חידושי הרי"מ/בבא מציעא/סה/ב

חידושי הרי"מ בבא מציעא סה ב

דף ס"ה ע"ב

מתני' מכר לו כו' ונתן לו מקצת דמים כו' אימתי שתרצה הבא מעות וטול את שלך אסור כו' ומסיק במעכשיו אסור בין מוכר אוכל פירות ובין לוקח. דלגבי כל א' הוי צד א' ברבית כו'. וא"כ לכאורה בכל תנאי הדין כן שתלך למקום פלוני וכה"ג כשעשה קנין ולא נתן מעות והתנה תנאי דמעכשיו אסור המוכר לאכול פירות דכשיתקיים למפרע המקח אבל המוכר בשכר המתנת המעות כיון דקנה מעכשיו. וכשנתן המעות מיד והתנה אזי אסור הלוקח לאכול פירות דכשלא יתקיים התנאי ובטל אכל הלוקח ברבית. וכשנתן מקצת דמים והתנה איזה תנאי אסורין שניהם כנ"ל. וא"כ קשה למה נקיט התנאי בנתינת המעות דוקא הבא מעות כו'. ולמה לא נקיט סתם תנאי כשנתן מקצת דמים והתנה איזה תנאי אסורין כנ"ל וכן בכל דמי' אסור הלוקח כנ"ל. ועיין בנ"י בשם הרשב"א בזבין ולא איצטרך לא זוזי כו' או אדעתא למיסק לא"י כו' דאסור הלוקח לאכול ע"ש. וקשה למה לא אמר הדין אכל תנאים. ולמה נקיט אותן שבטל מטעם אומדנא וא"כ תנאי גמור ע"ש:

ונראה לע"ד דכשמתנה בפירוש שהמוכר יאכל פירות ולאביי דאמר ריבית על מנת להחזיר מותר ע"כ כשמתנה שיאכל בחנם. ואם כן ניהו דאמר מעכשיו הא הוי כמקנה גופא מהיום ופירי לאחר שיתקיים התנאי כיון דמפרש שיאכל הפירות עד שיתקיים התנאי בחנם אם כן הא דמתנה כשיתקיים התנאי יקנה מעכשיו היינו רק הגוף ממילא כיון שהפירות שלו עד שיתקיים התנאי אף שיתקיים התנאי ממילא הוי המכירה שהגוף יקנה מעכשיו כשיתקיים התנאי והפירות מאז ואילך ולמה יהיה אסור. וכמוכר להדיא גופא מהיום ופירי אחר ל' דמותר לאכול פירות עד הזמן. ומאי חילוק כנ"ל. ולרבא דריבית על מנת להחזיר אסור אם כן באינו מתנה שיאכל בחנם מגרע גרע דכיון דהקנין מעכשיו ולא התנה גם הפירות ממילא של לוקח מעכשיו דהא צריך המוכר לשלם בעד הפירות ואם כן שוב מה שאכל היה ריבית על מנת להחזיר כנ"ל. אבל כשמתנה בהדיא שיאכל בחנם שוב אדרבה יהיה מותר כנ"ל:

אמנם הא קיימא לן לעיל במשנה דכשמוכר אף דבר שאין לו שער ואין שומתו ידוע מ"מ כשמפרש אם מעכשיו בפחות ואם לגורן ביותר כשיתן המעות אחר כך אסור כו'. דאף דבסתם מותר למכור שיתן לו המעות אחר זמן וביותר ממה שהיה מוכר לו כשהיה נותן המעות מיד. מ"מ כשמפרש אם מעכשיו בפחות אסור עיין שם. ואם כן כשהתנאי הוא אימת שתרצה הבא מעות כו' ותקנה מעכשיו. ואם כן ניהו דהתנה והוי גופא מהיום ופירי לאחר ל'". מ"מ הא הוי כמפרש אם מעכשיו בפחות ולאחר זמן ביותר. דהא מוכר לו בעד סך שקצוב וכשיתן המעות מיד יהי' הגוף והפירות של הלוקח בעד סך הזה וכשיתן המעות אחר כך יקנה הגוף לבד מעכשיו בעד הסך הזה והפירות של המוכר עד נתינת המעות וממילא הגוף ביותר וממילא זה התנאי אימתי שתרצה תביא מעות ותקנה מעכשיו וכשלא יתן רק אחר כך יהי' הפירות של המוכר עד שיתן הוי כמפרש להדיא מעכשיו בפחות ואח"כ ביותר. דכשיתן המעות הגוף והפירות שלו ואחר כך כשיתן המעות לא יהי' של הלוקח הפירות כנ"ל ושפיר אסור. ואם כן ממילא בשאר תנאי שאינו בנתינת גוף המעות רק אם תלך וכהאי. גוונא שפיר היה מותר המוכר להתנות שיאכל פירות עד קיום התנאי אף במעכשיו דמה בכך הא הוי שמוכר גופא מעכשיו ופירי לאחר קיום התנאי כנ"ל דבזה לא חשוב כלל פי' מעכשיו בפחות דהא בין שיתן המעות ובין יתן אחר כך מ"מ יאכל הפירות עד קיום התנאי ואין התנאי שייך לנתינת המעות והיה שפיר מותר כנ"ל דכיון דלא מיקרי מפרש אי מעכשיו בפחות שפיר מותר כנ"ל. אך בעל מנת להחזיר לרבא לא שייך הנ"ל. וכן אם לוקח אוכל פירות לא שייך כנ"ל:

ואם כן ניהו דאתי שפיר במשנה דנקיט תנאי הנ"ל להיות שניהם אסורין. אבל מ"מ יהיה הדין בתנאי מעכשיו דלוקח אסור לאכול פירות ובברייתא משמע דגם נגד הלוקח דוקא בתנאי דנתינת המעות אסור וגם כן לא נקיט שאר תנאי. וכן במשנה בסיפא דהלוהו על שדהו נקיט רק תנאי דהמעות כנ"ל. וכן בנ"י הנ"ל כמ"ש. וכן לרבא כנ"ל:

ונראה דהנה תוספות לעיל הקשו למה אסור לרבא ריבית על מנת להחזיר מ"ש נכייתא דמותר ותירצו דמיירי שלא ינכה לו מן המעות בעד הפירות רק כשיקיים התנאי ישלם לו בעד הפירות ולכך אסור עיין שם. ואינו מובן החילוק. ונראה דהטעם הוא דשם שמתנה כשישלם המעות ליום פלוני לא יהיה מכירה וכשלא ישלם סך שקיבל יהיה שלו למפרע. ואם כן קודם שמקיים זה התנאי שקיבל מאה זוז וכשמשלם פחות אינו מקיים תנאו ואף שאכל זה פירות בעד י' זוז מ"מ אם יתן לו פחות מק' זוז אי אפשר לו לחשוב הפירות למעות והוא ישלים לו עוד צ' ויהיה ק'. דהא כל שאינו נותן לו ק' הוא של הלוקח למפרע והפירות שלו הי' ואיך ינכה לו וממילא לא קיים תנאו. דהא התנה כשיקיים וישלם מעות שקיבל אז יהיה של המוכר וכל שאין משלם הכל לא קיים ואי אפשר לחשוב הפירות ושוב זה עצמו הוי צד א' ברבית דהא כשבאמת משלם לו כל הק' אחר כך נמצא היה של המוכר והלוקח חייב לו בעד הפירות י'. ואם כן היה ראוי שכשיתן לו עוד צ' יסולק הלוקח ויהיה קיום התנאי. ואעפ"כ לא היה הדין כן על פי תנאו כל שלא שילם לו כל הק' לא הי' נחשב לו פירות שאכל למעות. אם כן היה התנאי מגרע זכותי' במה שהוא באמת שלו. כיון דאיגלאי מילתא שהיו הפירות שלו ואעפ"כ לא היה נחשב לקיום התנאי והוצרך ליתן ק' כנ"ל. והוי זה ריבית בעד המעות זה הזכות של הלוקח שכל שלא יתן לו כל המעות יהיה שלו ולא יהיה נחשב הפירות למעות כנ"ל. מה שאין כן נכייתא שבאמת מנכו מחובו ואין גרעון זכותו כלל על ידי הפירות כנ"ל. ואם היה מתנה גם בזה שיוכל לחשוב הפירות ולהשלים זה הוא נכייתא ממש ובאמת היה מותר כנ"ל. ואם כן ממילא שאר תנאי אם תלך וכהאי גוונא שאין התנאי מגרע זכותו לענין המעות דאף אם היה משלם בעד הפירות מיד מ"מ אם לא יקיים התנאי לא יהיה מכירה ואם יקיים יהיה אף שלא יחשוב הפירות ואין ענין קיום התנאי לאכילת הפירות. שפיר לא הוי ריבית על מנת להחזיר כלל במה שאוכל הפירות כיון שישלם אם לא יקיים התנאי ובין הי' נחשבים הפירות למעות או לא בין כך ובין כך תלוי בקיום התנאי כנ"ל. שפיר מותר:

וגם במשנה בנתן מקצת דמים גם כן הטעם כנ"ל כיון שהתנאי במעות. וכשהמוכר אוכל פירות אף דיהיה הדין כשיתן מותר הדמים יהיה מעכשיו של לוקח ויתחייב המוכר לשלם בעד הפירות. מ"מ כל שלא יתן כל המותר לא יהיה שלו למפרע ולא יהיה יכול לחשוב הפירות שאכל המוכר למעות ולהשלים המותר דהא עדיין אינו שלו ואין המוכר חייב עדיין. וממילא כשיתן כל המותר ושלו למפרע. ואעפ"כ היה לו למוכר זכות זה שכל שלא יתן הלוקח כל המותר יהיה שלו והפירות שאכל לא נחשבו. וזכות זה שוה ממון וזה בעד המעות שמגיע לו למוכר. הי' לו זכות במה שאינו שלו עפ"י הדין דבאמת איגלאי מילתא שהיה חייב בעד הפירות והי' ראוי להיות נחשבים למעות ושיהיה די כשישלים המותר ואעפ"כ לא היה הדין כן דכל שלא נתן הכל לא היה נחשב. וחשוב ריבית שהזכות במה שאינו שלו כנ"ל. וכן אם לוקח אוכל פירות גם כן כנ"ל. שיהיה די כשיתן מותר המעות. ולא יחשוב הפירות. וכשלא יתן איגלאי מילתא שלא היה שלו והיה צריך לשלם בעד הפירות ולא היה די במותר המעות שיזכה בהקרקע שיהיה חשיב קיום התנאי דהא יכול המוכר ליקח מקודם בעד הפירות והיה חסר לקיום התנאי והיה נשאר הקרקע שלו. ואעפ"כ לא היה הדין כן דכשנותן המותר הוי שלו למפרע והיו הפירות בחנם והי' לו זכות זה שיהיה די כשיתן מותר המעות שיהיה שלו ולא יחשבו הפירות. ואף דעתה לא נתן ולמפרע היה חייב עבור הפירות והוי צד א' בריבית כנ"ל. משא"כ שאר תנאי כנ"ל:

גם ק"ל דהא לכאורה מה בכך שאינו מנכה מקודם קיום התנאי הא קיימא לן דזה גובה וזה גובה כשיש נפקא מינה כשיש לזה בינונית כו' וכהאי גוונא שאר נפקא מינה כדאמר סוף כתובות. ואם כן אף שזה חייב לו בעד הפירות חוב גמור מ"מ הדין זה גובה כו' וממילא הדין כן דאינו יכול לנכות ולחשוב הפירות שאכל למעות שיתן המותר ויהיה חשוב קיום התנאי. דהא כתב הר"ן והרשב"א ז"ל דלכך אינו יכול להגבותו החוב שלו לעצמו בתורת פרעון דמילי נינהו ואינו כשאר שוה כסף שיהיה ככסף עיין שם ובש"ע ב' דיעות. ואם כן לענין קיום התנאי שכשיתן לו המעות תוך ג' שנים לא יהיה מכר. ממילא אינו יכול לחשוב חוב שלו בעד הפירות למעות ולהשלים שיוחשב כנתן לו מעותיו וקיום התנאי דהא זה גובה כו' ומילי הוא ואינו ככסף כנ"ל. אף אם היה חייב חיוב אחר, וכאן יש נ"מ דלא שייך היפוכי מטרתא למה לי דאם אינו נחשב לא חשיב קיום התנאי ונשאר הקרקע שלו כנ"ל. וכיון שהדין כן אף שחייב ממילא אין כאן ריבית כלל וכמו בנכייתא שמפרש כן כיון שא"צ לנכות כנ"ל:

אך הטעם דמשום זה עצמו חשוב התנאי ריבית דכיון דכשאין נפקא מינה אין הדין זה גובה כו' דהפוכי מטרתא למה לי. ואם כן בלא התנאי לא היה נפקא מינה והיה שפיר יכול לחשוב הפירות למעות. ורק משום התנאי כנ"ל יש נ"מ והדין זה גובה כו' שוב הוי התנאי ריבית דנותן לו זכות זה כנ"ל בעד החוב כנ"ל אך הא בלא הגיע זמן מחוב שלו לכ"ע הדין זה גובה וזה גובה עיין שם. דאיך יחשוב חובו תוך הזמן שא"צ עדיין לשלם לו. ואם כן כיון שמתנה שכשיתן המעות תוך ג' יהיה שלו למפרע השדה ואז יהיה הלוקח מחויב לשלם הפירות כיון שהי' של המוכר. ואם כן הוי כקובע זמן לשלם בעד הפירות אחר שישלם הוא המעות. ואם כן ממילא אף אם החיוב מקודם היה הדין זה גובה כו' כיון שהזמן פירעון אחר כך ואינו יכול לחשוב החוב של הפירות למעות לקיום התנאי כיון שהזמן אחר קיום התנאי כנ"ל. ולמה יהיה ריבית:

אמנם היה נראה הטעם דהא קיימא לן הלויני ואלוך ג"כ אסור דחשוב ריבית דאגר נטר חשוב ממון ועדים זוממין חייבין כמבואר פרק קמא דמכות במעידין שהלוה לי' שנים אומדין כמה כו' רק התורה אסרה ליקח בעד זה. ולכך הלויני ואלוך חשוב ריבית עיין שם. ואם כן במה שמרויח הזמן על הפירות חשיב גם כן ריבית שבעד מה שחייב הוא ללוקח המעות מלוהו הפירות לשלם אחר זמן והוי כהלויני ואלוך כנ"ל:

וי"ל זה הטעם ברבית על מנת להחזיר אסור ונכייתא מותר. דשם אינו מרויח הזמן על חיוב הפירות דבכל שנה מנכה. מה שאין כן בתנאי הנ"ל שישלם בעד הפירות אם יקיים וישלם לזמן ג' שנים ובעד זה מלוהו הפירות ומרויח הזמן עד אחר שישלם הוא החוב הוי הלויני ואלוך הפירות כנ"ל דאסור וי"ל דזה כוונת התוספות וא"צ להפירוש שכתבתי לעיל בדברי תוספות. רק החילוק בין נכייתא כנ"ל. ואם כן גם בשאר תנאי יש לומר דאסור כנ"ל דהוי רבית על מנת להחזיר ההרווחת הזמן על תשלומי הפירות כנ"ל:

אמנם לב' הטעמים עדיין קשה הא במשכנתא בנכייתא מותר אף בפחות משויים. וכתב רש"י ותוס' לעיל החילוק בין הא דלא ישכור בפחות או משום דיש חילוק בין בית לשדה דשמא לא יהי' פירות וזה לא דמי לצד אחד בריבית כיון שהוא ספק אם נותן לו כלום. או כמו שכתבו תוס' שם דמשכנתא הוי כמו זה לא חסר או שאר חילוקים עיין שם. אבל עכ"פ מותר. ואם כן מה בכך דהוי הלויני ואלוך שאינו משלם לו הפירות מיד הא הוי כמוכר לו הפירות על זמן שישלם אח"כ וניהו דההרחבת הזמן חשיב ממון והוי כנתן לו פחות משויים במה שאינו משלם מיד בעדם מ"מ גם בפחות ממש מותר בשדה כשהוא ממושכן על ההלואה. וכן לטעם הא' שמגרע זכותו לענין התנאי גם כן לא גרע ממוכר לו בפחות משויים דמותר. ולמה יהיה אסור כאן בסיפא דתני הלוהו על שדהו. וזה הוא משכנתא כדדייק ר"ת בתוספות לעיל דהלוהו על שדהו הוי במשכון. ואם כן ממילא במעכשיו כריבית על מנת להחזיר שישלם הפירות אף שהוא לזמן אחר קיום התנאי יהיה מותר כמו בפחות כנ"ל:

אמנם י"ל דאדרבה אם היה מפרש שמוכר לו הפירות שישלם לזמן ג' שנים שפיר היה מותר כנ"ל כמו בפחות. רק בזה דתני אם אי אתה נותן כו' הוא שלו כו'. ואינו קובע זמן כלל על תשלומין בעד הפירות רק ממילא הדין כן דאם משלם החוב יהיה של המוכר למפרע מחוייב הלוקח לשלם הפירות שאכל. והנה התוספות כתבו לעיל דאף בחצר דלא קיימא לאגרא אף דזה לא חסר במדעת מותר אבל שלא מדעת רק מעצמו דר בתורת ריבית אסור עיין שם. ואם כן לטעם הר"ת במשכנתא בנכייתא דמותר בפחות דהוי כזה לא חסר כיון שממושכן ואינו יכול למכור לאחר אם כן גם כן אינו מותר רק משום שהוא מדעת המוכר. ושלא מדעת לא משכחת לה בפחות דהא יצטרך לשלם כמו שהם שוים כנ"ל:

וא"כ כאן בתנאי בסתם מגרע גרע דכשהתנה שאם ישלם יהיה שלו למפרע ואם כן איגלאי מילתא שהיה הלוקח חייב לשלם בעד הפירות מיד שאכל דהא לא קבע לו זמן. רק מ"מ לא היה אפשר לכופו לשלם קודם ששילם הוא וקיים התנאי דהא כל שלא קיים יכול להיות שהוא של הלוקח למפרע. ואם כן שוב אותו הרוחת הזמן שעל הפירות דחשיב פחות משויים שוב הוי שלא מדעת דמעצמו היה הרוחת הזמן על תשלומי הפירות מה שהיה חייב באמת לשלם ושפיר אסור אף במשכנתא כיון דחשיב שלא מדעת מה שלא שילם עד שקיים זה תנאו כיון דאיגלאי מילתא שהיה חייב גם מקודם לשלם ואעפ"כ לא שילם כנ"ל. דמה שהתנה התנאי לא מיקרי הרחבת הזמן מדעת רק שתלוי ועומד אם יקיים התנאי יהיה למפרע או לא. והא באמת הדין משלשין הפירות. ואם כן כשאכל הלוקח ואעפ"כ צריך לשלם עד שיקיים זה התנאי שפיר הוי ריבית דהוא שלא מדעת ואסור אף בחצר דלא קיימא לאגרא כנ"ל. וכן מה שמגרע קיום התנאי כנ"ל וחשיב כפחות ג"כ כנ"ל:

אך לכאורה הא י"ל דבאמת יהיה הדין כשנותן ללוקח מותר המעות אפשר דיכול לחשוב הפירות שאכל ג"כ למעות וישלים המותר ויהיה חשוב קיום התנאי דלא מיקרי תוך זמן כיון שבאים בבת אחת דכשיחשב בזה קיום התנאי ממילא חייב למפרע לשלם בעד הפירות ושפיר אמרינן דחשיב כשמשלם המותר קיום התנאי עם צירוף הפירות ושפיר הגיע הזמן ממילא כיון שלא פירש אחר שיקיים דוקא. ואם כן היה חשוב בנכייתא דיכול בעצמו לנכות. וממה נפשך היה מותר דאם פי' להדיא שאחר שישלם הכל ויקיים התנאי אז ישלם בעד הפירות דבזה אי אפשר לחשוב הפירות. אם כן מותר כנ"ל דהוי קבע זמן ואף שהוא בפחות מותר דהוי מדעת. ואי בסתם שאמר כשאשלם יהיה שלי למפרע וממילא מחוייב לשלם הפירות. שוב יוכל לחשוב הפירות שיהיה חשוב קיום התנאי והוי נכייתא ומותר:

אך הא יהיה הדין בזה דזה גובה וזה גובה כו' כיון שכבר אכל והוא רק חוב ויש נפקא מינה כמו בזה בינונית כו'. דאם לא יחשב לא יהיה נקרא קיום התנאי ויופטר הלוקח לגמרי מהפירות כנ"ל. וכיון דאי אפשר לחשוב הפירות ולנכות הוי ריבית ואסור דהוי שלא מדעת דבאמת כשנתקיים התנאי היה חייב מקודם לשלם ואעפ"כ לא הוצרך לשלם כנ"ל. ולא היה אפשר לנכות כנ"ל. ושייך ב' הטעמים כנ"ל:

ואף לשאר החילוקים שבתוס' שם בין שוכר בפחות למשכנתא גם כן אתי שפיר חילוק הנ"ל בין שהיה בתורת מכר הפירות או שהיה באמת חייב למפרע ומ"מ לא הוצרך ליתן כנ"ל:

וא"כ ממילא בשאר תנאי שאינו בנתינת המעות שפיר דמותר כשהלוקח אוכל פירות ואי לא יקויים התנאי ישלם הפירות. דממה נפשך אם פירש שלא ישלם הפירות עד אחר קיום התנאי אם כן הוי כשאר זמן שקבע ולא גרע ממוכר בפחות הפירות כנ"ל. ואי לא פירש מתי ישלם רק בסתם אם כן שפיר רשאי המוכר לנכות הפירות ולחשוב למעות וכשלא יתקיים התנאי ויהיה צריך להחזיר המעות יוכל שפיר לחשוב חוב של הפירות למעות דהפוכי מטרתא הוא שאין נ"מ כלל בין שיגבה ובין שינכה כיון שאין זה ענין לקיום התנאי בין כך ובין כך אם יקוים התנאי יהיה שלו ואי לא לא. והוי שפיר בנכייתא דמותר כנ"ל. וגם לטעם הא' הנ"ל. יש לומר גם כן דיוכל לחשוב הפירות ואינו מגרע זכותו כלל. ויש לדחות קצת:

עוד נראה עיקר לע"ד דהנה תוס' שדחו דברי ר"ת שכתב הטעם דנכייתא מותר אף דמבואר במשנה דלא ישכור בפחות. וכתב משום דממושכן בידו בלא זה לא יוכל למכור לאחר ולכך מותר. ודחי דלמא לא יוכל למכור וליתן למלוה בחובו ע"ש. והנה כאן לכאורה לא שייך זה כיון שמכר לו על תנאי דמעכשיו כשלא ישלם עד ג' שנים יהיה שלו. והדין דגם המוכר אינו אוכל פירות רק משלשין ביד שליש. וא"כ שוב יהיה מותר גם כן שהלוקח יאכל פירות אף בפחות דשייך שפיר סברת ר"ת דהא בלא זה אינו יכול למכור הפירות לאחר דאין הלוקח מחויב להניח למכור דהן ספק שלו למפרע אם יקוים התנאי דמה"ט משלשין. א"כ שפיר יכול למוכרם ללוקח עצמו בפחות אף אם ישלם עד ג' שנים ויהיה הלוקח חייב לשלם בעד הפירות מ"מ יהי' מותר למכור לו בפחות כיון דלאחר אינו יכול למכור כנ"ל. דדוקא התם דהוא רק משכון דחו שפיר דאין המלוה יכול למחות שלא למכור הפירות לאחר כו'. משא"כ כאן בתנאי דמעכשיו שייך שפיר סברת ר"ת כנ"ל:

אך באמת ז"א דכיון שהלוקח לא ישלם בעד הפירות רק אחר שיהיה קיום התנאי היינו כשישלם לו עד ג' שנים ויתברר למפרע שלא הי' שלו רק של המוכר אז ישלם בעד הפירות כנ"ל. וא"כ שוב מכירה זו עצמו יכול המוכר למכור גם לאחר הפירות על תנאי זה שכשיקיים התנאי וישלם עד ג' שנים דאז יהי' שלו למפרע ויהיה מהני המכר. וא"כ שפיר אינו רשאי למכור בפחות ללוקח זה ולא שייך סברת ר"ת הנ"ל. דהא נהי דאינו יכול למכור הפירות שיקנה הלוקח מיד בודאי. מ"מ הא אותו מכירה עצמה שמוכר הפירות ללוקח זה שהוא ג"כ רק כשיקיים התנאי וישלם עד ג' שנים ויהי' שלו למפרע מכירה זו יכול למכור גם לאחר ביותר כשיקיים ויהיה שלו. ומה בכך שאינו יכול למכור על מיד. ושפיר אינו רשאי למכור בפחות וכמו שדחו תוס' סברת ר"ת שייך גם בזה כנ"ל. דלענין מכירה זו על תנאי זה לא יוכל הלוקח למחות מלמכור אף שיהיה משלשין כנ"ל:

אמנם זה שפיר לענין למכור בפחות ממש. אבל לענין כשמוכר לו בשוים רק דנימא דזה חשיב בפחות מה שאינו מנכה ואינו חייב לשלם בעד הפירות רק אחר שיקוים זה התנאי וישלם עד ג' שנים כנ"ל. ויהי' זה כהלויני ואלוך או טעם הא'. ועי"ז יהי' חשוב מוכר בפחות. ולמ"ש ז"א דלענין זה הפחות מה שמשלם רק אחר הקיום התנאי כנ"ל זה שפיר מותר כסברת ר"ת. דהא גם לאחר אינו יכול למכור הפירות על מיד דהא הם ספק של הלוקח למפרע רק אותו המכירה על תנאי שיקח הפירות כשיתברר שהי' שלו למפרע ושוב גם הלוקח האחר אינו צריך לשלם רק אחר קיום התנאי של זה והוי כמרבין על השכר במשנה כיון דאינו משתלם אלא לבסוף. וא"כ אף שהלוקח זה עצמו אוכל הפירות מיד והי' צריך לשלם מיד מ"מ מותר מה שנקרא בפחות ע"י שלא ישלם רק עד אחר הבירור שהיה של המוכר דהא לענין זה הוא כזה לא חסר שכתב הר"ת דהא על מיד לא יכול למכור לאחר רק ג"כ על אחר הבירור שהוא שלו למפרע וג"כ לא ישלם עד אח"כ ואינו כלל בפחות במה שמוכר ללוקח זה כיון שגם מאחר לא יקח יותר ואף דהלוקח נהנה שהוא לוקח הפירות מיד ממ"נ ואינו נותן המעות עד אח"כ מ"מ הא זה מותר דאף שנהנה מ"מ כיון שזה לא חסר שא"י למכור לאחר ביותר כדברי ר"ת ז"ל הנ"ל דלא שייך דחיות התוס'. וא"כ שפיר יהיה מותר כאן בתנאי הנ"ל לכל הטעמים ברבית ע"מ להחזיר. דנהי דחשיב בפחות מה שמשלם אחר התנאי כמ"ש תוס' מ"מ יהיה מותר כנ"ל. כיון שאינו בפחות רק משום הנ"ל:

אך כמו שמבואר פשט לשון המשנה א"ש דלא הוזכר כלום שהתנה מאכילת הפירות רק שמכר לו על תנאי דמעכשיו. וא"כ שפיר אסור הלוקח לאכול פירות דשלא מדעת אסור גם בזה נהנה וזה לא חסר כמבואר לעיל בחצר דלא קיימא לאגרא רק מדעת כתבו תוס' שמותר ודוקא בזה חסר אסור א"ש. וא"כ כאן שהלוקח מעצמו יאכל הפירות שפיר אסור אף ע"מ להחזיר דנהי שישלם אחר קיום התנאי שיתברר שהיה של המוכר מ"מ יהיה רבית ההרוחת הזמן דאיגלאי מלתא שהיה צריך לשלם מיד ואעפ"כ לא הוצרך לשלם עד הבירור ואף שלאחר ג"כ לא היה המוכר יכול למכור הפירות שישלם מיד מ"מ הוא משום שלא היה יכול ליקח הפירות מיד. אבל הוא שלוקחם מיד ואינו משלם נהי דהוי זה לא חסר מכל מקום אסור כיון שהוא שלא מדעת כמו בדר בחצר כו':

אבל אם הי' מפרש שהלוקח יאכל פירות וישלם כך וכך אז יתברר שהיה של המוכר למפרע שפיר י"ל דמותר. כיון שאינו בפחות ואינו יכול למכור על אח"כ ביותר והוא מדעת שפיר מותר במה שמוכר לו הפירות שמשלם כנ"ל. ואתי שפיר הלשון בגמרא מי אוכל פירות כו'. דמיירי בסתם שלא התנו כלום על אכילת הפירות. וכן בברייתא לעיל לוקח אוכל פירות אסור. והכל משמע שלא פירשו ולכך אסור כו' וכן פירש"י לקמן ס"ג התם לא קץ ליה במשכנתא רק סתם וירד ואכל פירות ע"ש:

וי"ל עוד טעם כשאינו פוסק דמים בעד הפירות רק דממילא יהיה חייב לשלם כשיקוים התנאי ויהיה של המוכר דהא לא יהי' מחויב רק מה שיושם ששוים בשיפוי לכל אדם דאי אפשר להוציא יותר רק מה שודאי שוים א"כ הוי זביני חריפא דמבואר בנדרים דהוי הנאת לוקח ולא הנאת מוכר. וי"ל דחשיב רבית ג"כ דמקרי בפחות ממה שמוציא למכור בזביני מציעא. ויש לדחות:

עוד י"ל דהא בהלואה כשהלוהו פירות משלם פירות כמו היכא דהלוהו מעות דדינו בזוזי. ומה"ט חשיב סאה בסאה רבית דדינו שישלם סאה פירות בין הוקרו ובין הוזלו. רק במכר נתחייב דמים בעד הפירות בשוים בשעת מכירה. וכן באכל בגזילה גם כן נתחייב בתשלומין כשעת הגזילה דמים משא"כ בהלואה. והנה נראה דכמו בנותן לאחד מעות סתם דקי"ל דאי לא הוי מתנה חשיב הלואה כמבואר בר"ן ורשב"א שבועות פרק ש"ה ונדרים. כן בנותן לו פירות סתם שיוכל לאכלם ולא למתנה ג"כ אינו חשיב מכר בסתם רק ג"כ הלואה דבלא פיסוק דמים אינו מכר בסתם. כמבואר בבא בתרא פרק המוכר מדד ולא פסק כו'. וממילא חשיב הלואה שמלוהו הפירות כנ"ל ודינו לשלם פירות:

והנה דסאה בסאה קי"ל דאסור דשמא יוקרו הפירות והוי כרבית דמ"מ שוה יותר אף שדינו כן. לשלם פירות בין הוקרו ובין הוזלו כנ"ל. ושוב כשבאמת הוקרו הדין שאינו משלם רק כשיוי שבשעת הלואה דהמותר הוי רבית דרבנן. ואם הוזלו משלם לו פירות סאה דא"צ ליתן יותר ע"ש. וא"כ כאן בתנאי מעכשיו כשלא ישלם עד ג' שנים יהי' של לוקח כו'. ולוקח אוכל פירות שפיר אסור אף שהתנה שיאכל פירות סתם ולא פסק דמים דכן מיירי רק דיהיה צריך לשלם ממילא דהא לא נתן לו למתנה רק אכל בספק שלו כנ"ל. וא"כ שפיר אמר רבא דרבית ע"מ להחזיר אסור. דהא כשלא יקוים וישלם לו תוך ג' והוי המעות הלואה למפרע ושוב מה שאכל הלוקח הפירות של המוכר הוי הלואה דהא לא הי' מתנה ולא הי' פיסוק דמים ואעפ"כ היה ברשות שנתן רשות לאכול ואינה גזולה שיהי' דינו כשעת גזילה. ממילא הוי הלואת פירות שדינו לשלם פירות אחר שנעשה של מוכר למפרע כשקיים התנאי. ושוב אסור מטעם סאה בסאה וכאן אסור ממ"נ דאם יוקרו הפירות הוי רבית כשישלם כמו שאכל פירות בכל סאה בסאה אף דדינו כן. ואם יוזלו גם כן הוי רבית דשוב משלם פחות וזה בשביל ההלואה של המעות דמי המכר של הקרקע. דכמו דסאה בסאה הוי רבית במה שהוקרו בשביל ההמתנה של דמי הפירות כן כאן שקיים ושילם תוך ג' ונעשו דמי הקרקע מלוה למפרע שוב הוי רבית כשהוזלו הפירות מה שמשלם פחות משוים בשעת אכילה אף שדינו כן מ"מ משלם פחות וזה בשביל ההלואה של דמי הקרקע וא"כ גרע מסאה בסאה נגד הפירות שאוכל דבין יוקרו ובין יוזלו יהיו אסור. ושוב נראה דהוי ודאי איסור דהא קרוב לשכר ורחוק להפסד אף במקח אסור. וא"כ כיון דאבק רבית אינה יוצאה בדיינין. וא"כ כאן כשאוכל הלוקח הפירות וחשוב הלואה הפירות כנ"ל. ושוב אם יוקרו לא יצטרך לשלם המותר רק כשויים בשעת אכילה דהמותר הוי רבית דרבנן ולא יצטרך ליתן. וכשיוזלו לא ישלם מותר רק כמו הסך פירות שאכל אף שהוא פחות בדמים ואף דגם זה יהיה אבק רבית שמשלם פחות מחמת ההלואה של דמי הקרקע מ"מ לא יוכל להוציא ממנו ולחייבו דאבק רבית אין יוצאה בדיינים. וקונה עפ"י הדין ואף אם ירצה בעצמו להחזיר מ"מ שוב הוי רבית כיון שאינו יכול להוציא ממנו וכשרוצה אינו נותן כנ"ל. ושפיר הוי רבית גמור עתה זה התנאי שהלוקח יאכל פירות כיון דהוי הלואה למפרע ואעפ"כ יהי' הדין דכשהוקרו אינו משלם יותר וכשהוזלו אינו צריך לשלם פירות רק פחות כנ"ל. משא"כ בנכייתא דפוסק דמים והוי מכירה ומותר משא"כ בהנ"ל:

ומדוקדק שפיר לשון הש"ס רבית ע"מ להחזיר דהוי ליה למימר ע"מ לשלם דהא אוכל הפירות. רק כמ"ש אתי שפיר דהא כל האיסור משום דמחזיר פירות ואינו משלם מעות כנ"ל. גם מה דנקיט הלשון ע"מ להחזיר היינו אף שבדעתו שאף שיוזל משלם כמו שיוי כשאכל מ"מ אסור כיון שע"פ דין אי אפשר להוציא ממנו הוי רבית ואסור כנ"ל. ובלא זה ג"כ אסור דכשיוזל גם כן לא יוכל לשלם יותר מע"פ הדין דיהיה רבית בשביל המתנת הפירות דהוי הלואה. דהא אפי' בהוקרו דע"פ דין מחויב לשלם סאה פירות כמו שאכל ולוה ומ"מ הוי רבית דרבנן כיון ששוה יותר. מכ"ש כשהוזלו וישלם יותר מסאה רק כשיוי שאכל דיהיה רבית גמור דמשלם יותר ממה שחייב ע"פ דין דאינו חייב רק סאה ע"פ דין דהלואה. ואם כן בין ישלם יותר ובין פחות הוי רבית ושפיר אסור כנ"ל:

ולמ"ש אתי שפיר דנקיט סתמא לוקח אוכל פירות אסור בין שהתנה שיאכל ובין לא התנה כלל כנ"ל. דאם לא התנה רק אוכל מעצמו דלא שייך טעם הנ"ל. דהא אינו הלואה דאוכל שלא מדעת ודינו לשלם כשעת הגזילה כנ"ל. שוב הוי רבית מטעם שלא מדעת כמ"ש לעיל דהוי כדר בחצר דלא קיימא לאגרא שלא ברשות כנ"ל. ואם התנה שיאכל הלוקח כנ"ל דהוי מדעת ולא שייך הנ"ל שוב אסור מטעם הנ"ל דהוי הפירות הלואה דאסור כנ"ל. אך בפוסק דמים על הפירות הי' נראה דמותר דהוי מכירה ממש כנ"ל ועיין מ"ש לקמן:

שם הלוהו על שדהו ואמר לו אם אי אתה נותן לי מכאן ועד ג' שנים הרי היא שלי ה"ה שלו וכך הי' ביתוס ב"ז עושה כו'. הנה לכאורה משמע דהלוהו כו' ואח"כ אמר אם כו'. וקשה הא הוי כבר מלוה דלא קנה במכר לרוב הפו' דלא כרמב"ם ז"ל כפשטא דש"ס פ"ב דקדושין דאמר במכר אמאי קנה כו'. וכן לקמן דאמר ר"נ אף לאחר מתן מעות קנה הכל כו' דמשמע קצת דקאי אמתניתין דמיירי אף לאחר מתן מעות. ואם כן בלאו אסמכתא במאי קני הא כבר מלוה הוא. ובדין שלהם י"ל שעשה קנין אחר אבל במשנה אי אפשר לפרש כן דהא קנין סודר וחזקה לא מהני אלאחר ל' דהדר סודר למרי' וחזקה כלתה כמו משיכה. וכסף הוי מלוה ואי נתן פרוטה מיקרי שעת מתן מעות רק בשטר מהני ובמשנה תנן ואמר לו אם א"א נותן כו' ודוחק לומר מאי אומר כותב. וא"כ למאי דמוקי בלא מעכשיו אף בלא טעמא דאסמכתא לא קני:

ואף להפוסקים דמשכונתיה קרקע מוחזקת הוי כמשכון מטלטלין דקי"ל במלוה דמשכון מקודשת וכן במכר וא"כ יכול לקנות קרקע במלוה שיש לו משכון קרקע מוחזקת וכאן דעל שדהו היינו משכון י"ל דקני. אך זה טעות דגם להנ"ל דוקא קרקע אחרת שע"י שהמוכר זוכה בהמלוה ומשכון הקרקע יכול זה לזכות בהקרקע שקונה. משא"כ לקנות קרקע זו עצמו שהוא משכונא במה יקנה בזה שזוכה המוכר בהמלוה וקרקע הממושכנת בזה תהיה שלו לגמרי א"כ מעולם לא זכה המוכר בהמשכונא כיון שתהי' נעשה שלו וממילא לא קני כנ"ל:

וצ"ל או דמפרש בהנאת מחילת מלוה. או אפשר דלשון זה שאומר המלוה אם אי אתה כו' הוי כפי' שתהיה המלוה נפקעת אז שלא יתן ויהיה הקרקע שלו והוי כמפרש במחילת מלוה כנ"ל:

אך עיקר נראה דמתני' הלוהו כו' ואמר כו' היינו בשעת הלואה או תוך כדי דיבור. והא דאמר ר"נ לאחר מתן מעות כו' לא קאי אמתניתין ומיירי בשטר. אבל במשנה הוא בשעת הלואה. ובזה נראה דלכך תני ואמר כו' וג"כ קשה הא צריך בקנין שהמקנה יאמר שדי קנוי' לך לא שהקונה יאמר שתהיה שלי מה מועיל זה. ואיך תני סתם כשאמר כו' הרי היא שלי ה"ה שלו. הול"ל שהלוה אמר שתהיה שלך. או עכ"פ שאמר הן. אך למ"ש בשעת הלואה א"ש דקי"ל שתיקה בשעת מתן מעות מהני אף בקדושין דאל"ה לא היה לה לקבל. וכן במקח אם הלוקח אומר שדך תהיה קנוי' לי בסך זה והמוכר מקבל המעות בשתיקה ג"כ ודאי מהני כמו בקדושין דע"ד כן קיבל. ומיושב דתני במתני' הך לישנא שהמלוה אמר כו' להורות דמיירי בשעת הלואה דאח"כ ודאי לא היה מהני דשתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא. רק בשעת הלואה שפיר מהני כנ"ל. וממילא לא הוי מלוה:

אך זה שפיר למאן דמוקי מתני' במעכשיו הוי תנאי דאם לא יתן תוך ג' לא הוי למפרע כלל מלוה רק בתורת מכר ושפיר קני אבל אי בלא מעכשיו רק לאחר א"כ לכאורה ניהו דקי"ל בלאחר ל' במכר דאף נתאכלו המעות קנה היינו כדאמר פ"ב דקדושין דהנך זוזי לא למלוה דמי כו'. דהא נתנו בתורת מכר ולא נעשה מלוה מעולם. ואם חוזר בו למפרע היה צריך להחזיר המעות בעין דלא נתן כלל למלוה כנ"ל ע"ש. משא"כ אם הלוהו בתורת הלואה ואמר בשעת הלואה דלאחר ל' יקנה שדה בעד מלוה זו ודאי דלא קנה דאז כשהקנין חל כבר הוא מלוה בתורת מלוה ולא בתורת מכר ואף אם לא יתקיים המכר הוי כבר מלוה והוי כנתאכלו בתורת מלוה וכמו בסודר דהדר למריה וכמשיכה דלא מהני כנ"ל. וא"כ כאן דתני הלוהו על שדהו כו' וא"כ אף שאומר שאחר שלא יתן תוך ג' יקנה אז השדה מ"מ לא קנה דהא אז הוא כבר מלוה בתורת הלואה ובמה יקנה וכנ"ל:

וצ"ל דזה הוי תנאי גמור בהמלוה שמלוהו רק אם ישלם לו עד ג' שנים ואם לא יתן לו תוך ג' אינו מלוהו כלל בתורת הלואה רק יהיה המעות אלו שנותן לו בתורת מכר על אחר ג' שנים ושוב מה שנתאכלו בתורת מכר נתאכלו ואם אינו נותן לו עד ג"ש לא נתקיים התנאי ולא הי' למפרע הלואה כלל רק מכר על אחר ל' ושפיר מהני דכשאינו נותן עד ג"ש. וממילא למפרע נתאכלו בתורת מכר כנ"ל מחמת התנאי כו'. ומיושב דתני דוקא התנאי על המלוה שהתנה ה"ה שלי כו'. דלענין זה התנאי בההלואה עליה דמלוה רמי לאתנוי' דאל"ה הוי פטומי מילי כו' דהתנאי הוא שאינו רוצה להלוותו ולהקנות המעות רק באופן זה כנ"ל:

אמנם לכאורה היה צריך דיני תנאי בזה כפול ותנאי קודם למעשה מה שאינו מבואר במשנה דהא ההלואה הוא המעשה וצריך לתנאי שאם לא ישלם תוך ג' לא יהיה הלואה כו', וממילא כשלא היה דיני תנאי בטל התנאי והמעשה קיים וקנה הלוה המעות בתורת הלואה אף שאינו משלם תוך ג' ושוב לא קנה לוקח בתורת מכר כיון דב"כ וב"כ הוי הלואה כנ"ל. דבשלמא בתנאי דאם לענין המכר וקנין הקרקע י"ל דלא צריך דיני תנאי דהוי אומדנא כמ"ש תוס' לקמן שאינו רוצה להקנות הקרקע ע"ש כמו אדעתא למיסק כו' דסגי בגילוי דעת כו' משא"כ לענין ההלואה אין כאן אומדנא כלל שאינו רוצה להלות ושיהיה חייב הלואה ואונסין ב"כ וב"כ ככל מלוה. ובעי דיני תנאי כנ"ל. ולמה יקנה כשלא היה ד"ת כנ"ל:

אך הא הגאונים פסקו דמעכשיו לא צריך דיני תנאי ע"ש. וא"כ הא לענין המעשה של המלוה שיהיה הלואה הוי תנאי דמעכשיו דאם משלם תוך ג' הוי מעכשיו הלואה ושפיר לא בעי דיני תנאי כנ"ל:

ולמ"ש מיושב מה דעדיין קשה למאן דלא מוקי במעכשיו רק כר"י דאסמכתא קני. אם כן הא בעי דיני תנאי ואם כן כיון שלא היה דיני תנאי במכר שלא אמר רק אם א"א נותן כו' וכפי שפי' הפוסקים שהמוכר אמר ג"כ כלשון הזה וא"כ לא כפל ושאר ד"ת ג"כ. וממילא יהיה המכר קיים אף שנותן תוך ג'. וטעם הנ"ל דאומדנא קצת דוחק. דכמו שכתבו תוס' לקמן דעדיף כאן משאר אסמכתא דרצונו להקנות באמת שוב אין כאן אומד כמו בשאר מכר ובפרט היכא דאין הקרקע שוה יותר ובשעת מתן מעות י"ל כנ"ל:

ולמ"ש א"ש דניהו דבתנאי דאם בעי דיני תנאי ולענין המכר הוי תנאי דאם. מ"מ לענין ההלואה הוי תנאי דמעכשיו דלא צריך ד"ת כנ"ל וא"כ שוב אף שלא הי' במכר ד"ת מ"מ אם משלם תוך ג' ממילא הוי מלוה למפרע דעל המלוה מהני אף שלא הי' דיני תנאי וממילא שוב לא קנה הקרקע דהוי מלוה ולא קני כנ"ל:

ולהפוסקים דגם מעכשיו צריך דיני תנאי י"ל דכאן יש דיני תנאי שזה מיקרי כפל דהא הלוהו ומתנה ג"כ שאם לא יתן עד ג' יהיה מכר א"כ יהיה מיד בתורת מכר ולא הלואה א"כ פי' ב' הצדדים בין לענין ההלואה ובין לענין מכר. וכן הן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה י"ל דלא צריך כאן. דיש ב' דברים שכל א' חשיב מעשה ההלואה שמקנה לו המעות בתורת מלוה והמכר שמקנה לו בתורת מכר ומתנה אם כך יהיה מעשה זו ואם כך יהיה מעשה אחרת. א"כ יש בכל א' עליו שם תנאי ומעשה וכן הן ולאו נגד המעשה אחרת. וי"ל דמיקרי לגבי כל צד תנאי קודם למעשה והן קודם ללאו כנ"ל. ויש להסתפק בזה. וצ"ל או דפי' ד"ת. או במחילת מלוה דשפיר מהני אף שיהיה מלוה ב"כ וב"כ. ובמכר מטעם אומדנא. או דכיון דלא הקנה המוכר כלום רק שהמלוה התנה רק שתיקה בשעת מתן מעות מהני אבל עכ"פ אין כאן ראיה מקבלתו כשתיקה רק על הרצוי כמו שאמר המלוה והוי כדיני תנאי. כמו בע"י שליח דלא בעי ד"ת שלא עשאו רק ע"ת זה. ויש לדחות. או דהא גבי לאחר לא בעי ד"ת רק באם. א"כ לענין הריצוי של המוכר אין הוכחה רק על לאחר שלא יתן דלגוף הדבר אין חילוק בין אם או לאחר. ואף שהמכיר הלוקח אם מ"מ אין הריצוי ראיה רק אלאחר. אך במעכשיו כו' להפוסקים דצריך דיני תנאי לא שייך זה דהא נתרצה על מעכשיו:

שם הרי היא שלו. ותמוה דהא בדיני איסור מיירי ברישא והוי ליה למימר מותר. וכן סיום וכך היה ביתוס עושה משמע דעיקר לאורויי דמותר זאת. אך למאן דמוקי לעיל במעכשיו ולוקח אוכל פירות מצד א' ברבית מותר ע"ש. א"ש דזה עיקר הטעם שאינו רבית משום דהרי היא שלו ע"ת זה ולכך הוי צד א' ברבית ומותר וכך היה עושה כו'. משא"כ אם היה אסמכתא ולא קני אף אם לא יתן שוב הוי איסור רבית כשהלוקח אוכל פירות דב' הצדדין אסור כאן שאינו שלו הוי רבית. ואשמעינן דהוא שלו דמעכשיו לאו אסמכתא ולכך מותר כנ"ל. אכן למאי דמוקי כר"י דאסמכתא קני בלא מעכשיו וע"כ איירי שמוכר אוכל פירות. וא"כ אינו שייך לכאורה להאיסור מה שהוא שלו. וכן מה קמ"ל שכך היה ביתוס עושה כו' כיון דמוכר אוכל כו'. אך ג"כ שפיר דקמ"ל דהוא שלו ורשאי הלוקח מאז ואילך לאכול פירות דאי אסמכתא לא קני. שוב אף ששמיט ואכיל כו' מ"מ היה רבית גם מאז ואילך כמסקנא דש"ס לקמן הכא הלואה ומחילה בטעות לאו מחילה כו'. רק משום דהוא שלו כר"י דאסמכתא קני. וכך הי' עושה כו' במותר מכאן ואילך. ועיין מ"ש לקמן עוד טעם דלא קשה:

שם ה"ה שלו כו' וכך כו'. וקשה כיון דהקרקע שוה יותר מחובו א"כ זה עצמו הוי רבית שאחר ג' שנים יתן לו בחובו שדה השוה יותר מחובו והא שוה כסף ככסף והוי כהתנה רבית קצוצה שישלם יותר מחובו ולמאן דמוקי במעכשיו לא קשה דממ"נ כשמשלם תוך ג' אינו משלם יותר. וכשאינו משלם הוי קנין למפרע מעכשיו ולא היה מעולם הלואה כלל. אבל למאן דמוקי בלא מעכשיו רק שהמוכר אוכל פירות קשה כנ"ל שמשלם יותר. וזה קושית תוס' לקמן אהא דלא תמכרם אלא לי בדמים הללו אסור מ"ש ממתניתין ותירוצם אינו מובן ע"ש דמה בכך שיכול למכור מהקרקע בעד החוב ולשלם מ"מ כשאינו עושה כן הוי רבית. והנה י"ל כיון דמכירה על אחר ל' הוי ג"כ מיד המעות בתורת קנין ומכר דמה"ט אמר בש"ס דקני אף שנתאכלו המעות דלאו למלוה דמי ודידיה נתאכלו. וא"כ ודאי דלא הוי רבית כמכר על אחר ל' אף שהקרקע שוה יותר ממה שנתן. א"כ ממילא כאן אף שהלוהו מ"מ כיון שמתנה אם לא יתן עד ג"ש תהיה השדה שלו מאז ואילך וע"כ דהתנאי הוא שיהיה למפרע המעות בתורת קנין על אחר ג' שנים דאל"ה לא היה קונה במלוה כמ"ש לעיל רק כשהיה למפרע לקנין ולא היה הלואה כלל. א"כ שפיר לא הוי רבית ממ"נ כנ"ל. דאם אינו נותן עד ג' שנים לא היה מלוה כלל רק מכר על אחר ג' שנים כנ"ל. וזה מותר אף שנותן המעות קודם כמבואר לעיל ס"ג ע"ב ביהיב זוזי לקיראי ואזלו ד' בזוזי ונותן לו ה' מותר ביש לו. וכאן הא יש לו הקרקע. ואף דלכאורה משמע לעיל דדוקא משום דמעות קונה לענין מי שפרע כשחוזר לא הוי רבית כיון דאסור לחזור בו. אבל אם היה רשאי לחזור בו הי' אסור וכמ"ש תוס' ס"ב ע"ב כנ"ל:

אך תוס' לא כתבו זה רק על אין לו אלא שיצא השער ויכול ליקח בזה צריך לטעם דקני למי שפרע אבל ביש לו לא צריך למי שפרע. דהא לעיל פ' הזהב מ"ו ע"א מותר באומר תן לפועלי דינר ואני אתן לך יפה דינר וטריסית ממעות שיש לי בתוך ביתי. דמסיק רב אשי דכיון דיש לו הוי כהלויני עד שיבא בני כו'. וכ' תוס' דאף סאה בסאתים אסור גם בעד שיבא בני מ"מ כיון שאינו נותן אותו מטבע שלוה כו' לא הוי רבית כיון שהוא דרך מקח וממכר ע"ש. וממילא במוכר לאחר ל' דרשאי לחזור קודם ל' ואף מי שפרע אפשר דאין צריך לקבל. מ"מ מותר כיון שיש לו. ואף דמוכר שדה שאינו שלו אין לו שבח מה"ט דשכר מעותיו נוטל כו' דהתם אין לו שלא היה הקרקע שלו. משא"כ כשיש לו:

ובל"ז נראה החילוק דבקנין כסף צריך לטעם דמי שפרע משום דלעולם אין המעות קונה אף כשימשוך רק דכשימשוך תהיה המשיכה קונה אבל לא המעות ושפיר אין על המעות שם מכר קודם המשיכה והיה הלואה אי לאו דקני לענין מי שפרע ושוב יש על המעות שם קנין ולא חשיב הלואה. אבל בקרקע שמוכר לאחר ל' שיקנה בכסף לגמרי רק דיכול לחזור קודם ל' אבל כשאינו חוזר אותו המעות עצמו שנתן קני לאחר ל' אין על המעות כלל שם הלואה רק לקנין דלאו למלוה דמי כדאמר בש"ס דנתאכלו קני כו'. ושפיר דאף אם היה חוזר לא היה צריך לקבל מי שפרע מ"מ כשאינו חוזר הוי קנין ולא הלואה ומותר. משא"כ במטלטלין דאף שאינו חוזר אין המעות קונה. רק מותר מטעם דקונה למי שפרע כנ"ל. אבל אל"ה היה אסור. משא"כ בקרקע כנ"ל. אבל לקמן גבי לא תמכרם אלא לי כו'. י"ל דהוי קנין אתן דלא קני כלל. רק מה שמבטיח לו שוב הוי המעות הלואה שאינו קנין כלל ושוב הוי רבית כשמוכר אח"כ בזול. כיון דאף כשמוכר לו אח"כ לא מחמת קנין המעות שנתן לו הוא קונה רק צריך קנין אחר ומי שפרע א"צ לקבל שפיר אסור כנ"ל:

ותוס' לא ניחא להו לפרש כן דמשמע דגם שם בלא תמכרם אלא לי איירי בגוונא שפי' שיקנה ולא אמכור שיהיה קנין אתן ואעפ"כ אסור. ונראה דסברי דמ"מ אסור דהא כיון דצד א' ברבית אסור א"כ כשמשלם לו תוך ג' דהיה הלואה למפרע ואעפ"כ היה לו זכות זה שימכור לו בדמים הללו בפחות. וכן כאן במשנה הנ"ל. שהיה לו זכות זה שכשלא ישלם יהיה הקרקע ששוה יותר שלו בעד פחות וזכות זה שוה ממון הוי רבית צד א' ולא מהני הממ"נ כנ"ל. דאף שבאמת ישלם לו תוך ג' והיה הלואה ואעפ"כ היה לו זכות זה חשיב רבית דלא ישכור בפחות כו' וה"ה דלא יקנה בפחות אסור גם קנין שהוא ספק כיון דלא סברי כרש"י לחלק בין שדה לבית משום שהוא ספק ע"ש. וע"ז תירצו תוס' שפיר דבמתני' שיוכל למכור מהשדה לאחר כנגד המלוה ויקח לעצמו המותר וכשהוא מניח לו אינו עושה משום רבית אלא מתנה כו' ע"ש. והיינו מצד הפסיקה שיהא שלו אין כאן רבית דנימא שיש לו זכות השוה ממון דאינו זכות כלל דלעולם יכול למכור מהקרקע לאחר ולשלם לו ואינו שוה כלום. ושפיר שייך הממ"נ דאם אינו עושה כן ומניח לו כל הקרקע הוי למפרע מכר ולא הלואה כלל ואף דאוזיל גבי' הוי מתנה המותר וכיון שלא היה הלואה מותר במתנה. ואם משלם לו יהיה הלואה אינו נותן לו יותר וזכות שוה ממון לא היה לו כלל. משא"כ בלא תמכרם אלא לי שאינו יכול למכור לאחר שפיר מיקרי דיש לו זכות השוה ממון שצריך למכור לו בפחות וכשישלם והי' הלואה היה לו זכות זה בחנם והוי רבית ואסור. ועיין לעיל ס"ד ע"א בתוס' ד"ה אי תקפה כו' דלא מהני הממ"נ מטעם הנ"ל:

ומ"מ פשט לשון התוס' לא משמע כן. רק דמה שמניח אחר הג"ש הקרקע להמלוה הוי כמתנה ולא בשביל הפסיקה כנ"ל ומשמע דרוצים ליישב במתני' כפשטא דלישנא דהלוהו כו' ואמר לו כו' דמשמע שהוא הלואה לגמרי ולא על תנאי רק דאם לא יתן עד ג"ש יהיה הקרקע שלו בפירעון חובו אבל לא שיהיה למפרע המעות בתורת מכר. ובזה ודאי קשה דהוי רבית גמור כיון שלא היה קנין כלל רק הלואה כנ"ל. וכן בלאחר מתן מעות דכבר היה הלואה דאמר ר"נ דג"כ קנה הכל וג"כ קשה דהוי רבית כנ"ל. ולכך תירצו לחלק דגם זה מיקרי דרך מקח וממכר. דדוקא בהלואה סלע בה' דינרים כו' שנתרבה חיוב עליו יותר הוי רבית דאורייתא דהוי שימה ואגר נטר. שיש על הלוה חיוב הקרן ועוד דבר. אבל במכר לרמב"ם ז"ל דקני במלוה ודאי דאינו רבית כשקונה הקרקע בעד המלוה שלו אף שוה יותר דהא אז שקונה הקרקע פקע חיוב ההלואה ואינו עוד מלוה. רק חשש רבית מאוחרת. ועיין מ"ש לקמן:

וא"כ גם כאן שמתנה כשלא יתן עד ג' שנים יהיה הקרקע שלו בעד חובו אף ששוה יותר מ"מ כל זמן שהוא הלואה היינו עד ג' שנים אין כאן רבית שאין עליו חיוב כלל יותר רק לשלם החוב. ואחר ג' שנים אז פקע החוב ונעשה הקרקע שלו בעד חובו והוי מכר בעד חובו. ואין חילוק בין שמוכר הקרקע בעד חובו או בעד מעות דבשעה זו שנעשה הקרקע שלו אין חוב עוד עליו. ומקודם לא היה עליו חיוב כלל ליתן הקרקע. וזה כוונת תוס' שמה שמניח לו הקרקע בעד חובו מתנה הוא דיהיב ליה כו' היינו כיון שמקודם לא היה חייב אין כאן רבית דאורייתא. רק דעכשיו נותן לו בזול ואז פקע החוב. והוי דרך מקח וממכר ומותר אף בפחות כמו ביפה דינר וטריסית ביש לו דמותר אף דמוזיל גבי'. משא"כ בלא תמכרם אלא לי כו' דאינו יכול למכור לאחר ויש עליו חיוב זה גם קודם שנעשה הקנין ואז הוי הלואה ומ"מ יש עליו חיוב זה ג"כ שלא ימכור לאחר רק לו בפחות הוי שפיר רבית דבשעת הלואה יש עליו חיוב הקרן ועוד חיוב למכור לו בפחות. משא"כ בהנ"ל דלא היה עליו שום חיוב כלל יותר רק לשלם הקרן כל זמן שהוא הלואה כנ"ל:

ואף דלכאורה רבית מאוחרת הוי שעתה נותן בפחות מחמת ההלואה. י"ל ג"כ דאינו אסור. דמבואר במשנה סוף פירקין היה משלח לו בשביל שהלויתני כו'. וכן במוקדמת מפרש כדי שתלויני כו'. ומשמע דבסתם שאינו מפרש בשביל ההלואה מותר ליתן מתנה כו'. ולכאורה הא מבואר במשנה לעיל המלוה כו' לא ידור כו' ולא ישכיר הימנו בפחות כו' ומבואר דאף שאינו מפרש שבשביל ההלואה משכירו בפחות אעפ"כ אסור כנ"ל. וע"כ החילוק דכל זמן שחייב לו החוב אסור גם בסתם דהוי כפירש. משא"כ מוקדמת או מאוחרת אינו אסור רק מפרש בשביל ההלואה. וא"כ יש להסתפק גם בשעת פירעון כשנותן לו יותר במתנה ואינו מפרש בשביל שהלויתני אפשר ג"כ דמותר כמו מאוחרת כיון דאז אין חוב עוד עליו. וממילא כאן שמוכר לו בפחות בשעת פירעון בסתם י"ל דמותר. ואף אי נימא דאסור היינו כשפורע החוב ונותן לו תוספות שאינו דרך מקח משא"כ בדרך מקח שבעד חובו מוכר לו קרקע י"ל דמותר כמו בדינר וטריסית דיש חילוק בין דרך מקח כנ"ל [וכן מפורש בש"ע יו"ד סי' ק"ס ע"ש הטיב]:

ולהפוסקים דקנין אתן מהני כשמתחייב ליתן א"ש החילוק בפשיטות דבהא בלא תמכור אלא לי הוי חיוב ולא קנין רק שהוא מתחייב למכור לו שפיר הוי רבית דנתחייב הקרן וגם למכור לו בפחות. משא"כ במתני' דלא נתחייב כלל רק דאז אחר ג' שנים פקע החוב ותהיה הקרקע שלו אבל לא היה חיוב עליו ליתן לו הקרקע. ועושה ב' דברים ביחד הלואה עד ג' שנים שישלם הקרן ומכר על אחר ג"ש ואז אינו חוב. משא"כ בלא תמכור אלא לי שיש חיוב יותר ניתוסף על הקרן דאסור כנ"ל:

ולמ"ש החילוק בין כל זמן שהחוב עליו דאסור בסתם כנ"ל. גם כן אתי שפיר סברת תוס' דחיוב זה דלא ימכור אלא לו נתן לו כשעדיין חייב ואסור גם בסתם. מה שאין כן בהרי היא שלי דמתנה זו אינו עד אחר שפקע החוב אחר ג' שנים. ומקודם היה יכול לשלם רק הקרן ושפיר מותר בסתם שאינו מפרש בשביל ההלואה כנ"ל עוד יש לחלק בין כשהוא דרך קנס שאינו ריבית שאינו בשביל אגר נטר רק שקנס את עצמו כשלא יפרע בזמן שקבע ואינו מקיים החיוב שהיה עליו לפרוע בזמנו כמו אם אוביר ולא אעביד כו' לא מיקרי זה כלל בשביל ההלואה רק בשביל שאינו מקיים החיוב כנ"ל:

ונראה ראיה לזה מהא דפרע מקצת חובו והשליש כו' דלר"י אסמכתא קני' ויתן ומחוייב לשלם כל החוב. והא הוי ריבית ממש שפורע מחצה יותר מחובו ומה בכך דאסמכתא קניי'. מ"מ איך מותר לכתחילה. ואין לומר בזה דהוי אחר הפרעון והוי ריבית מאוחרת וזה מיקרי אחר התשלומין של החוב אותו המותר שנותן כנ"ל דזה אינו דהא הר"ן והרא"ש נדרים כתבו דהא נמחל שעבודו ואיך יתן מ"כ דהא במפרש שאם לא יתן לזמן יהיה למפרע אותו המקצת שפרע בתורת מתנה כו' וממילא נשאר כל החוב שלם ע"ש. ואם כן מתנה זו היתה כשעדיין חייב כל החוב קודם הפירעון ויהיה אסור גם בסתם משום ריבית. ומוכח דכיון שהוא בדרך קנס בשביל שאינו משלם בזמנו לא חשיב ריבית כנ"ל וכמו בנדוניא תוס' שליש שאינו רבית עיין שם:

שוב מצאתי בראשונים ז"ל שהביאו ראיה זו משפרע מקצת חובו דדרך קנס לאו ריבית הוא כנ"ל. במ"ש מיושב במשנה דלכאורה לר"י לעיל דמתני' במוכר אוכל פירות הא בעובדא דביתוס כו'. אם כן מה קא משמע לן דכך היה עושה מה איסור יהיה במוכר אוכל כנ"ל. ולהנ"ל אתי שפיר דקמ"ל דקנין הקרקע ששוה יותר אינו אסור משום ריבית כנ"ל וכן מה דתני הרי היא שלו גם כן כנ"ל שרשאי ליקח הקרקע ואינו ריבית כנ"ל:

שם מוכר מותר כו' לכי מייתית קני כו' קמ"ל אף דמוזיל גביה ומוכר הקרקע בפחות משוי' והוא בשביל הקדמת המעות מ"מ מותר כיון שאין שומת קרקע ידוע מותר כמו פוסק על הפירות ביש לו דמותר ואף שיוכל לחזור וא"צ לקבל מש"פ כשיחזור קודם שיבא מותר המעות. מ"מ כיון שהמעות שנתן גם כן בתורת קנין על אחר שיבא המותר מותר דלא נעשה מלוה רק מכר כמ"ש לעיל. וגם לא מיקרי אם מעכשיו בפחות אף דאם יתן מותר המעות תהיה הקרקע והפירות שלו וכשיביא אחר כך יהיה בלא הפירות של עתה דמוכר אוכל עד אז. דזה אינו דדוקא כשמקנה מיד מעכשיו ועל נתינת המעות אומר אם מעכשיו בפחות אסור דמה שאחר כך ביותר הוא בשביל איחור המעות מהקנין שכבר נתחייב לו כנ"ל. מה שאין כן כשאומר אם תתן המעות מיד תקנה מיד הקרקע וממילא הפירות שלו. ואם תתן אחר כך יהיה מאז ואילך שלו מה איסור יהי' הא כן ראוי להיות משעה שקונה הקרקע והפירות שלו כנ"ל:

שם שניהם אסורין כו' לכי מייתית קני מעכשיו. מבואר בנימוקי יוסף דאין תקנה רק משלשין הפירות למאי דקיימא לן ריבית על מנת להחזיר אסור כו'. ולכאורה כשפוסק דמים בעד הפירות בעד כך וכך לשנה אין שום טעם לאסור שהלוקח יאכל פירות או המוכר וכשלא תהיה שלו תשלם כך וכך שהוא מכר גמור על הפירות ומה ריבית על מנת להחזיר איכא. ולא שייכי הטעמים שכ' לעיל לאסור רק בסתם בלי פיסוק דמים עיין שם משא"כ כשפוסק דמים. ואף מטעם הלויני ואלוך שמלוהו תשלומי הפירות לא היה ראוי להיות אסור כמו בפחות דמותר במשכון כמ"ש לעיל. ולמה אין תקנה אלא משלשין:

ונראה די"ל הטעם כיון דקיימא לן דמוכר פירות דקל לא קני דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כו' ומ"מ מבואר לקמן דקיימא לן אי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה ויש ב' טעמים או מטעם מחילה או כמו שכתב הת"ה עיין שם. ואם כן כיון שאוכל הלוקח הפירות אף אם יתייקרו מ"מ לא ישלם רק כפי הפיסוק דמים של עכשיו דשמיט ואכיל לא מפקינן ובאמת הוי דבר שלא בא לעולם ולא קני ואף עפ"כ לא נוציא והוי ריבית כשנתייקרו ומוזיל גביה בשביל נתינת המעות דעכשיו. דהא מיקרי זה פוסק על הפירות באין לו דאסור שמא יוקרו. וכאן אף יש לו שאר פירות לא מהני דדוקא בפוסק שמתחייב ויכול ליתן פירות שירצה מהני יש לו מה שאין כן כאן הא לא מכר רק אותן פירות של שדה זו וזה אין לו ובפרט למה שכתב רמב"ם ז"ל שם דוקא משום דקני למי שפרע וכמ"ש תוספות. מה שאין כן בדבר שלא בא לעולם דגם מי שפרע אין צריך. וגם יצא השער לא מהני להרמב"ם דגם כן כתב משום דצריך לקבל מי שפרע עיין שם. והיינו בנתחייב מה שאין כן בקנה דבר שלא בא לעולם ואף לשאר הפוסקים מ"מ הא כשאינו נותן מעות ובא לחוב בדמיהן אסור ביצא השער כמבואר לעיל בגמרא. וכאן הא נתן המעות על מכר השדה וכשלא יתקיים המכר יהיה למפרע חוב ושוב מיקרי אין לו מעות ובא לחוב בדמיהן. דלא היה אפשר לקנות במעות אלו בשער שבשוק דנתן אותם על מכר הקרקע אם יתקיים כנ"ל ושפיר אסור. ועיין לעיל גבי מה שעזי חולבת מכור לך דכשהוא דבר שלא בא לעולם אסור:

שם לכשיהיה לי מעות תחזירם לי אסור כו'. אינו מובן מהו זה החיוב שיחזיר לו. דאי אפשר שנאמר שכשמפרש כן אינו מכר כלל כיון שמתנה שמחוייב תמיד להחזיר לו דאם כן לא הוי קרי' ליה צד א' בריבית. וע"כ דהני מכר אם כן במה נתחייב זה להחזירו כשיהיה לו מעות. וע"כ דהוי כמכירה לזמן שאינו מוכר לו רק עד שיהיה לו מעות ומאז תבטל וחייב להחזיר לו. ואם כן גם צד א' ברבית אין כאן דאף שמחזיר אחר כך מ"מ לזמן היה המכירה כדין ושלו אוכל:

וצ"ל דהא כיון שמתנה כשיהיה כו' ויחזיר כל המעות יחזיר לו הקרקע והא אם כן לא היה זה מכירה לזמן דהא לא קיבל כלום בעד הקנין לזמן כיון שמחזיר כל המעות. והוי מתנה לזמן והא לא אמר שנותן לו מתנה רק מכר לו. ולכך ע"כ מפרשינן דבריו כשיהיה לו מעות לא יהיה כלל מכירה למפרע וממילא מחוייב להחזיר לו הקרקע אם כן הוי הלואה למפרע ואכל הפירות בריבית. ומ"מ אינו רק צד א' דאם אין לו מעות הוי שפיר מכירה מעכשיו רק תנאי כשיהיה לו מעות לא יהיה מכירה למפרע:

גם יש לומר דהוי כתנאי על מנת להחזיר דקיימא לן דהוי מתנה ומכירה. וגם כאן מוכר לו בעד המעות על תנאי שיחזיר לו כשיהיה לו מעות. וממילא מחוייב להחזיר לו דאם אינו מחזיר בטלה המכירה והוי שלו. ואף דא"כ מחזיר לו שע"כ יוציאה ממנו. זה אינו דלא מיקרי חזרה רק כשמחזיר מעצמו. דאם לא כן בכל מתנה על מנת להחזיר דלא החזירו לא יצא כו' והא מוציאו ע"כ דנתבטלה המתנה ומוציאו בב"ד שהוא שלו. ושוב יהיה מתנה. וע"כ שמחזירו היינו מדעתו דצריך לחזור ולהקנותו לו כמבואר בפוסקים. וממילא כשלא יחזור וימכרנו לו בטלה המכירה למפרע ומחוייב כשיהיה לו מעות להחזירו ולהקנותו לו כנ"ל. אך שוב הצד א' בריבית הוא בהיפוך מפירוש הנ"ל. דכאן כשיהיה לו מעות ויחזיר וימכרנו לו היה שפיר מכירה למפרע דעל מנת להחזיר הוי מכירה גמורה ופירות שלו אכל ועתה חוזר ומוכרו לו. רק הוי צד אחד בריבית כשלא יחזירנו לו דאז בטלה המכירה למפרע והוי ריבית מה שאכל. ולהנ"ל כשמחזירו לא הוי רבית קצוצה רק אבק ריבית של צד א' בריבית אבל אין מוציאין ולפירוש הא' להיפוך כשמחזירו הוי ריבית קצוצה ופשיטא דלישנא משמע כפי' א' הנ"ל:

עוד י"ל דהא דלא אמרינן שהוא מכירה לזמן או מתנה אף שאמר לשון מכר. דיותר משמע לכשיהיה כו' תחזירם שעד אז יהיה מכירה ולזמן כנ"ל. ובאמת לא יהיה ריבית. וי"ל להרמב"ם ז"ל דדבר שאינו קצוב לא הוי מכירה ומתנה ולא מהני. אם כן כאן שיהיה מכירה לזמן עד כשיהיה לו מעות תבטל. הוי המכירה לזמן דבר שאינו קצוב לגמרי דאינו ידוע כלל מה מוכר ונותן לו כיון דבכל זמן שיהיה לו מעות תבטל. ואינו מוכר רק לזמן ואינו קצוב איזה זמן עד שיהיה לו מעות ולא יהיה מהני כלל ולכך מפרשים כנ"ל:

ובזה מיושב מה דתמוה מאוד דעת רש"י ותוספות לקמן ס"ז ע"ב במשכנתא אתרא דלא מסלקי שפירש"י שג' שנים יאכל פירות ולא יוכל לסלקו ואח"כ יוכל לסלקו כשיהיה לו מעות דמוכר לגמרי שהוא מכר על אותו זמן עיין שם. והא זה הוי לכשיהיה לי מעות תחזירם לי אחר הג' שנים ומה חילוק בין מיד או אחר כך. הא אחר כך מחזיר לו כל המעות. ולמ"ש אתי שפיר דשם שג' שנים אינו יכול לסלקו הוי קצוב ומהני המכירה לזמן. רק הוי תנאי כשיהיה לו מעות ויתן לו תבטל המכירה ועד אותו זמן מוכר לו עד שיחזיר לו כל המעות והוי שפיר מכר ודידיה אכל ואף עפ"כ מחוייב להחזיר כשנותן לו המעות אחר ג' שנים כנ"ל. ולכך אין מפרשין כלל תנאי כנ"ל רק מכירה לזמן בלא תנאי רק התנאי על קנין הגוף כשלא יחזיר המעות יהיה קנוי' לעולם. וכשיחזיר המעות יפסוק אז המכר אבל לזמן הי' בלי תנאי ומותר כנ"ל. ורק כאן דאם נפרש כנ"ל בטל לגמרי דאינו קצוב כנ"ל. לכן מפרשין ע"כ תנאי לגמרי והוי צד אחד בריבית ואסור כנ"ל:

עוד י"ל דהא מסקינן דאסמכתא לא קניא רק בהא דאם א"א נותן לי כו' מוקי לה במעכשיו. והחילוק הוא דבאם או לאחר איני יודע אם יבא לידי קנין כלל. מה שאין כן מעכשיו דודאי קונה רק שיש בו תנאי לא הוי אסמכתא. ואם כן אם נפרש מכירה לזמן עד שיהיה לו מעות תבטל. שוב הוי אסמכתא דכשסובר שיהיה לו מעות מיד ותבטל מיד ולא יהיה מכר כלל לא חשיב מעכשיו והוי אסמכתא אף שאין לו מעות. וע"כ מפרשין כנ"ל. ומכל שכן למה שכתבו תוספות לקמן דהא דמהני מעכשיו בלא ב"ד חשיב. משום דעשה לו טובה בהלואה עיין שם. ואם נפרש מכירה לזמן לא היה הלואה מעולם כנ"ל. משא"כ בדלא מסלקי עד ג' שנים כו' אין כאן אסמכתא על המכירה לזמן דאינו יכול לסלקו ושפיר מפרשינן כנ"ל ומותר:

וזה אין לפרש דהוי כאומר הלוקח שחוזר ומקנה לו כשיהיה לך מעות. דזה לא מהני דהוי כאומר שדה זו שאני לוקח ממך כשאקחנה תהיה קנויה לך לא מהני דגם כן הוי דבר שלא בא לעולם כמו לכשאקחנה מאחר כיון שעכשיו אינו שלו כמבואר גיטין פרק השולח ויבמות צ"ג באומר לעבד לכשאקחך הרי עצמך קנוי' לך דלא מהני לרבנן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם עיין שם. ולשון רש"י ז"ל ואמר לו על מנת כן אני מוכר לך שכשיהיה לי מעות החזירם לי וטול מעותיך כו'. משמע קצת דדוקא שפירש כן והפירוש בש"ס הוא שפי' בלשון תנאי ויתפרש כב' הפירושים שכ' לעיל. או אפשר דרש"י מפרש דאף שאמר כלשון הש"ס מ"מ אנו מפרשינן דבריו תנאי כנ"ל כיון שלא יועיל אם לא יהיה תנאי:

עוד יש לפרש מטעם חיוב שיכול לחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם בחו"מ סי' ס' וכשאומר אחזירם לך מחייב עצמו להחזיר הקרקע כשיהיה לו מעות. וכן כשאומר תחזירם וזה מתרצה. וכדאמר ביבמות חלוץ על מנת שתתן לך ר' זוז כו' כיון דאין תנאי בחליצה מתחייב בתורת שכירות בדיבור עיין שם ברשב"א. וכן לכאורה בשאר דברים שאין בו דיני תנאי ולא בטל המעשה חייב בתורת שכירות. אך אינו נראה כן ודוקא בדבר שאי אפשר להתנות. משא"כ בדבר שאפשר ואינו מתנה כדין תנאי. וגם דוקא ששייך מטעם שכירות על הפעולה שעושה. מה שאין כן תורת הקרקע אינו ענין להיות זה שכר פעולה על המכירה. אך בקנין היה מהני החיוב שמתחייב עצמו מיד על אז כשיקנה יחזיר כשיהיה לו מעות להפוסקים דלא חשיב זה קנין אתן כשמתחייב מיד על אחר כך ואף בדבר שלא בא לעולם מהני ע"ש בתורת חיוב כנ"ל. וכאן אף שלא נזכר קנין ובדיבור אינו מתחייב מ"מ הני קנין חליפין כשאר קנין סודר. כיון שהוא בשעת מכירה ובעד שקונה הוא הקרקע קנה הלה החיוב שמתחייב להחזיר הקרקע כמו בכל קנין סודר שהוא כנ"ל. ולא שייך הדר סודר למריה. דדוקא קנין סודר שהוא להחזיר מה שאין כן כאן שנשאר הקרקע שלו ולא הדר כנ"ל. ואף לכאורה הא החיוב שיחזיר הקרקע ואז גם כן הדר למריה הקרקע ואיך נאמר דבמה שקונה הקרקע יועיל על תורת הקרקע הא אז הדר למריה הקרקע והוי כשאר קנין סודר דלא מהני על לאחר ל' משום דהדר כנ"ל. זה אינו כיון דלא חשבינן לו קנין אתן משום דהחיוב מעכשיו להחזיר אז ממילא מהני דלא חשיב הדר כו' דהא מיד שקונה הוא הקרקע קונה הלה החיוב להחזיר ועדיין הקרקע שלו כנ"ל. ועוד דהחיוב להחזיר אינו חזרה ואדרבה הקרקע שלו ומחוייב להחזיר ולהקנות ושפיר עדיין לא הדר למריה ומתחייב שפיר כנ"ל:

ואף דלכאורה אם כן הוי מכר גמור לחלוטין רק חיוב יש עליו להחזיר ולמה יהיה ריבית אף צד א'. או נראה דמ"מ כן דלא מיקרי קנין גמור כיון שמחוייב להחזיר. ונראה הטעם דהא כתבו תוספות גיטין פרק השולח דבאפותיקי מפורש לכ"ע למפרע גובה כשגבאו לבסוף כיון דלא מצי לסלוקי בזוזי עיין שם. והא לאביי אף בשאר חיוב למפרע גובה כיון שהחיוב מיד. רק רבא פליג משום דמצי מסלק ליה כו' משא"כ אפותיקי מפורש עיין שם ואם כן הכא זה החיוב להחזיר הקרקע לא גרע מאפותיקי מפורש דלא מצי מסלק כו'. ואם כן כשיהיה לו מעות ויהיה מחוייב להחזירו מחמת החיוב שיש עליו משעת הקנין הוי למפרע גובה והיה הקרקע שלו משעת קנין נמצא שלא היה קנין כלל והוי ריבית מה שאכל. וא"ל דאם כן לא הוי קנין חליפין כיון שלא קנה. זה אינו דבשעתו היה קנין רק מיד שקונה מחויב מעתה שגובה הוי למפרע משעת הקנין שלו כנ"ל. ולכך אסור. ואעפ"כ הוי רק צד א' בריבית דכשאין לו מעות ואינו מחזירו כו' נשאר הקנין דכשלא גבאו לא אמרינן למפרע כו'. וא"ל דכמו דמכאן ולהבא גובה בחוב משום אלו הוי ליה זוזי כו' כמו כן כאן בחיוב זה להיפוך אלו לא הוי ליה זוזי כו' אישתכח דהשתא קני. זה אינו דיש חילוק בין מה שבידו ולא ביד המלוה כלל מה שאין כן כאן להיפוך. ובמה שכתב הר"ן פרק ב' דכתובות בהחילוק בין תנאי לאמנה עיין שם. וכפירוש הזה נראה מלשון רש"י ז"ל ד"ה מדעתיה כו' שכ' אבל רישא שע"כ צריך להחזיר מעיקרא לאו מכר הוא כו'. משמע שמצד החיוב שצריך להחזיר לא מיקרי מכר. ומה שפירש מקודם על תנאי זה מכר כו'. אינו כתנאי כנ"ל. רק דמשום דעל תנאי זה מכר מהני מה שמבטיח להתחייב בדיבור. דאל"ה לא היה יתחייב בדיבור כנ"ל:

ומיושב ג"כ אתרא דלא מסלקי במשכנתא דעד הג' שנים דלא מצד מסליק לא נעשה למפרע, שלו. והוי מכר גמור כנ"ל. וא"כ להנ"ל הי' אפשר דבדרך תנאי ע"מ שיחזיר וימכרנו לו מותר כיון דע"מ להחזיר הוי מכירה גמורה רק שחוזר ומוכרו. רק דמ"מ י"ל דאסור ככל תנאי להפוסקים דאסור הלוקח בפירות גם בשאר תנאי כנ"ל:

ויש חילוק בין החזרה מצד התנאי ובין שיש חיוב חזרה שלא מצד תנאי. כדמסיק בש"ס גטין פרק המגרש בע"מ שלא תנשאי לפלוני לא הוי שיור וחוץ הוי שיור. דבע"מ אף שאסורה לינשא לזה מ"מ היינו משום דאז יבטל הגט מצד התנאי אבל כל שאינו נשאת לו והתנאי מקוים מותרת גם לו רק דאי אפשר ותנאי מילתא אחריתי הוא. מה שאין כן בחוץ דלענין זה אינה מגורשת עיין שם. וכן בע"מ להחזיר אף דאי אפשר לו שלא יחזיר דיבטל המכירה מצד התנאי מ"מ כשאחזיר והתנאי מקוים היה שלו לגמרי אף לענין החזרה. מה שאין כן ביש חיוב עליו להחזיר שלא מצד תנאי גרע דהוי שיור כנ"ל:

וכן משמע מתוספות ד"ה לכשיהיה לי כו'. דהקשו ממשכנתא בלא נכייתא כו'. ובתנאי כנ"ל אינו דמיון כלל דשם אינו מכר כלל ולהנ"ל אתי שפיר. אך י"ל דסוברים גם שם חשיב מכר אף דאמר לשון משכנתא כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף