו דגם לענין לגבות מדר' נתן אמרינן האי סברא דלא נאמן במיגו, אבל בשיטת הר"ן אפשר לומר כמש"כ.

וכדרבי נתן. בשטמ"ק בשם שיטה הקשה למה לא מהני מכירת שט"ח בלי כתיבה ומסירה הא בין כך יוכל הלוקח לגבות מהלוה מדינא דר' נתן, ותירץ דלא קיבל המוכר את הכסף להשתעבד לכן אין דינא דר' נתן, משמע דס"ל דדינא דר' נתן אפשר לגבות מן הלוה של הלוה אפילו דלהלוה האמצעי יש נכסים ואפשר לגבות ממנו, דאי לאו הכי מאי קשיא לי', דהא צריך כתיבה ומסירה להיכא שלהלוה האמצעי יש ממה לגבות ממנו, ולפי תירוצו צ"ל דהוי כאומר לו המוכר שבעד הכסף יוכל לגבות רק מהלוה. ומ"מ צ"ע דאם לא חל הקנין נמצא דבהכרח חייב להחזיר לו כספו שנתן, דודאי לא רצה ליתן הכסף אם לא יקנה ויגבה מהלוה, וא"כ שוב יוכל לגבות מהלוה של המוכר, ואפשר דאה"נ אלא דאז יגבה רק כמה שנתן ולא כל הכתוב בשטר, משא"כ ע"י מכירה זוכה כל הסכום שבשטר אע"פ שנתן הלוקח פחות מהסכום הכתוב בשטר, ומ"מ אינו מבואר אם זה כונתו.

והנה מה דבמוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול איכא בראשונים ב' טעמים, או משום דמכירת שטרות אינו אלא מדרבנן, ולפי"ז ודאי בשיעבודא דר' נתן דזה מהני מן התורה לא מהני מחילה כמש"כ התוס', ועוד טעם הביאו בשם ר"ת משום דיש שיעבוד הגוף ושיעבוד נכסים והשיעבוד נכסים יש רק אם יש שיעבוד הגוף, ולמכור שט"ח מהני שיקנה הלוקח את שיעבוד הנכסים ואילו שיעבוד הגוף לא ניתן למכירה, לכן כשהמלוה שנשאר לו שיעבוד הגוף על הלוה מוחל להלוה את שיעבוד הגוף א"א כבר לגבות דאין שיעבוד נכסים כשאין שיעבוד הגוף, וגם לפי זה הטעם פשוט דבשיעבודא דר' נתן לא יועיל מחילה. וצ"ב מה שהתוס' וכל הראשונים הסתפקו דיתכן דיועיל מחילה, דהא בודאי בשיעבודא דר' נתן גם גוף הלוה משועבד, דהא הכי משמע בקרא דונתן לאשר אשם לו דהא חייב להמלוה של מלוהו, ואיזה צד יש שיועיל מחילת המלוה האמצעי שלא יוכל המלוה שלו לגבות, משמע דיש סברא דכל מה שמשועבד להמלוה של המלוה הוא רק כל זמן שמשועבד הלוה למלוה אע"פ שאז יש לו עליו אפילו שיעבוד הגוף, וצע"ק.

תוד"ה טעמא. אי אלימי עדים לאורועי שטרא. יש לעיין הא בכל הסוגיא משמע דכיון דאין חוזרין ומגידין ע"כ אין להם כח עדות אלא כח מיגו, ולכן פירש הגרעק"א קושיתם לעיל (תוד"ה אין נאמנים) דהקשו רק במשנתינו דהוי מיגו במקום עדים, דאילו על הברייתא אפשר דהוו עדים עם מיגו נגד השטר וס"ל דזה מהני, אבל במשנתינו דאין חוזרין ומגידין א"א להיות להם כח עדים רק כח מיגו, וא"כ איך שייך לומר אלימי עדים לאורועי שטרא, ובפרט דע"כ דכאן אין להם כח עדים, דהא תירצו לעיל שם דכל מה דמהני עדותן דלא הוי קיום, א"כ בשלמא אם נאמנין ממש שייך לחלק דהם יותר נאמנים מהלוה, אבל כיון דרק הוי כאילו אין קיום מה שייך לומר דמרעי שטרא הא לא מרעי כלל להשטר אלא דאין קיום.

ולפי"מ שפירשו דבלוה לא פליגי, וע"כ ס"ל כולהו דלא אמרינן מיגו אצל הלוה, ורק בעדים פליגי וס"ל לר"מ דגם עדים לא אלימי, וא"כ ע"כ מיירי כאן דהלוה טוען מזוייף, דאי בטוען טענה אחרת הא אי"צ קיום ומה שייך להאמינם לרבנן דהא הוי ככתב ידם יוצא ממקו"א, וכיון דטוען מזוייף מה מהני עדותן שאומרים אנוסים היינו וכדומה ובזה הלוה יזכה, הא הלוה מכחישם ולדבריו הם פסולין כיון דטוען מזוייף והם אומרים כת"י הוא הרי לדבריו הם פסולים, ועמש"כ בבבא מציעא דף ג' ע"ב בד"ה מה לפיו.

תוד"ה מודה. ופירש הקונטרס במקו"א וכו' ורבנן הוא דאצרכוהו קיום כי טעין מזוייף. יש מפרשים דלהתוס' הוקשה ב' קושיות מצד מיגו ומצד הפה שאסר, ומחמת מיגו תירצו דירא, אבל הוקשה להו דיהא נאמן מחמת הפה שאסר, וע"ז הוסיפו דאינו כן אלא דהצריכו קיום רק כשטוען מזויף. ויש לעיין דלפי"ז התינח בהא דר' הונא דמיירי דטוען הלוה פרוע או איזה טענה אחרת, אבל הכא דלהתוס' (ד"ה טעמא) ע"כ דמיירי דאין הלוה מודה, וע"כ דטוען מזוייף וכמו שנת' בדיבור הקודם, ואם כן הא כבר צריך קיום ואז הוי שפיר הפה שאסר הוא הפה שהתיר ושוב יקשה דלמה לא נאמנים, משמע דזה תירוץ אחר, ואע"ג דצ"ב מה מהני מה דמה"ת אי"צ קיום מ"מ הא בידו לטעון מזוייף ולא לקיים, ונהי דאין זה הפה שאסר כיון דשטר בלתי מקויים הוי שטר כ"ז שלא טוענים מזוייף, מ"מ הא הי' יכול לטעון והי' נאמן, כמדומני שכתבו לפרש [אולי בשם הגר"ש הכהן שקופ זצ"ל] דמיגו כזה לא מהני כיון דאין הטענה נותנת לו נאמנות אלא דאז היו מחדשים תקנ"ח, כמו שכתב הר"ן בנשבית ופדיתיה דאינו נאמן במיגו דקדשתיה, כיון דקדשתיה אינו נאמן אלא מגזה"כ וחידוש התורה.

ויש לבאר בדרך זה אפילו לפי"מ דהוכחנו בריש גיטין דמיגו אינו מחמת דיש לו כח הטענה שהי' יכול לטעון, דמ"מ הא אינו נאמן בטענתו יותר מאשר אם הי' טוען הטענה ההיא, וכמש"כ הנימוק"י בריש ב"מ דאינו נאמן בחצי' שלי במיגו דכולה שלי דנמצא דנאמן על כל טענתו לגמרי, וזה יותר נאמנות מאם הי' טוען כולה שלי דאז לא הי' נאמן על כל טענתו, ובשלמא אם כשטוען מזוייף הוא נאמן אפשר לטעון טענה אחרת ויהי' לו אותה נאמנות, אבל כיון שגם אז לא הי' נאמן, אלא דאז הי' תקנ"ח להצריך קיום, נמצא דכעת דטוען פרוע אין לנו סתם להאמין לו דאז יהי' לו יותר נאמנות מבטענת מזוייף, וע"כ הי' לנו לומר דגם כעת יהי' תקנ"ח וזה הא לא תיקנו, ובהכרח לא יהי' נאמן, אמנם כ"ז הוא רק בסברת מ"ד דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו, אבל מ"ד צריך לקיימו ס"ל דגם כה"ג שייך מ"מ מיגו.

תוד"ה וכגון שחב לאחרים. דעכשיו שאומר אמנה הוא לא מפסיד מידי כיון שאין הלוה גזלן. הא דהוצרכו לזה משמע דבב"ד אין יכול לתבוע את הלוה, כיון דהודה בב"ד שהוא אמנה הרי דיש דין הודאה על זה, אע"ג דלא הודה לטענת הלוה שלו אלא לטענת המלוה שלו, ובחו"מ (סי' פ"א סעיף כ"ג) יש בזה ב' שיטות אי מהני ההודאה שהודה על תביעת אדם אחר לאיש הזה.

בא"ד. שאין הלוה גזלן. היינו דכיון דיודע שאינו אמת ישלם לו. ויש לעיין דלפי"ז מה שייך בכלל לדון אם נאמן או לא, דהא ע"כ הלוה שלו אינו רוצה לשלם להמלוה שלו, כגון דלשמעון יש שטר על לוי וראובן רוצה לגבות את זה מחמת ששמעון חייב לו, ושמעון אומר שזה שטר אמנה, דאמרינן דשמעון אינו נאמן, ואם לוי רוצה לשלם לראובן מה שייך בכלל לדון, דהא אם רוצה ליתן מי יעכב עליו, וע"כ דלוי אינו מסכים לשלם לראובן, וכיון דאליבא דאמת לוי יודע שחייב לשמעון וממילא מדר' נתן חייב לראובן, ע"כ במה דאינו רוצה לשלם לראובן הוי גזלן, א"כ למה שמעון אינו רוצה למחול מחמת דעכשיו כשיאמר שזה אמנה ישלם לו לבסוף דהוא איש נאמן ואינו גזלן, דא"כ למה אינו רוצה לשלם לראובן, ונשאר עדיין רק אפשרות לחוש דשמעון ולוי עשו קנוניא, אלא דא"כ הא יכול גם לומר שהוא מוחל ללוי ויעשה קנוניא עמו נגד ראובן, עכ"פ מה דכתבו דאין לו למחול דחושב שלוי יפרע לו מחמת דאינו גזלן צע"ק.

והנה מהתוס' משמע דדין הודאת בעל דין אינו בגדר התחייבות, דא"כ בהודאה כמו כאן צ"ל דהוי גדר מחילה, ולמה אם אין הלוה גזלן חייב לשלם, דהא כיון דיש ע"ז דין הודאת בעל דין א"כ הא הוא באמת פטור.

שם. תוד"ה וכגון שחב לאחרים. ועוד יש להביא ראי' דנושה בחבירו וחבירו בחבירו אינו יכול למחול וכו' ואי יכול למחול אמאי ילקח בהן קרקע ימחול לעצמו שהוא יורש ויכול למחול. הנה במחנ"א (הל' זכיה מהפקר סי' י"א) הסתפק מהו גדר מחילה, אם זה סילוק כחו וממילא הוא של הנמחל או דזה כעין הקנאה, והוכיח מהתוס' בקידושין (דף י"ט) דזה ענין סילוק, דכתבו דיכול למחול להאמה העבריה שיעבודה, דאע"ג דאין זכיה לקטן מה"ת דאין לו יד מכל מקום מחילה מהני, הרי דאינו הקנאה אלא כמש"כ הרשב"א (המובא בב"י חו"מ סי' קצ"ה) וז"ל אפי' מה שיעשה הוא מחילה לא עשה כלום שזה קנין דברים שאין מחילה אלא סילוק שיעבוד, אבל בריטב"א בקידושין (דף ט"ז) כתב דלכן לא מהני מחילה לעבד כנעני על מעשה ידיו משום דמחילה הוי כמתנה לכן אין העבד יכול לזכות ממנו, משא"כ הפקר דכיון שסילק ידו מרשותו ממנו יש לו יד לזכות בעצמו במעשה ידיו, הרי דס"ל דענין מחילה הוא הקנאה.

'[ולסברת המחנ"א לגבי הא דמבואר בב"י שם בשם מישרים והרשב"א דאע"ג דקנין שיתן מהני והוי כאילו הקנה, אבל בקנו למחול דאינו אלא סילוק, לא מהני הקנין דהוי קנין דברים, להריטב"א זה הוי כמו קנין ליתן, ואם קנין ליתן מהני ה"נ מהני קנין למחול].

ובקהלות יעקב (סנהדרין סי' ה') הקשה דהריטב"א סותר עצמו דבקידושין (דף י"ט) הקשה דאיך ילפינן דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושין מהא דיכול ליעדה במחילת שיעבודה, דשאני התם דאין שם זכיית ממון אלא מחילת שיעבוד שעליה, ואע"ג דאין זכין לקטן מכל מקום ודאי מוחלין לו דלא יהבינן לי' מידי דליבעי יד לזכות, הרי דס"ל להריטב"א דמחילה אינו ענין הקנאה לכן לא בעי יד, וסותר מה דכתב שם בדף ט"ז דלכך לא מהני מחילה לעבדו הכנעני משום דהוי כמתנה וצריך שיהי' לו יד לזכות.

ובקהלות יעקב תירץ דגם להריטב"א אע"פ שמחילה זה כהקנאה, מכל מקום הקנאה כזה שאין צריך לזה מעשה קנין מהני גם לקטן כמו שיכול לירש וכמו דזוכה בשכר פעולתו, דלכל מה שאי"צ מעשה קנין יכול לזכות גם קטן, אבל שאני עבד כנעני דמלבד מה דאינו מועיל מעשיו לעצמו משום דידו כיד רבו, גם מה שזוכה מאליו חוזר הממון לרבו לכן לא מהני מחילה לעבדו הכנעני.

והנה הראשונים נחלקו אם העבד זוכה והאדון זוכה ממנו, או שהאדון זוכה ישר כמבואר ברשב"א קידושין (דף כ"ג), ולכאורה דבריו יתכנו אם יסבור הריטב"א דהזכייה היא ישר לרבו לכן לא מהני מחילה של האדון לעבדו אפי' שזה לא ע"י מעשה קנין.

ולסברא זאת יש לעיין בכל הני דוכתי דמצינו גמר ואקני בלי מעשה קנין, כגון בבכורות (דף י"ח ע"ב) דמקני לי' הישראל להכהן מקום בחצירו, דכתבו התוס' דע"י גמר ואקני מהני בלי מעשה קנין, וכן בהא דב"ק (דף ק"ב ע"ב) דכתב הרשב"א דדעתו להקנות לאשתו ובניו וז"ל דכל שדעתו קרובה להן הרבה גמר בדעתו בהקנאה וזכי' לקנות ואפי' להפקיע מידי הקדש דאורייתא ודכוותה איכא בר"פ השוכר את הפועל גבי חנוני המקיפו כיון דאורחי' להקיפו מקני לי' דינר בכיסו.

דאפשר דבכל אלו יועיל להקנות אפי' למי שאינו בר זכי' כלל, אבל יותר נראה דשאני דבר שבדרך כלל צריך מעשה קנין אז אפי' אם מהני גמר ואקני דינו כבעשה מעשה קנין, ורק מחילה שזה דבר שתמיד א"צ מעשה קנין.

ומ"מ צ"ע דלא דמי לירושה ושכירות דהתם לא צריך כלל הקנאה וזוכה ממילא, אבל מחילה דצריך הקנאה ממישהו למה יהי' חלוק אם צריך מעשה להקנות או דמהני בלי מעשה.

ואפשר לומר דהנה מש"כ הרשב"א (המובא בב"י סי' קצ"ה) דענין מחילה הוא סילוק השיעבוד, צ"ב דהא ודאי אינו הפקר דהא הפקר צריך להיות לכל העולם [וחוב אם יפקיר בפירוש אינו ברור אם יועיל, ועמש"כ באילת השחר ב"ב דף ע"ו א'] וע"כ זה סילוק רק לגבי הנמחל, וזה ג"כ כעין הקנאה, דהא בלי שיועיל להנמחל לא חל בזה שום דבר ולא הוי כהפקר, דמחילה דהוא רק להנמחל אם משום איזה סיבה לא יפטר הנמחל נמצא שלא הי' שום יציאה מרשותו.

ונמצא דמש"כ הרשב"א דאינו אלא סילוק רצה בזה לבאר דהוי כקנין דברים דלכן לא מהני התחייבות למחול, כיון דעצם פעולתו של המוחל אינו הקנאה, אלא דע"י דמוחל גורם שיזכה הלה ממילא, אבל זה שגורם שיזכה, כיון שרק זה נותן האפשרות להנמחל הוי כהקנאה לענין זה שצריך שיהי' רשותו של הנמחל ולא רשות של המוחל, דאז מקרי שיצא מרשותו ושייך שיזכה בו הנמחל, נמצא דמצד א' הוי קנין דברים דעצם פעולתו אינה הקנאה ממש, אבל מ"מ הוי כהקנאה כיון דהמחילה הוא רק למי שמשועבד לו וצריך שיצא מרשותו עי"ז שהרשות של זה שמשועבד לו אינו רשותו של המוחל.

והנה מצינו פלוגתא בראשונים אם הפקיר דבר וזוכה בו אחר אם יש לו דין כדעת אחרת מקנה או לא, ורש"י בב"מ (דף י"ב) ס"ל דהוי דעת אחרת מקנה, וכל דמהני קנין ע"י דעת אחרת יועיל ג"כ באם הפקיר, וכן ס"ל להר"ן שם, אבל במחילה אפשר דלכו"ע יהא דינו כדעת אחרת מקנה, אע"ג דלהרשב"א ענין המחילה הוא על ידי סילוק מכל מקום גם זה הוי כדעת אחרת מקנה.

ולפי זה מש"כ הריטב"א דלעבד כנעני אינו יכול למחול משום דהוי כמתנה, היינו דלגבי זה דינו כמתנה שמהני רק אם למי שמוחל הוא רשות בפנ"ע ולא כשמוחל לעבד דאינו רשות לעצמו.

ובענין אם זה רק להני דסברי דהאדון זוכה ישר במה שזוכה להעבד, נראה דאפי' אם העבד זוכה והאדון מיני' קזכי, מ"מ מה שנותן לעבד הוא רשות של האדון.

וראי' לזה דהנה בכולי דוכתי אמרינן דמה דמהני ליתן שטר שחרור ליד של העבד ומשתחרר בזה זה משום דגטו וידו באין כאחד, ולהני דסברי דתמיד העבד זוכה קודם והאדון זוכה ממנו למה צריך לזה, דהא תיכף שנותן לו השטר שחרור יצא לחירות ולא שייך כבר לזכות ממנו, וע"כ דכשנותן ליד כזה שיש להאדון זכות בו לא מקרי שהוציא מרשותו משום דיש להאדון בו זכיה, ולכן גם לענין מחילה כיון דמחל רק להעבד והעבד הוי ידו של האדון לא מקרי סילוק, ורק הפקר דאינו דוקא להעבד וכיון שאך יצא מהאדון שייך כבר ג"כ שהעבד יזכה, דהא אף אם לא יזכה ג"כ אינו כבר של האדון, משא"כ מחילה אם לא יזכה הנמחל לא יצא כלל מהמוחל.

ולפי זה אין סתירה ממה שהקשה הריטב"א דאיך ילפינן דמהני צאי וקבלי קידושין מהא דמהני לקדשה במחילת שיעבוד שיש לו עליה דהתם לא צריך זכיה, דודאי אין זה גדר זכיה אלא ע"י שמסלק זכותו בה, ואין הכרח דפליג על הרשב"א, וכיון דיד של האמה אינו של האדון שייך סילוק וממילא פקע כח האדון דלא בעינן הקנאה ממש אליה, רק דבעי דלמי שמוחל הוא רשות אחרת לא של המוחל.

ולדברינו לא פליגי התוס' והרשב"א עם הריטב"א, וכולהו סברי דזה סילוק להנמחל דהיינו לרשות אחרת.

שם. תוד"ה וכגון שחב לאחרים. ועוד יש להביא ראי' דנושה בחבירו וחבירו בחבירו אינו יכול למחול וכו' ואי יכול למחול אמאי ילקח בהן קרקע ימחול לעצמו שהוא יורש ויכול למחול, הנה מבואר כאן בתוס' דהיורש שירש נכסי אחיו יוכל למחול לעצמו, ובשטמ"ק (לקמן דף פ"א) הביא דהריטב"א בשם הרמב"ן והרא"ה והריב"ש ס"ל דלא שייך מחילה לעצמו.

ובקובץ שעורים (קידושין אות קכ"ג) ביאר דפליגי בזה אי גדר מחילה הוא כסילוק מהני מחילה לעצמו אבל אם זה גדר הקנאה לא שייך להקנות לעצמו, ועדיפא מיני' כתב הרשב"א [וכן בר"ן לקמן דף צ"ח] דשליח למכור אינו יכול למכור לעצמו כיון דהוא המקנה אינו יכול לעצמו, אבל לכאורה גם סילוק הוא רק כשזה יוצא מרשותו ע"י הסילוק, וכשהיורש מוחל לעצמו נמצא דאינו יוצא מרשותו ואיך זה יועיל.

אלא דבעיקר הדין צ"ע דמה שייך כלל לומר דיש עדיין חוב, דהא משמע אי לא מהני מחילה נשאר עדיין חוב ושייך שהאשה תגבה כתובתה עי"ז ומה שייך חוב לעצמו, וכי שייך שיאמר אני מלוה לעצמי כסף, משמע דענין ירושה אינו נעקר החיוב לגמרי מהמוריש אלא דהיורש הוא במקומו, דכשיש יורש נשאר חוב להמוריש אלא שהוא במקומו, ולכן שייך לומר דעדיין נשאר חוב, ואיזה סברא שנאמר בזה הא מיהת משמע דנשאר חיוב עדיין, וא"כ בהכרח אם תועיל המחילה הא זה מחמת שיצא מרשותו בתור יורש, דהא להני דס"ל דלא מהני מחילה נשאר עדיין ברשותו בתור יורש, הרי דלו יש שני דינים בתור יורש ובתור חייב, ושפיר הוי סילוק להחלק שיש לו דין חייב ועי"ז להפטר, ולא דמי למוחל לעבדו דאין כאן יציאה כלל מרשותו, אמנם גם בשליח למכור יש מחלוקת אם יכול למכור לעצמו, דלשיטת הר"ן לקמן (דף צ"ח) דאין השליח יכול למכור לעצמו דאע"ג דאינו אלא שליח של המקנה להקנות, אבל בריטב"א מבואר דאין כן שיטת כל הראשונים, וא"כ יש לומר דלאלה דס"ל דשליח יכול לקנות לעצמו ה"נ שייך לסלק לעצמו.

ואפשר לומר בדרך אחרת לפי"מ דצ"ע דאיך שייך חוב לעצמו, בפרט לפי מה שביארו הראשונים דיש שיעבוד הגוף ושיעבוד נכסים, ושיעבוד נכסים תלוי בשיעבוד הגוף דאי פקע שיעבוד הגוף גם השיעבוד נכסים פקע, וכשמת מורישו אם נימא דאין שיעבוד הגוף לעצמו אין כבר שיעבוד נכסים, וע"כ דנשאר עדיין שיעבוד הגוף לעצמו וזה תמוה.

והנה אם לוה מאביו ומת אביו והגיע זמן שמיטה, וכי יצטרך לומר משמט אני דהא יש עדיין חיוב לעצמו, ואף דיש לדחות דלא גרע מאם יש לו משכון דלא חסר בגוביינא, מכל מקום אפשר לומר דכל מה שנשאר עדיין חוב הוא מפני שנוגע לבעל חוב לגבות ממנו ולולא זאת אין מקום להחוב, ולפי זה נמצא דסברת הראשונים דאינו יכול למחול לעצמו כיון דלעצמו אינו חייב רק מה שנוגע לבעל חובו, וע"ז לא יועיל מה שמוחל לעצמו כיון דעיקר מחילתו הוא למה שנוגע להתובעים זה, ונמצא סברתם כעין סברת התוס', אלא לדהתוס' אינו יכול למחול אפילו אם גם חייבים לו מחמת דזה נוגע גם למלוה שלו, ולהראשונים היכא דיש אליו ג"כ חיוב, שייך למחול, אבל היכא דנוגע רק לבעל חובו נמצא דאליו אין כלל חיוב לא שייך שימחול לעצמו, אלא דצ"ב דהא גם באם חייבין לו הא מכל מקום יש גם חלק שחייב להשני ואיך יוכל מחול.

וע"כ צריך לחלק דהיכא דנמחל שיעבוד הגוף אין שיעבוד נכסים, אבל היכא דלא נמחל אלא דאין הגוף במציאות לא פקע שיעבוד נכסים שחל אז, א"כ אפשר דכ"ז שחייבים לו ממש ויש שיעבוד הגוף יכול למחול, וממילא לא שייך שישאר חיוב לגבי מה שנוגע למלוה שלו כיון דמוחל מה שיש לו שיעבוד הגוף אליו, ולא שייך שישאר שום שיעבוד למלווה שלו, משא"כ היכא דהוא בעצמו יורש דאז אין כלל שיעבוד הגוף על עצמו, אלא דכל מה דנשאר לו מחמת דזה נוגע למלוה שלו, וכיון דאין לו שיעבוד הגוף לא מצי מחיל שעי"ז יופקע שיעבוד הנכסים לכן בעל חובו יוכל לגבות מזה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א