הפלאה/כתובות/צד/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תוס' ד"ה שנמצאת וכו' וקשה לרבי וכו'. נראה דרש"י ז"ל ס"ל דמיירי שהשלישית החזיקה כבר קודם שיצא ערעור דאמרינן לעיל דף צ"ג דמשהחזיק בו א"י לחזור בו דאמר אחוי טירפך ואשלם לך וצ"ל דהתוס' מחלקים דהכא כיון שאין השדה עדיין בחזקת הרביעית יכולה השלישית לחזור בה אבל מ"מ אין קושיא על רש"י ז"ל דהא אם ירצו היורשים א"צ ליתן לה וכיון דהרביעית באה לגבות מיורשים יכולה לומר חייתא דקטרא סברת קבלת או אחוי טרפך למאן דס"ל דבע"ח מאוחר מה שגבה לא גבה ואדרבא לכאורה קשה להיפך דלמה צריכה הרביעית לישבע מיד שיצא עליה ערעור לשנויא דשמואל כיון דלא חיישינן לשמא תכסיף להא שינויא א"כ יכולה הרביעית לומר להשלישית כשיטרפו ממך השדה אז אשבע לך מיהו יש לומר בדוחק דנהי דלשנויא קמא ס"ל דלא חיישינן לשמא תכסיף להשביע אבל כיון דבל"ז צריכה שבועה שפיר מקדימים השבועה משום שמא תכסיף ותו דאפשר למ"ד דמה שגבה גבה לא נחתינן לנכסים אם אינה רוצה לישבע לכך אין נותנין לה בתחלה עד שתשבע שמא לא תרצה לישבע אח"כ ומכ"ש דצ"ל כן לפי פי' הר"ח שמשביעין אותה מהחשש שמא תמצא שדה שאינו שלו הא דמשביעין אותה מיד ע"כ צ"ל כנ"ל. וק"ל:
והנה לפמ"ש התוס' בריש פרקין דהא דפליגי הכא בבע"ח מאוחר אי מה שגבה גבה היינו במטלטלי וכר' טרפון דס"ל דינתנו לכושל שבהן דהיינו לכושל שבראיה ששטרו מאוחר וכבר כתבתי לעיל בריש פרקין דצ"ל ע"כ דהיינו ביש מקום להמוקדמים לטרוף א"כ שפיר יש לומר דהאחרונה קודמת למטלטלין משום שהיא כושל שבראיה ואפ"ה אם תמצא שדה שאינו שלו כיון שאז אין לה מקום לטרוף שפיר קודמת לגבות מהרביעית המטלטלין א"כ אין מקום לקושית התוס' דלמה אין המוקדמת נוטלת מיד המטלטלין דכל זמן שאפשר למצא מקום לראשונה לגבות אחרונה קודמת במטלטלים דהוא כושל. וק"ל:
בא"ד ועוד אומר רבי דהם לא יכסיפוה וכו'. לכאורה צ"ל דס"ל דכיון דמה שגבה לא גבה גרע טפי מלוקח דהא בלוקח קי"ל דיכול לסלוקי בזוזי כמ"ש התוס' לעיל דף צ"א ע"ב ולכאורה לפי הסברא שכתבו התוס' שם דיכול לסלוקי משום שיכול להוסיף על השומא. ונראה דמזה ראיה למ"ש לעיל דהא דיכול להוסיף על השומא היינו כשהקרקע שוה נגד חובו ומסלקו בכל החוב כמ"ש הרא"ש שם א"כ יש לומר דהכא מיירי שהקרקע של האחרונה אינו שוה כמו כתובה השלישית א"כ אם תרצה לסלק לה בזוזי תצטרך להוסיף מעות כסך כתובה שלה וזה לא תרצה לעשות וחיישינן שמא תכסוף ומכ"ש לפמ"ש לעיל דהא דקמ"ל תנא קמא דמתניתין דהראשונה אינה נשבעת להשלישית אע"פ שנשבעה שלישית להרביעית כמ"ש תוס' לעיל דלא משכחת רק בנמצא שדה שלישית שאינו שלו ואע"ג דתוכל לחזור על האחרונה לת"ק וע"כ צ"ל בכה"ג שכתובת שלישית עודפת על שדה שלקח האחרונה) משא"כ ביתומים דיכולין לסלקו במעות אפילו אינו מגיע כדי חובו כדאיתא בח"מ סימן ק"ט אך לפמ"ש הש"ך ריש סימן קט"ו שהרמב"ם והראב"ד ובע"ת והריב"ש חולקים וס"ל דאפילו ביתומים אינם יכולים לסלק אלא כשמסלקים בכל החוב אם כן לכאורה קשה קושית התוס' דגם היתומים יכסיפוהו והעיקר נראה ליישב קושיתם לדעת הפוסקים בסימן קט"ו דאין בע"ח גובה משבח ששבחו יתומים נמצא א"ש כפשטיה דיתומים לא יכסיפוהו דהא כשישבחו השדה אין בע"ח גובה את השבח משא"כ בלוקח קי"ל דבעל חוב גובה את השבח (ועיין בש"ך בשם מהרש"א ז"ל ריש סימן קט"ו דשבח שמשביח הלוקח לאחר מיתת המוכר כיון דאין לו על מי לחזור דינו כמקבל מתנה דאין גובה ממנו את השבח. אבל מסקנת הש"ך שם אינו כן דהוי כיכול לחזור אם ימצא איזה שדה) ועוד נראה דאפילו לדעת הש"ך בסוף סימן קט"ו דאפילו משבח יתומים גובה ואין להם אלא שיעור הוצאה מ"מ נראה למאי דקאמר בבכורות דף נ"ב דכתובה אינה נוטלת בראוי כבמוחזק ואינה גובה מן השבח דהוי ראוי א"כ מיתומים אינה יכולה לגבות את השבח ולא יכספוה אבל גבי האחרונה ל"ל הכי דלפי הטעם דקאמר שם דמקולי כתובה שנו כאן יש לומר דדוקא לגבי גבייתה מיתומים ומלוקח אבל לגבי כתובה אחרת לא שייך מקולי כתובה דמאי עדיפותה מחברתה ושפיר תוכל לגבות השבח. ולכך חיישינן שמא תכסיף ודוק:
בא"ד וא"ת לרבנן נמי תהא אחרונה וכו' צריך להבין דה"ל להקשות אף לפי אוקימתא קמייתא. ונראה דבאוקימתא קמייתא יש לומר דמיירי שהיורשים מודים שלא נפרעה או מיירי שמוחלין לה השבועה אבל לאוקימתא דשמא תכסיף שהקדימו התוס' דהיתומים לא יכסיפוה אכתי קשה דהא היתומים רשות בידם למכור שדה זו כל זמן שלא נתברר שהשדה של השלישית היא גזולה א"כ כיון שהיתומים מודים שלא נפרעה או שמוחלין השבועה לא יהא אלא כמוכרים לאחר או לאחרונה עצמה. וצ"ל שהיורשים אומרים שאינם יודעים אם נפרעה או לא. שפיר הקשו התוספות. וק"ל:
עוד יש לומר בענין זה דלפי אוקימתא קמייתא יש לומר דמיירי דהאחרונה בעצמה היא היורשת בעצמה וליכא שבועה מצד היורשים ופליגי אם צריכה שבועה משל כתובת אחרת אלא דלאוקימתא קמייתא יש לומר דהיא רוצה לגבות בתורת כתובה כדי שיהיה מה שגבה גבה. וכמ"ש הרא"ש בשם רבינו יונה בפרק הכותב דדוקא כשהגבהו בבית דין אז אמרינן מה שגבה גבה. אבל לא כשגבה מעצמו ולכך צריכה שבועה. אבל הכא בשנויא זו כיון שהקדימו דהיתומים לא יכסיפוה. א"א לפרש הכי דודאי לא תכסוף דהרי היא יכולה לבא בתורת ירושה ודוק:
עוד יש לומר דבאוקימתא קמייתא יש לומר דמיירי שכבר שנבעה האחרונה להיתומים. ואע"ג דקי"ל שבועה למאה. מ"מ הכא שאני דהא אמרינן בריש ב"מ דהא דלא אמרינן מיגו דחשיד וכו' משום דחיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו אצלו. א"כ הכא דיש לומר שהיה לה מלוה ע"פ על אביהם למ"ד שיעבודא דאורייתא ומלוה ע"פ גובה מיתומים. או על היתומים עצמם והיתה יכולה לישבע בכה"ג שכדין נוטלת אבל לגבי השלישית יש לומר דאף למ"ד מה שגבה גבה אפ"ה אינה יכולה לגבות בשביל מלו' ע"פ דבזה לא אמרינן מה שגבה גבה דודאי מלוה בשטר קודם למלוה בע"פ אפילו אי גבה לאו כלום הוא ולא תוכל לישבע. וכ"ש כשהמלוה היה אצל היתומים דפשיטא דאינה יכולה לגבות בעד היתומים כשתמצא שדה שלישית שאינו שלו. אבל לאוקימתא זו דלכ"ע אמרינן מה שגבה לא גבה פשיטא דיכולה לגבות לפי שעה על איזה חוב שיהיה ולא חיישינן שמא תכסף אלא לענין שבועה. משא"כ כשמגיע לה בודאי מחמת מלוה. ודוק:
ולפי זה נראה דהא דקי"ל דשבועה לאחד שבועה למאה לאו כללא הוא דאם יש להרבה אנשים תביעה עליו ונשבע לאחד שאינו חייב לו או שאין לו בידו כלום אין זה מועיל לגבי חבירו כיון דחיישינן למלוה ישינה. א"כ הא קי"ל דאם יש לו בידו כנגדו יכול לישבע בסתם שאינו חייב לו. משא"כ לגבי אחרים. ובמתניתין דידן היינו דוקא כשנשבעת בפירוש שלא התפיסה צררי. אבל כשנשבעת סתם שכדין נוטלת יש לומר שיש לה מלוה ע"ז שנשבעת כנגדה דלפמ"ש לעיל ע"כ מיירי מתני' כשנשבעה הראשונה עדיין לא היו מספיקין להשניה א"כ יש לומר שבאותו שעה שנשבעה להשניה כדין נשבעה כיון שיש לה מלוה אצל השניה. אבל עתה שגבתה השניה כבר צריכה לישבע נגד השלישית. ואפשר דבמתניתין יש לומר דכל זמן שלא נשבעה השניה אינה יכולה לתפוס בעבור חוב שיש אצלה כיון שלא נשבעה דמצינו כה"ג בח"מ סימן ע"ב דאפילו בשיש לו פקדון אצל חבירו א"י לישבע בסתם שכדין גובה דשמא נאנס. וצ"ע:
בא"ד פי' בקונטרס דביתומים גדולים איירי. נראה דהא דלא פירש"י כשפטרה מן השבועה כמ"ש התוס'. דהא שמואל אמר לעיל דף פ"ז דהילכתא כאבא שאול בן אימא מרים דאין פיטור מועיל לגבי יתומים וה"ל סתם מתניתין דלא כהילכתא. ותו דהא מוקי לעיל דף פ"ח ע"ב פלוגתא דר"ש ורבנן בפלוגתא דאבא שאול ורבנן א"כ ה"ל מחלוקת ואח"כ סתם דקי"ל הלכה כסתם ותו דה"ל לשמואל לפרש באמת דבהכי פליגי בן ננס ורבנן לכך הוכרח לפרש דלא כאביי קשישא. וק"ל:
בא"ד ואומר רבי דס"ל וכו'. לכאורה לפמ"ש לעיל דף פ"ז דלמ"ד דס"ל מלוה ע"פ אינו גובה מיורשים לא שייך שבועה לגבי יתומים קטנים משום דאמרינן מיגו דחשיד אממונא חשוד אשבועה דאשתמוטי לא שייך בנוטל וספק מלוה ישנה אינו גובה מיורשים א"כ הא שמואל ס"ל בקידושין דף י"ג ע"ב דמלוה ע"פ אינו גובה מיורשים מיהו כבר כתבנו שם דיש לומר שהתפיס צררי על כתובה והיא תפסה אותו מחיים על חוב אחר ולפ"ז יש ליישב מה שהקשה מהרש"א במ"ש התוס' לעיל ואומר ר"ת דמשביעין אותה כדי שתפרש אם התפיסה וכו'. ולא כתבו דשמא יש להם שובר כדאמר רבא בערכין. ולפמ"ש א"ש דעיקר השבועה הוא מחשש ספק מלוה ישנה והיינו משום דאמרינן שהתפיסה צררי על כתובתה והיא תפסה אותו בעד חוב אחר וזה לא שייך בשובר ורבא דאמר בערכין משום שובר לשיטתיה אזיל דס"ל שעבודא דאורייתא כמ"ש הריטב"א והביאו בש"ך ריש סימן ל"ט ע"ש ומלוה על פה גובה מן היורשים וא"ל דשמא יש לה ספק מלוה ישנה על השלישית דהא כבר גבתה השלישית ועדיין לא נתברר הערעור. ודוק:
בא"ד וא"ת למאן דל"ל וכו'. נראה מדבריהם דס"ל דמאן דפליג אדאביי קשישא ופוטר בגדולים אפילו בקטנים בשעת מיתת האב ואח"כ נתגדלו פוטר דאל"ה מאי קושיתם דהא משכחת כל הנהו דמייתי בקטנים בשעת מיתת אביהם ואח"כ נתגדלו דאז שפיר נזקקין לנכסיהן. ולולי דבריהם היה נראה דטעמא ביתומים קטנים דצריכה שבועה היינו משום דלא ידעו במילי דאבהו ולאו בני צוואה נינהו משא"כ בגדולים דבני צוואה נינהו ואי איתא דפרע הוי פקיד כדאיתא בב"ב דף ע' א"כ ה"ט שייך נמי בקטנים ונתגדלו אח"כ דצריכה שבועה וצ"ע ועיין במהרש"א שכתב זו דקושיא זו אליבא דשמואל לפי' הקונטרס דס"ל דלכ"ע בגדולים לא בעי שבועה ואני תמה דאיך אפשר לומר כן דהא בשבועות דף מ"ח מקשה מכמה מתניתין שם על רב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו ומאי קושיא דילמא ביתומים גדולים מיירי דא"צ שבועה ותו דאפילו נימא מדקתני סתמא מיירי אפילו ביתומים קטנים וכמ"ש התוס' לעיל דף פ"ז ע"א ד"ה מנכסי יתומים וכו' מ"ש הא גופא קשה דאמאי ס"ל לשמואל דאין אדם מוריש שבועה לבניו הא אכתי ממון הוא לכשיגדלו שלא היה אביהם צריך שבועה ודוחק לומר דבאמת כוונת שמואל שא"י לגבות מהם בעודן קטנים דא"כ לא פריך מידי מכמה מתניתין דמייתי שם דהא אפילו מיירי בקטנים הא יכולין לגבות כשיגדלו ולפמ"ש דבקטנים והגדילו באמת צריכה שבועה אפילו למאן דפליג אאביי קשישא יש ליישב הכי אבל לפי' רבי דמוקי כגון שפטרה מהשבועה א"ש טפי דיש לומר דפסיקא ליה להש"ס התם דשמואל ס"ל דליכא מאן דפליג אאביי קשישא מדלא מוקי פלוגתייהו דמתניתין דידן כאביי קשישא אלא ודאי דליכא מאן דפליג וע"כ מיירי בשפטרה. ודוק:
בגמרא אמר להו מתניתין הוא וכו'. ועיין בקונטרס אחרון סימן צ"ו סעיף ט"ז שכתבתי דמהא נפקא לרש"י ז"ל במתניתין דמיירי שהשניה טענה אשתבע לי דאס"ד דשבועת דמתניתין היינו שהב"ד טוענים להם לא שייך הא דמתניתין לכאן דמנ"ל שאין השניה יכולה לטעון דהא מתניתין לא מיירי בטענה ונראה דלפמ"ש שם דיש לומר דטעמא הוא משום דלת"ק דס"ל דאין טוענים ליתומים גדולים וה"ה דאין טוענים לבע"ח שני אבל לאביי קשישא טוענים נמי לבע"ח שני דלמה יהיה גרוע מיתומים גדולים שיכולים לטעון בעצמם ואפ"ה טוענים להם מתורץ קושית מהרש"א ז"ל לעיל בתוס' ד"ה מי שהיה נשוי וכו' דהל"ל בג' נשים ואפ"ה נדע דשבועה לאחד שבועה למאה מבן ננס דשלישית נשבעת ואפ"ה אין הראשונה חוזרת ונשבעת לשלישית דיש לומר דלבן ננס דס"ל כאביי קשישא טוענים לבע"ח שני וא"כ יש לומר דלהכי לא קאמר דראשונה חוזרת ונשבעת דהוי נשמע אפילו שלא בטענה לדידיה ולא נשמע דאפילו בטענה אמרינן שבועה לאחד שבועה למאה. וק"ל:
תוס' ד"ה לימא וכו'. כדתנן במתניתין חולקת בשוה ובע"כ כשכולן יוצאות ביום אחד וכו'. היינו דקשיא ליה ממתניתין קמייתא דמי שהיה נשוי ג' נשים וכו' כמ"ש מהרש"א והא דלא קשיא להו ממתניתין דבסמוך דמי שהיה נשוי ד' נשים דנקט בהדיא היו יוצאות כולן ביום אחד כמ"ש התוס' לעיל ד"ה שני שטרות וכו' בשם מ"ר משום דמסיפא הוי מצי לחלק כמו שחילקו לעיל דהשיעבוד הוא משעה שמוכח מתוכו ואע"ג דהחיוב הכתובה הוא משעת נשואין ואפילו לא כתב לה גובה ממשועבדים יש לומר התם מיירי בכתובה שיש בהן תועפות ומיירי שיש בהן נכסים הרבה יותר מן עיקר הכתובה של כולן א"כ כיון שנשאו ביום אחד צריך בתחלה ליתן לכל אחת עיקר כתובה שלה שנשתעבד מתקנת חז"ל משעת נשואין והתוספת של כל אחת מתחיל מסוף היום כולם כאחד משעה שמוכח מתוך השטרות ולא שייך כאן דין שודא אבל ברישא דמי שהיה נשוי ג' נשים דקתני היתה כתובת אחת מנה דהוא בודאי עיקר כתובה בלבד א"כ הרי זה מתחיל משעת נשואין כיון שאין מספיק תקדים עיקר כתובה ולכך הוצרך לחלק כיון ששניהם באמת ממילא דמפרש גם הסיפא כן וזהו שכתבו ושעה אחת בירושלים וכו'. ולפ"ז צ"ל דהתוס' לעיל בשם מ"ר דלא ס"ל החילוק של הר"ת דלא קשה עליו ממתניתין דמי שהיה נשוי ג' נשים דס"ל דמיירי אף אותה כתובה של מנה לא נכתב ביום הנשואין אלא קודם הנשואין בשעת אירוסין (כמו שכתבנו לעיל שם) וא"כ שפיר מתחיל משעה שמוכח בתוך השטר. ודוק:
והנה לכאורה מדברי מ"ר שכתב דאין השיעבוד מתחיל אלא משעה שמוכח בשטר וכ"כ הר"ן משמע לכאורה כדיעה קמייתא שהביא המחבר בח"מ סימן מ"ג סעיף א' דשטר שאין כתוב בו זמן אפילו ראו העדים השטר ביד המלוה אינו טורף ממשועבדים משום דאינו מוכח מתוכו ודוחק לחלק דהיכא דלא כתוב בו זמן כלל עדיף טפי. והראיה שהביא הש"ך שם דגובה מב"מ דף י"ט בגט ושטר שחרור שנפל יש לדחות לפמ"ש התוס' הטעם בכאן דאין קול אלא מזמן המוכח בתוכו משא"כ בב"מ דאיכא זמן וקול אלא דאין אנו מאמינים לו אלא משעה שראו שבא השטר לידו. ותו קשה לי דכל הראיה שמביא שם מההיא דב"מ ומגיטין דף י"ז הוא ממה שמכר הבעל פירות לאחר הגט או קרקעות של העבד והוא דבר שאינו שלו ופשיטא דא"צ לזה קול וכיון שמבורר שמכר דבר שאינו שלו טורף תדע דטורף אפילו מטלטלין שמכר אף דלית ליה קלא מ"מ גזל הוא ולא דמי לבע"ח כלל וצריך לומר דס"ל כשיטת ר"ת דמחלק לפי ששניהם אומרים אמת. וק"ל:
מיהו הא קשיא לי דמאי דוחקייה לאוקמי מתניתין דלעיל דתנן חולקות ולא תירצו דבאמת מתניתין ר"מ היא דס"ל עידי חתימה כרתי דמשמע דכ"ע מודי דלר"מ חלוקה עדיפא. והא כמה משניות בגיטין דמוקי כדר"מ. מזה נראה דס"ל להתוס' כשיטת הרי"ף דפסק בשטרות כר"מ ואפ"ה פסק הכא דשודא עדיף וע"כ דס"ל דנהי דבתחלה סבר הש"ס דלא שייך לומר דפליגי רב ושמואל בסברא בעלמא אי חלוקה עדיף או שודא עדיף וניחא ליה לאוקמי דפליגי אי כר"מ אי כר"א אבל לפי המסקנא דאמר תנאי היא איזה עדיף לר"א. הוא הדין דפליגי אליבא דר"מ וקיימא לן כשמואל דשודא עדיף ועיין בסמוך דלשיטת ר"ת מוכרח לומר כן וק"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |