הרחב דבר/ויקרא/כג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

הרחב דבר TriangleArrow-Left.png ויקרא TriangleArrow-Left.png כג

הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג[עריכה]

(א) והכי דיוק לשון המשנה דפ"א בשבת תנן וב"ה מתירין בכולן עם השמש. וגבי פסח תנן שם משלשלין את הפסח ע"ש עם חשיכה מבואר דעם השמש היינו לפני חשיכה שהוא בזמן מוקדם וזהו תוספת. ועם חשיכה הוא בלי תוספת. והיינו משום דצלית הפסח מצוה. ועוד תנן בפ"א לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה. וס"ל לרבא דדוקא בידו. אבל בבגדו שרי משום דאין גוזרין גזרה לגזרה. ואי׳ שם עוד בדי"ב תדר"י יוצא אדם בתפלין ע"ש עם חשיכה. ומפרש בגמ׳ הטעם משום דאסור בהה"ד. ותמהו הראשונים ז"ל הא בל"ז שרי משום דאין חיוב בנשיאת תפלין. ויישב הגר"א סי׳ רנ"ב דמשום דתני עם חשיכה וזה אפי׳ לרבא אסור. ומעתה תקשה אמאי באמת בחייט במחטו תנן סמוך לחשיכה ובתפלין עם חשיכה. אלא כדברינו דמחט שהוא רשות אסור לטלטל כלל עם חשיכה משום תוספת שבת. משא"כ תפלין שהוא מצוה ואין בזה תוספת. ואפיי מצוה דשבת עצמה שרי בזמן תוספת ומש"ה תנן בפ"ב דשבת ספק חשיכה ספק א"ח אין מעשרין כו׳ ואין מדליקין את הנרות. מבואר דדוקא בספק אסור אבל תוספת ליכא. והיינו משום דכל הני מצות הן וליכא בהן תוספת. וכמו בשול משום שמחת יו"ט דשרי בתוספת שבת. ומתיישב עוד הא דתנן בפ"א דשבת אין צולין כו׳ ואין נותנין פת לתנור ע"ש עם חשיכה אלא כדי שיקרמו פניה. והאי עם חשיכה מיותר ואין לו ביאור וכבר תמה בזה בתוי"ט. אבל לדברינו ניחא דיש אפיית פת לצורך חול והוא רשות. והי׳ אסור עם חשיכה שהוא זמן תוספת שבת אפי׳ בלי גזירה שמא יחתה ויש אפיית פת שאין לו מה יאכל בשבת וה"ז מצוה כמו הדלקת הנר. כמש"כ המג"א סי׳ רס"ג. ומש"ה אי לא גזרה שמא יחתה הי׳ רשאי לאפות אפי׳ עם חשיכה. וקמ"ל דאפי׳ זה האופן דשרי עם חשיכה משום שאין בזה תוספת. מכ"מ אסור משום גזרה שמא יחתה. ומיושב יפה כל מה שהקשה הגר"א באו"ח סי׳ רע"א על שיטת השו"ע. וע"ע מש"כ להלן מקרא ל"ב. ובפ׳ בהר כ"ה ד׳:

ובקידושין דל"ז אי׳ מושבות דכתב רחמנא גבי שבת ל"ל סד"א תיבעי קידוש כמועדות קמ"ל. ואינו מובן לכאורה הא מועדות ג"כ לא בעינן קידוש ב"ד אלא קידוש החודש לדעת יום קביעת המועד וזה לא שייך בשבת. והרשב"ם בב"ב דק"כ כ׳ בזה"ל אין מקדשין אחד בשבת להיות שביעי שלו שבת אלא לעולם יום שביעי שבת. וג"ז נראה דוחק דלמאי ניבעי ב"ד לקדש יום א׳ בשבת. ונראה דה"פ דבמועדות נקבע החודש כמו שנקבע עפ"י ראיית הלבנה ביהודה אע"ג שבכל העולם בא חידוש הלבנה בא"א. [וע׳ מס׳ ר"ה ד"כ ב׳ בפרש"י ותוס׳ ד"ה חצות] וס"ד דבשבת תלוי ג"כ בהתקדש היום ביהודה אע"ג שבכל העולם גולל אור מפני חשך בשעה אחרת קמ"ל שאינו תלוי בב"ד. והיינו שדקדק רש"י בזה"ל ולא נהוג קדוש אלא ביהודה כו׳ וצ"ל שאנו למדים קדושת יום המועד בזה משבת שאינו תלוי ביהודה אלא קביעת החודש ולא קדושת יום המועד:

כא[עריכה]

(א) ומכאן למדנו דבכל שבת ויו"ט דכתיב מקרא קודש אפשר להקדים מבע"י. והיינו דקיי"ל בברכות פ"ד מתפלל אדם של שבת בע"ש. ולא מיבעי למ"ד דהמתפלל מבע"י מחויב להיות בדל ממלאכה וא"כ הוא משום תוספת שבת. אלא אפי׳ לשיטת הרי"ף ורמב"ם דלא ס"ל להיות בדל ממלאכה משום דלית להו תוספת שבת מכ"מ רשאין להתפלל מבע"י מדיוקא דהאי קרא: >>>

כד[עריכה]

ועדיין יש להבין ממה ששינה הכתוב בין פ׳ זו דכתיב זכרון תרועה בין פ׳ דמוספין דכתיב יום תרועה. אבל מתחלה יש לדעת דתרי דיני נידונים בר"ה. א׳ כל א׳ וא׳ בפ"ע על חיים ופרנסה כדכתיב כי חק לישראל הוא. וחק הוא מזוני וכאשר יבואר עוד במקרא ל"ד. ובזה הדין גם אוה"ע בכלל כדאיתא בר"ה דכ"ח אין לי אלא ישראל אוה"ע מנין ת"ל משפט לאלהי יעקב. ב׳ דבימים אלו יש מלחמת שרי אוה"ע עם כלל ישראל וכמו שנתבאר לעיל בפ׳ אחרי ט"ז פסוק ט"ז וכ"ט. והקב"ה בא לשכון כבוד בישראל וממליכים אותו בתפלת מלכיות זו"ש ויבואר ג"ז להלן מ"ג. ובזה אנו מנצחים את כח הדין על הכלל אם מעט אם הרבה. וענין שופר בר"ה כבר כ׳ הרמב"ם בהל׳ תשובה שבא לעורר לתשובה וזה אינו אלא לענין כל יחיד בפ"ע שאין בזה ענין מלחמה. אבל לעסק הכלל עם שרי אוה"ע לזה העיקר הוא תפלות מלכיות זו"ש. והרי הם כל"ז של ישראל כדאי׳ בירו׳ ברכות פ"ה מאן דנחית לפני התיבה אומרים לו קום קרב. היינו ללמדנו שהוא מענין קרב ומלחמה וביותר ביארנו בפ׳ ברכה בפסוק ברזל ונחשת מנעלך אשר תפלות הרבים המה חרב ומבצר של ישראל. וכמו בשעת מלחמה כתיב והרעתם בחצוצרות וגו׳ דמשמעו תפלה ג"כ כמש"כ הרמב"ם ריש הל׳ תענית והוכחנו הכי באותו מקרא ממקרא ביהושע. והחצוצרות באו לעורר התפלה כמו שמנהג להריע בשעת מלחמה. כך המצוה בר"ה. ומזה הטעם משונה מצות השופר ביחיד מאותה מצוה ברבים. דביחיד אין תק"ש בתוך התפלה שאינו למלחמה אלא להתעורר לתשובה משא"כ הצבור שהוא למלחמה. מעתה ביחיד אין נ"מ בין תקיעה לתרועה שהרי אין קול שופר אלא לסימן להתעורר משינה. אבל בצבור השופר בא לעורר התפלה ולזה מועיל ביחוד התרועה. אחר שכן יש לדעת שלא נשתוו צורך ישראל במדבר לצורך ישראל בא"י. דבמדבר הי׳ משה עומד בפרץ בשביל הכלל בכל שעה. ולא בא השופר אלא לעורר ישנים לכל אחד. וא"כ אינו אלא זכרון תרועה שיהא נזכר למה הוא מצוה לתקוע. משא"כ פ׳ מוספין שנאמרה סמוך לבואם לא"י ואחרי מות משה החל עניני הכלל ה"ז נדרש ליום תרועה להעיר תפלת הצבור: ויש להסביר עוד דמלכותא דרקיע כמלכותא דארעא. דדרך המלחמה ביום בוא המלך למחנה אע"ג שבא לצורך המלחמה שהוא עת צרה מכ"מ לכבודו הכל שמחים וממליכים אותו. ולמחר העסק הוא רק במלחמה. כך ביום ראשון של ר"ה אע"ג שהתחלת מלחמה הוא מכ"מ ישראל ממליכים אותו ית׳ ומש"ה כתיב תקעו בחודש שופר הרי לשון תקיעה שהוא לשמחה. והכי מרומז עוד בתורה דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם ותקעתם וגו׳. ואי׳ בסוכה דנ"ה כתיב חדשכם חסר וכתיב ובראשי. איזה חודש שיש לו שני ראשים הוי אומר שהוא ר"ה ר"ח תשרי. וכתיב ותקעתם. אלא שמכ"מ זכרון תרועה הוא והיינו בלב. משא"כ במעשה הזהיר עזרא הסופר אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו׳ כי קדוש היום לאדונינו וגו׳ כי חדות ה׳ היא מעוזכם כ"ז הוא ביום הראשון. אבל יום השני של ר"ה אע"ג שהוא מדעת תורה שבכתב לנהוג בכל א"י שני ימים מספק כמו שמבואר להלן כ"ה ט׳. מכ"מ אינו ספק בר"ח שהרי יוה"כ אינו אלא יום א׳ ונמנה מיום הראשון וכמש"כ שם בדיוק המקרא והיינו דתנן בעירובין פ"ג (לט.) רבי דוסא בן הרכינס אומר העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה אומר החליצנו את יום ראש החודש הזה אם היום או למחר ולא אמר ר"ה. והוא משום דס"ל דר"ה קדושה אחת היא משום ספק משא"כ ר"ח. מעתה מדויק לשון המקרא דבמדבר שהיו הכל יודעים יום קביעות החודש. ולא נהגו ר"ה אלא יום א׳ מש"ה כתיב זכרון תרועה. דעיקרו הי׳ בתקיעה אבל פ׳ מוספין שמדבר בהיותם בא"י נוהגין בכל המדינה שני ימים. וביום השני הוא יום תרועה ממש כמו משל המלחמה. והיינו שכ׳ הרא"ש שלהי ר"ה בשם רב נוטרנאי גאון לחלק בין יום א׳ דר"ה לשני לענין תענית. ועכ"ז אמר המשורר ה׳ אורי וישעי. ופי׳ במ"ר אורי בר"ה וישעי ביוה"כ. היינו שהאיר עינינו במקראות דר"ה לדעת מה יעשה ישראל להיות נושע בה׳ ביוה"כ: >>>

לב[עריכה]

וכ"ז הוא לדעת הפוסקים דיש תוספת בשבת ויו"ט. אבל דעת הרמב"ם דלא קיי"ל כברייתא זו וליכא דין תוספת כלל במלאכה אפי׳ ביוה"כ. וכמשמעות סתמא דגמ׳ סוכה דכ"ח ב׳ לא נצרכה אלא לתוספת ענוי. ולא קאמר לתוספת יוה"כ. ובהע"ש סי׳ קס"ד אות ב׳ הראיתי לדעת דגם שיטת הרי"ף הכי הוא. אבל א"כ לא נתבאר יתור האי קרא תשבתו שבתכם למאי אתי. איברא יש לדעת דנגד זה דעת הרי"ף ורמב"ם דיש תוספת בכל ת"צ וכמש"כ הרי"ף תענית פ"א. ולענין תענית שפוסק בה מבע"י דהיכי דקבלי עליו תענית מתסיר למיכל ולמשתי וכו׳ וקבלה זו אינה אלא מחמת תוספת כמש"כ הרמב"ן במלחמת ה׳ שם והה"מ שלהי הל׳ חנוכה. וכ"כ הרמב"ם הל׳ תענית פ"ג וג׳ תענית אלו אוכלין ושותין מבע"י כמו ביוה"כ. וכ"כ הרמב"ם בפי׳ המשניות שלהי תענית דיש תוספת לט"ב כמו ביוה"כ. ובאמת הכי מוכח בעירובין דמ"א אי אתם מודים בט"ב כו׳ שמפסיק מבע"י. וע"ש בתוס׳. אלא שהרמב"ן והה"מ בהל׳ ט"ב הקשו ע"ז מהא דאי׳ בפ׳ מקום שנהגו ט"ב בה"ש שלו אסור. מבואר דתוספת ודאי ליכא. וע׳ מש"כ בהע"ש שם. אבל יותר נראה מלשון הרי"ף הנ"ל דלא אסור בתוספת ת"צ אלא למיכל ולמשתי. וכ"ה לשון בה"ג והובא ברא"ש שלהי מס׳ תענית היכי דאיקלע ת"ב בחד בשבת דמתבעי לאפסוקי ממאכל וממשתה מבע"י כו׳. ובאמת מבואר הכי בתענית ד"ל תניא כל שהוא משום ת"ב כו׳ ואסור לרחוץ. וכל שאינו משום ת"ב כו׳ ומותר לרחוץ. רי"ש בר"י אומר משום אביו כל שמותר באכילה מותר לרחוץ. כך הנוס׳ ברא"ש. ופי׳ בשם הראב"ד שאע"ג שהפסיק מאכילה והוי קבלה דמהני מטעם תוספת מכ"מ מותר לרחוץ. ורק בט"ב פליגי תנאי. הא בכל ת"צ לכ"ע אין קבלה אלא מאכילה ושתי׳. אלא שק׳ לפי"ז מהא דמקשה בפסחים שם על שמואל דא׳ ט"ב בה"ש מותר מהא דתנן בתענית פ"א ואוכלין ושותין מבע"י. ומאי ק׳ הרי שמואל לא מיירי אלא בשארי עינוין דליכא תוספת. ומשנתנו באו"ש דאסור אפי׳ בתוספת. ונראה דהא שפסקו הרי"ף ורמב"ם דיש תוספת לענוי דת"צ וט"ב אינו אלא לשיטתם דס"ל להלכה דאין תוספת לשבת ויו"ט ולא שייך תוספת אלא לענוי דיו"כ א"כ אין הדבר תלוי בקדושה מש"ה גם בשארי ת"צ יש תוספת. אבל לע"ד דיש תוספת בשבת ויו"ט א"כ תלוי הדבר בקדושה כמש"כ הרמב"ן ז"ל וממילא לא למדנו דיש תוספת בת"צ שאין בהם קדושה. מעתה סתמי דמשנתנו דס"ל דיש תוספת לשבת במילי דרשות כמש"כ לעיל מדתנן בפ"א דשבת וב"ה מתירין בכולן עם השמש. וא"כ לא ס"ל תוספת בת"צ ומש"ה שפיר מקשה מדתנן ואוכלין ושותין מבע"י. אבל לדידן דקיי"ל דאין תוספת בקדושה ורק בענוי דיוה"כ. שפיר י"ל דיש תוספת לת"צ באו"ש ולא לשארי ענוין כמו שהוכחנו מברייתא שלהי מס׳ תענית. איברא ביוה"כ ודאי יש תוספת לכל עינוין שהרי כתיב ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחודש בערב. והאי עשה בשארי עינוים מיירי וכתיב בערב דמשמעו תוספת. וכ"כ הרמב"ם הל׳ שב"ע פ"א כתיב ועניתם וגו׳ התחיל לצום ולהתענות מערב כו׳ הרי תרי מילי קאמר לצום ולהתענות. היינו שארי עינוין. והכי משמע דעת הרי"ף פ׳ יוה"כ שהביא הך ברייתא דועניתם את נפשותיכם לענין תוספת אחר דיני רחיצה וסיכה ונה"ס שלא במקומו להלן ולמאי החליף הרי"ף מקומו. ודאי לאו דבר ריק הוא. אלא בא ללמדנו דאפי׳ ברחיצה וסיכה ונה"ס אסור בתוספת. אבל בט"ב ות"צ אינו אסור תוספת אלא באכילה ושתי׳. אחר שכן נראה שהכל מבואר במקרא זה. דביוה"כ כתיב ועניתם א"נ בתשעה לחודש בערב. ללמד על התוספת. ותשבתו שבתכם. לרבות שארי ת"צ דמיקרי שבת כמו יוה"כ. אבל דוקא אכילה ושתי׳ דמיקרי שבת. ולא שארי ענוין דיוה"כ דנכלל בשבתון:

לד[עריכה]

וראיה עוד לזה שהזהיר זכרי׳ הנביא את האוה"ע לע"ל לבא לירושלים לחג את חג הסכות. ואם לא יעלו ולא עליהם יהי׳ הגשם. וכך הי׳ המנהג בימי דוד ושלמה. וע"כ נאמר ספר קהלת בחה"ס. באשר חקירותיו של שלמה היו גם לפני חכמי הגוים. ומש"ה לא נזכר בזה הספר אלא שם אלהים דאוה"ע לא ידעו יותר כדאי׳ בסנהדרין ד"ס וכ"ז הי׳ בחה"ס שחכמי הגוים נקבצו לעמוד על הקרבנות שבאו בשבילם וכדאי׳ במס׳ תענית פ"ד היאך קרבנו ש"א קרב והוא אינו עומד על גבו:

מג[עריכה]

והמשורר בתהלים ע"ו שראה ברוה"ק נס של יחזקיהו המלך בהפלת סנחריב לפני ירושלים אמר ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון שמה שבר רשפי קשת וגו׳. ויש להבין מהו סוכו ומהו מעונתו. וגם למאי קרא את ירושלים בשם שלם שהי׳ לה מכבר ולא שם ירושלים. והענין דמלכותא דרקיע כמלכותא דארעא כמו שדרך מלך בו"ד בעת מנוחה יושב בפלטין שלו בעיר מלכותו ומשגיח על צרכי העם. אבל בעת שיש להגין ועת מלחמה אינו כן. אלא יוצא מפלטין שלו והולך לפני חילו למדינה אחרת מקום המלחמה. ושם ג"כ קובע לו עיקר דירה שלו ע"ז המשך וזה נקרא מעונה ולא ביתו. וכמש"כ בס׳ דברים ל"ג כ"ז. ובכל משך המלחמה הולך בכל יום עם סוכה ואוהל למקום עיקר המלחמה. כך הקב"ה בעת ישראל בשלותם על הארץ הקב"ה משכין שכינתו כ"י בירושלים מקום מלכותו ית׳ וע"ז קרא א"א ה׳ יראה. היינו משם משגיח ומפרנס את ישראל. ע"ז נקראת ירושלים כידוע. אבל בשעה שישראל באוה"ע ועיקר השגחת הקב"ה על ישראל הוא להגין עליהם. או בשעת מלחמת ישראל עם איזה אומה. אזי אין ההשגחה בירושלים מקום עבודה אלא בד"א של הלכה שם הוא מעונתו וכדאי׳ במגילה דכ"ט מעון אתה היית לנו וגו׳ אלו ב"כ וב"מ. ומכ"מ עיקר השגחה בכל יום הוא במקום שנדרשים ביותר. וזהו סוכו. ובאותה שעה של סנחריב הי׳ עיקר השגחתו לפני ירושלים. ולא מצד שהיא נקראת ירושלים אלא מצד שהיה שם צרה גדולה לישראל מש"ה קרא את המקום שלם כמו שהי׳ לפני שקרא א"א ה׳ יראה. ואמר ומעונתו עיקר המעונה שלו ית׳ הוא בציון. לפי הפשט משום דבציון הי׳ ד"א של הלכה. והדרש היינו בכל מקום דשם שערים המצוינים בהלכה. דשמה עיקר זכות ישראל לענין מלחמתם אבל באותה שעה של הפלת סנהריב הית׳ השגחתו ית׳ בפרטות בשלם. שמה שבר רשפי קשת וגו׳ הרי דענין סוכה מוכיח על עסק מלחמה.


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.