אלשיך/ויקרא/כג

אלשיך ויקרא כג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

וידבר כו' דבר כו' מועדי ה' כו' . הנה אומרו אלה מועדי הוא מיותר. ואם הוא לומר שאשר תקראו ב"ד הם מועדי מלת אלה מיותרת. ועוד כי מועדיכם הל"ל ולא מועדי. ועוד אחרי אומר מועדי ה' אשר תקראו אותם הם המועדים הנקראים ומתקדשים על פי ב"ד למה מביא ששת ימים וכו' שהוא השבת שאינו ע"י ב"ד. ועוד נשית לב אל כפל אומרו אח"כ אלה מועדי ה' כו' אחר שכבר נאמר למעלה. אך לזה נשית לב ג"כ אל כפל אומרו דבר ואמרת. אך יאמר דבר אל בני ישראל ענין אחד ואמרת אליהם ענין שני. הא' הוא מועדי ה' שהם מאליהם בלי קריאת אותם הב"ד הם מועדים. שנית אשר תקראו אותם מקראי קדש שהוא ע"י קביעות חדשים ע"פ ב"ד. וזה יורה הטעם מפסיק שבמועדי ה'. ופי' ואמר אלה הם מועדי שאמרתי מועדי ה' מאליהם. הוא שבתות ה' שהוא ששת ימים כו' וביום השביעי שבת כו'. ועל השנית שאמרתי אשר תקראו אותם. הנני מפרש. ופירשו אמר אלה מועדי ה' מקרא קדש אשר תקראו כו' שאמרתי למעלה. שהם בחדש הראשון שהם כל המועדים שמזכיר על הסדר. עוד יתכן בשום לב אל הקר' השבת וכל הי"ט מקראי קדש. והוא ית' נותן טעם על שביתה ממלאכה על היותם מקראי קדש באומרו שבת שבתון מקרא קדש כל מלאכה לא תעשו. וכן הוא אומר ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו. וא"כ נשים לב. (א) אל היות השבת אסור גם במלאכת אוכל נפש מה שאין כן בי"ט. (ב) ראוי לשום לב אל ארז"ל (ר"ה דף כ"ד) אשר תקראו אותם אתם כתיב שהכל תלוי בב"ד שלמטה ביום שהם קובעים מסכימים למעלה כי היתכן יפלא מה' דבר ויתלה בבני אדם. (ג) למה כלל שבת בכלל המועדים באומר ששת ימים תעשה כו'. ואלו לא נאמר במקומו כמה פעמים החרשנו. אך כבר נאמרה שביתת שבת בפ' יתרו ובפ' כי תשא ובפרשת ויקהל מלבד האמור פ' בשלח ולמה נאמר גם פה: (ד) באומר אלה מועדי ה' כו' כי מלת במועדם מיותרת כי מי לא ידע כי במועדם קראו אותם. (ה) מהו פירוש אומרו מקראי קדש. אם הוא על שב"ד קוראים אותו קדש. היה די יאמר אשר תקראו אותם קדש מאי מקרא קדש. (ו) מה שהערנו למעלה שאומר אלה הם כו' מיותר. (ז) למה חוזר לומר אחר השבת אלה מועדי ה'. (ח) למה אינו מזכיר קרבן שבת כמו במועדים. (ט) למה אינו אומר וידבר ה' וכו' במועד הפסח כמו בשאר מועדים. (י) למה אינו מפרש האשה לה' בפסח כבשאר מועדים. (יא) למה מונה בכלל המועדים יום ארבעה עשר באומרו בחדש הראשון בארבעה עשר וכו' פסח לה'. והלא אינו ממקראי קדש אשר ייעד להזכיר. (יד) אומרו ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות וכו' כי אחר שכוונת הענין להזכיר הימים מקראי קדש הנקראים ואסורים במלאכה למה יכלול ענין אכילת מצות שבעה ימים כי אין מקום פה רק להזכיר שביתת המלאכה. כי צווי אכילת מצה כבר נאמר במקומו ומהראוי היה לבלתי הזכיר פה רק מקרא שכתוב אחריו ביום הראשון מקרא קדש כל מלאכת עבודה לא תעשו. (יג) אומרו והקרבתם אשה וכו'. אחר שלפי הנראה אין כונת הענין פה רק על ימי השביתה ממלאכה למה מביא האשה שהוא דבר נכלל בשבעת הימים ולא הניחו לפרשת פנחס. (יד)למה בפסח ועצרת אינו אומר שבתון כבשאר. וביום הכפורים אומר שבת שבתון. (טו) למה לא נאמר בעצם היום בפסח כמו בעצרת ובי"כ:

אמנם לבא אל הענין ניתן טוב טעם אל הימים אשר צונו יתברך לשבות בהם ממלאכה מה ימים ההם מימים זולתם. אך הנה ידוע כי העולם העליון המתייחס אליו יתברך לבדו הוא עולם המנוחה לא יצדק בו מלאכה. והנה כתבנו בפרשת ויקהל על פסוק וביום השביעי יהיה לכם קדש כל העושה בו מלאכה יומת. שהוא שאומר הוא יתברך ביום השביעי יהיה לכם קדש הוא נפש יתירה הנשפעת ובאה לכם מעולם המנוחה. וע"כ יחוייב שכל העושה בו בקדש הנז' מלאכה יומת כי עושה מהקודש חול וזהו חלול שבת. והנה בפ' בהעלותך על מאמרם ז"ל (במ"ר) למה נחה רוח על שבעים איש הזקנים מפני שהם כנגד שבעים שבתות וימים טובים שבכל שנה. כתבנו שהענין הוא כי שבעים ימים יש בשנה שהם כצנורות להריק שפע קדושה מעולם העליון כל אחד ואחד מהמקורות המיוחדים למעלה לכל אחד ואחד כל אחד ממקום בחינתו. וע"כ נמצאו ע' צנורות להריק שפע קדושה בעולם ויהיה להם כל א' הכנה להריק שפע נבואיי בכל א' משבעים איש הזקנים. כי גם שכל השבתות א' הן לא יבצר מפאת בחינה מיוחדת בכל אחד לפי בחינת תקופת ימי השנה עד תומה כנודע ליודעי חן:

ונבא אל הענין בשום לב אל צוותו יתברך אל ב"ד של מטה יקראו שם למועדים כאומרו תקראו אותם תקראו אתם כתיב משא"כ בשבת כי הקדש העליון שמשם נשפע שפע הקדושה למטה אין צריך בו התעוררות תחתון כי מסוים בו היום וגדול מאוד כאשר נרמז בכתוב בס"ד. אך שאר מועדי ה' ע"י מה שב"ד של שלומי אמוני ישראל קובעים וקוראים שם יום פלוני יום טוב מקנים קדושה ביום ההוא. ואז עי"כ אותו קדש עליון שבו שורש כל מועד ומועד הוא מתעורר וקור' גם הקדש ההוא את יום המועד ומשפיע בו משפע קדשו המיוחד לחג ההוא לו מלמעלה וע"כ יקרא מקרא קדש שבו נקרא מן הקדש העליון ומשתלשל שפע קדושה בו לישראל למטה ונעשה היום קדוש וזה יהיה מאמר הכתוב באומרו אשר תקראו אותם מקראי קודש שע"י מה שתקראו אתם שמות ימים טובים יוכנו להיות הם מקרא קדש קרואים מקדש עליון וממשיכים קדושה ממנו לישראל למטה לארץ. ואם נפרש אומרו מקראי מלשון קריאי מועד וכמו יאכלו הקרואים וכמו הקדיש קרואים יאמר שהימים אשר תקראו אתם שמות ימים טובים יוכנו על ידכם להיותם קרואים מהקדש העליון להסעידם מלחם שפע קדושתם לישראל על ידם. ולהיות שכל יום מכל חג וחג יש לו קדש מיוחד לפי בחינתו נקרא כל יום מהם מקרא קדש שהוא קרוא של הקדש העליון. וענין הכתוב שאומר הוא יתברך דבר אל בני ישראל דין ומשפט המועדים ואמרת אליהם טעם שביתתם כאשר יבא בסייעתא דשמיא. והיחל ואמר מועדי ה' לומר הלא תראו כי מסרתי קביעות המועדים לכם אל יפנה לבבכם אחר פקפוק חלילה בידיעה כי דעו לכם כי מועדי ה' המה כל אשר אזכיר לכם. כלומר ומטרם יקבעו הב"ד הם ידועים אצלי וקבועים לי. אלא שאשר תקראו אתם הוא להיותם הם מקראי קדש שעל ידי מה שתקראו אתם יהיו הם מקראי קדש כקרואים גם מהקדש המיוחד לכל אחד מהם. או לפי הפי' השני שעל ידי מה שתקראו אתם יוכנו להיות קרואים מהקדש העליון להשפיע על ידי כל אחד מהם השפע המיוחד לו. אך לא שתהיו אתם המחדשים ימי המועד כי גם אלה הם מועדי כבר מטרם תקראום כי לא יבצר ממני חלילה מה שאתם עתידים לקבוע אלא שעשיתי למען יוכנו על ידכם כמדובר. וז"א לפנים אלה מועדי ה' כלומר מאז. אלא שהם מקראי קדש ועל ידי אשר תקראו אותם במועדם אשר קדם לפני מתחלה. ונחזור אל הענין והוא כי אחרי אומרו אלה הם מועדי כאמור. אמר ששת ימים וכו'. הענין כי ראה ית' כי היה מקום יאמר נא ישראל אם גם כל מועדינו מועדיך המה כיום השבת מה זה שביום השבת אפי' צורך אוכל נפש לא הותר בו משא"כ בכל יתר מועדי ה'. שאם על הקרא מקרא קדש כלם שוין, ואם הוא על היות בו קרבן מחודש מבחול גם בכלם כן. ע"כ לתת טעם לזה בא ואמר מה שתראו כי ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי תראו שביתה כפולה שהוא ששבת שבתון מקרא קדש כל מלאכה סתם לא תעשו שהוא לכלול גם אשר יאכל לכל נפש משא"כ בכל ימים טובים. הלא היא על שני טעמים. (א) כי שבת היא לה'. כלומר אין שביתתי מסור לכם להיות אשר תקראו אתם כי אם שבת הוא כלומר מעצמה וזהו טעם על כל שהוא לה' שגם הוא יתברך בו שבת וינפש. שנית שהוא בכל מושבותיכם כי הקדש הנזכר הנקרא שבת לה' היא בכל מושבותיכם כי יש לכם שפע קדושתו בבתיכם היא נפש יתירה מעולם העליון. והוא אשר כתבנו על פסוק וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת לה' כל העושה בו מלאכה יומת. שעל כי ביום השביעי יהיה לכם קדש היא נפש יתירה שתהיה לכם מעולם המנוחה והקדושה שהקדש ההוא נקרא שבת לה' ע"כ כל העושה בו בקדש הנזכר מלאכה יומת שמעולם המנוחה הוא יומת כי בן מות הוא שמכניס חול בקודש. כן יאמר פה מקרא קדש שבת היא לה' והקדש ההוא הוא בכל מושבותיכם אשר שבת היא לה' והשבת שהיא לה' שהוא מנוחה השפע אשר לה' הוא שורה עמכם בכל מושבותיכם שהוא הנפש יתירה שבכם. ע"כ ראוי שכל מלאכה אפי' צורך אוכל נפש לא תעשו. שהקדש שבכם הוא עליון מאד מעולם של מנוחה שאין בו שום שייכות מלאכה שע"כ העושה בקדש ההוא מלאכה הוא פוגם. אך אמנם אלה מועדי ה' אשר הזכיר שהם כל יתר מועדים אינם כשבת שהיא מעצמה כטעם הראשון כי אם אשר תקראו אותם וגם אינה במושבותיכם כי אין לכם נפש יתירה שהוא שפע הקדש במושבותיכם כ"א במועדם למעלה המיוחד לכל אחד בעולם העליון שהוא מועדם שם מתרבה ומאיר אור הקדש המתייחס אליו. ואנו עושים זכר לדבר. אך אינו שיש לנו במושבותינו נפש יתירה כאשר בשבת. על כן אין השביתה שם כוללת גם לאשר יאכל לכל נפש. ואל יקשה לכם שמאחר שבמועדים יש קרבן חדש כמו בשבת יאסר גם במלאכה כמוהו. כי הלא אין הדבר תלוי בזה והראיה כי הלא בי"ד לחדש יש בו קרבן חדש עם שאינו מקרא קדש ומותר במלאכה. וזהו בחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש פסח לה' שהוא עיקר קרבן המועד אשר אין בו לא איסור מלאכה ולא אכילת מצה כי אינו מכלל החג. כי הלא ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות שבעת ימים. כלומר אך יום י"ד לא חג מקרי ולא אכילת מצה בו וכן איסור מלאכה. אך אין זה אלא כמו שאמרתי שקדושת שבת תחייב איסור מלאכה אפי' אוכל נפש. אך שאר ימים טובים מלאכת עבודה היא שלא תעשו אך לא אוכל נפש. ועוד ראיה שנית שאין השביתה תלוי בקרבן. והוא כי הנה ביום הראשון וכו' כל מלאכת עבודה לא תעשו. ואינו בשביל הקרבן כי הוא והקרבתם אשה לה' שבעת ימים וכן ביום השביעי ג"כ כל מלאכת עבודה לא תעשו עם שקרבנו שוה לכלן. אך הוי אומר כי אין זה אלא מהטעמים שאמרתי ששבת חמור מכולן. ומה שראשון ושביעי נאסרו במלאכת של עבודה שאינו אוכל נפש מה שאין כן בימים שבנתים הוא מהטעם האמור למעלה שיש להם שרש קדש למעלה. והוא מהטעם שארז"ל (בשמות רבה הראשון על היציאה ממצרים והשביעי על שהיה בו קריעת ים סוף. ובגלל הדבר הזה בשבת לא הזכיר קרבן לומר שאין הדבר תלוי בקרבן כי אפי' מה שהזכיר קרבן אשה בפסח הזה לא היה רק להכריח כמו שכתבנו. שעל כן לא פירש מה הוא הקרבן וסמך על חומש הפקודים. וע"כ לא נאמר וידבר ה' וכו' בפסח כמו שבכל א' משאר מועדים. והענין אומרו אלה מועדי ה' וכו' בחדש הראשון וכו' הוא ענין מקושר עם הקודם קשר אמיץ כמדובר ואינו ענין נפרד. והנה בשבת וי"ה שאסורים גם במלאכת אוכל נפש אומר שבת שבתון ולהיות שמלת שבתון הוראת מנוחה ורצון לפניו ית' יותר ממלת שבת ע"כ בפסח שעדיין לא היו רצויים לפניו ית' בעצם כי הנה עבר בים צרה ועדיין לא הטהרו. כי על כן אמרו בספר הזוהר (פרשה זו) שקרבנו שעורים מאכל בהמה וכן בחג שבועות ארז"ל (במדבר רבה פרשה זו) שלבם עדיין לא היה נכון. כאשר למדו ז"ל (ויקרא רבה פרשה ל') מפסוק ויפתוהו בפיהם וכו'. ע"כ לא היתה שמחה לפניו ית' שלימה עד ר"ה וכיפורים שהיו בזמן המ' שלשיים שהיו ברצון והם ימי תיקון וכל שכן סוכות שכבר נתכפרו ובאים בהוראת נצחון המינים שבלולב כמה שאמרו ז"ל (שם) ואמר שבתון ומה שבפסח ושאר מועדים לא נאמר בעצם. יהיה שכמו שכתבנו ביה"כ שהוא לרמוז כי עצומו של יום מתכפר כך יתכן כי עצומו של יום מסייע בעצרת כי ניתנה בו התורה ונתקדש היום והעולם:

ט

וידבר וכו' . דבר אל בני ישראל וכו'. ראוי לשים לב אל כפל אומרו דבר ואמרת. (ב) אומרו אשר אני נותן ולא אמר אשר אתן. (ג) רבוי אומרו את קצירה. (ד) אומרו לרצונכם כי מי לא ידע כי לרצונכם הוא מה שיניף הכהן את העומר. (ה) אומרו יניפנו הכהן כי הרי נאמר שיובא אל הכהן והניף את העומר. (ו) אומרו ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש וכו'. למה עושה עיקר מעומר שעורים ועושה טפל אליו קרבן הכבש ומנחתו ונסכו באומרו ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש וכו'. (ז) אומרו ולחם וקלי וכרמל וכו'. אם ניתן טעם מה אל איסור החדש עד היום ההוא. (ח) כי אחר כל צווי הספירה וקרבנות חג השבועות חוזר ומצוה על הפאה והלקט באומר ובקצרכם את קציר ארצכם וכו'. ואותו הפסוק בעצמו כבר נאמר בפרשת קדושים ולמה נאמר פה פעם שנית. אמנם למה שאין דבר מחולל ומרים לב בני האדם ומחטיאם כשפע רב טוב. כמאמר הכתוב (פ' האזינו) וישמן ישורון ויבעט. והן כל זה יפעל בלתי הביט אל האלהים אשר נתנו כי ע"כ ישכחוהו ויאמרו לאמר כי כחם ועוצם ידם עשה להם את החיל ההוא. כי כפיות טובתו יתברך קו לקו תיסרם ותסירם מן הדרך הטובה ומלכת אחרי ה' עד אבדם מהר. ע"כ אבינו שבשמים כאב את בן ירצה גואלנו אהבנו ומשחרנו מוסר השכל כי מעת החל חרמש בקמת השעורים שהיא ראשית כל תבואת הארץ. טרם רום לבבם בראות רב תבואות בבית ובשדה כי ימלאו הגרנות בר ואסמיו שבע. בא האלהים לפקוח עינים עורות וללמדם דעת כי לה' הארץ ומלואה פירות ופירי פירות כי כח האדם אין כי הכל הבל. וכן זאת יעשו לבלתי רום לבבם. כי טרם בא אל פיהם שום הנאה מתנובת השדה וטרם יטעמו מאומה מלחם וקלי. יביאו מראשית קציר כל עם בני ישראל עומר ראשית קצירם אל הכהן באומר אליו ית' הננו מכירים כי ממך הארץ וכל אשר בה ומידך נתנו לך מראשית כל טרם נאכל מכל. להורות כי ממך הכל ואין אנו עזי פנים להיות כפויי טובה. וזה מאמרו ית' כי תבאו אל הארץ אשר לא תצטרכו לקחתה בכח זרועכם רק כבאים אל הנחלה. אל יעלה על רוחכם להרהר ולומר לנו נתנה הארץ למורשה מאבותינו ולנו היא ולבנינו לעולם ואשר נאכל פריה וטובה יגיע כפינו כי נאכל כי נעבוד את האדמה בחריש ובקציר ובכל עבודה בשדה את כל עד בא תבואתה אל הפועל כי לא ישקוט איש ממלאכתו. א' הזורע וא' הנוטע וא' המבריך וא' המרכיב והזורה והבורר. ובזעת אפינו נאכל מלחם הארץ מאשר ירכיב אפרים יחרוש יהודה ישדד לו יעקב. ע"כ קודם יתברך ואמר הביטו וראו כי אחרי בואכם אל הארץ אינה ירושה כבר לכם שאין לה הפסק ולא כמאנה הניתנה ליורש שהיה לו כירושה שאין לה הפסק. כי אם אשר אני נותן לשון הווה כלומר תמיד אני נותן אותה ולא נגמר המתנה בהחלט פעם אחת כ"א שבכל עת אשר תסורו מאחרי אעבירנה לזולתכם. וגם לא יעלה על רוחכם כי קצירכם אתם קוצרים. כי אם וקצרתם את קצירה של הארץ כי ברכה היא ומברכתה תבורכו. והוא כי לא תקצרו לפי ערך אשר זרעתם בה כ"א תמצאו מאה שערים. וזה מברכת הארץ. וז"א קצירה נוסף על זה מה שאני צידה ברך אברך וזה רבוי האת באומר את קצירה לכן הכיר כי הכל ממנו. והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן בל תהיו כפויי טובה. ושמא תאמרו והן לו היה אלהינו ית' כמלך אשר לו דרך אנשים לאכול ולשתות החרשנו כי יובא אליו מראשית כרמו ושדהו ליהנות ממנו טרם אוכל אנכי ממנו אשר הורידני בו כאריס או כעבד לו לפתח ולשדד אדמתו. אבל מה אתן לפני הכהן ועבד אדני הוא זה כמוני. אך אבי שבשמים לא יקח ממני מאומה ולא יצטרך אלי חלילה. ואיך יבחן ותגלה ותראה כי לה' אני מחזיק הטובה ואליו יתברך אני מביאו. לזה אמר והניף את העומר כי יניפנו הכהן למעלה ולמטה ולארבע רוחות העולם לרמוז כי כללות העולם ולמעלה ולמטה שלו ית' ואליו יובא העומר הלז ולא לכהן. וגם שאין הוא ית' נוטלו ונשאר לכהן. הלא לא יבצר כי לו חפץ ה' ליטול אליו ית' רצונכם לתתו וזה אומרו לפני ה' לרצונכם כלו' כי לפני ה' הוא ניתן לפי רצונכם והוא ית' מחשבה טובה מצרפה למעשה שהוא ית' כמקבלה בתנופה ההיא ומאכילה לכהניו ושמא תאמר א"כ איפה זאת התנופה. ישראל היה להם לעשותה להורות כי לה' הם נותנים ולא יעשנה הכהן. או יהיה כבכורים שמשים הכהן ידיו תחת ידי הבעלים ומניף לז"א ממחרת השבת יניפנו הכהן. לומר שלהיות בזמן ההוא שהוא יום ראשון לחשבון העומר. ע"כ יאות יניפנו הכהן ולא הישראל. והוא כאשר נכתוב בס"ד כי אין ישראל מוכנים להתראות ולעבוד עבודה לפניו ית' עד תום ספירת העומר. אך לא מקודם ומה גם ביום הראשון לספירה. הנה רצה יתברך כי טרם נתהנה מכל תנובת השדה יהיה החל חרמש בקמה לשמו ית' קדש לה'. וזהו שאמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד הביאכם את קרבן אלהיכם וכו'. עוד שנית עשה יתברך כי כאשר היתה ההתחלה במצות וקדושה כן יהיה הסוף. וז"א בסוף הענין ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך לעני ולגר וכו'. ולמען תהיה תחלת הקציר צדקה וסופו צדקה. כי בצדקה יכוננו יצוה שתהיה כמתן בסתר שלא ילקוט ויתן לעני. כ"א יעזוב אותם ולא ידע מי אוספם. ולבא אל אשר הערנו מאומרו ממחרת השבת נשית לב אל שמץ רמז העומר הלז מן הבא בידנו ואל הקרבן הבא עמו ואל קצת ענין הכתובים הבאים ברמז הרומז בהם. והוא בהזכיר ענין מאמר ספר הזוהר (פ' אמור) כי הוא כמקרה האשה בנדת דותה כן קרה לעם בנ"י בצאתם ממצרים כי הוא כאשר באשה דוה שדם יהיה זובה ובהפסק דמה שבעת ימי ליבון יספרו לה ואחר תטהר והיתה לאיש. כן כאשר עבדים היו לפרעה במצרים נשקעו בטומאת ע"ג המטמאה כנדה וביום צאתם אשר משכו ידיהם מהע"ג ומלו את בשר ערלתם ותהי להם זאת כפיסק דם נדה. אך עדיין צריך לברר וללבן עד יהיו ראויים לקבל התורה אשר היא כיום חופה כנודע. ע"כ הוצרך תחת שבעה נקיים של האשה שבעה שבועות יספרו למו להפשיט מעליהם כל שיורי חלאת זוהמא עד תומה. ואז ביום החמשים יום ו' לסיון שאז פסקה זוהמתן לגמרי עד בלתי השאיר שריד. אז הוכשרו ישראל להיות לו ית' והוא להם לאלהים. ככלה המוכנת לחתן להכניסה לחופה. וע"כ עומר הפסח הוא של שעורים מאכל בהמה כי עדיין לא הטהרו ובהמה המה להם. אך בהטהרם בחג השבועות אדם הם ויביאו מנחה חדשה לה' שתי הלחם מן החטים ע"כ תורף מאמרם. ובדבר הזה נחה דעתי מקושי הנופל בזה באמת באמור מריה דאברהם למה זה קרא ית' את היום טוב שבת אשר בזה מצאו הטועים מקום לטעות כי על שבת בראשית נאמר וכן באומרו שבע שבתות והל"ל שבעה שבועות כבמשנה תורה. וכן באומרו השבת השביעית יאמר השבוע השביעי אך הוא לרמוז למבין כי שני שביתות שבתו ישראל אחד ביום הראשון של פסח שבתו ע"י דם פסח ומילה מטומאת ע"ג כאשה ביום פיסוק דם נדת דותה ממנה שנוחה ושובתה מדמה. כך עד יום הראשון כח טומאת הע"ג היה שורה עליהם וביום הראשון שבתו ויתפרקו ממנו. ועדיין היה נשאר חלאה מה שהולכים ומתטהרים ומתלבנים ממנה כשבעת ימי ליבון האשה. וע"כ אמרה תורה ממחרת השבת הוא יום ששבתו ממשך טומאתה יספרו שבעה שבתות שהולכים ושובתים מחלאת הניתרה בליבון עד ממחרת השבוע שהוא שבת מהחילם להתלבן ממנה לגמרי. ואחשבה שעל כן נתייחדו הימים ההם לדורות להציל את ישראל ולסעדם בתיקון נפשם ולבם לשמים עד בא יום חג השבועות אשר בו ניתנה התורה והוא יום רצון וצריך הכשר וטהרה לקדשו בימי הליבון האלה. וע"כ הנהיגו קדמונינו להגות בימי הליבון ההם ספר משלי ומס' אבות. להכין לבם להתנהג בחסידות כנודע. ולכן בהתחיל האדם לקצור קציר שדה בהתחלת קציר שעורים שהוא ראשון לכל הקציר לבל ירום לבו ברוב תבואות. צוה לנו להביא עומר שעורים שהוא עשירית האיפה ויהיה הרמז כי הן האדם לאיפה נמשל. כמאמרם ז"ל (בשמות רבה) כי כשאדם היה מוטל גולם הראה לו הקב"ה כל העתידים לבא ממנו זה תלוי בראשו וזה בזקנו וזה בידו וכו' וכן בכל אבר מאיבריו. ושזה היה מאמרו ית' לאיוב (ל"ח) באומר אליו איפה היית ביסדי ארץ. איפה שלך היכן היתה באיזה אבר מאדם הראשון היית. ע"כ תורף המאמר:

והנה יראה מדבריהם כי האדם איפה יקרא ואם כן עשירית האיפה על עישור אבריו תרמוז. והן ידענו כי הן רמ"ח איברים נמצאו עישורן כ"ה חסר מעט. ואם באנו לפרט באדם האיברים שכל מעשה הטוב והרע תלוים בהם אשר ע"כ צריך האדם לקדשם לשמים. הלא נמצאם במספר הזה המוח ושתי אזנים ושתי עינים לשון שפתים הלב ושני כליות יועצות ומרה הכועסת וטחול השוחק ושני רגלים ויו"ד אצבעות הידים שהם אנשי החיל עיקר כל מעשה אשר יעשה האדם. הני כ"ד כנגד ר"מ אברים שהם מעשר שלהם. וראש הגויה שחסר ממנה הערלה יהיה נשאר כנגד מעשר השמנה הנותרים. הנה האיברים האלה הם עשירית האיפה שהוא כל האדם שיעור העומר אשר אותם צריך האדם להביאם אליו ית' לקדשם לכהנו לו ית'. ואם לא ידע לתקן יביאם אל הכהן הוא המיוחד שבדור לכהן לשרת את ה' והוא יניף אותם לפני ה' ידריכנו לבלתי הניף כ"ה אברים אלו. רק בדברים שהם לפני ה' לשרתו ולעבדו ועל יתר האברים הבלתי פועלים הם בעצמם ככבש ההולך בתום יביא כבש א' לה' כי גם כל גופו יקדש. וגם שני חלקי חיותו הם נפש ורוח שכל אחד היא מאחד מעשר בחינות עליונות כנודע. המשילם לשני עשרונים סלת כי הסלת לפני הקמח וסובן ומורסן כנפש ורוח בערך הגוף עם היותם סמוכים כי יקדיש שני חלקי רוחניותו בלולים בשמן. הנשמה שלמעלה מכלן כשמן הטוב על הראש וגם יתן לה' מושב הנפש הוא הדם בל ירתח לאשר הוא נגד עבודת שמים. וזהו ונסכו יין רביעית ההין לעומת רביעית דם שהנפש יוצאה בו. ואז וספרתם לכם ממחרת השבת הוא יום ראשון של פסח ששבתו בו מטומאת מצרים. כי מאז יתנו לב לספור ימי הליבון לרמז אל מחרת העשרים שנה שעדיהם הוא שיבת מעשים שלו בב"ד של מעלה צריך יהיו ימיו ספורים חמשים יום לעומת חמשים שנה עד תשלום ימי שנותיו עד תשלום השבעים שנה. באופן ששבע שבתות שנותיו תמימות תהיינה מן החטא עד ממחרת השבת השביעית הוא מחרת השבעים שנה שהוא מחרת שביתה מהעולם הזה עד סוף הזמן ההוא תהיה ספירת הימים בל ימוט יום אחד מהם מעבוד בו את ה'. ואז והקרבתם מנתה חדשה לה' היא כל כללות תורה ומעשים טובים מנחה לה'. מאשר חידש בעוה"ז ממושבותיכם של עולם השפל תביאו לחם תנופה שתים לאכול העול' העליון שיהי' לחם תנופה הונף לה' במחשבה. היות כל שש קצוות העולם לה' מבלי יערב שום פניה מהם לצד אחר כ"א לה' לבדו בכל מעשיו. וזהו שתים הם רוח ונפש שתי עשרונים כמו שכתבנו. כי לשתי עשרונים מתייחסות שיהיו סולת מנוקים מקמח וסובין ומורסין. הם משל אל בחיניו' ומדות בלתי מובחרות ושלא תאמר הוא טוב היה שלא יבוא לעולם כי נוח לו לאדם שלא נברא. ולא ישתקע תוך החומר העכור הלז. אל תחוש כי הלא על ידי שחמץ תאפינה שתוך חמץ החומר תאפינה הרוח ונפש הרוחניות ויהיו כתוך תנור אש. הלא מזה ימשך יהיה בכורים לה' כי יהיה כחדשות לפני ה' מאשר חידשו וביכרו תורה ומצות לה' שנה שנה והנה : באומרו תספרו חמשים יום ואינם אלא מ"ט יראה מרז"ל (מנחות ס"ה וחגיגה י"ז) שאמרו חמשים יום נמשך אל אומר והקרבתם. ואפשר ליישב בשום לב כי מחרת השבת השביעית היא ליל חמשים כי אין השבת נגמר עד ליל שבועות. וא"כ מחרת השבת הוא יום שאחר כל המ"ט. באופן שמוכרחים אנו לומר עד ולא עד בכלל ולמה וטוב טוב היה דלשתוק מפסוק זה שהרי אמר וספרתם לכם וכו' שבע שבתות תמימות למה חזר ואמ' עד ממחרת השבת השביעי' תספרו חמשים יום. אך כיון אל יעלה על רוחך שמה שאמרתי שבע שבתות הוא תמימות שלא יחסרו מהמ"ט ימים. אך עדיין אפשר שיום האחרון מקצתו ככלו. ע"ד ויעש לאביו אבל שבעת ימים שהוא מקצת הז' ככלו באופן שיום המ"ט יהיה קדש. כי אינו כן רק שאומרו תמימות הוא מדויק שהוא כולל עד ליל שאחר המ"ט. וזהו עד ממחרת השבת השביעית תספרו ואיזהו יום מחרת השבת שעדין נספור הוא חמשים יום לומר שלא תגמר הספירה עד תום המ"ט יום לגמרי וכמו שארז"ל (מנחות דף ס"ה) שממשיכין חמשים יום אל אומרו והקרבתם וכו'. אין נראה להם דוחק אומרו חמשים יום שהוא כאומרו יום חמשים. כך לדרכנו. ונרויח יישוב שאר דוחקים. והנה ראיתי שואלין מה זה היה שבחג השבועות לא נאמר בתורה על שום מה. כאשר נאמר בשאר מועדים ובתפלות המועד סדרו בהן קדמונינו יום מתן תורתינו ולמה לא נזכר טעם זה בתורה:

ואחשבה בשום לב אל הזכיר פרטי הקרבנות בו מה שאין כן בשאר מועדים. וגם למה קרא למנחתו מנחה חדשה כי גם מנחת העומר היתה חדשה וקודמת לזו ולא קראה חדשה וגם אומר ממושבותיכם שיראה לבלי צורך כי גם שארז"ל (מנחות דף פ"ד) שאין באין מחוצה לארץ. למה לא אמר מארצכם. ורמז אל היות שני לחם ולא מספר אחר ושהיה סולת מנופה בשלש עשרה נפה ושהיה חמץ הפך שאר מנחות. וענין אומרו בכורים לה' והיות על הלחם שבעה כבשים ופר אחד ואילים שנים ועולת מלבד המוספין. ומה נשתנו אלו שעם הלחם מאשר במוספין האמורים פרשה פנחס ששם בקר שנים ואיל אחד. ועוד אומרו וקראתם בעצם כו'. מה ענין אומרו בעצם זולת הקודם. ועוד אומרו מקרא קדש. אם הכוונה היא וקראתם מקרא קדש א"כ אומרו יהיה לכם חסר מהכתוב מה יהיה. ואם שעיר הכתוב הוא מקרא קדש יהיה לכם. חסר מה יקראו בעצם היום הזה. וכן מה ענין אומרו פה ובקצרכם כו' זולת מה שלמעלה:

אמנם אין ספק שלא יבצר שהוא יום מתן תורה שגדול כבודו עד שביום ההוא קנה העולם קדושה והארה שאין כמוה בעולם עד גדר ארז"ל (שבת דף פ"ח) שאומרו ויהי ערב ויהי בקר יום הששי שהוא גמר הבריאה שאומרו יום הששי בה"א הידיעה. הוא לומר שכל העולם שנברא תלוי ביום הששי של מ"ת והיום ההוא הוא קיים לעד כמ"ש על פסוק ביום הזה באו מדבר סיני שאין מלת זה נאמרת אלא במה שמונח לפנינו וא"כ הל"ל היום ההוא. אך הוא שקנה הויה וקיום. (ע"ד הובא במ"י מלכים) ארז"ל על ויקרבו כו' כי ימים שנעשו בהם מצות הם חיים וקיימים. ומה גם יום מתן תורה שלא נהיה כמוהו כנודע שודאי שלא חלף עבר כ"א קנה עצם קדושה רוחניות קיימת. ואם כן כדאי הוא לקבוע עליו יום חג לה'. אך אמר אלהים אם אומר להם בחדש השלישי בששה לחדש שנתתי לכם התורה חג לה'. הלא יתחמץ לבב ישראל באומרם איך נשמח ונחוג את חג ה' אחר עד שעד המלך במסבו נהפך לאבל מחולנו ושמחה לתוגה נהפכה בכל הרעה אשר נהיית על תבנית שור אוכל עשב. אך אין ספק כי הוא ית' תשובתו בצדו כי יאמר מה לעשות עוד ולא עשיתי לכם הלא מאנשים עשיתי אתכם עד הייתם כאלהים. כי השמע עם קול אלהים ככם מדבר מתוך האש. כי הלא כטומאת הנדה היתה בכם כמשז"ל (שבת דף פ"ב) שאשירה מטמאה במשא כנדה. וע"י דם פסח ומילה העברתי עבירת טומאתכם ולמען הלבין אתכם כימי ליבון אשה דוה המתקדשת מטומאתה. עשיתי לכם שבעה שבתות לעומת שבעה נקיים עד הטהרתם מכל חלאת שמרי זוהמא. עד עליתם למעלה ממלאכי השרת שהנחתי אותם מהיות לי מרכבה. והשריתי שכינתי עליכם כמאמרנו על פסוק (פ' ברכה) ואתא מרבבות קדש ולא אמר ברבבות. והוא ענין אמרתי אלהים אתם הנה בזמן מועט העליתי אתכם מתוך טומאה רצוצה עד גדר עליון ממלאכי השרת. כמ"ש במקומו שבהיותם נגד ההר לפני האלהים היו בימים ההם מר"ח סיון מתלבנים ומזדככים עד בלי די. שהוא ענין מאמרינו על מאמר המגיד. אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו. כי הלא יראה דברים תפלים מבלי מלח. כי מה בצע קרבתנו לפני הר סיני אם לא לתת לנו את התורה. אך הוא כי קרבת אלהים לפנינו בהר סיני זיככתנו עד היום כאלהים להנבא פנים בפנים כלנו בהקיץ ולראו' מה שאין עין יכולה לראו' זה היה די לנו:

כלל הדברי' כי הפלגת הגדולה אשר עשה אלהים לנו ביום ההוא לא ישערנה שכל אדם כי בהגיע אל הגדר ההוא צאת תקלה בעון העגל הוא פליאה. א"כ ודאי כי לה' הגדולה על כל אשר עשה לזככנו לבלתי נחטא ולנו בושת הפנים שלא שוה לנו וחטאנו. ע"כ אמר הוא ית' איני עושה עיקר לפרש טעם החג הלז רק על מה שטהרתי אתכם ממדרגה אל מדרגה עד היותכם יותר ממלאכים ראוים ונאותים לקבל התורה ולהיות קדושים. כי ע"כ יום שנגמר זיכוככ' עד גדר עצום ורב תחוגו בו. וז"א כי תבואו כו' וקצרתם כו'. והוא ענין שהזכרנו מס' הזוהר (פ' אמור) כי במצרים היו עע"ג והיו טמאים כטומאת הנדה ואפי' בגדר בהמה שאינה מקבלת טומאה לא הייתם כנודע כי בעלי חיים אין מקבלים טומאה. עד עבור יום ראשון של פסח. ומיום שני שהם ימי ליבון הייתם כבהמה אוכל' שעורים. ע"כ מנחתכם עומר שעורים ועד היום ההוא אפי' לחם וקלי וכרמל לא תאכלו כי עד היום ההוא אפי' כבהמה לא הייתם. אך וספרתם לכם שבע שבתות ליבון להלבן ולעלות אל גדר אדם. כי אז נתחדשת' כבריה חדש'. וזכר לדבר והקרבת' מנחה חדשה לה'. לרמוז כי אז נתחדשת' להיות לה'. וממושבות שלכם תביאו לחם תנופה לרמוז שכ"כ נזדככת' שממושבותיכם בארץ הלזו הבאת' בזכותכם לחמה של תורה מן השמים שהוא לחם תנופה. שהתנופה כוללת שש רוחות העולם שהתורה כוללת הכל כי בה נבראו שתים תורה שבכתב ותורה שבע"פ כי שתיהן נאמרו אז כנודע. במקום ששני עשרונים שהם שני דברו' אנכי ולא יהיה לך שכל א' הוא עשרון של עשר' הדברות. במקום שסולת תהיינה חשובו' על השאר אדרבה מנופים בי"ב נפה הוא בי"ב שבטים שיהיה לכולן כסול' נקיה כי את שתיהן שמעו מפי הגבורה בפירוש. משא"כ השאר אדרבא חמץ תאפינה שבם הנחתם שאור שבעיסה וחמצתם אותם. והוא מאמרם ז"ל (שמות רבה פ' מ"ב) משל למלך ששידך אשה ונתן לה בידו שני תכשיטין ושלח לה ע"י שליח שמנה אחרים והיא אבדה השנים שנתן לה בידו ויכעוס ויאמר וכי לא היה לך לאבד אלא הב' שיש לך מידי. כך אמר הקב"ה לא עברת אלא הב' הראשונים אנכי ולא יהיה לך שנתתי לכם מפי. וזה יאמר הב' עשרונים שהיה לכם להיות סולת בי"ב שבטיכ' חשובות על השאר. הכנסתם בה ואפיתם אותם חמץ. אותם שהיו בכורים ראשונים לכל שהיו לה' שנתן להם ה' בידו שהוא כי אשר מצוה הוא יתברך לעשו'. אומר אותו באופן תהיה סדר ענין מצותו רומז ענין זה כמדובר. על כן למען תבינו ותשכילו איך נצלתם בעשותכם הרעה הגדולה ההוא הולך ורומז בצווי איך ריחם עליהם למען יכירו כי טוב ה' והוא עשה את שלו והם לא עשו הראוי להם. ועכ"ז ישוב ירחם כרוב רחמיו. והוא כי מלבד קרבן מוסף אשר לא נזכר פה כ"א בחומש הפקודים שהוא שבעה כבשים ופרים ואיל אחד. מזכיר עתה אותם שבאים על הלחם שהוא לחמה של תורה שהיא חדוש ענין היום על דבר יום מ"ת. אמר והקרבתם על הלחם שבעה כבשים תמימים בני שנה ופר בן בקר א' ואיל א' לרמוז מאמרם ז"ל (שמות רבה פ' מ"ד) שאמר משה להקב"ה רבון העולמים הלא על סדום אמרת לא אשחית בעבור העשרה והרי פה אני ואהרן וארבעה בניו ויהושע. א"ל הקב"ה אתם ז' היכן הם השלשה אמר לו זכור לאברהם ליצחק ולישראל הרי עשרה. זה ירמוז פה לרמוז מה שעל ידם הקרבתי אתכם לבלתי השחיתכם הוא ז' כבשים הם השבעה שפרט לו משה. ועוד הג' אבו' פר א' הוא אברהם כד"א ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר וגם נקרא אחד כד"א א' היה אברהם. ואילים שנים הוא אילו של יצחק וגם יעקב שנקרא שה הוא איל הרי ג' תשלום הי' יהי' עולה לה'. כי אלו הם שעלו לרצון לה' להשיב חמתו. ומנחתם ונסכיהם שהקריבו כלם עלו לרצון לפני ה' יתברך:

כלל הדברים שאומר הוא ית' אם מ"ת לא היה שמחתכם בו בסוף. לא ממני היתה כ"א מכם כי הרבה יותר מדאי עשיתי להכין אתכם לבלתי תחטאו וגם אח"כ לבלתי השחיתכם. ע"כ כדאי הוא כל אשר עשיתי לכם לקבוע חג ביום מ"ת ההוא. וגם עתה היות שאין פקידה שאין בה מעון ההוא לא געלתי אתכם. כדי שתאמרו כי עשותכם חג על מ"ת יהיה לכם למזכרת עון כי עד שהמלך במסבו נרדכם נתן ריחו. כי על כן הנני מכין לכם כפרה שנה שנה כי הנה ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת. ואחר הכפרה אני מראה ביום זה שלום ורצון טוב ביני וביניכם. כי שני כבשים בני שנה לזבח שלמים והניף הכהן אותם עם הלחם לרמוז כי לחמה של תורה אשר קלקלתם קבלתם ביום זה ונעשו עליכם כחו' ורוחו' ומקטרגים עליכם בששה רוחות העולם. לכן הלחם שהוא רמז לתורה ההוא יונף עם הכבשים לד' רוחותיו מעלה ומטה להשקיטם ולהיות שלמים אתכם כי יכירו כי שלום לכם עם ה' אלהיכם. כי גם שנאכל מהם זולת חזה ושוק והיה לכם לומר כי טוב טוב הי' שיהיו עולות ולא יאכל מהן לא כן הוא כי קדוש יהיו לה' לכהן כי כחלק הנאכל לאישים אני מחשיב מה שאוכל הכהן להורות כי גם שמתחת ידי אהרן הכהן יצא העגל ההוא לא דבק בו מאומה ושלום רב עמי כחלק הגבוה חלק הכהן מה שלא היה מורה זה אם היה עולות. ושמא תאמרו הנה כל הענין הזה תלוי בענין שתי הלחם ברמוז הרומז בו כמדובר. אך אחר הבית שאין קרבן שתי הלחם יתבטל חג זה מלהיות מקרא קדש ושלא יעשה בו מלאכה. ע"כ אני אומר וקראתם בעצם היום הזה. ולומר הלא ידעתם כי היום ההוא לא נתבטל וחמק עבר כי אם ישלו עצם והויה קיימת לעד כמדובר למעלה. ומה גם בכל תיקון אשר אמרתי לכן וקראתם בשביל עצם היום הזה מקרא קדש כי גם שאותו העצם לא עמד לכם אז. הנה יהיה לכם לעתיד כי קיים הוא ומוכן לכם וזהו אומרו יהי' לכם שהוא העצם הנזכר כ"א כעת הוא בודד בעצמו יבא זמן שיהיה לכם:

או יאמר תמיד יהיה לכם ביומו להשפיע לכם שפע קדושה לכן גם שלא יהיה קרבנו תשאר חוקת עולם בכל מושבותיכם אפילו בזמן שיש לכם מושב ולא לי לדורותיכם. ושמא תאמרו הנה בזמן הבית כי אם היום היה לנו כמעט מזכר' אשמותינו היה השעיר מכפר והשני כבשים שלמים יעשו שלום לנו. אך אחר הבית מי יתקן. לז"א הנה אלמדכם להשקיט האף המשחית מלקטרג תתנו צדקה מתן בסתר שיכפה אף. כי אין מתן בסתר גדולה מפאה ולקט שהבעלי' הולכים לבתיהם ולא ידעו מי אוספם. על כן צוה לנו הוא יתברך בל ילקטו בעלים ויתנום לענים בידיהם כי אז אינו מתן בסתר וענים בושים. וז"א ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור ולקט וכו'. שהוא לתת בידך כי אם תעזוב אותם והם ילכו וילקטוהו כלוקט בשלו. כי אני ה' אלהיכם שלך ושלהם ולמה נתתי לך שדה תבואו' ולא לו. כי אם שחלקו נתתי בקצה שדה והניחהו לו שילקוט ולא יבוש. וזהו החילו בלשון רבים ובקצרכם ויצא בלשון יחיד לא תכלה לומר הנה יש עשירים בעל שדות ויש עניים שאין להם וכאשר ניתנה הארץ לכולם ניתנה. נמצא שובקצרכם אינו לך בעל השדה לבדה כי אם קציר ארצכם של כל ישראל כי חלק העניים נתתי בשלך. ע"כ אתה בעל השדה לא תכלה וכו'. כי אם תעזוב אותם והם ילכו וילקטו כי אני ה' אלהיכם כמוך כהם ואיך יעלה בדעתך שהנחתים ריקם כ"א שחלקם שם:

כג

וידבר ה' וכו' . דבר אל בני ישראל וכו'. ראוי לשום לב אל אומרו לאמר זה פעמים. אך יאמר וידבר ה' אל משה לאמר ענין היום שהוא היותו יום זכרון תרועה והכנעה ושבירת לב בתשובה שלמה. אך למה שהוא אלהינו הוא שופטינו והוא אבינו אב הרחמן וכל חפצו יתב' לרחמנו ע"כ לבל נתעצב אל לבנו בפתח דבריו להזכיר לנו התרועה וההכנעה. ע"כ רצה יתב' שיתחיל משה לדבר לנו הבטחתו יתברך. כי התרועה שמחה וששון יהיה לנו כי כך הוא אופייא של אלהינו. על כן מצוונו לאכול ולשתות ולשמוח בו ונבטח בו יתב' אם כבנים אם כעבדים יחננו ויוצא לאור משפטינו. וע"כ אחר אומרו וידבר ה' אל משה לאמר ענין היום אמר למשה דבר אל בני ישראל ענין אחר כדי לאמר המכוון אשר צויתיך לאמר. ומה הוא הענין אשר תקדים הלא הוא באחד לחדש השביעי הזה יהיה לכם שבתון שהיא שביתה ושמחה. ואחר אומרו מה שיקדים אל העיקר אמר ענין היום שרצה בו כאומרו וידבר ה' אל משה לאמר שהוא זכרון תרועה מקרא קדש שיהיה בלבם זכרון תרועת משפטי יתב' למעלה. כי היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם ועל ידי התרועה יהיה לכם מקרא קדש. או שעור הכתוב ע"ד זה. בשום לב אל לשון אומרו יהיה לכם ולא אמר באחד לחדש השביעי יום שבתון הוא. אך למדנו יתברך. כי דרכו הפך דרך מלכי הארץ. כי הנה זה דרכם כי בהשמע לאחד מהמלכים כי אנשי עיר אחת מערי ממשלתו אשר לא טוב בעיניו עשו וקבע יום מועד להעמידם במשפט ומי אשר חטא לו ימחנו מספרו מן העולם. הלא דרך המלך הוא שחפץ יחפוץ יותר במשמאילים מבמיימינים. למען הראות רעם גבורותיו וכח משפטיו כדי להשמיע בלבבו את עוברי רצונו למען תפול חתיתו על כל מלכותו ורגזו וחלו מלפניו. אך לא כדרך מלכי ארץ דרכיו יתב' חלילה כי חפץ חסד הוא וברגע באפו חיים ברצונו וכל חפצו במזכים ולא במחייבים. וכמאמרנו על פסוק ויהי היום ויבאו בני האלהים וכו'. כי ארז"ל (בזוהר פ' פנחס) כי יום ר"ה היה שהוא יום הדין. ובזה אחשוב כי שם הורה לנו הכתוב דרכו יתב'. כי על המיימינים אמר ויבאו בני אלהים להתיצב על ה' כי הם עיקר הביאה והתייצבו'. אך השטן הבא ללמד קטיגוריא לא בא כ"א כדבר נוסף ובא בתוך הבאים. וזהו ויבא גם השטן בתוכם שהוא אגב המזכים כי חפץ חסד הוא ית'. וזה יאמר פה וידבר ה' אל משה לאמר שהוא לאמר ענין היום כי יום תרועה הוא. אך דבר אל בני ישראל אשר אהבתי. כדי לאמר הענין סגנון זה. והוא בשום לב אל ייתור מלת הזה. אך הוא לומר הלא יום אחד לחדש השביעי הזה שהוא יום הרת עולם אל תפחדו ואל תראו. כי הלא לשבח ולשמחה יהיה לכם זכרון התרועה וההכנעה. וזהו יהיה לכם שבתון זכרון תרועה כי הזכרון של ההכנעה שהיא התשובה יהפך לשמחה. כי זכרון התרועה יהיה לכם מקרא קדש כאלו את קדש עליון אתם קוראים וממשיכים אליכם לכן כל מלאכת עבודה לא תעשו. כלומר אך מה שאינו מלאכת עבודה כ"א אשר יאכל לכל נפש תעשו. והוא מאמר עזרא הסופר (נחמיה סי' ח') אכלו משמנים ושתו ממתקים באופן כי שלום לכם עם אלהיכם ית' כי אתם תאכלו ותשמחו וגם מזבח ה' והקרבתם אשה לה'. וכל זה הוא בר"ה. אך בעשור לחדש השביעי הזה אין בו לא אכילה ולא שתיה כי אז יום הכפורים הוא כי תשובה תולה ויה"כ מכפר. וזהו אך בעשור לחדש השביעי הזה יוה"כ הוא עם היות שמקרא קדש יהיה לכם. עם כל זה אינו כר"ה שאתם אוכלים והמזבח אוכלת כ"א שאתם תרעבו והמזבח תאכל. וזהו ועניתם את נפשותיכם והקרבתם אשה לה'. או יהיה אומרו לאמר זה פעמים והתכת הכתובים בדרך אחרת. והוא ענין היוצא ממוצא דבר מאמרם ז"ל (במסכ' ר"ה דף ט"ז) וז"ל אמר ר' כרוספדאי א"ר יוחנן ג' ספרים נפתחים בר"ה א' של צדיקים גמורים וא' של רשעים גמורים וא' של בינונים. של רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה. של צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. בינונים תלוים ועומדים מר"ה עד יום הכפורים. זכו נכתבים לחיים. לא זכו נכתבין למיתה. א"ר אבין מאי קרא ימחו וכו' ימחו מספר זה ספרן של רשעים. חיים זה ספרן של צדיקים ועם צדיקים אל יכתבו זה ספרן של בינונים. ורב נחמן בר יצחק אמר מהכא ואם אין מחני וכו'. מחני נא זה ספרן של רשעים. מספרך זה ספרן של צדיקים גמורים אשר כתבת זה ספרן של בינונים ע"כ. ונראה להעיר בו קצת הערות כי הלא כמה צדיקים ימותו והרשעים יאריכו ימים כצל:

ועוד באומרו זכו וכו' כי הלא מדתו יתב' להטות כלפי חסד אל הבינונים כדברי ב"ה ליום הדין לעתיד ולמה לא יעשה כן עתה ויכתבו מיד לחיים. ועוד כי אומרו לא זכו הוא שנשארו בינונים ואין משמעותו שהוסיפו לחטא ולמה ביום הכפורים יכתבו למיתה. ועוד שאם כן נמצאת חלוקות הנשארים היו לחיים בלתי נזכר. וגם שקשה דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא כי מאומרו לא זכו נכתבים למיתה דהיינו שהוסיפו לחטא משמע שאם נשארו שקולים נכתבים לחיים ומאומרו זכו דהיינו שהוסיפו זכות נכתבים לחיים. משמע שאם עדיין שקולים הם למיתה. ואם נאמר שנשארו תלוים לעולם עד יכריעו בהמשך הזמן א"כ אחר שיש להם גזרה מתחלפ' היה ראוי יזכירנה. אך אין ספק שאומרו לא זכו הוא שנשארו שקולים ונכתבים למיתה וכ"ש אם חטאו והוסיפו. וקשה למה ימותו על דבר הכף של עונות ולא יחיו על דבר הכף של זכיות שכנגדה או ישארו תלוים עד יכריעו. כמ"ש בגמרא (קדושין דף מ') שהאדם והעולם נידון אחר רובו ולעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב. עשה מצוה אח' וכו' שהכריע את כל העולם לכף זכות. עשה עבירה אחת או לו וכו'. הרי בפירוש אומרו שהוא שקול עד יכריע במצוה אחת או הפכה. וא"כ למה ימות מה עשה הבינוני הלז אשר לא יחטא להכריע כף העבירות וישוהו לרשע הגמור. ועוד שבין לפיר' הראשון (בהלכות תשובה) שמפרש זכו ולא זכו שהוא עשו תשובה או לא עשו. או למה שאפשר לפרש שהוא זכו שהוסיפו לעשות איזה מצוה. ראוי לשום לב אל אומרו לשון זה ולא פי' לומר שבו או לא שבו עשו מצוה או לא עשו. ועוד באומרו ימחו מספר וכו'. היתכן יבקש דוד המלך עליו השלום ימחה ה' את הרשעים שונאיו מספר רשעים והלא טוב לו לבקש לכותבם בו. ועוד מי הכריחו לחלק הכתוב לג' חלקים. וגם איך יתכן יהיו הרשעים אשר עליהם ידבר כתובים בספר צדיקים שיבקש שימחם. ולא עוד אלא שיבקש שלא יכתבו בספר הצדיקים הלא רשעים הם ואיך עלה על לבו יכתבו עם צדיקים וגם מה ראה רנב"י שבחר בראיות פסוק ואם אין וכו'. ועוד היתכן יהיה משה איש אלהים ומי לנו גדול ממנו חס ושלום בספר רשעים שיאמר מחני נא זה ספר של רשעים. וגם שכל הכתוב יראה שמדבר בספר אחד והוא מחלק לשלשה. עוד ראוי להעיר כי הלא ר' יוחנן לא הצריך לפתוח בראש השנה רק ג' ספרים. והנה בגמרא (שם טז) אמרו ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו. והנה יראה כי ספרים רבים המה של חיים וכן רבים של מתים. והלא כמו זר יחשב לומר שחולק עליו. ומה גם אין סברא להיו' יותר משלשה כמנין חלוקי' הנמצאות בבני אדם. והנה על ההערה הראשונה אמרו בתוספות שעל חיי העולם הבא ידבר. והרמב"ם כתב לתרץ הקושי כי אין השיקול לפי שפיטתנו כי אם לפי שפיטת אל דעות ה'. והראב"ד כתב שהוא צדיקים ורשעים בדינם ובינונים בדינם. ואחשבה כי דרך זה הוא הנכון במאמר והוא אחד מהדברים אשר רצו ר' אבין ור' נחמן בראיות הכתובים שהביאו. כי האחד מביא מפסוק המדבר ברשעים ומזכיר בהם שלשה ספרים. והא' מביא מגדול שבצדיקים ומזכיר גם שלשתם בו מורה באצבע כי על רשעים וצדיקים בדינם ידברו כמו והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע כמו שאכתוב בס"ד. וכן על הקושי השני ממאמר ב"ה כי לעתיד לבא אל הבינונים הקדוש ברוך הוא מטה כלפי חסד למה לא יעשה כן בראש השנה. גם זו תשובת' בצדה כי אז לעתיד אין זמן להאריך להם אם יתקנו עצמן באשר הוא סוף הזמן. מה שאין כן בראש השנה שיש עשרת ימי תשובה להאריך להם אולי בהם יתקנו את אשר עותו. אמנם לבא אל כל ענין המאמר נשית לב אל קושיא אחת וגדולה היא הלא היא כי מה בצע בשלשה ספרים והלא היה מספיק בשנים כי באחד יהיו הצדיקים גמורים נכתבים לאלתר לחיים ובשני הרשעים גמורים יכתבו לאלתר למיתה והבינונים התלוים עד יום הכפורים אם זכו יכתבו בספר שנכתבו בו הצדיקים ואם לא זכו יכתבו בספר שנכתבו בו הרשעים. עוד שנית נשית לב בלשון המאמר אל שנותו את טעמו כי בצדיקים הגמורים הוא אומר נכתבין ונחתמין ובבינונים אינו מזכיר חתימה כ"א זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה. ונבא אל הענין והוא כי הנה הן אמת כי אומרו זכו או לא זכו עניינם על דרך הרמב"ם ז"ל שהוא עשו תשובה או לא עשו. אך מה שלא אמר כך בפירוש לומר שבו או לא שבו. אחשבה כי בא להורות כי אין צריך כי אם זכות מה. גם כי קל יהיה. כענין שוב אחד מחטאתיו אשר חטא גם כי קל יהיה הלא יספיק להטות כף המאזנים מה שאין משמעות הלשון כן אם היה אומר שבו שהיה נראה כי שבו לגמרי מכל חטאתם ויהיו צדיקים גמורים. ואומרו לא זכו. הוא ששום זכות לא עשו כי אם נשארו שקולים. ועם כל זה אבל אשמים הם בצד מה. והוא במה שכתבנו על פסוק כי ביום הזה יכפר וכו' לפני ה' תטהרו. שאומר הוא יתברך כי ביום הזה יכפר עליכם וכו'. אך בזאת כי לפני ה' תטהרו בתשובה כי אין יום הכפורים מכפר בלי תשובה. כמו שכתב הרמב"ם ז"ל שאפילו שעצומו של יום מכפר הוא ע"י תשובה והוא מאמרם ז"ל (יומא דף פ"ו) ארבעה חלוקי כפרה הם ותשובה עם כל אחד מהם. וע"כ כדאי הוא אזהרתו יתברך באומרו לפני ה' תטהרו להטות את הבלתי מוטהר. כלל בעשרת ימי תשובה אל כף חובה וליאמר עליו לא זכה נכתב למיתה כיון שלא שב אפילו באחד מאשמותיו לבל ישאר שקול. אך אמנם לא יספיק זה שהוא בשב ואל תעשה להיות לו משפט הרשע הגמור שרובי עונות הנכתב ונחתם כי בשב ואל תעשה חטא רק שנכתב ואינו נחתם. כי הפרש גדול יש בין כתיבה לבדה להיות עמה גם כן חתימה כמו שנראה בפי' בגמרא במס' ר"ה דף י"ח על מה שאמרו גזרת צבור אינה נחתמת וכו'. והוא כי בהיות חתימה קשה להשיב מה שאין כן בכתיבה לבד שאם יוסיף לשוב להיטב יתוקן יותר בקלות. על כן נעשה ספר בפני עצמו מגזרת הבינונים ואינו נכתב הזוכה עם הצדיקים הגמורים אשר בהם חתימה. ולא אשר לא זכו עם הרשעים הגמורים כי אם ספר אחר לבד. והוא כי ענין אומרו זכו או לא זכו הוא דבר קל בלתי מספיק להכריע לגמרי להיות הזוכה נכתב ונחתם עם הצדיקים הגמורים והבלתי זוכה נחתם עם הרשעים הגמורים. כי הבלתי זוכה הוא גם אם נשאר שקול בהמנעו מלשוב כאשר כתבנו. והזוכה הוא בזכות מה בהוסיפו מצוה א' לבד או שב מאיזה דבר מרשעו וגם שהתעצל מלשוב אחר ר"ה על כן נכתב ולא נחתם לבד ועודנו מעותד שאם ירבה לפשוע יקלקל הכתיבה. ובא ר' אבין ואמר מאי קרא להביא ראיה אל כל האמור. בין על מנין הספרים. שצריך להכריח מי אמר לו שהזוכה מהבינונים לא יכתב עם הצדיקים הגמורים והבלתי זוכה עם הרשעים. ואין זה כי אם שני ספרים לבד. כי אם שיש לבינונים ספר בפני עצמו ושאין הקב"ה מטה כלפי חסד לבינונים ונשאר ספרם ליכתוב אחר ימים של כתיבת ספר צדיקים ורשעים והביא מפסוק ימחו וכו'. והוא שהוקשה לו בכתוב אומרו ועם צדיקים כו' היתכן שאחר שימחו מספר חיים יכתבו עם צדיקים שיצטרך לומר ועם צדיקים אל יכתבו. ועוד בשינוי הלשון מחיים לצדיקים. ועוד אומרו יכתבו לשון עתיד כי מאומרו ימחו מספר חיים מורה שכבר היו כתובים בספר צדיקים. על כן ראה כי אין ספק אלא שהיה אומר דוד המלך עליו השלום הנה אויבי לא יבצר או נכתבו ונחתמו בראש השנה בספר רשעים כי היו רשעים בדינם. או נכתבו ונחתמו בספר צדיקים כי היו צדיקים בדינם. או הם בינונים ותלויים עד יוה"כ ליכתב בספר צדיקים. והנה ודאי כי הנכתבים בספר רשעים גמורים למות אין נכתבין למות לאלתר רק נחתמין לאלתר למות בימי שנה ההוא. ואמר דוד המלך ע"ה אם הם נכתבין בספר רשעים למות בשנה ההיא ימחו. כלומר ימחו עתה ולא יאריכו עד יעברו עוד. ואם הם צדיקים בדינם והם נחתמים בר"ה בספר חיים ג"כ ימחו. שאומרו ימחו חוזר אל השני ספרים וע"כ לא אמר מספר חיים ומספר מתים. שאם היה אומר כן היה נראה שימחו מהמות ולא כן הוא רק שימחו מהאריכות זמן על כן נאמר מספר סתם. ואם הם תלויים ועומדים כי הדבר שקול והם בינונים בדינם אל יכתבו בספר צדיקים בהגיע יום הכפורים. ועל כן נאמר לשון עתיד ולמעלה נאמר לשון חיים שהוא חיים בהחלט בכתיבה וחתימה ואח"כ אמר ועם צדיקים שכבר זכו והכריעו ליקרא צדיקים וליכתב גם כי לא יוחלטו לחיים בחתימה כמדובר. ואם היו הבינונים כשזוכים נחתמים בספר הצדיקים גמורים לא היה אומר ועם צדיקים אל יכתבו שמורה שהוא ספר בפני עצמו. וגם באומרו לשון עתיד מורה שלא נעשה פתגם מעשה דינם בראש השנה עד אחר ימים. וגם בשנותו מחיים לצדיקים מורה שלא ישתוו ויהיה כאשר כתבנו מהפרש כתיבה וחתימה לכתיבה לבדה. והנה כתבנו שעיקר מה שצריך ראיה הוא לספר בינוניים שהיה הדעת נוטה שהיו שנים לבד. א' לרשעים וא' לצדיקים שהם חלוקים מחוייבות וא"כ אחר שהיות' מסופק שהוא ספרן של בינוניים נמצא מפורש בכתוב כ"ש אשר הדעת מחייבן שהוא ספרן של רשעים. ומה גם שלמה לא יעמד בטבע חלוקה ג"כ אם היו בספר רשעים כ"א בספר צדיקים ובינוניים. ע"כ גזר ואמר כי באומרו מספר הוא ספרן של רשעים ואינו נמשך עם מלת חיים ועתה נמצאו שלשת הספרים נזכרים בכתוב. ור"נ בר יצחק ראה בראי' זו דוחק כי גם שספרן של בינונים שהוא היותם צריך ראיה נמצא בכתוב. ספרן של רשעים אינו נמצא בעצם אם לא שנחתוך בסכין חריף ונפסוק בין מלת מספר למלת חיים. ועוד שנצטרך לומר ליישב מלת יכתבו שהיתה בקשתו בין ר"ה ליה"כ ואומר שאל יכתבו ביום הכפורים. וע"כ הביא מפסוק מחני נא וכו' והוא שהוקשה לו בכתוב אומרו נא שאם הוא לשון בקשה הל"ל נא מחני כמו (במדבר י״ב:י״ג) אל נא רפא נא לה שהראשון הוא לשון בקשה. וגם אומרו אשר כתבת יראה מיותר אך הוא שיאמר מרע"ה לא יבצר או אני לא נצדקתי בדיני ונחתמתי להאסף בשנה זו אחר ימים או נחתמתי בספר צדיקים בר"ה או הייתי תלוי ועומד עד יוה"כ ונכתבתי ביוה"כ אם נכתבתי בספר רשעים כדינ' ויש לי עוד ימים בשנה זו לא יהיה לי כן רק מחני נא כלו' עתה בלי מיתון. ואם נחתמתי בספר צדיקים בדינם לחיים ג"כ מחני מספרך ואם הייתי בינוני בדיני וכתבתני לחיים בספר האחר אשר כתבת ביה"כ ג"כ מחני. עוד כיונו על פי דרכם באומרם מאי קרא להורות ענין אומר ר' יוחנן צדיקים גמורים ורשעים גמורים שלא אמר רק בדינם וע"כ הביא הא' מפסוק שנזכר שלשה ספרים ברשעי' שנואי נפש דור. והשני הביא ג' ספרים בגדול שבכל מין האנושי ע"ה כי זה יורה שאין הענין רק על מה שעולה דינם. ועל דבר הקושיא האחרון שהזכרנו שנראה מן הגמרא כי לא שלשה ספרים בלבד נפתחים בר"ה באומרו ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני על זאת אחשבה למשפט כי דבר גדול דברו ז"ל במאמר ההוא תלוי הסוד הגלגול כדעת חכמי האמת והוא ע"ד הכתוב אצלנו על אחד מהדברים שארז"ל (במס' ברכות דף ז') שהשיב לו הקב"ה צדיק ורע לו צדיק בן רשע. צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק. רשע וטוב לו רשע בן צדיק. רשע ורע לו רשע בן רשע. והנה על תשובתו זאת יש קושיא מן החוש כי כמה צדיקים בני צדיקים רע להם. וכמה צדיקים בני רשעים טוב להם. וכן הרשע בן צדיק יש רע לו ורשע בן רשע טוב לו. אך הוא צדיק בן צדיק שקורא אב אל הגלגול הראשון שקדם לו שזה חלק מנפשו כבן לו. ואז ע"י שמתחלה היה צדיק וגם עתה הוא צדיק אין לו עונות למרק ביסורין. אך כשהוא בן רשע שהוא כי היתה נפשו מטומאה בגלגול הראשון אז רע לו למרק אשר חטא בגלגול ההוא. וכן רשע בן צדיק שהוא כי היתה גלגולו הראשון צדיק אוכל מהראשון. משא"כ כשגם בתחלה היה רשע שעתה מתמרק ביסורין. והוא מה שבו פייס אליהוא את איוב מתלונת צדיק ורע לו באמור אליו (איוב ל״ג:כ״ט) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. כי עתה היה ממרק עונות גלגולי הראשון. הנה ממוצא דבר הלזה כי בבואו יתב' לדון את איש מאשי ישראל כצדיק כרשע צריך להביא את כל מעשה כל גלגוליו אשר נתגלגל מראשיתו ולבקר כל פנקסיהם וספריהם לצרף הכל כאחת להביא את האיש הזה במשפט צודק עם כל מה שעבר עד כה. וע"כ ביום ר"ה אשר בו יעמיד במשפט כל יצורי עולם הלא צריך לפתוח כל ספרי גלגוליהם עד ראש כל הדורות למלא בם את יד כל החסד מן הקודמים על ידי האיש הזה אם לטוב אם להפכו. הנה בזה יתורץ כי הטיבו אשר דברו באומרם ספרי חיים וספרי מתים לפניו כי גם ספרי כל המתים צריך לפתוח עם שלשת ספרי החיים הללו הנאמרים הנה. ובדבר הזה אחשוב ירדנו לסוף דעת מסדרי תפלותינו בימים הנוראים באמור אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם להזכר מעשים רבים. שהן הם הדברים הנאמרים באמת כי זוכר מעשה עולם הם החיים ולזה פוקד כל יצורי קדם הם גלגוליהם. וזה כדי להזכר מעשים רבים שהוא לצרף מעשי' רבים שקדמו עם של אלו והוא האמור. ובזה נמצא טוב טעם ודעת אל סדר הוידוי אשר סידרו לנו קדמונינו לומר אבל חטאנו אנחנו ואבותינו הלא כמו זר נחשב כי אנחנו פשענו ומרינו ואנחנו עונות אבותינו נזכיר. הבנים יאכלו בוסר ושיני אבות תקהינ' כי למה נגלגל עצמותיהם בקבריהם ואם אבות הם איה כבודם כי נהיה להם למזכיר עון להתפש על ידינו. כך באמרינו זה נשכיל על דבר נמצא טוב טעם אל מסדרי תפילותינו כי זאת היתה עם לבבם. כי לא בלבד נתודה על חטאנו בגלגול הזה כ"א גם בגלגולי הראשונים כי עדיין אנו חייבים בעונות ראשונים וזהו אנחנו ואבותינו כי הלא אבותינו אשר קדמונו הן הם גלגוליהם הראשונים כי במי ומי היו גלגולינו אם לא באבותינו שבכל דורות שלפנינו. ובכן כל איש ואיש המתודה על גלגוליו יכוין ויכונן מחשבותיו ויצדקו אמרותיו. ונחזור אל הענין והוא כי הנה היוצא לנו מכללות המאמר הלז הלא הוא כי ביום הרת עולם יום יעמיד במשפט כל יצורי עולם. ג' ספרים נפתחים לפניו ית' של צדיקים ושל רשעים ושל בינונים כי זה כל האדם והצדיקים גמורין נחתמין לאלתר לחיים והבינונים תלוים עד יוה"כ ואין נחתמיו למיתה רק הרשעים גמורים. נמצא כי לו חכמו הרשעים גמורים יעשו תשובה בספר מיתה לא יכתבו. נמצא כי לא יכתב למיתה שום אדם ביום ההוא. וע"כ כל איש ישראל מקיימי מצוה ואהבת לרעך כמוך הלא יאות לו כי לא בלבד יקבל מוסר לשוב עד ה' כ"א גם ילמד דעת את הזולת ישובו עד ה' אלהיהם כמוהו. וזה יהי' ענין הכתוב והוא כי אחרי אומרו איך דבר ה' אל משה לאמר אמר אלהים אל משה אל תאמר די לי כי אקהיל כל עדת ישראל לאמר אליהם הדבר וכל איש ואיש יקשוט את עצמו כ"א דבר אל בני ישראל לאמר גם הם לזולתם מישראל הנה בחדש השביעי באחד לחדש שהוא יום הדין. עשו באופן יהיה לכם שבתון ושמחה ויבולע המות שאפי' לא יכתב איש בו למיתה שיעצב כל א' ברעיון לבו לו' מי יודע מה היה משפטי בעולם העליון אם טוב ואם רע ובמה יהי' שבתון ושמחה הלא בזכרון תרועה והכנעה על כל אשר חטא על הנפש ולא בלבד בסיגופים ווידויים כי בהרהור תשובה שהוא זכרון תרועה יהיה מקרא קדש ולא תצומו בו לרחמכם. כ"א אכלו ושתו ושמחו כי שלום ביניכם לבין אלהיכם ותאכלו ותשבעו וגם מזבח ה' מאכלו בריא' בכל קרבן מוקטר מוגש בו וטוב לכם כי תצילו נפשכם ממות ואוכלים ושותים וחוגגים. וזהו כל מלאכת עבודה לא תעשו כלו' כ"א מה שאינ' עבודה שהוא אשר יאכל לכל נפש שהוא לשמוח במועד. וגם תעשו כן גם למזבח ה' כי והקרבתם אשה לה' באופן כי ייעץ כל איש ישראל יעשה באופן ינצל ממות והוא אוכל ושותה וגם יועץ העושה כי את כל אשר יעשו כמוהו. וגם מזבח ה' יאכל בלחמו כי הדרך הזה הוא טוב מהתענות וסגופים ודבר הקל ומועיל כזה מי לא יעשנו. וזהו בראש השנה. אך בעשור לחדש לא כן יהיה כי אם ועניתם כו' כמדובר בקודם:

כז

וידבר ה' כו' אך בעשור לחדש כו' . ראוי לשים לב. (א) אל מלת אך. מה בא למעט ע"ד הפשט זולת הנוגע אל הדין. (ב) אומרו הכפורים לשון רבים ולא אמר יום הכפור. (ג) ייתור הה"א כי לא אמר יום כפורים כמאמרו בפסוק שאחריו. (ד) מלת הזה שהוא מיותרת. (ה) כי מאו' יום הכפורים ומאומרו מקרא קדוש יראה כי יום שמחה הוא ומאומרו ועניתם כו' נראה שהוא יום ענוי. (ו) אומרו והקרבתם אשה לה' בין הדבקים כי פסוק שאחריו וכל מלאכה לא תעשו היה לו לסמוך אחר שאמר מקרא קדש יהיה לכם. (ז) אומרו וכל מלאכה כו' כי יום הכפורים הוא כו' כי הלא אין הכפרה טעם מספיק אל השביתה כי הרי שבת אסור במלאכה בעונש יותר מזה ואין בו כפרה. (ח) אומרו לפני ה' אלהיכם כי מי לא ידע שכן היא כי אנה יהיה האדם שלא יהיה לפני ה'. (ט) אומרו כי כל הנפש כו' כי הלא אין זה נתינת טעם שתצדק בה מלת כי. ומהראוי היה יאמר וכל הנפש כו'. (י) למה חזר פעם שנית להזהיר על המלאכה ואמר וכל מלאכה לא תעשו. (יא) למה אמר שבת שבתון הוא לכם כה ולא אמרו למעלה באומרו מקרא קדש. (יב) אומרו שבת כו' ועניתם כו' שמורה כי השביתה היא טעם אל הענוי ואדרבא היא טעם אל מקרא קדש ושמחה:

והנה למעלה כתבנו דרך אחר אל אומרו אך כו' ועניתם כו' והקרבתם אשה לה' שהוא בראש השנה יהיה לכם זכרון תרועה אך תאכלו ותשתו אתם ומזבח ה' כי והקרבתם אשה לה' אך בעשור לא כן כי יום כפורים הוא רק אתם תרעבו והמזבח יאכל כי ועניתם כו' בצום נפשכם והמזבח יאכל לחם אלהיכם כי והקרבתם אשה לה'.

עוד יתכן דרך שני מעין הקודם והוא בשום שכל והבין מאמרם ז"ל (בפסיקתא) וז"ל וה' נתן קולו לפני חילו כו' נתן קולו לפני חילו בראש השנה. כי רב מאד מחנהו אלו ישראל. כי עצום עושה דברו שהקב"ה מעצים כחן של צדיקים שיעשו רצונו. כי גדול יום ה' זה יום הכפורים. ונורא מאד ומי יכילנו שלשה ספרים נפתחין לפניו כו' עכ"ל:

והנה ראוי להעיר בו. (א) מי הגיד להם שבר"ה ידבר. (ב) מהו הקול הזה שה' נתן בראש השנה. (ג) אומרו כי רב מאוד מחנהו אלו ישראל כי כאשר פירש מי הם מחנהו למה לא פירש מי הם חילו שאמר שנתן קולו לפני חילו. (ד) לדעת על איזה דור ידבר שהיו ישראל רב מאד וגם איך מהיות רב מאד מחנהו ימשך אתו יתברך קולו לפני חילו. (ה) אומרו כי עצום כו' שהקב"ה מעצים כחן של צדיקים שיעשו רצונו מה היא הכח הלז. ואיך יתקשר עם האמור. (ו) אומרו כי גדול יום ה' זה יוה"כ. האם אין יום יקרא יום ה' כ"א יה"כ. (ז) שאין לו קשר עם הקודם כלל. (ח) אומרו ונורא מאד כו' ג' ספרים נפתחים וכו' כי הלא הג' ספרים נפתחים הוא בר"ה ואיך אומר שהוא ביום הכפורים:

אמנם הנה המה ראוי כי הלא כלל הוא בידנו כי כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו. ועל כן הקשה לו מה צורך הוא ובית דינו. לתת קול לפני חילו שיאמר ה' נתן קולו כו' ועוד מהו הקול הלזה. ועוד אומרו חילו ואומרו מחנהו שיראה כפל ענין במלות שונות למה כפל ולמה במלות שונות. ועוד מה יתן ומה יוסיף היות רב מאד מחנהו אל הקול. ועוד אומרו כי עצום עושה דברו כי מי לא ידע כי עושה דבר ה' עצום יקרא כי אלהיו יתברך בעזרו. ועוד שהוא בלתי מקושר. ועוד אומרו כי גדול יום ה' וכו' האם יש יום גדול ונורא בעולם שאין מכיל אותו על כן על כל הדברים הקשים האלה בכתוב גזר אומר כי על הימים הנוראים ראש השנה ויום הכפורים מדבר. והוא לספר גודל רחמנותו יתברך על עמו ישראל גם בעתות תוקף הדין הלא הוא כי דרך המלך המייעד יום מועד להיות נצב לריב לשפוט אנשי עיר מערי מלכותו אשר שמעה אזנו כי כרובם כן חטאו לו ואותם יעמוד במשפט לדין דינם איזה לחיים ואיזה למות ויארכו הימים עד בא יום מועד ולא התעוררו ביני וביני לתקן את אשר עותו. על כן בהגיע יום הדין ההוא ויגביר חייליו במקום כסאות למשפט לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ולפניו מיימינים ומשמאילם לא יהמו רחמיו עליהם ביום ההוא לשוב לעורר לבם ולהתרות בהם ישובו עדיו וירחם כי עמו הסליחה כי הלא עלה עשן באפו יען וביען לו התעוררו לשוב לתקן טרם בא מועד רוגז הדין. אמר כי לא כן אלהינו מרחם עם עמו ישראל כי הבנים בניו והבנות בנותיו יתברך המה. על כן עם היות כי מראשית שנה ידוע לישראל כי יבא יום הרת עולם יום יעמיד במשפט כל יצורי עולם ואיש אין בהם אשר לא חטא לו יתברך ומצוה וחובה עליהם לשוב עד ה' טרם בא יום ה'. ועם כל זה ביום ר"ה אשר בו ישבו כסאות למשפט לפניו יתברך וכל בני חילו פמליא של מעלה אשר אז יבאו בני האלהים להתיצב על ה' מיימינים ומשמאילם וגרדיני נמוסין. והיה הדעת שופטת כי אז לא יפנה דרך רחמים לעורר לב עמו לשוב עדיו יען איחרו מלתקן מעשיהם טרם בא יום עשות משפט. אך הוא יתברך כרוב רחמיו וחסדיו אדרבה אז יכמרו רחמיו להעביר קול להחריד ולעורר לבותם ישובו אז מאשר לא שבו בכל ימי השנה עד היום ההוא. הלא הוא כי ביום ר"ה אשר כבר הושמו כסאות למשפט וכל חיל שמים בני האלהים בפניו להתייצב על ה'. אז יצוה להשמיע קול שופר לעורר הלבבות כמאמר הרמב"ם ז"ל (בהלכות תשובה) כי רמז השופר הוא לעורר הלבבות לשוב עד ה' כלו' הקיצו ישנים כו' שהוא רחמים גדולים כי ברוגז רחם יזכור. וזה ענין המאמר. והוא כי מכח כלל אשר בידינו כי כל מקום שנאמר בו וה' הוא ובית דינו על כן גזרו אומר כי באומרו פה וה' הוא לומר כי בזמן המיוחד להיות הוא ובית דינו יחד ידבר וזהו וה' כו' בר"ה. ושיעור הכתוב כי וה' כלומר בזמן שהוא ובית דינו יחד שהוא בר"ה לשפוט כל הארץ אז נתן קולו הוא קול השופר שהוא מתנה טובה לעורר לבותם לשוב עד ה' עם היותו כבר לפני חילו המיוחד הוא חיל שמיא בני האלהים הבאים להתיצב לפני ה' הם גרדיני נמוסין לעשות דין ומשפט אשר אז לא עת רחמים הוא כ"א עת רוגז. עם כל זה בעת ההיא שכבר הוא ית' לפני חילו נותן קולו לעוררם לרחמים. ושמא תאמרו ולמה יעשה כן ואדרבה על אשר לא שבו עד יום המשפט היה לו ית' להמלא דין עליהם. לזה אמר כי ראה ית' שני דברים. (א) כי רב האיכות הוא מחנהו ית' אלו ישראל כי חלק אלוה ממעל המה ולמה יניח' לאיבוד. וזהו אומרו כי רב מאד מחנהו אלו ישראל כלו' מחנהו הנז' יאלו ישראל אך חילו שהזכי' תחלה אינם ישראל כ"א חילו ית' המיוחד לו הוא חיל שמיא כמדובר:

עוד טעם שני לרחם עליהם בקול ההתעוררות הנזכר הלא הוא כי עצום עושה דברו שהקב"ה מעצים כחן וכו'. לומר ראו נא איך ראוי לבלתי התאכזר נגדם על שלא שבו קודם ר"ה כי הלא כ"כ גדול כח יצרם הרע שצריך הקב"ה להעצים כח הצדיקים כדי שיעשו דברו שאם לא כן לא היו יכולים לעמוד נגד יצרם והוא מאמרם ז"ל (סוכה דף נ"ב) על פסוק צופה רשע לצדיק כו' אין לך יום שאין יצרו מתגבר עליו ומבקש לטורדו מן העולם שנאמר צופה רשע לצדיק כו'. ולולא הקב"ה עוזרו היה נופל בידו שנאמר ה' לא יעזבנו בידו. ואם כן איפה אל תתמהו אם הוא ית' זוכר רחמים גם ביום הדין לעורר לבותם לשוב עד ה'. ושמא תאמר למה צריך כ"כ הלא לעומתם יום הכפורים שעצומו של יום מכפר והוא יום רחמים גדולים כי הוא יעמוד להם ומה צורך אל כל החרדה הזאת. לז"א הנה אין לבטוח ביום הכפורים בלי תשובה עצמה ועזר משדי והתעוררת מאתו יתברך לעשותם. כי הלא גם כי גדול יום ה' שהוא יום הכפורים שהיא חסד כמשמעות תואר גדול שהוא על החסד כנודע הלא לעומת זה ונורא מאד הוא יום הכפורים ראוי לכל איש להיות ירא וחרד מאד ממנו כי הלא יש בחינה כי ויתר הוא יום הדין מר"ה ומי יכילנו לעוצם דיניו כי הלא שלשה ספרים נפתחים בר"ה והספר של צדיקים גמורים הוא נחתם לחיים בר"ה ואין למיתה רק של רשעים גמורים שהם המעט. אך הבינונים שהם רוב העולם נדונים ביום הכפורים אם כן יותר הוא נדון בו מבר"ה כי כל הנשאר תלוי מאז נדון בו. ועל כן צריך הכנה גדולה מר"ה למען יוכלו עמוד ביום הכפורים. והוא כי יתברך כמקרה הרופא עם החולה כן יקרנו עם עמו ישראל בימים הנוראים אשר יעשה בהם משפט כי כאשר הרופא ירפא חולה ממילוי האצטומכא מחלאת טנופי מותרי מאכלות ויחפוץ לתת לו הרקה לא יתננה פעם אחת כי אם יקדים שלשה ימים לתת לו השקאה יום יום להרפות ולהניף קושי המותרות הדביקות באצטומכא תחלה. ואחרי כן ע"י הכנה זו תבא ההרקה ותנקה הכל. כך ערב ר"ה אדם צם ואחר כך מר"ה הוא ראשון לעשרת ימי תשובה ישלים להתחיל לעורר הלבבות להתחיל לפתח חרצובות רשע מעט מעט יום יום. למען אחרי כן ביה"כ יענו את נפשותם עם עזר עצומו של יום ועבודתו כי אז יורק הכל לגמרי עד בלתי השאיר שריד ואז ינקה מאולתו ומכל חלאת טומאתו וישים כבוד מנוחתו:

הנה כלל הדברים כי הוא ית' רופא רחמן ונאמן לכל תחלואי נפשנו מעלה ארוכה לכל תחלואינו לאט לנו. כי מיום ר"ה מתחיל לעוררנו מתרדמת אולתנו בהשמיענו קול שופר כי ישמיע לאזננו קול ושוברו עמו מפרק הרים עונותינו ומשבר סלעי פשעינו כי הוא זכרון תרועת מלחמה אשר ילחמו עלינו חיל אשמותינו לפניו כוננו בב"ד הגדול והנורא אשר בשמים ממעל ביום הרת עולם ביום יעמוד במשפט כל יצורי עולם לגרשנו מן הארץ ולהאבידנו כי אז נכנע ונשוב אל אלהינו כי ירבה לסלוח ונשוב נהיה הולכים ושבים יום יום עד בא יום העשור כי אז ע"י אשר מורק ושוטף דבק חלאת טומאת אשמותינו הדבקים בנפשותינו ואשר תצטרף עבודת היום עם עצומו של יום וה' ענויים תורק פעם אחת כל חלאת אשמותינו עד תומם כמשל הרופא שרפא ירפא בדרך הזה כמדובר וצורך כל ההכנות האלו הלא הוא כמפורש במאמר על כי קשה יומא דכיפורא מיומא דדינא כי נורא הוא ומי יכילנו כי רוב העולם נדונים ביום הכפורים וזה בשני בחינות א' שיעמוד בין החיים ובין המתים לבינוניים. שנית דרך כלל לכל יצורי עולם לכפר על עונותם לפי תשובת כל איש ואיש וזכותו:

ובדבר הזה נבואה אל ענין הכתובים הלא הוא כי אומר הוא יתב' הנה ביום המשפט בא' לחדש איננו מכביד עליכם לענות נפש כי אדרבא יהיה לכם שבתון זכרון תרועה כי תהיה לכם קול שופר זכרון תרועה והכנעה של הדין העליון אשר בו ביום אתם נדונים. כי אין זה רק התעוררות והתחלת תשובה ועם התשובה לא יספיק לכפר עליכם גם כי תרבו תשובה כי אך בעשור לחדש כו' הוא יום הכפורים ולא מראש השנה. והוא הנודע ממאמרם ז"ל (במס' יומא דף פ"ו) כי תשובה תולה ויום הכפורים מכפר. והוא משל הרופא שמקדים השקאות לרכך ואח"כ נותן הרקה. וזהו אומרו הזה כי להיות בפירוש שהיחלה תשובתם בו הוכן להיות זה יום הכפורים ולא יקל בעיניכם מורא שמים וחרדת' תשובה ביום ההוא. באמור כי אדרבא יום חסד ורחמים וכפרה הוא כי הלא אינו אומר יום הכפור הוא. אלה יום הכפורים הוא כי הוא מיוחד לשני כפורים באופן צריך זכות והכנעה יתירה והוא אחד לדון כל הבינונים לחיים או למות. שנית כוללת אל כל יצורי עולם כצדיק כרשע כבינוני לכפר בעד כל עון ופשע שאין בו כרת או מיתת בית דין לכל איש ואיש לפי הכנעתו ותשובתו. ולכן ועניתם את נפשותיכם ולא זה צום אבחרהו לכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע כי הלא המה הוראת הכנעה ואיננה ואם ישנה היא לגוף בלבד. אך בזה חפצתי במה. ועניתם את נפשותיכם כי עד נפש יגיע הענוי בעצם וראשונה. ובעד הגוף החומרי והקרבתם ב"ח תמורתכם. וזה ועניתם כו' והקרבתם כו' ובמה שארז"ל (יומא דף כ') כי השטן עולה בגימטריא שס"ד שהוא כמנין ימות השנה חסר א' לרמוז כי מושל הוא בכל ימות השנה חסר אחד הוא יום הכפורים שלא ניתן לו רשות בו לקטרג:

עוד אמרו רז"ל (במד"ר) כי אדרבה מהפך לישראל לאוהב ואומר לפניו יתברך כמה אומה טובה יש לך בארץ אין להם אכילה ולא שתיה כמלאכי השרת ואין להם לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות כמלאכי השרת. ואפשר כי ממקומו יפן ברחמיו לעמו למצא שמץ רמז דבר מה מאמריהם אלו. והוא כי באומרו אך. ובטעם פזר גדול רמז לומר הנה יש מיעוט אחד בעשור לחדש שעל ידי יום הכפורים הוא והוא השטן שסלקו יתברך מעל ישראל עמו ביום הכפורים וזה הוא המעוט הרמז שאך. כי יש דבר מיעטו יתב' ביום ההוא מישראל והוא רמז במלת אך. כי אך בגמטרי' עם התיבה עולה כ"ב כמספר השט"ן. ורמז בטעם הפזר גדול שמגבי' את התיבה בתנועתו כן המיעוט הרמוז בהגביהו ית' מעל עמו בעשור לחדש. ועל ידי כן יום הכפורי' הוא. והוא כי כל א' משאר ימי השנה אפשר היות בו קטרוג או כפרה. אך זה יום הכפורים הוא בלבד ולא הפכו. ועל כן מקרא קדש יהיה לכם ישראל וזאת עשו ועניתם את נפשותיכם שהוא כי ע"י הצום יאמר כי אדרבה יש לו ית' עם. הם ישראל כמלאכי השרת שאין בהם לא אכילה ולא שתיה. וגם באו' נפשתיכם בחסרון וי"ו רמז אחדות כאלו כל ישראל נפש אחת המה. גם הוא מה שבו יגמר ההלל השטן על ישראל באומרו אין להם לא שנאה ולא קנאה והם דברי המאמר השני שהזכרנו ואחר הרמז של השלום בין אדם לחבירו אמר כי על מה שבינם למקום והקרבתם אשה לה':

כח

וכל מלאכה לא תעשו כו' . אמר הלא תראו באשר אמר שני הפכים א' שהוא מקרא קדש שהוא ביום חג ה' הוראת שמחה. שנית ועניתם את נפשתיכם שהוא הוראת עצבות שהם תרתי דסתרן אהדדי. וא"ו אומרו מקרא קדש הי' כיום חול המועד שגם בו נאמר מקרא קדש ומותר מן התורה בעשות מלאכה או אפילו כיום טוב שמלאכת עבודה נאסר בלבד. אך לא אשר יאכל לכל נפש. החרשנו באמת באמור כי שני בחינות ימצאו בו ענוי נפש על אשר חטאו על הנפש. בשמחה על שעל ידי תשובה זו יתכפרו מאשמותם. אך אומר הוא יתב' הביטו וראו כי לא מלאכת עבודה בלבד אסרתי ויום חג ה'. כי וכל מלאכה לא תעשו. שכולל גם צורך אוכל נפש שהוא כיום שבת המרוחק מכל עצב. ועתה הלא תוכפל קושיית הנגדייות מי נתן צום עם שבות שהוא קושי גדול מקושיות רז"ל (במס' ר"ה דף י"ח) על פסוק צום הרביעי כו' שהקשו קרי ליה צום וקרי ליה שמחה. על כן להשיב על דבר זה אמר אל תתמהו על החפץ כי כאשר אמרתי ועניתם את נפשותיכם הוא כי יום כפורים הוא לכפר עליכם. וע"כ צריך ענות אדם נפשו ושוב אל ה' בחזקה. ואשר אמרתי וכל מלאכה לא תעשו שהשויתיו ליום שבת הלא הוא לפני ה' אלקיכם כלומר כי הנכם היום בהשראת ה' אלהיכם אתכם שתתייחסו להיותכם עמו פניו שע"כ הם עומדים צפופים ומשתחוים רווחים. וע"כ להיות לכם אז כל שפע הקדושה הזאת לא נפלאת היא ולא רחוקה הרחקת המלאכה כיום שבת קדש ואל תוסיף להפליא בתמיהתך לאמר היתכן שביום דין איום ונורא הזה כמדובר במאמר פסיקתא יהיה סרח עודף כ"כ בקדושת היום המורה חסד ורחמים על בחינת הענוי המורה על דין. כי הלא ראה נא כי כן הוא לפני כי עודף הוא בחינת גדר המנוח מגדר בחינת הצום. כי הלא ראה כי הנפש אשר לא תענה ונכרתה היא מעמיה. אך וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה הרי כי החמרתי יותר על העושה מלאכה מעל הבלתי מתענה הנה כי מן האמור אצל עונש תבין ותשכיל כי גדול יום ה' על ישראל עמו כי בחר הסתופף עם בניו ביום ההוא כמדובר כי ע"כ החמיר הוא יתברך עם העושה מלאכה כי יפגום בקדושת היום הגדולה מעל אשר לא תענה:

לא

כל מלאכה לא תעשו כו' . אחר דברו כל תוקף קדושת היום ואשר הוא מכפר עם בני ישראל כאמור. והלא תאמרו הלא כל זה לא יהיה רק בזמן שבית המקדש קיים. אך לא אחר החרבן שערבה כל שמחה וג"כ במה יכופרו כל רובי עונות ופשעים ועל חטאים אחר שאין מקדש ולא כ"ג ולא סדר עבודה. ולפי מיעוט ההכנה תתמעט השראה וחובת המנוחה ביום שבת קדש. כי הנה דע לך כי לא נגרע מעבודתכם ושביתתכם דבר מזאת המנוחה כי כל מלאכה לא תעשו חוקת עולם לדורותיכם שהוא אחר החרבן. וז"א בכל מושבותיכם כלו' גם בזמן מושבותיכם ולא מושבי. כי שבת שבתון הוא לכם שבת ממלאכה שבתון מאכילה כמשז"ל (הובא ברמב"ן) כלו' שע"י שביתה מאכילה יושפע בכל שפע קדושה ומנוחה כי יהיה ה' עמכם כבזמן הבית. וש"ת הלא כמו זר יחשב יועיל לנו הצו' לבדו אז כצו' ועבודה בזמן הבית. כי הנה אל תחושו על זה כי הלא ע"כ אני מקדי' לחנך אתכם בצום כפול כי ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב ושתפסקו מבעוד יום. ואעלה עליכם כאלו התענית' תשיעי ועשירי באופן כי ישלים מה שתצומו גם התשיעי מה שיחסר מהעבודה שהיתה בזמן הבית. וגם מעתה תעשו כך לשישאר כך אחר החרבן. ואחר אומרו בתשעה לחדש בערב חזר ואמר מערב עד ערב תשבתו שבתכם כלו' שאעלה עליכם כאלו התעניתם שני ימים במה שמערב עד ערב תשבתו שבתכם בין להשביתת המלאכה בין לשביתה מאכילה באופן לא תחסר מכם כפרה שלימה גם אחר הבית כמדובר. או יהיה. הכתובים אך בעשור כו'. שיש לשים לב. (א) אל מיעוט אך. (ב) אומרו מלת הוא שהיא מיותר. (ג) אומרו כפורים לשון רבים וייתור הה"א. (ד) הפסיקו בין יום הכפורים לועניתם באו' מקרא קדש. (ה) אומרו בעצם היום הזה בענוי במלאכה ושניהם מיותרים. (ו) אומרו כי יום כפורים הוא כי הרי נאמר ואיך הוא טעם אל העדר מלאכה. (ז) אומרו לפני ה' אלקיכם. (ח) אומרו כי כל הנפש אשר לא תעונה שיראה שהיא נתינת טעם אל האמור ואינה אלא גזירה. (ט) אומרו וכל מלאכה לא תעשו פעם שלישית. (י) אומרו שבת שבתון הוא לכם שהראוי יאמר שבתון לה' ולא ששבת ושבתון הוא לכם. (יא) אומרו ועניתם כי בתשעה לחדש שהוא הפך האמור למעלה שלא נזכר רק העשירי בלבד. (יב) מה שחוזר ואומר תשבתו שבתכם. אך יהיה ענין הכתובים מלמעלה מ"ש בסוף הדרך הקודם שתוספת הענוי מועיל לאחר החרבן. ושעור הכתובים כי למה שבסמוך עתיד לומר ענוי התשיעי שהוא התוספת מבעוד יום. אמר אך בעשור לומר הנה אך בעשור לבדה יוה"כ למה שהוא היום של שני הכפורים מספיק הוא לבדו. וז"א הוא. כי ע"כ בו בלבד מקרא קדש שהוא שפע של קדש עליון יהיה לכם לכפר מבלי ענוי תשיעי אשר הב' כפורים הם. (א) כי ועניתם את נפשותיכם שהוא הכפרה הא'. כי הוא קרבן כפרה ודאי. והב' הוא כי והקרבתם אשה לה' וכן בו לבדו הוא מקרא קדש ולא בתשיעי כי ע"כ כל מלאכה לא תעשו דוקא בעצם היום הזה. והטעם שיום זה לבדו מספיק. הלא הוא על כי יום כפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' כנודע. ומה שאמרתי שביום הזה היה די עם שאני עתיד לומר שגם בתשעה לחדש תצומו שהוא התוספת היינו כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה שהוא בעשירי דוקא הוא שונכרתה הנפש ההיא. אך לא אשר לא תעונה בתשיעי וכן כל הנפש אשר תעשה מלאכה בעצם היום הזה הוא שוהאבדתי כו' אך לא על התשיעי. ועתה בא וגלה כל האמור. ואמר אמנם יש זמן שאין בו ב' כפרות כי אין מקדש להקריב אשה לה' רק שכל מלאכה לא תעשו שהוא חקת עולם לדורותיכם שהם דורות חסרים שעל כן לדרתיכם חסר שהוא בכל מושבותיכם שהוא זמן שאין מושב לה' הוא מקדש כ"א לכם ואין לכם אז אלא שבת שבתון לכם שהוא כמשז"ל והביאו הרמב"ם ז"ל (בהלכות תשובה) שבת ממלאכה שבתון מאכילה. ושתיה. אך אין קרבנות ע"כ תחת הכפרה השניה שהיא הקרבנות אני מוסיף הענוי שהתחילו מיום תשיעי שהתוס' ענוי במקום קרבנות היום. וזהו ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב ואני מעלה עליכם כאלו מערב ועד ערב תשבתו שבתכם שהם השני שביתות מלאכה וענוי אע"פ שאין עונש כרת בענוי ולא צווי על המלאכה:

או יאמר אע"פ שלא הוספתי מה שבתשיעי אלא בשביל דורות החסרים עכ"ז גם אתם שאני דובר בכם בני דור שיש לכם משכן מערב עד ערב תשבתו שבתכם עם שיש לכם קרבנות וה"ה בזמן הבית שבה עבודה כמשכן:

או יהיה ענין הכתובים בדרך אחרת בהזכיר מאמר רבי מתיא בן חרש (יומא דף פ"ו) כי שלשה חלוקי כפרה הם ותשוב' עם כל א' מהם עבר על מ"ע ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו. עבר על מצות ל"ת שאין בהם כרת תשובה תולה ויה"כ מכפר עבר אדם על כריתות ומיתות ב"ד תשו' ויה"כ תולין ויסורין ממרקין כו'. והנה ביאור המאמר כתוב אצלנו והן לא הובא פה רק להתכת תחלת הכתובים על פיו. והוא כי אחר הזהירו יתברך על התשובה בראש השנה בפסוק הקודם באומרו יום תרועה יהיה לכם בא ואמר אל יעלה על רוחך לדבר ולומר מה לי עוד להתכפר הלא שבתי ורפא לי על כל עון ופשע וחטאה. כי דע איפ'. כי אך בעשור לחדש השביעי הזה ששבת בו דוקא הוא יום הכפורים ולא מאז שבת בא' לחדש. כי הנה תשובה תולה ויה"כ מכפר ולא כפרה אחת בלבד כי אם כפורים רבים על לאוין שאין בהם כרת לגמרי ועל שיש בהם כריתות ומיתות ב"ד ועל חלול ה' התחלת כפרה ליגמר א' ביסורין וא' ביסורין ומיתה. וז"א כפורי' לשון רבים. ואל תתמה לומר אחר שאני שב בר"ה למה לא יגמור היום ההוא. לז"א מלת הוא כלו' כי הוא בעצמו יש לו בחינת קדושה זו כי עצומו של יום מכפר מש"כ ליום זולתו שעל כן תשובת ר"ה תולה ויה"כ מכפר וזהו יום כפורים הוא. והוא כענין שכתבנו למעלה כי שבת וכל יום מימים טובים יש לו שורש קדושה למעלה כל אחד מבחינה מיוחדת לו. ובכן בחינת קדש עליון של יום זה מיוחדת שעצומו של יום יכפר. ועל בחינתו זאת מקרא קדש יהיה לכם ועל שני הכפרות צריך בו שני מיני קרבנות. (א) הוא כי ועניתם את נפשותיכם כאלו את עצמכם אתם מקריבים וגם קרבן שני והוא כי והקרבתם אשה לה'. ועל אשר אמרתי מקרא קדש כו' על כן וכל מלאכה לא תעשו ואל תתמה לומר כי הלא השבת או י"ט שלהיותם מקרא קדש יש בם שביתת מלאכה מתחבר למו עונג. אמנם שביתת ממלאכה. עם ענוי נפש לא יצדקו יחדו. כי דע איפה כי הטעם הוא כי יום כפורים הוא כו' לומר כי כל קדש עליון המשפיע ביום קדוש למטה יש לו בחינה בפני עצמה כ"א יום שבת ודומה לו בחינת שביתת מלאכה עם עונג. זה לא כן כי יום כפורים הוא ע"כ יחייב בו שביתת מלאכה. וגם שביתת אכילה. וזהו כי כו' לומר מה שאמרתי ענוי עם ביטול מלאכה הלא הוא כי יום כפורים הוא בעצמו שעצומו מכפר הוא לפני ה' אלהיכם שהוא כי בחינתו העליונה בה שתוף ב' בחינות א' של ה' שהוא רחמי' ושל דין הוא בחינת אלהיכם וזהו לפני ה' אלהיכם. ולא עוד אלא שיותר תחייב הענוי משבית' ממלאכ' כי הלא הנפש אשר לא תעונה כו' ונכרת' שמאליה היא נכרתת משורש' הדבק בקדש עליון של יום זה ינתק ויכרת יותר מהעושה בו מלאכה. ע"כ אינו אומר בה ונכרתה כ"א והאבדתי את הנפש בקום עשה אם שזה וזה מבחינת קדש י"ה הן: או יאמר הלא אמרתי לך ג' דברי' ענוי וקרבן אשה ומלאכ' והלא תאמר מה נעשה אחר החורבן שאין קרבן. הנה לפניכם ב' טענות אחד כי עצומו של יום מכפר כי יה"כ הוא שעצומו של יום מכפר. וע"כ בתרי מגו תלתא אני עושה עיקר שהם עינוי ושבית' ממלאכה. כי הלא כל הנפש אשר לא תעונ' אני אומר ונכרתה כו' וכן כל הנפש אשר תעשה כל מלאכה והאבדתי כו'. אך לא אעניש כרת לבלתי עושה אשה לה' וע"כ אל תחושו על אחר החרבן כי די לכם כי כל מלאכה לא תעשו לדורותיכם שהוא אחר הבית שיש חסרון כנרמז בחסרון הווי"ן וכן העינוי כי שבת שבתון הוא לכם שהוא כמ"ש ז"ל (והביאו הרמב"ן ז"ל) שבת ממלאכ' שבתון מאכילה ואעפ"כ על העדר הקרבן אני נותן לכם תוספת אענוי כי ועניתם כו' בט' לחדש שהוא מבע"י. ושמא תאמרו א"כ בזמן שיש עבוד' לא נקדים מהט'. אל תעשו כן כ"א גם מעתה ועד עולם מערב עד ערב תשבתו שבתכם שהן השתי שביתו' כמדובר בקודם:

לג

וידבר ה' כו' דבר אל בני ישראל לאמר בחמשה כו'. ראוי לשים לב. (א) על אומרו לאמר זה פעמים. (ב) או' השביעי הזה כי מלת הזה היא יתירה כי מי לא ידע כי חדש השביעי הוא תשרי. (ג) כי בחג המצות נאמר חג המצות לה' ואח"כ אומר שבעת ימים מצות תאכלו. ופה הוא אומר חג הסוכות שבעת ימים לה'. (ד) שאחר אומרו חג הסוכות שבעת ימים לה' היה לו לסמוך מיד מקרא שכתוב בסוף הענין בסוכות תשבו כו' כי בסוכות הושבתי את בני ישראל כו'. (ה) למה יקרא את החג על שם הסוכות ולא על שם הארבעה מינים או ע"ש אלו ואלו. (ו) או' אלה מועדי ה' טרם כלות כל ענין המועד השלישי הזה שאח"כ הוא אומר אך בחמשה עשר כו' תחוגו את חג ה' ולקחתם לכם כו'. (ז) כי הלא כבר נאמר למעלה אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם ולמה חזר לאומרו פה. (ח) או' מלבד שבתות ה' כו' למה הכניס ענין זה בנתים. ומי לא ידע כי מלבד שבתות ה' היה כל האמור. (ט) או' אך בחמשה עשר יום כו' זה האך מה בא למעט. ואם הוא כאומרו אבל ושולל דבר מהאמורים למעלה. ראוי לדעת מה הוא כי הלא הכל ענין אחד מועד זה עם שאר מועדי ה' שהזכיר. (י) או' פה באספכם את תבואת הארץ שאם הוא כי על שמחת האסיפה ראוי לחוג לפני ה' שזיכנו אליה הלא למעלה בהחילו לצוות על החג באומרו בחמשה עשר יום לחדש השביעי חג הסוכות כו'. שם היה ראוי יאמר בט"ו לחדש כו' באספכם את תבואת הארץ חג הסוכות כו'. (יא) או' תחוגו את חג ה' כו' למה שינה כי בכל המועדים אינו אומר רק חג לה' או פסח לה' אך לא קראו פסח ה' או חג ה' כזה. (יב) למה חזר ואמר שבעת ימים ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון כי כל זה נאמר למעלה. (יג) אומרו ולקחתם לכם כו' למה לא נאמר למעלה בהזכירו יום הראשון ושביתתו. גם באו' לכם אם ידרש דבר מה באומרו לכם מלבד דרשת רז"ל (מס' סוכה ד' ל') באומר משלכם. (יד) אומרו ושמחת' לפני ה' שבעת ימים על הד' מינים שאינו רק יום א' לפני ה' בבית המקדש. שאם הוא על שלמי חגיגה לתשלומין היה ראוי ליאמר למעלה בהזכירו הקרבנות. (טו) או' וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה כי הרי נאמר זה למעלה. (טז) או' בחדש השביעי תחוגו אותו מי לא ידע כי בחדש השביעי יחוגו אותו כי הרי נא' פעמים. (יז) למה חזר ואמר בסכות תשבו שבעת ימים פעם שנית. וגם אחר שהפסיק בד' מינים. (יח) או למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי כו' למה נאמר טעם זה פה ולא למעלה. וגם למה לא עשה ית' ג"כ זכר למן ולבאר כאשר לענני כבוד. (יט) אומרו אני ה' אלהיכם למה נאמר פה. (כ) אומרו וידבר משה את מועדי ה' כו' למה נאמר כי מי לא ידע שמשה ידבר מה שדבר לו ה'. אמנם לבא אל הענין נשית לבנו לדעת על מה וה' צוה לנו יתב' לחוג את הסוכות כי הנה חג הפסח היה על גאולתינו ממצרים וגם חג השבועות על מתן תורה. אך חג הסוכות אין דבר נעשה לנו בזמן ההוא שעלי' יחוגו וינוע איש איש מקרב ביתו לעלות כלם לגנות לשבת שבעת ימים בסוכות ואם אמרנו שהוא על אשר הקיפנו יתב' ענני כבוד כפשט הכתוב למען ידעו דורותיכם כו' נעשה ג"כ זכר למן ולבאר' של מרים כי שלשת הדברי' היו גדולי' וטובי' ולמה יגרע נס הנעשה ע"י משה והנעשה ע"י מרים מהנעשה ע"י אהרן. אך הנה מרגלא בפומייהו דרז"ל (בתנחומא פ' בחקתי) כי מאז ברא הוא יתב' את העולם היה נתאוה להיות לו דירה בתחתונים שהוא למדקדק לשונם ז"ל אשר ירמיה דבר באו' היכל ה' היכל ה' המה. שאחשוב הוקשה לרז"ל כי מה ראה יתב' לעשות עולם גשמי ועכור בארץ הלזו. ע"כ אמרו כי לא מהארץ עשה עיקר כי מה הארץ והאמנם ישב אלקים על הארץ. אך כל כוונתו לא היתה רק על בני אדם גם בני איש כי חלק ה' נפשם ובקיימם תורה ומצות יזדככו ויתלבנו עד מושב אלקי' יהיו. וכמאמר הכתוב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם כי בתוכו לא נאמר אלא בתוכם כי היכל ה' המה. וזהו מתק לשונם באו' נתאוה שתהיה לו דירה בתחתונים ולא אמרו בארץ כי על בני אדם שוכני ארץ אשר תחתונים המה כיוונו שבשבילם נברא העולם שלא ברצון מלאכי אלקים האומרים מה אנוש כי תזכרנו. נמצא כי בני האדם על ידי קיום התורה ומצותיה מקיימים העולם:

והנה לבא כונת יתברך אל הפועל בחר בצדיקים שבהם עולם מתקיים בקיימם תורת ה'. וע"כ הטיבו אשר דברו רז"ל (בשמות רבה). באומר' בראשית ברא אלקים כו' בשביל צדיקים שנקראו ראשית נברא העולם בשביל התורה שנקראת ראשית נברא העולם כי זה וזה גורם קיומו כנודע. והנה כאשר היו ישראל במצרים לא היה לא ישראל ולא תורה כי עע"ג היו אבודי' גופם ונפשם. ואלקינו מרחם את גויתם הוציאם משם מעבדות לחרות בט"ו בניסן ואת נפשם ראה והתקין ע"י מתן התורה בששה בסיון וביום ההוא נתבסם העולם ונתקיים. כמאמרם ז"ל (שבת דף פ"ח) ויהי ערב ויהי בקר יום הששי שכל כללות בריאת העולם הי' תלוי ביום הששי של מתן תורה. ויהי היום יום י"ז בתמוז עשו עגל בחורב וישתחוו לו במחרתו וביטל מתן התורה כי בו ביום נשתברו הלוחות ונסתלקה שכינה למעלה ונתחייבו כליה. לולא משה בחירו יתברך עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית והוצרך לתקן הדבר עד מוצאי יה"כ שירד משה מן ההר בלוחות שניות וחזרה תורה למקומה ע"כ אמר אלקים הנה בצאת ישראל ממצרים הטבתי להם בעצם. ולפי דרכם היו מכינים דרך לקיום העולם לכבוד הבורא ית'. וכן במתן תורה הטהרתם והשגת' מעלה גדולה כי מי גוי גדול אשר שמע קול אלהי' כהם. והיה ע"פ דרכם כבוד אלקי' שהיה עולמו מתקיים. על כן אמר אלקים הנה על אשר קבלתם חובת יציאת מצרים ראוי תחוגו את חג המצות על הנוגע לכם וגם אני עמכם כי גם הם לי שבתון למעלה כאמור במועדי' וכן בחג השבועות עיקר. הענין היה לישראל שהשיגו מה שלא השיגה שום אומה ולשון. וגם הוא יתב' חוגג עמהם כי אליו יתב' שבת ומקרא קדש. אך חג הסוכות אמר אלהי' הנה זה עיקרו נוגע אלי. כי הלא אחר שהוצאתי אתכם ממצרים ונתתי לכם את התורה והייתי שורה עמכם בארץ. כד"א (שמות י"ט) וירד ה' על הר סיני קלקלתם הכל בעגל והי' העון נכון למועדי רגל. והיה כבודו יתב' מתחלל חלילה. בין לפני מלאכי השרת למעלה כי יאמרו הלא אמרנו לך מה אנוש כי תזכרנו. והביטה וראה על מה שוא בראת כל בני אדם. בין מהמצרים כמאמר משה (שם ל"ב) למה יאמרו מצרים כו' ועל הכל כביכול התישו צור ילדם כמאמר התור' (דברים ל"ב) צור ילדך תשי שהוא על ידי העגל ע"כ בשובם אל ה' ונרצו לפניו יתברך ויתן להם תורתו בלוחות שניות ונתקן דבר כבודו וצוה לעשות משכן להשרו' שכינתו בתוכו ולקיים העולם כמאמרם ז"ל (בשמות רבה ובתנחומא פ' תרומה) שלא נתבסם ונתקיים העולם עד הוקם המשכן כי אז היו לעולם שלש רגלים לעמוד. כי הי' גמילות חסדים ותורה ועבודה ואז הוסרה חרפת מלאכי השרת האומרים לפניו ית' כי טוב היה שלא נברא העולם השפל על חטאת ישראל שהיו גורמים איבודו. ע"כ בזמן שנתקן כל זה ראו לחוג חג גדול על כבוד אלהי עולם ה' כי נתבסם כבודו ונתקיים העולם אשר ברא. ועל הכל אשר הגדיל אז כח ה' בעולם חלף אשר נאמר על עון העגל צור ילדך תשי כי ע"כ יאות עשות שמחה רבה מאד והנה היה תיקון הדבר במחרת יום הכפורים. וע"כ סמך ליום ההוא צוה לנו ית' לחוג את חג הסוכות שהוא חג ה'. ואנחנו נחוג ונשמח ונעלוז על שמחת ה' נמצא כי פסח ושבועות עיקרן עלינו על אשר היטיב הוא ית' עמנו וה' קוראם מקרא קדש ושבת לה' בשבילנו. אך חג הסוכות הוא בעצם וראשונה חג ה' לכבודו ית' ואנחנו חוגנים את חגו כמאמרו ית' באומרו תחוגו את חג ה' כאשר נבחר בס"ד:

והנה על הדרך שקרה בעת צאתם ממצרים על ענין חג הסוכות מעין זה יקרנו בכל שנה ושנה. כי מראשית השנה יתלכלך האדם בדברי עונות גברו מנו ומראש השנה והלא יעשו תשובה ויתוקן העולם מאשר היה מתקלקל כל השנה ביום הכפורים. ולכן ע"י התיקון שהוא שמחתו ית' יהיה חג לה' בחג הסוכות ואז מתמלא חסד על העולם. וע"כ אז הוא ניסוך המים ושמחת בית השואבה ששואבין שם רוח הקודש מה שאין כן בשום חג מהראשונים:

ונבא אל הביאור אמר דבר אל בני ישראל לאמר כלומר מה שראוי לאמר אינו שיהיה חג זה בניסן על הענני כבוד כי אם בט"ו יום לחדש השביעי. והטעם פירוש באומרו הזה. שהוא להיות חדש זה כי אז עלתה ארוכת ישראל ותיקון העולם. בין בצאת ישראל ממצרים כי אז באותו חדש היה התיקון כי במחרת יום הכפורים ירד משה בלוחות שניות וברצון טוב ובבשורות עשות המשכן להשרות שכינתו בתוכו. וכן בכל דור החדש ההוא כפרה לישראל. שהוא תיקון העולם והארת כבודו ע"י כפרת ישראל באופן כי החדש השביעי הזה הוא המיוחד אל החג:

או יאמר מעין הקודם כמאמרם ז"ל (שמות רבה) כי בשלשה דברים העולם עומד וכו' עד מתן תורה היה מתקיים בעמוד אחד הוא ג"ח משניתנה התורה היו שני עמודי' והיה העולם רותת עד שנעשה המשכן והיתה עבודה. והנה העמוד ראשון הוא ג"ח של אברהם והוא מאמרם ז"ל (שם) כי אברהם היה כמריש הסובל קורות שמב' צידיו כך אברהם היה סובל עליו דורות שלפניו ושלאחריו. אך מה שראוי לשום לב הוא איך תחלה בעמוד אחד לא היה רותת ואחר כך בשנים היה רותת. אך קודם קיום תורה לא יחשב ה' להם עון ע"כ זכות א' מספיק. אך כשניתנה תורה יש חטאים. ועל כן העולם רותת עד שבא עבודה לכפר:

ונבא אל הענין והוא כי בפסח היה גומל חסד כמו דאת אמר גומל חסדים טובים וכו' ומביא גואל וכו' שהיא יציאת מצרים. ועל כן נעשה חסד כל דכפין ייתי וייכול הוא עמוד א'. בשבועות בא עמוד שני הוא תורה. והיה עדיין העולם רותת עד מחרת יוה"כ שבאה עבודה. ואז שנתבסם העולם הוא חג לה' בשמחה בעצם וזהו לאמר כו':

או יאמר לאמר כלומר הנה בחג הזה יש סוכות ויש ד' מינין שבלולב מה שבאו לאמר הוא בחמשה עשר יום כו' חג הסוכות. כלומר אך לא שיקרא על שם ד' מינין. והטעם הוא כי הנה כל תיקון העולמות ושמחתו יתברך תלוי בצדקת וכשרון עם בני ישראל וכל כשרונם וצדקתם וחסידותם תלויה בדבר אחד בלבד. הלא היא בהכיר כי הן האדם היה כאחד ממלאכי השרת כי נפשו רוחניות מעל השמים כבודה ושם לה דירת קבע ובבואה אל העולם הלזה היא כאומרים לה צא מדירת קבע ושב בדירת עראי והכינו שם מכל מאכל אשר יאכל בעולם העליון כי שוב תשובי אל דירתך הקבוע. ושם תאכלו לחם אשר תביא מעולם העראי מתורה ותרי"ג מצותיה כי היא לחמך לנפשך. והעושה כן ינחל ארץ העליונים ויקים ארץ התחתונה כי יריק עליה רוח שפע ממרום להכין אותה ולסעדה כי הלא אשר שם שומה זו בלבו כמקרה ההולך מביתו וארמנות מנוחתו ועזב אשתו ובניו ללכת אל עיר להסתחר ולהביא טרף לביתו יקרנו. כי הלא לא יהיו כל מעינייו על אשר יאכל ואשר ישתה ואשר יתכסה אם יהיה מאכלו בריאה או רזה או אם יאכל למעדני' או פת חריבה או יכסה בגד עדים או מכלול. כי יאמר הלא פה אורח נטה ללון אני. וחנכי בדרך למה אחיש על דברי עדונים כ"א מן הבא בידי. ואם אשכבה בין שפתים או אשים אבן מראשותי הלא כמה כרים וכסתית מרוקמים וטובים לי בבית מנוחתי אשר אני הולך שמה. ואם פה פת במלח אוכל שם אתעדן כי אוכל למעדני' כי שם הוא העיקר כי שם ביתי. באופן אסוף יאסוף כל הון יקר ימצא קבץ יקבץ כל כלי וילך לביתו להתעלס באהבה. על הדרך הזה אשר דעה יקנה לחשוב מחשבות בלבו לאמר הלא העוה"ז עראי הוא אשר שלחני אלהים לשאת ולתת ולהרויח בנכסים רבים וחשובים תורה ותרי"ג מצות. וכל הימים אשר אני פה כהולך בדרך אחשב. ולמה אשית לבי אם מעט ואם הרבה אוכל או תשתה אם יעשר או אם יחסר חילי אם אתנה לבושי שק או אכסה עתיק אם לפתי משכבי ומרבדים רבדתי ערשי או אם על הארץ אישן הלא אין זה כ"א עראי כי אורח אני ובדרך אני הולך ויעבר עלי מה. כי הלא אל משכנות מבטחים ומנוחת שאננו' אני הולך כי שם ביתי בעולם העליון שם ארוה דודי' ואתעלסה באהבים ומה לי פה בעולם הלזה. כי אעשה בגינו ובגין עניינו והמה הבל ומה לי טוב כ"א שאשא עול תורה ומצות בעולם הזה החולף והולך. ואיגע בדירת עראי להעשיר בדירת הקבע. כי הנה איש כזה מקיים העה"ז ונוחל העולם הבא כר' חנינא בן דוסא (במס' תענית דף כ"ד וחולין דף פ"ו) שבת קול היתה יוצאת עליו ואומרת כל העולם נזון בשביל חנינא בני והוא די לו בקב חרובין וכו'. ועליו ועל הדומין אליו אחשבה דברה חנה באומרה. (שמואל א' ב') כי לה' מצוקי ארץ וכו' לומר כי לה' מנת חלקו מצוקי ודחוקי ארץ וישת עליהם תבל שיהיו יסוד עולם. וע"כ למה שכל עיקר צדקת הצדיק לקיים העולם ולהריק עליו שפע קדושה מלמעלה ולנחול עה"ב. ע"כ בבא ית' לחוג חג שמחת צדקת עמו וכפרתם עשה עיקר החג מישיב' בסוכות כי כל הכשרון המעשה וצדקת כל צדיק לשית על לבו צאת מדירת קבע ושבת בדירת עראי. כי בזה החי יתן אל לבו כי אין זה כ"א רמז הרומז על הארץ ועל הדרים עליה יתנו אל לבם כי זאת תורת האדם יהיו עיניו פקוחות לראות כי אין זאת דירת קבע כי אם בעולם העליון וביום הולדו יצא מדירת קבע ובא אל דירת עראי.

וזה רמז שבעת ימים רמז אל ימי שנותיו ע' שנה שייחד כלם שבעים שנה דירת עראי המה כ"א יאריך יותר הוא כעצור בעוה"ז. והוא מה שביום השמיני עצרת היא ובכלם ישמח עם ה' אלהיו כי ברוב ההבל העה"ז יחשוק בעה"ב וערב' לו מעתה כאלו זורח הוא שם עם ה' מהיום ולאחר מיתה. כי יהיה לו העה"ז כסוכה בכרם ולא כבנין קיים וישמח ויעלוז במחשבתו זאת לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב. הוא רמז שמחת חג הסוכות למען דעת כי אל זה יביט כי הסוכה היא העה"ז ע"כ צוה לנו ית' תדמה לה"א שצורתם שתי דפנות כהלכתן ושלישית אפילו טפח. הוא כרעי דה"א והוא כי העה"ז נברא בה"א ומושפע להתקיים מהעולם העליון על יד טוב המעשה כי כל זכיות האדם נעשים עליו מלמעלה כצל המיצל על העולם ומקיימו והוא רמז אל הסכך שעל הסוכה שהיא העולם הזה. ועל כן נצטוינו בל יהיה הסכך מדבר המקבל טומאה לרמוז כי מה שהאדם עושה להיות צל על ראשו לא יהיה דברי עונות הנעשים עליו מסך טומאה להבדיל בינו לקונו כד"א כי עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם כי אם מצות ומעשים טובים הנעשים צל וחופה לחופף עליו. וגם לא תהיינה צדקותיו כבגד עידים שמתקרע ונעשה קרעים קרעים כנקבים וקרחות כן מצותיו וצדקותיו בלתי מעובי' רק זעיר שם זעיר שם. ואם לא יהיה כך להיות הסכך מעובה רק שכוכבי השמים נראים מתוכה לפחות לא תהיה חמתה מרובה מצלתה כי אם כצל עב מעובה קדושת המצות בל יהי' מקום לעבור רוח משפט ודין מרובה מזכיות. וגם לא יהיה במקום אחד אויר ג' טפחים והוא כי אויר ג' פוסלים הסוכה והוא כי חטא אדם עון א' או שנים עדיין לא עשה מעבר בצל זכיותיו לעבור בו דין ורוגז מלמעלה כי הוא ית' מעביר ראשון ראשון ועדיין הוא בלתי נפרד מהקדושה כי פחות משלשה כלבוד דמי אך בשלשו בחטא הם נמנים על כן אויר שלשה פוסל בסוכה. גם לא יהיה מדבר מחובר לקרקע רמז שלא יצרף לזכיות דברים ארציים וחומריים כענין פניות בחירות טובות וענייני העולם הזה וגם צריך יהיה מדבר שגדולו מן הארך להורות כי אין לאדם למעט עצמו ולהקטין ערכו ולומר מה אני ומה חיי אני הבל וריק כי כשרון מעשי יעשו סוכת קדושה על העולם ויקיימוהו כי עפר אני ואל עפר אשוב על כן העיר לבו לומר כי סכך הקדושה גדולו מן הארץ כי זכיות בני האדם שמהארץ המה הם העולים וממשיכים ומשפיעים מלמעלה שפע קדושה להריק על הארץ לקיימה. וסכך זכיות הלז שאדם צריך ליטפל בו לעשות צל קדושה על ראשו לא יאחר עד יגדל כדרך בחורים האומרים עדיין קטנים אנחנו נלכה נרוה דודי העה"ז לפחות עד כ' שנה שאין אדם בר עונשין לשמים עד עוברו מכ' ומעלה ומאז אביט אל האלהים ואלכה באורחותיו חמשים שנה עד מלאת ימי שנותי שבעים שנה. כי היא עצת מלך זקן וכסיל למען השקיעו בעניני העולם הזה עשרים שנה ושוב לא ישוב ממנו כי יעשה עיקר מהעולם הזה. לכן סוכה שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה פסולה כי המאחר ממשות סכך תורה ומצות עד היותו למעלה מכ' שנה יעשה דירת קבע מהעולם הזה ודירת עראי בעינן וגם צריך לעשות סכך זכיותיו לשמו ית' להשרות עליו שכינה ולא למען בא עליו שפע מהמזלות או המלאכים ועל כן סכך שהוא למטה מכ' טפחים פסולה כי לא ירדה שכינה למטה שהוא כמפורש אצלנו שהוא למטה מעשרה מדרגות מלאכי'. והנה כל זה הוא בסכך שהוא רמז אל צל קדושת זכיות האד' אך הדפנו' הם זכר לעולם הזה ככתוב שע"כ היו שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח כצורת הה"א שבה נברא העולם הזה ועל כן כשרות מכל דבר כי חומרי הוא. וגם רמז השתים כהלכתן כו' הוא כי כל טוב העולם הזה נכלל בג' דברים שהם בני חיי ומזוני. ורמז לנו שהשתי' שהם בני וחיי טוב לגבר להשתדל ולבקש מאת האלהים יהיו לו כהלכתן גדולים וטובים אך בשלישית אפילו טפח יסתפק בו ולא יחוש רק יעשה שיהיה לו אותו הטפח שוחק שאם מעט אשר לו יחלקהו בחלקי זמניו ולא יצטרך לבריות:

או ירמוז בהיות שוחק לרמוז לו הג' כי אין לו בעולם הזה שאין לו רק טפח שהוא קומץ הבלתי משביעו אל יתעצב אל לבו כי אם יהיה שוחק ושמח בחלקו ויהיה עשיר ויעבוד את ה' בשמחה וצריך לעשות לו צורת פתח. לרמוז כי אם ידחקנו יצרו להעציבו על דוחקו זאת ישוב אל לבו כי העה"ז רק כצורת פתח כפרוזדור לפני הטרקלין ולכן מי בער יעשה עיקר מעניניו ויפן למטעמותיו. והנה ברחב הסוכה אין שיעור כי יכול האדם להרחיבה עד בלי די רק שהסכך יכסה לה לרמוז כי יכול האדם לקיים העולם כלו על ידי סכך זכיותיו הממלאו כי צדיק יסוד עולם והיא נחלה בלי מצרים אך יש לו שעור למטה שלא תהיה פחות משבעה על שבעה שלא ימעט זכותו לבלתי השיג אפילו חלק אחד בארץ שבעה עממין שהיא נחלה במצרים:

הנה כי לא על חנם קבע הוא ית' חג השביעי הזה על שם הסכות. כי למה כי שמחתו הוא כי לא שמח ה' במעשיו מאז ברא העולם עד הזמן ההוא כי עשרים דור שמאדם עד אברהם היו מכעיסים ובאים ומאברהם התחילה שכינה לרדת מרקיע שביעי לששי ולא שבתה לארץ כאשר נתאוה ית' שתהיה לו דירה בתחתונים שהיה תכלית הבריאה. וגם לא פסקה זוהמא עד מתן תורה ולא מלאו הימים לגמור מתנתם עד אשר עשו את העגל ולא נתקן עד עבור יום הכפורים שאז ניתנה תורה בלוחות שניות. והקהיל השה את ישראל לעשות לו מקדש לשכון בתוכם אז שמח הוא ית' ועל כבודו צוה לחוג את חג הסוכות כי היא שמחתו כמדובר. וגם בכל דור אין לו ית' ימי שמחה כחג הסוכות כי אז נקיים ישראל מכל עון אשר חטאו כי עבר עליהם יום הכפורים. וע"כ יען כי כל שמחתו ית' הוא על כשרונינו וטהרת נפשנו אם כן ראוי הוא כי זכר יעשה הוא ית' בחג ההוא אל השגת ישראל זה הכשרון הלא הוא על ידי הסוכות ככל הדברים הנאמרים באמת ברמז הנרמז ונמצא בהן למוצאי דעת כמדובר:

והן זאת היתה כוונתו ית' לשום את ישראל באהלים בצאתם ממצרים לשני כוונות. (א) למען ידעו דורותיכם ישראל כי מה שמוציאם ממצרים לתת להם ארץ טובה לא לעשות עיקר מחיי העולם הזה היה לאכול לשבעה ולמכסה עתיק. כי אדרבה כל עיקר הכונה היא לעשות עראי מהעה"ז כי אהל הוא העומד לנסוע ממקום למקום כי מה שנותן להם הארץ ההיא אין העיקר רק לקנות בה חיי העה"ב כי שם עיקר תורה ומצות כנודע והעושה כן ינחל הארץ העליונה אשר לעומתה. (ב) להראות להם עולמם בחייהם כי היו מוקפים חומת קדושה וה' הולך לפניהם יומם למען יראו מעתה מעין העולם הבא כי היו מסובבי קדושה וה' הולך לפניהם:

ונבא אל התכת הכתובים. והוא כי הלא כתבנו כי היותם בסוכות ז' ימים הוא רמז היות שבעה עשיריות שהם ימי שנותיו ע' שנה נעשה מהעה"ז עראי כסוכה בכרם. וסוכת החג על היות בחדש השביעי הזה כלומר הזה הידוע. כי בו נתקנו ונטהרו ונמחלו ישראל כי זאת היא שמחתו יתברך כאמור. ואמר חג הסכות שבעת ימים לה' כי על ידי היות ענין הסוכות שהיא דירת עראי ע' שנה נעשה האדם לה'. ולהיות רמז הז' ימים לז' עשיריות חיי האדם ע"כ ביום הראשון מקרא קודש כל מלאכת וכו'. כי הוא כנגד העישור הראשון שאין בו עונש. כי עדיין אין האדם בר עונשין. והנה כתבנו כי ביום חג ה' הלזה כי לה' הוא כי על כבודו נעשה החג. וגם הוא על טהרנו כי שמחתו עלינו הוא כמדובר. לכן בשמחה זו נאכל בסעודת החג גם אנו גם מזבחו יתברך. ע"כ כל מלאכת עבודה לא תעשו כלומר אך מלאכת שאינה עבודה כ"א אשר יאכל לכל נפש נעשה. למען נעשה מטעמים נאותים שלמים וכן רבים על שמחת החג. וכאשר אנו נאכל כן המזבח. כי שבעת ימים תקריבו אשה לה':

וע"פ דרכנו רמז כי כאשר אנו מקיימים את עצמנו. גם את כל האומות נקיים וכל העולם. כנרמז בסוכ' צור' ה"א כמפורש למעלה. והוא באומרו שבעת ימים תקריבו שהם שבעים פרים הקרבים בשבעת הימים לקיים שבעים אומות בל יצדה העולם מהם כנודע. וביום השמיני מקרא קדש כו' שהוא על עישור שמיני שהוא אחר שביטל יצר הרע ובטלה תאותו. אז מקרא קדש יהיה לכם שאז אין חטא בו. והקרבתם אשה לה' להודות בשם ה' כי עצרת היא שהוא לשלם תודות לו יתברך על שעצור עצר אותנו בעה"ז ולמות לא נתננו. רק לחיים מימי שנותינו שבעים שנה והלאה בעישור השמיני. וזהו עצרת היא כל מלאכה כו'. ובזה מצאנו ראינו טוב טעם אל אומרו יתברך בחג המצות עצרת על יום השביעי ועשה אותו יום טוב. ופה אמר עצרת בשמיני ולא בשביעי ולא עשאו את השביעי יום טוב:

אך הוא כי פה הוא מדבר על בחינת שנות האדם כי אז שובת על שעצרו יתברך בעולם. והוא עשור שאדם שוב' בו מיצרו. משא"כ בחג הפסח כי שם הוא על גאולתינו מעבדות. ועל כן שני ימים היו שם עיקר הנס. יום ט"ו שבו יצאו ממצרים. יום כ"א שבו נקרע הים ונצולו ישראל מחרב פרעה וכו'. כי אז אמר אויב ארדוף כו'. ולשמא יאמר איש הלא עיקר הנס היה ביום ט"ו. כי בשביעי כבר היו כנושעים. ולא היו שם העיקר רק שקיעת המצריים. לז"א עצרת הוא כי עצרת היה אז לישראל ועכוב גדול לינצל. כמ"ש ז"ל שהיו ישראל אז אם ליגאל אם ליטבע בים כמ"ש ז"ל (שמות רבה פ' כ"ד) על פסוק ויסע מלאך האלהים כו' והוא מפורש בכתוב ויושע ה' ביום ההוא את ישראל וכו':

לז

אלה מועדי ה' כו' . אחר החרידו את כל החרדה הזאת על החג הזה. ראה יתברך והנה עדיין לא נאמר ההפרש שבין מועד זה לשאר מועדי ה'. שככה רמז בענין הסוכות ככל אשר הזכרנו. ע"כ היה מקום יתעורר איש לדבר ולומר מה למועד הזה משאר מועדים. האם האחרים לא מועדי ה' המה. לז"א אלה כו' כלו' אלה הנזכרים למעלה בלעדי זה. מועדי ה' המה כזה. אך הוא אשר תקראו אותם מקראי קדש כדי להקריב קרבנות אשה לה' לתת לו יתברך תודה על אשר היטיב לכם. בפסח על הגאולה. ובשבועות על התורה. שע"כ תוסיפו בהם קרבנות דבר יום ביומו מעין הנס הנעשה לכם. ותעשו אותם תוספות על הנהוג. וזהו מלבד שבתות ה' ומלבד וכו'. אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה באספכם את תבואת הארץ תעזבו שמחת האסיפה הנוגעת לכם ולא תחוגו עליהם. רק תחוגו את חג ה' שהוא כי החג בעצם וראשונה לה' הוא. ואתם תחוגו חגו כי עמו אתם. והוא האמור למעלה כי השני רגלים אחרים הם על הנוגע אלינו. וזה על הנוגע אליו יתברך. כי ע"כ חגו הוא ואנחנו נחוג עמו. והוא מאמרנו כי כביכול לא היתה שמחה לפניו יתברך שלמה בשאר מועדי' כי בחג המצות שעדיין המרו על ים בים סוף. וגם לא הטהרו עד מלאת ימי ליבון שבע שבתות עד מתן תורה. וגם בחג השבועות ההוא לא שמח כי נגלה לפניו עון העגל. כמ"ש ז"ל (שמות רבה פ' מ"ב) ראה ראיתי את עני עמי וכו' אתם רואה ראיה אחת ואני רואה ב' ראיות כמו שכתבנו על פסוק אתם ראיתם כי מן השמים וכו' לא תעשון וכו' שהיה להזהירם על מעשה העגל. אך אחר שנתפייס בבא משה במחרת יום הכפורים בלוחות שניות וצוה על המשכן. ואז בחג הסוכות היתה לו ית' שמחה. וגם בכל יתר שנים אין השמחה שלמה עד בא יום הכפורים ונטהרים מאשמותיהם ומטפלים באותם ד' ימים בצרכי מצוה אז יש לו יתברך שמחה. וע"כ אז היא שמחת בית השואבה ומה גם למשז"ל (סוכה פרק החליל (סוכה דף נ"ג)) שהיו שואבים משם רוח הקודש. כי אז היתה השראת שכינה ביותר נמצא. שהוא חג ה' כאלו יתברך חוגג ואנו חוגגים חגו ושמחים בשמחתו שבעת הימים. כי הוא על כי ע"י סבת השמחה שהוא כשרון ישראל מתקיים העולם שנברא בשבעת ימים כי ויכל אלהים ביום השביעי וכו'. וגם כוונה שנית על שנות האדם ימי חייו שבעת עשירית. שעל כן ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון כמדובר. ולכן להביא כונתו יתברך אל הפועל להתכשר בתורה ומצות עד התנהג בחסידות. כאשר רמז לנו יתברך בסכות שבעת ימים כמדובר. צריך עזר משדי כי רב מאד כח היצה"ר ופיתייו הרב. ואו מי יחיה בשומו מגמת פניו להחטיא את האדם. כי לא ישקוט עד יחטיאנו לא אחת ולא שתים כ"א על כל עון ופשע וחטאה יאחזנו ולא ירפנו. ע"כ אלהינו מרחם כאב את בן ירצה תקננו בעצה טובה מלפניו ויאמר ולקחתם לכם להנאתכם ולטובתכם להיות לכם לעזר ולהועיל. פרי עץ הדר וכו' שהוא לספר הזוהר ד' אותיות של שם כמפורש אצלם. ויהי כי ביום הראשון לחשבון עונות בצל שם הגדול הזה נחסה. ונייחד אותיותיו להיות לנו לחימה ולמחסה מזרם היצה"ר וממטרות עוז שם ה' בו נרוץ ונשגב. והנה גם רז"ל (ויקרא רבה פ"ל) אמרו מעין זה וז"ל:

פרי עץ הדר זה הקב"ה שכתוב בו הוד והדר לבשת. כפות תמרים זה הקב"ה שכתוב בו צדיק כתמר יפרח. וענף עץ עבות זה הקב"ה דכתיב והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה. וערבי נחל זה הקב"ה שכתוב בו סולו לרוכב בערבות וכו'. ע"כ:

הנה האמת הוא היות רמז אחד ארבעה פעמים בנושא אחד. כמו זר נחשב. וגם בפסוקים שידברו עליו יתברך. ראוי להכריח מנין להם. ומה גם צדיק כתמר יפרח שלא יראה צודק יפה בו ית'. וכן פסוק והוא עומד בין ההדסים. והן אמת כי שמעתי אומרים כי כוונת המאמר הוא מ"ש ז"ל כי ארבעה מינים אלו אין להם שר שוטר עליהם להגדילם ככל שאר המון אילנות ועשבים אלא הקב"ה מגדיל' בעצמו ואמרו כי זה רצה בעל מאמר זה באומרו בכל אחד זה הקב"ה. והנה גם אם יהיו דברי רז"ל שאין לארבע מינים אלו מלאך או שוטר ונקבל' גם כי לא ראינו כן בדבריהם אעפ"י כן לא יתקן הדבר בכונת מאמר זה:

ואחשוב לבא אל ביאורו באשר נזכיר דברי רז"ל אשר דברו במקומות מחולקים והוא כי בפסיקתא אמרו כאשר הובא בילקוט בישעיה על פסוקי שוש אשיש כו' כי כשברא הקב"ה את העולם. נתלבש במלבוש הוד והדר שנאמר הוד והדר לבשת עוטה אור כשלמה וכו' נוטה שמים כו' המקרה כו'. הרי מזה נראה כי הוד והדר היא התפשטות שפע החסד שנברא בו העולם. עוד ארז"ל (בב"ר פ' מ"א) על פסוק צדיק כתמר יפרח מה תמר צלו הולך למרחוק כך מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא. הרי מזה כי משל התמר הוא אל עולם השכר. והביאו לומר כי אומרו צדיק כתמר יפרח ידבר בהקב"ה. הוא שהוקשה לו שאמרו צדיק כו' הוא ל' יחיד ואומרו שתולים הוא ל' רבים ע"כ אמרו כי צדיק וכו' ידבר בצדיקו של עולם כי יחיד ומיוחד הוא. ואח"כ אומר שתולים כו' בצדיקים שבישראל. וכונתו לומר כי צדיקו של עולם כתמר אשר צלו למרחוק יפרח מאתו שפע אושר ועונג לצדיקים אחר מותם. ולא אמר יפריח. יען כי ממנו יתברך תוצאות חיים ושפע אור לישרים. כי כביכול הוא יתב' יפרח ויתפשט ויגיה אורו. גם בפסוק (זכריה א׳:ח׳) והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה. הוא כי הוא יתב' נמצא עם הצדיקים שבמצולות הגולה. והוא כדרך רז"ל שכל דרשותם דרך גזרה שוה נאמר שם הדסה ונאמר שם הדסים. מה אסתר צדקת אף כאן צדיקים והוא סתם דהיינו צדיקו של עולם:

ונבא אל הביאור. והוא כי ביום הא' לחשבון עונות נבטח בשם ה' ונשען ברוב חסדיו יהיה עמנו כאשר היה עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו ביד יצרנו והוא כי ד' מינים אלו (א) רומז אל היותו יתב' בורא העולם בהדר התפשטות חסדו. והב' רומז אל היות שכרו אתו לעתיד לבא. כתמר שצלו הולך למרחוק. והג' רומז היותו יתברך בין הצדיקים שבמצולות ועומק הגלות. והד' על היותו יתברך רוכב בערבות. והענין הוא כי נמצינו בארבעה מינין אלו כאומרים לו יתב' ביום ראשון לחשבון עונות אתה ה' אשר בראת העולם בהדר הוא החסד. ואתה עתיד לתת שפע הטוב והשכר לעתיד כי היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. גם ביני וביני אל תמנע מהיות עמנו אתה שנקראת הדס להיותך בין ההדסים הם הצדיקים שבגלות העכור ולא עזבתם. היה נא גם עמנו עם היותך רוכב בערבות שנסתלקת מעלינו מהיות עמנו בארץ. עם כל זה אל תמנע מהיות אתנו להגין בעדנו. ולפי זה מה שסמך ואמר ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים יהיה לומר כי בד' מינים אלו אשר השם בם תזכו לשמוח לפניו. כי גם הוא יתב' נמצא אתכם ותהיו לפניו שמחים בכל טוב:

עוד יש דרך שני לרז"ל שהוא זכר לזכות האבות. ויהיה כי להיות שענין החג הוא לזרז את האדם לעבוד את ה' ולהתנהג בחסידות. ומה גם בהיות יום ראשון לחשבון עונות. על כן צונו יתברך נקח זכות אבותינו עמנו לעזר להועיל. וז"א לפי דרכם זה ולקחתם לכם כלומר להנאתכם ולטובתכם פרי עץ הדר כו'. כי כל מין רומז להא' מהאבות כאשר נזכר בס"ד. והן זאת חשבתי בכוונת מאמרם ז"ל (ויקרא רבה פ"ל ובש"ר פ' ט"ו):

וז"ל ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כו' רבי ברכיה בשם רבי לוי אמר בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון. הרי אני נגלה לכם ראשון. ופורע לכם מן הראשון זה עמלק דכתיב ביה ויצא הראשון. ובונה לכם הראשון זה בית המקדש. דכתיב ביה כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו. ומביא לכם ראשון זה מלך המשיח דכתיב ביה ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן. ע"כ:

וראוי להעיר בו מי הכניסו בדרשה זו. וגם איך ידרוש ארבע דרשות כא'. וגם איך יתייחסו עניינים אלו אצל הלולב אם כל שנאמר בו ראשון יתייחס לזה הרי כמה דברים נאמר בהיום ראשון ולא הזכירם. ועוד איך יעשה כל האושר המקוו שכר אל מצוה פרטית. ועוד שהרי הגאולה הכוללת הדברים הנזכרים יחסוהו רז"ל אל התשובה או אל האמנה או אל חסדיו יתברך או אל זכות אבות ואיך ייחס אותם פה אל מצוה זו. ועוד איך יאמר שראשון לציון הוא מלך המשיח והנא אינו ראשון. כי ארז"ל בפסיקתא כאשר הובא בילקוט בספר ישעיה ששבע שנים אחר המשר יבא בן דוד ואיך סמכה פה בכתוב אם ראשון לציון הוא בן דוד:

אך הנה הוקשה לו מלת הראשון ומלת לכם. כי למעלה במדרש הנזכר (שם) ארז"ל כי אף שיום ט"ו הוא קראו ראשון על חשבון עונות וגם אומרו לכם השיבו שהוא להנאתכם להבריח רוחות וטללים רעים. עתה בא לדרוש שתי הסיבות בענין אחר והוא לג"ש של מלת הראשון. והוא ההנאה הרמוזה במלת לכם. והוא כי מלת הראשון חוזרת אל כל אחד מארבעה מינים שבלולב שכך משמעו שיקחו ביום הראשון מין פלוני ומין פלוני. ע"כ מלת הראשון תדרש על כל אחד מארבעתם. לכן כנגדם דרש הגזרה שוה על כל א' מהד' מינים כל אחד מתייחס אל כל אחד מהנה. והוא כי ארז"ל (ויקרא רבה פ' ל') פרי עץ הדר זה אברהם שהידרו הקב"ה בשיבה טובה. כפות תמרים זה יצחק. שהיה כפות על גבי המזבח. וענף עץ עבות זה יעקב. שהי' מעובה בבנים. וערבי נחל זה יוסף מה ערבה כמושה לפני שאר מינים כן מת יוסף קודם לאחיו ע"כ. ואין ספק הרמז הלזה הוא להזכיר זכותם. ואפשר יש לזכותן יחס אל ארבעת מיני האושר הנזכר פה כנגד פרי עץ הדר המתייחס אל אברהם. הלא הוא הראשון שנגלה אליו ה' מכל יצורי עולם שהוא ראשון שנאמר בו וירא אליו ה' וכו' כנגד זה אני נגלה ראשון. וכנגד כפות תמרים המתייחס ליצחק שהיה כפות. הלא הוא שארז"ל (ב"ר פ' נ"ה) כי בהיות אברהם כופת את יצחק היה הקב"ה כופת שרים שלמעלה ונותנם תחת יד ישראל. גם עתה ע"י מצוה זו יפרע הקב"ה שבהפרע ממנו תלוי אבודן. כדבר שנאמר ע"י דניאל שעל ידי אבן די לא בידין המכה עלי'. כאו' והדקת פרזלא נחשא כספא ודהבא. והוא הנגדיי העקרי. ומפלתו תלוי במפלת שרו סמא"ל כנודע וגם עיקר זכות יצחק לשדד מחריב בית שני שנבנה בזכותו כאשר נזכיר בסמוך בס"ד. וכנגד ענף עץ עבות המתייחס ליעקב הלא הוא כאשר כתבנו במקומות רבים שזכותו הוא המעמיד המקדש העתיד. כי ראשון היה בזכות אברהם ועל צאת ממנו ישמעאל נחרב וינתן בידי אדום הוא עשו ושלטו ישמעאלים בשמנים אלף פרחי כהונה. והשני היה בזכות יצחק ועל צאת ממנו עשו נחרב על ידו. אך השלישי הוא בזכות יעקב שמטתו שלימה. ע"כ יהיה קיים לעולם וזהו מעובה בבנים כלומר על שלמות בבניו בעלי סדר ויושר כהדס הכשר שאין האחד מהעלין יוצאות משורש השתים. כך לא היה בבניו יוצא מן השורה. על כן כהדס המתייחס אליו אני בונה בית המקדש שנא' בו ראשון וזהו ענין משז"ל כאשר כתבנו במקומות רבים כי אברהם קראו הר. ויצחק קראו שדה ויעקב קראו בית כי הנבנה בזכות אברהם חזר ונעשה הר. והנבנה בזכות יצחק לשדה נחרש שחרשו טורניסרופוס לקיים מה שנאמר (ירמיהו כ״ו:י״ח) ציון שדה תחרש. ושבזכות יעקב הוא בית נאמן וקיים כלומר שתמיד הוא בית. ועל ערבי נחל המתייחס ליוסף יבא משיח בן יוסף. הלא הוא לבא עם המבשר. וזהו ראשון לציון כו' והוא מת קודם לאחיו. כמשז"ל שיפול במלחמה ואחר כך יחייהו בן דוד כמשז"ל. ולפי זה מה שסמך ואמר ושמחתם לפני ה' אלהיכם כו' יקושר עם מה שאחר זה כאשר נבאר בס"ד:

מא

וחגותם אותו חג לה' כו' . הנה כתבנו למעלה כי חג הסוכות ה' יקרא כי הוא ית' חוגג אותו. כי בו ישמח ויגלה שפע עצום שבעולמות שהוא הנקרא שמחה אצלו יתב'. ואנו חוגגין חגו עמו כאומרו תחגו את חג ה'. ע"כ אחרי אומרו כל ענייני החג. וקחת ארבעה מינים להעזר לבא אל המכוין אמר ושמחתם וכו'. לומר הנה להיות חג ה' בעצם ככל הכתוב עד כה כי אנו חוגגים חגו. הנה לפי זה לא יאות לו יתב' צוותנו לעשות את חג הסוכות. אם לא בזמן שבית המקדש קיים. משא"כ אחרי כן כי אין שמחה מעת החרבן. כי איזו שמחה נערוך בגלות. ואדרבה אם היתה הדעת שופטת. נשב בסוכות לא לשם שמחה. כי אם לשם טלטול מדירת קבע זכר לגלות. ולפי זה לא שבעה ימים בלבד יהיה. לז"א ושמחתם וכו' וחגותם וכו'. לומר הן אמת כי השמחה האמיתות בעצם. היא בזמן הבית אשר שם אני אתכם. וזהו ושמחתם לפני ה' אלהיכם שהוא בזמן בית המקדש ששם עלו שבטים לראות את פני. אך עם כל זה וחגותם אותו וכו' לדורותיכם. עם היות כי אז אינו לפני ה'. כי גם אז חג לה' יקרא עם היות כי בגלות. אומרו וחגותם אותו חג לה' וגם לא ימים רבים רמז אל הטלטול ימים רבים. כ"א לשם חג לה' שבעת ימים בשנה כי תהיה חקת עולם לדורותיכם. כלומר גם אחר הבית:

והענין כי כבודו ית' במקומו מונח עם שאין שמחתו בזמן הגלות כמאז. עד בא הזמן שיתקיים בו ישמח ה' במעשיו. והיה לכם שלשה טעמים בדבר. אחד על הנוגע לכם. כי הנה בחדש השביעי תחוגו אותו שהוא בחדש שנצחתם בו. כמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה פ' ל') כי הכל הם בדין בראש השנה. ומאן נצח מי שנוטל בידו שרביטו של מלך. שהוא ארבע מינים שבלולב כמאמרם ז"ל (שם) כי חג הסוכות הוא הוראת שנצחו ישראל ושנתכפרו. באופן שעל בחינה זו ראוי תחגו גם בזמן הגלות כי גם השראת שכינה בצד מה לא תחסר מכם. כי גם שאין בה"מ והשראת שכינה כמאז הלא לא יבצר כי ע"י מה שבסוכות תשבו ז' ימים. כי כל האזרח בישראל שהם האבות כמאמר חכמי האמת ישבו אתכם בסוכות. וידוע כי אין אבות בלא שכינה כי האבות הן הם המרכבה:

ועוד טעם שלישי והוא למען ידעו דורותיכם כי' בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאו אותם כו'. כי בזה שני דברים. (א) כוונת הדירת עראי למעלה כי ע"כ בראשית הביא ית' את ישראל לעבודתו רמז להם יהיה העה"ז אצלם דירת עראי. (ב) למען רמז עולמם יראו בחייהם. כאשר בצאתם ממצרים על ידי ענני כבוד אלהי ישראל. ולכתו יתברך לפניהם שהוא מעין העה"ב. למען מאז יפקחו עיניהם ולבם לעבוד את ה'. וע"כ טוב לגבר כי ישא עול הגלות ולמבטח ישב בסוכה. למען זולת קבלת המוסר תהיה לו ג"כ לפתח תקוה בגלות החיל הזה. כי מבית הסורים יצא למלוך ואם יתמהמה יחכה לו. וזהו למען ידעו דורותיכם כי בסוכות כו'. כי גם עתה אני ה' אלהיכם ולא געלתי בכם על כל חטאתכם ובטחו בה' עדי עד:

עוד יתכן רמז פה אז"ל מה לא צוה ית' אשב בסוכות בניסן. כי אז בסכות הושבתי בהוציאו אותנו מארץ מצרים אלא שלא יודע היות לשם מצוה. כי אז דרך העולם לישב בסוכה לצל יומם מחורב בימי קציר. אך בהיות בזמן האסיף שהכל מאספים תבואתם הביתה מפני הגשמים ולא יחושו. ויעשו אז סוכה. אז יודע כי במצותו יתב' הם עושים. וזה יאמר בחדש השביעי תחוגו אותו כו'. כלו' תדע למה בחדש השביעי תחגו אותו ולא בניסן. ה"ה כי גם שאתם לא הייתם טועים כי הלא בסוכות תשבו ז' ימים בכל זמן שיהיה. וגם אין המצוה על הנשים שדעתם קלה. ויבא לחשוב כי בסוכות ישבו בחמה מפני החמה. כי הלא כל האזרח בישראל ישבו בסכות שהיא למעוטי נשים כפרש"י מרז"ל. אך הוא למען ידעו דורותיכם בהמשך הזמנים כי בסכות הושבתי כו'. ועל כן עושים סוכה שהוא למה שהוא בזמן האסף הביתה מפני הגשמים. מה שאין כן אם היה בימי קציר. שלא יראה שהוא זה כ"א מפני חום:

והנה במאמר הכתיב באמור ולקחתם לכם ביום הראשון כו' ארז"ל (במ"ר פ"א ובגמ') וכי ראשון היא והלא ט"ו הוא. אלא ראשון לחשבון עונות ע"כ. והלא כמו זר נחשבה קושיותם זו. כי הלא בפסוק דסליק מניה הוא או' תחוגו וכו' שבעת ימים ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון. וא"כ או' ולקחתם לכם ביום הראשון הוא הראשון שהזכיר בפסוק. ומה ראה על ככה להקשות והלא ט"ו הוא. ועוד כי הלא גם למעלה נאמר חג הסכות שבעת ימים לה' ביום הראשון מקרא קדש. וכן בחג הפסח נאמר למעלה ז' ימים מצות תאכלו ביום הראשון מקרא קדש. ולמה לא הוקשה לו שם. ואם גם שם יש קושיא. מה ישיבו עליה כי הראשון של פסח אינו ראשון לחשבון עונות:

אמנם הנה בפסח נאמר שבעת ימים כו'. שעושה אגודה א' מהז' ימים כשאומר אח"כ ביום הא' הוא הא' מהנזכר. וכן בסכות נאמר שבעת ימים לה' אמר ביום הראשון שהוא א' מהז' הנזכר. אך למטה באו' תחוגו את חג ה' ז' ימים ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון. ראה והנה אם היה אומר תחוגו כו' שמנה ימים ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון. כשיאמר אחר כך ולקחתם לכם ביום הראשון היה חוזר אל הראשון מהשמנה. אך לא כלל מתחלה השמיני בכלל לו' א' ימים. כ"א ז' ימים ואח"כ ביום הראשון שבתון ואח"כ הזכיר השמיני בפני עצמו. והוא על כי הוא חג בפני עצמו ואינו נכלל בכלל ז' ימי חג הסכות. וא"כ או' אח"כ ולקחתם לכם ביום הראשון. אם הכוונה ביום הראשון של הז' ימים שהזכיר. היה לו לאומרו קודם הזכירו השמיני שהוא חג אחר. וכאשר אמר ביום הראשון מקרא קדש היה לו לו' ג"כ ולקחתם לכם בו פרי עץ הדר כו'. אך מאשר אמר ביום הראשון אחר הזכרת השמיני ולא בהזכירו הראשון של שבעת הימים. יורה כי הוא ראשון לדבר אחר ולא לחשבון ז' ימים:

מד

וידבר משה כו' . הנה הערנו למעלה כי הלא תהיה תפארתו של משה שידבר אל בני ישראל את אשר יצוה מאתו יתב' לאמר להם:

ולבא אל הענין נשכיל על דבר סמיכות הפרשה שאחר זה. היא וידבר ה' כו' צו כו' ויקחו אליך שמן וכו'. כי אין לה יחס כלל עם הקודם:

ועוד כי הלא ב' הכתובים האלה הבאים כאחת צו את בני ישראל ויקחו וכו'. ופסוק שאחריו כלו מחוץ לפרוכת כולה נאמר בפ' תצוה באר היטב ולמה חזרו ונשנו פה:

ועוד אומרו על המנורה הטהורה כו'. כי הנה או' הטהורה מיותר כי מי לא ידע כי המנורה טהורה היא כי מאין לה טומאה:

ועוד אומרו חוקת עולם לדורותיכם כי הלא לא היתה מצוה זו רק בזמן הבית:

ועוד כי אחרי אומרו מה שאחרי מות אהרן באומרו חוקת עולם לדורותיכם למה חזר לדבר על מה שיעשה אהרן באו' יערוך את הנרות:

ועוד כי הלא בפסוק הקודם נאמר יערוך אותו לפני ה' תמיד. ולמה יחזור ויאמר אח"כ יערוך את הנרות לפני ה' תמיד. ועל הדרך הזה בין בסמיכות בין בהערות יש ויש רבות בענין השלחן שבלי קשר נזכר. ובלי קשר נאמר. ובלי צורך פה. וזולת דברים מעין הקודמים שראוי להעיר בכתובים דקדוקים והערות:

ואומרה כי הנה כתבנו למעלה כי קרא הוא יתב' למועדינו מועדי ה' למה שע"י מה שנחוג פה כמצוה עלינו ככל חוקי כל מועד ומועד במועדי הם מקרא קדש העליון. כי שם לפניו ית' כל מועד ומועד אור לו בעולם העליון וייחוד קדושה רבה מאוד מאתו ית'. כי ממנו תוצאות הארה ושפע שופע בעולמות שברא. באופן כי מועדי ה' יקראו כאלו הוא ית' חוגג בו. אך אין מתעוררים האורות ההם אם לא ע"י התעוררות שבתחתון מעם בנ"י. כי על כי נאמר אשר תקראו אתם. אותם לא כתיב אלא אתם. כי בכם הדבר תלוי כשתקבעו למטה קובעים למעלה כמשז"ל (שמות רבה פ' ט"ו) על פסוק לאל גומר עלי כי אפי' אם יסכימו למטה לקבוע יום פל' ויכינו מר"ה כסאות למשפט. ואח"כ ישכימו ליום שלאחריו גם למעלה יבטלו הדין עד למחר. עד אומרם כי אם ילדה הגיעה לג' שנים ויום אחד שמאז בתולותיה אין חוזרים. ואח"כ נמלכו ב"ד לעבר את השנה והוסיפו חדש אחד. תחזור אל הילדות ויחזור בתולותיה עד חדש ימים אחרים. כי הלא כל זה יורה כי על יד מעשה בני האדם למטה ע"פ התורה. יתעוררו כחות עליונים למעלה בקדושה העליונה. וז"א אשר תקראו אתם על ידכם יהיו מקראי קדש העליון כמדובר למעלה. והלא יפלא לאיש החמרי בשמעו הדבר הזה. כי ע"י מעשה בני האדם למטה יעצרו כח לעורר קדושה העליונה. ע"כ מה עשה הוא ית' מיד כאשר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל. מיד וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן כו'. וגם פרשת הלחם פנים שעל השלחן. למען משם יוקח ראיה איך מעשה כל מצוה אשר יעשה האדם למטה בארץ. יעשה רושם למעלה בעולם העליון. וזהו צו את בנ"י ויקחו אליך שמן זית זך כתית:

והוא בשום לב אל אומרו להעלות ולא להדליק. וגם אומרו תמיד כי הלא ביום היה הפסק שלא היו נותנים שמן רק כמדת לילה. ועוד אומרו למאור ולא אמר להאיר:

אך יאמר הדור אתם ראו אשר אני מצוה ויקחו כו'. כי הלא למי הם מביאים השמן ה"ה באמת למאור למי שהוא מאור המאיר לעולמות כלם. וא"כ למה יביאוהו ולמה ידליקהו פה. אך אין זה כ"א להעלות למעלה נר תמיד הבלתי כבה לעולמים. כי הדלקה זו למטה עושה רושם ומאירה למעלה נר רוחני תמיד. הנה כי ע"י מעשה הגשמי להיותו של מצוה עושה רושם הארה למעלה. וש"ת הלא ערביך ערבא צריך. כי גם במנורה לא יכירו כי כן הוא. לז"א הלא אם מוח בקדקדם יכירו האמת. כי הלא אלו יצוייר כי לאורה הוא ית' צריך חלילה או לפחות לכבודו. הלא א"כ היה לו ית' לצוות להדליק לפנים מהפרוכת. אשר שם האלקים. אך הלא מחוץ לפרוכת העדות הוא פרוכת הארון אשר שם האלקים היו הנרות באהל מועד. אך אין זה כ"א שיערוך אותו אהרן כו'. כלו' אינו אומר ידליק כ"א יערוך. שע"י מעשה המצוה בטוב עריכות הכוונה יהיה עורך עריכה במה שעושה פה מערב עד בוקר אור לפני ה' למעלה תמיד בלתי נכבה כי רוחני הוא. ובזה נמצא שהוא חקת עולם לדורותיכם ואיך הוא מתמדת תמיד לדורות והלא אחר החרבן בטל מנורה. לז"א על המנורה הטהורה כו' לומר היעלה בדעתך כי לא היה אהרן מדליק רק במנורה הגשמית אשר למטה בארץ. דע איפה כי על המנורה הטהורה שהיא הרוחנית שבבית המקדש שלמעלה שהוא טהור וזכה מעכירות גשמיות. שם יערוך את הנרות בהדליקו למטה. באופן שע"י כן יהא לפני ה' תמיד גם לדורות כי האור ההוא בלתי נכבה לעולם כי רוחני הוא. וגם רושם הארת המצוה עומדת לעד. באופן שהטבתי אשר דברתי באומר לדורות'. ובזה יובן מז"ל (במדבר רבה ט"ו) כי היה אהרן מצטער ואומר אוי לי שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי. א"ל הקב"ה למשה אמור לו לאהרן אל תתיירא. לגדולה מזו אתה מתוקן. לכך נאמר דבר אל אהרן כו'. הקרבנות כל זמן שבהמ"ק קיים הם. אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו. וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלים לעולם עכ"ל:

וראוי לשית לב כי הלא הנרות לא הורק בזמן הבית ויש דחקו לומר שהוא על נרות חנוכה. ואם כן הוא. איך מביא מפסוק יאירו שבעת הנרות והם ח'. ועוד ראוי לשים לב שם למה הביא ענין הברכות שאמר וכל ענין הברכות כו'. אך הוא כי מלבד מה שהוצרך לדרוש הדרשה ההיא על סמיכות הפרשה. עוד הוקשה למה אומר אל מול פני המנורה יאירו. שיראה שיש דבר במשכן מול פני המנורה ושם יאירו. ולא כן הוא ולא נראה להם ז"ל אשר נדחק רש"י ז"ל שעל האמצעים ידבר. ע"כ אמר שא"ל הקב"ה הנרות שתדליק. יהיו גם אחר החרבן ולמד אותו מהפסוק אל מול פני המנורה יאירו כו'. כלומר כי כל מה שבמקדש שלמטה גשמי יש לעומתו למעלה רוחני. באופן כי מול פני מנורה זו יש מנורה רוחניות בבהמ"ק שלמעלה שהיא המנורה הטהורה שאמרנו פה. ופי' הכתוב בהעלותך את הנרות שהוא בתתך עליה ומעלה אל הנרות להדליקם לכבודו ית'. דע לך כי לא בלבד פה כ"א מה שהוא מול פני המנורה הזאת שהיא המנורה העליונה שם יאירו ע"י התעוררות הדלקתך למטה. וא"כ אשר יאיר שמה עוד לא תכבה כי הם יאירו תמיד לפני ה'. והביאו ז"ל (שם) ראיה לזה מן הברכות והוא כי הברכות שברך אהרן לישראל האם לא שימשו רק בחייו. הלא גם לאורך ימים כי אין לברכה עכוב. כך היא זכות הארת המנורה:

ונחזור אל הענין והוא כי הנה הוא זה הדבר בעצמו אשר כתבנו. שרצה הקב"ה להודיע לישראל כי אור נרות שהיה מדליק למטה היה מעורר אור עליון ומאיר דוגמתן למעלה. וא"כ הרי לכם ראיה אל מאמרי למעלה כי מועדיכם מועדי ה' המה. כי כאשר תקראו אותם במועדם ותעשו חוקי כל מועד במועדי. תעירו ותתעוררו אורות עליונים המיוחדים להם. באופן כי גם לפני ה' תגלה ותראה אור כל מועד במועדו. כאלו הוא ית' חוגג עמכם. ומועדיכם מועדי ה' המה:

והנה עדיין אין ראיה זה מתמששת בידים כ"א נלקחת ונתפסת בלב כל חכם לב בלבד לפי שכלו. ע"כ הביא לנו ית' עוד ראיה לזה מלחם הפנים ואמר הנה ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות. כי הלא כמו זר נחשב יצו ית' לשים על שלחן גבוה חלות לחם. לולא כי דוגמתן יש אורות בשלחן הרוחני שבמקדש שלמעלה. וע"י התעוררות מעשה המצוה יתעוררו האורות העליוני' שהם דוגמת הי"ב חלות. ועל ידן יושפע שפע ברכה בעולם. ומי יכריח שכן הוא. ע"כ אמר פקח עיניך ועין בעין בעיני בשר לך תראה כי כן הוא. כי הלא הן י"ב חלות שני עשרונים יהיה החלה האחד שהוא שני שעורי חלה שהוא שעור גדול כל אחת מהי"ב חלות. והם עשויות כתיבה בב' דפנות בלבד. שגם כי לא ישימו דבר על כל אחד מהם היא משתברת מאליה. ומה גם שהוא מסלת המשתברת יותר מהקמח. כמ"ש בגמ' על עופות שתפלן בבצק. וע"כ ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת באופן היה ששה זו על גב זו שעל התחתונה כובד י' עשרונים והיא והן כתיבה פרוצה קלה להתפרר. ואיך היו מתקיימים. כי גם שהיו קשות הנסך לא היה מספיק בטבע לקיימם. וא"כ אמור מעתה איך היו מתקיימים. אך הוא כי בשום אותה פה על שלחן הזהב הן הנה היו על השלחן הטהור אשר לפני ה'. הוא השלחן הטהור הידוע הרוחני טהור מגשמות אשר לפני ה'. וע"כ בהיות כי בשום אלו פה היה רשום דוגמתן י"ב אורות למעלה על ידי כן אותן אורות העליונים היו מתקיימים את האחרונים מהשפע העליון המשתלשל עד דוגמתן למטה. ואיך היה מתקדש הלחם להשפיע שפע העליון כלו כאלו גם זה לחם קדש לזה אומר ונתת על המערכה לבונה זכה כי אותן בזיכי לבונה היו ללחם לאזכרה. כאמורים לקדש שאר הקרבן וקומץ המנחה לשיוריה. ואמר כי מאז ניתנו הלבונה היו מועלים בצד מה. להיות לאזכרה בשבת הבאה. ולבאר יותר הדבר אמר ביום השבת כו':

והוא בשום לב אל אומרו ביום השבת זה פעמים. ועוד כי עד כה דבר לנוכח באומרו ושמת אותם כו'. ונתת על המערכה כו'. ואח"כ אומר ביום השבת יערכנו שלא לנוכח. אך אפשר יביא עוד ראיה אל האמור. והוא כי הנה ידענו כי אחר היות הלחם על השלחן ח' ימים ביום השבת השני היה חם כרגע שהושם שם. כמשז"ל (במס' מנחות דף צ"ו) על פסוק ביום הלקחו. והנה זאת ראיה גדולה כי שפע קדושת שלחן העליון היה נשפע פה בשלחן התחתון. עד יהיה גדר גם זה כאלו נותן על השלחן העליון. וע"כ היו תמיד בהווייתו. וז"א ביום השבת ביום השבת ב' פעמים. להקיש שבת הלקוחה כשבת הנתינה על השלחן. ושעור הכתוב תדע כי על שלחן הטהור הרוחני היה לפני ה'. כי הלא ביום השבת ביום השבת כי יום שבת ההסרה היה כהויות ההנחה. א"כ הוי אומר כי אין אתה שאמרתי לך ושמת אותם העורך אותם כ"א יעריכנו השם הנזכר האמור באומר אשה לה' כי הוא יתברך ע"י מעשיך במצוה הוא יתברך יערכנו. כי יתן ללחם הערכה ואיכות להיות לפני ה' תמיד בב"ה שלמעלה. כי שם יהיו י"ב אורות דוגמתן על השלחן הרוחני ואותן האורות לא יסורו משם כ"א יהיו לפני ה' תמיד. הנה כי הדבר מוחש ונתפס בידים כי מעשה המצוה אשר יעשה האדם יעשה רושם אור גדול הרוחני וקדוש למעלה. ולמה לא יעשה הוא יתברך מעצמו. מבלי נעשה הפעולה שמית אנחנו למטה. לז"א מאת בני ישראל ברית עולם. לומר כי כל מה שהוא ית' ערוך למעלה ומגלה אורות ומשלשל שפע. הכל הוא מאת בנ"י שע"י עשותם מעשה מתעוררים כחות עליונים מש"כ בלעדם. כי לזה ביני ובינך ברית עולם כי תמיד כל הטוב והשפע וקיום העולם על ידם יהיה. הנה בזה גמר הראיה אל האמור כמדובר. ואחר כך ראה ית' פן יאמר איש א"כ איך הלחם ההוא בני אדם יאכלוהו והיא קדוש. לז"א והיתה כו' לומר גם שתראה כי והיתה לאהרן. אל תתמה על החפץ. כי הלא הביטה וראה כי הנה ואכלוהו במקום קדוש. כאלו אוכלים קדש קדשים משלחן גבוה כי קדש קדשים הוא לו מאשי ה'. כי יאכלו את חקם שהוא חק עולם:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.