הפלאה/כתובות/פט/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות ריטב"א מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע הפלאה רש"ש אילת השחר שיח השדה |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
רש"י ד"ה אבד גיטי וכו' משמע להדיא מדבריו ז"ל ובד"ה והוא אומר אבד שוברי וכו' שאם תוציא עוד על יורשי דס"ל דאפילו לר"י דס"ל הטוען אחר מבית דין לא אמר כלום וא"צ לכתובה מ"מ בלא גט אינה יכולה לגבות אפילו יש לה עידי הגט דלא כשיטת התוס' דס"ל לדוחק לאוקמי מתניתין בלא עידי הגט דקשה סיפא מן הסכנה ואילך כמו שנדחקו בו התוס' מיהו טעמא בעי דמ"ש גט מכתובה ונראה דיש לומר דבאמת עיקר מעשה בית דין דכתובה הוא בהיותה תחתיו ולא לאחר גירושין כמ"ש הרמב"ם לענין עשו חיזוק לדבריהם במחילה ותנאי דלא עשו חיזוק כ"א בהיותה תחתיו ולא לאחר הגט (וכמבואר בסימן ס"ו עיין קונטרס אחרון) וכה"ג כתבו התוס' לקמן והפוסקים גבי מזונות שעברו דלא הוי כטוען אחר מבית דין א"כ יש לומר דכתובה הנכתבת בשעת נשואין שפיר עשו בו חיזוק אפילו אם נאבד או לא נכתב כמאן דנקיט שטרא וממילא לא חילקו אפילו אם נאבד לאחר הגט דמי יברר אימתי נאבד אבל בגט שנכתב בשעת גירושין שכבר הגיע זמן פרעון הכתובה למה יעשו בו חיזוק וצריכה לשומרו לגבות בו. כנלע"ד לדעת רש"י ז"ל. וק"ל:
רש"י ד"ה ש"מ מדקתני וכו' ותגבה לאחר מיתתו וכו'. הקשו המפרשים דהא קי"ל במקום דלא אפשר כתבינן שובר א"כ לגבי יורשים הא לא אפשר לרב יוחנן דהסוגי' אזלי אליביה כפירש"י במתניתין דלעולם תוכל לגבות בעידי מיתה. ונלענ"ד לפרש דלק"מ דאי הוי אמרינן דאין כותבין שובר הא יוכל לטעון דאם הכתובה בידה יהא היזק ליורשים במקום שלא יכירו שהיתה אשתו דיכולים היורשים לומר שהיה נאמן לומר פרעתי במיגו דאין את אשתי ומחמת טענה זו לא תוכל לגבות בלא כתובה אפילו במקום שיכירו שהיתה אשתו שאמרו היורשים שתחזיר להם הכתובה כדי שיועיל להם שלא תחזור ותגבה מהם במקום שלא יכירו שהיתה אשתו נמצא לעולם לא תוכל לגבות מהם בלא כתובה ונהי דמיניה דידיה ליכא חשש בכתובה דהא אם מחזרת הגט הא אמרינן כתובה ואין עמה גט לא תפרע וכמ"ש במתניתין דיכול לומר פרעתי בלא גט מ"מ כיון דיכולין לבא היורשין לידי הפסד פריך שפיר דש"מ כותבין שובר וק"ל:
ולפי זה צ"ל דס"ל להמקשה בפשיטות דאין טוענים ליורשים שמא גירשה ויש לה גט אפילו אינה יושבת תחת בעלה דלא כסברת ר' כהנא ורב אסי לקמן דאל"ה לא מקשה מידי דהא לא אתי ריעותא ליורשים כיון דבאמת היא מגוגרשת הרי אינה יושבת תחת בעלה ונטען ליורשים שמא גירשה ויש לה גט ובלא גט אינה יכולה לגבות כנ"ל דיכול לטעון פרעתי בלא גט. (ותו דכיון דהשתא קיימינן דאין כותבין שובר יכולים היורשים לומר שמא יש לך גט ויפסידו במקום שאין מכירין כדקאמר ר' כהנא ור' אסי לקמן). מיהו צריך להבין הא דפסיקא ליה להמקשה דלא חיישינן שמא גירשה ונראה דהכריח ממתניתין מדקתני במתניתין בהוציאה כתובה ואין עמה גט הוא אומר אבד שוברי וכפירש"י לעיל דמה שהיה צריך ליקח שובר אף דאינה יכולה לגבות בלא גט היינו משום שלא תוציא על היורשים א"כ מוכח דאין יכולין לטעון שמא גירשך. ושפיר מקשה דמוכח דכותבין שובר ונראה דבזה א"ש תירוצא דרב דגט גובה עיקר וכתובה גובה תוספת דר"ל דלעולם דאין כותבין שובר ואין חשש מן היורשים דטענינן להו שיש לה גט וכמו שהשיב רב עצמו לר' כהנא ור' אסי דבעינן דוקא יושבת תחת בעלה וכמו שיבואר לקמן והא דנקט במתניתין אבד שוברי יש לומר דמה שהוצרך ליקח שובר הוא משום דמיירי שהוא טוען שפרע גם התוספת מרצונו אף שלא היה צריך לשלם בלא כתובה מ"מ עשה לפנים משורת הדין כמ"ש התוס' ד"ה שמע מיניה וכו' והוצרך ליקח שובר בשביל התוספת שאם תוציא הכתובה יצטרך לשלם התוספת והיינו דנקט גט גובה עיקר כתובה גובה תוספת והיינו דמקשה לרב בהוציאה כתובה תוספת מיהא תגבי כיון דנקט במתניתין אבד שוברי דהיינו על התוספות אם כי הם טוענים על התוספת וה"ל למיתני דגובה התוספות ובזה א"ש הא דמקשה אח"כ ר' כהנא ור' אסי לדידך דאמרת וכו' דס"ל ע"כ דטענינן ליתומים שמא גירשה א"כ אלמנה מן הנשואין במאי גביא ובזה מתורץ קושית התוס' לקמן ע"ב בד"ה לדידך וכו' ולשמואל נמי ה"מ לאקשוי וכו' ולפמ"ש עיקר הקושיא הוא לרב דס"ל דחיישינן שמא גירשה אבל שמואל ס"ל דלא חיישינן לזה ולפ"ז צ"ל דהא דמשני הש"ס באלמנה מן האירוסין אלא במקום דלא אפשר כתבינן שובר וא"צ יושבת תחת בעלה היינו דוקא בארוסה כיון דאין דרכה לישב תחת בעלה וכיון דליכא ריעותא במה שאינה יושבת תחת בעלה באמת לא חיישינן לגירושין והיינו דפירש"י לקמן בד"ה אלא במקום דלא אפשר דאפילו הלך למדינת הים ר"ל דלא תיקשי ממתניתין דר"פ שני דייני חנן אומר תשבע בסוף דמשמע דמגבינן לאשה כתובתה אפילו אינה יושבת תחת בעלה היינו משום דבהלך למדינת הים כיון דליכא ריעותא הנ"ל כמו ארוסה ולא חיישינן לגירושין אבל באלמנה מן הנשואין באמת חיישינן לגירושין ובעינן יושבת תחת בעלה וליכא חששא בהוציאה גט כמו שתירץ רב לעיל גט גובה עיקר כנ"ל. ודוק:
עוד נראה לענ"ד דיש ליישב באופן אחר והוא דיש לומר דהא דס"ל לרב דטעינן ליורשים שמא גרשה האב ויש לה גט אף דגירושין מילתא דלא שכיחא היא וכמ"ש התוס' בגיטין דף ל"ג בד"ה ואפקעינהו וכו' דרוב אין מגרשין נשותיהן ומילתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי (ונהי דלאו רוב גמור הוא כיון דאיכא רעותא דאינה יושבת תחת בעלה דאל"כ לא הוי טענה כלל לרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב מ"מ ליתמי לא טענינן). ונראה דלפמ"ש התוס' בריש גיטין ובכמה דוכתין דאף דלא טענינן ליתמי נאנסו משום דלא שכיחא אפ"ה טענינן להו דהחזיר אביהם במיגו דנאנסו א"כ ה"נ יש לומר דטענינן ליתמי שפרע להם אביהם במיגו דגירשה ויש לה גט דיש לומר דכיון דקי"ל דלא טענינן ליתמי פרעתי בתוך זמנו א"כ הכא כיון דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ה"ל תוך זמנו ולמה נטעון להם שפרע אביהם ונ"ל דכתובה שאני כמ"ש התוס' בגיטין דף נ' ולקמן בר"פ הנושא דכיון שהוא תנאי בית דין חיישינן לצררי אפילו תוך זמנו. ולפ"ז יש לומר דהיינו טעמא דרב דאינה גובה תוספת משום דלענין התוספת דאינו תנאי בית דין יש לומר דמודה רב דאין טוענים להם פרעתי תוך זמנו במיגו דגירשה ויש לה גט וא"כ איכא רעותא לגבי היורשים בכתובה וכמו שפירש"י בקושית הש"ס והיינו דמשני רב גט גובה עיקר וכתובה גובה תוספת דכיון דבגט אינה גובה אלא עיקר ליכא חששא שמא תוציא הכתובה על היתומים דטענינן להו שמא פרע במיגו דגירשה ובאמת אינה גובה התוספת אלא כשמוציאה הכתובה ודוק:
תוס' ד"ה הוציאה גט וכו' אבל למ"ד כותבין שובר וכו' כיון דבמה שנשאר וכו'. צריך להבין דהא למ"ד אין כותבין שובר לא תוכל לגבות בכתובה בלא גט דהא יכול לבא לידי הפסד אם ישאר הגט בידה ולא יוכל לומר לא גרשתיך כמ"ש התוס' לקמן ואין לומר דכוונת התוס' שיבוא לידי הפסד לגבי היורשים במקום דליכא עידי הנומא דזה אינו דהא כתבו התוס' בסמוך אבל א"ל שמפסיד במה שהכתובה תחת ידה במקום שאין מכירין שהיא אשתו דהא יכול לומר לא גרשתיך ואם היה כוונתם לגבי יורשים לא שייך זה וגם מוכח לקמן מדברי התוס' ד"ה גט גובה עיקר דלית להו חששא דיורשים כלל כמו שיבואר שם וצ"ל דכיון דעיקר חוב הכתובה נכתב בכתובה היה ראוי לתקן איפכא דבגט לא תגבה כתובתה ובכתובה תגבה כתובתה דאינו יוכל לבא לידי הפסד כיון שאינה גובה בגט וכוונתם בזה לפרש קושית הש"ס ש"מ כותבין שובר וכמ"ש התוס' לקמן ד"ה שמע מיניה דהמקשה ס"ד דמיירי במקום שכותבין כתובה ומפרש להמתניתין כר' יוחנן דהיינו עידי הגט והיינו דמקשה ש"מ כותבין שובר דאי אין כותבין שובר וע"כ כתובה ואין עמה גט היינו גט ממש א"כ קשה שהיה להם לחז"ל לתקן איפכא שתגבה בכתובה ולא בגט אלא דאכתי יש לדקדק דנהי שיתקנו שתוכל לגבות בכתובה אכתי אין חשש במה שנשארה הכתובה בידה אלא על מנה ואם כן תוכל לגבות עכ"פ בגט מנה וממילא דאינה יכולה לגבות בכתובה לבד שיוכל לבא לידי הפסד ע"י הגט שבידה מנה דבלא הגט יוכל לומר לא גרשתיך ולא יצטרך לשלם כלום וכיון דאינה יכולה לגבות בכתובה ממילא יכולה לגבות בגט כל הכתובה דליכא חששא וצ"ל דס"ל להתוס' דאפ"ה מקשה הש"ס שפיר דלמ"ד אין כותבין שובר היה ראוי לתקן שתגבה בכתובה בלא גט ובגט לא תגבה כלום אף שאין ריעותא מזה. ודוק: ועיין בסמוך:
בא"ד אבל אין לומר דנפקא מיניה דהא אפילו ישאר וכו'. הקשו המפרשים דלעיל ר"פ שני ובב"מ דף י"ז כתבו התוס' דהוי ריעותא לענין שלא יוכל לומר אין את אשתי ובאמת צריך להבין דהא יאומן לומר לא גרשתיך כמ"ש התוס' כאן ולכאורה היה נראה דהא קשה על מ"ש התוס' הכא דליכא ריעותא משום מקום שאין מכירין שהיא אשתו דהא אכתי איכא ריעותא במה שכתובה תחת ידה תוכל לתבוע בכתובתה שאר וכסות אף אם יאמר גרשתי ויפטור משאר וכסות דיהא נאמן על מזונות דלהבא במיגו דמגרשה לפנינו ומזונות שעברו דלא שייך ביה מיגו זו כדאיתא בב"ב דף קל"ג דבעל שאמר גרשתי אינו נאמן למפרע מ"מ הא כתבו התוס' והפוסקים בכמה דוכתין דמזונות שעברו אינם בכלל מעשה בית דין (ועיין מ"ש לקמן דף צ"ו ע"א) ונאמן במיגו שהיה טוען פרעתי מכל מקום יצטרך ליתן לה כתובה לפי דבריו שאומר שגירשה וצריך לומר דס"ל להתוס' הכא דאכתי יפטור מכתובה דה"ל כמו טענו חיטים והודה לו בשעורים דכיון שהיא תובעת שאר וכסות הרי מחלה לו הכתובה כל זמן שהוא חי. וכיון דלדבריו גירשה הועיל מחילתה אפילו למ"ד לעיל דף נ"ו דאין מחילה בע"פ מועיל בכתובה מ"מ כיון דלדבריו גירשה מועיל המחילה כמ"ש הפוסקים באה"ע סימן ס"ו דלאחר גירושין ודאי מועיל מחילה לכ"ע. אלא דעדיין צ"ע כיון דאינו נאמן לומר גרשתי אלא במיגו דמגרשה לפנינו הא אם יגרשה לפנינו יצטרך ליתן לה הכתובה דהא לא מחלה לו אלא עד דיגרשה. א"כ אין זה מיגו. וצ"ל דס"ל להתוספות הכא דלענין מזונות נאמן לומר גרשתי אפילו בלא מיגו ושפיר מהני מחילה. ולכאורה נראה דהתוס' דהתם אזלו בשיטת הפוסקים בח"מ סימן רמ"א דהיכא דהשטר בידו לא מהני מחילה בע"פ וה"נ לא מהני מחילה כיון שהכתובה תחת ידה. אך זה אינו דא"כ למה כתבו התוס' שיהיה ריעותא במקום שאין מכירין שהיא אשתו. דהא אפילו אם יכירו שהיא אשתו אלא שלא ידעו מן הגירושין יהיה ריעותא זו דאם תתבע שאר וכסות והוא יטעון גרשתיך יפסיד במה שהכתובה תחת ידה. דלא יועיל מחילתה על הכתובה משום דנקיטא שטרא. משא"כ כשאין כתובה תחת ידה יועיל מחילתה כדין טענו חיטים וכו'. ויותר נראה דס"ל להתוס' שם דלר' יוחנן דס"ל לעיל דף ט"ז דהאומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה. א"כ הרי תוכל לטעון טענתה או שיתן שאר וכסות או שיתן כתובה. וזה לא הוי מחילה לכתובה דהוי כמו טענו או חיטים או שעורים דקי"ל דחייב א"כ יש לומר דבב"מ אזלו בשיטת ר' יוחנן עצמו והכא אזלו אליבא דהלכתא דקיימא לן כשמואל דסבירא ליה לעיל דאין כופין לגרש אלא לזון ושפיר ה"ל כמו טענו חיטין והודה לו בשעורים. ודוק:
אך דכ"ז רחוק להעמיד בדברי התוס' שם דלא הזכירו משאר וכסות. והעיקר נלפענ"ד דלק"מ והוא דצריך להבין מ"ש התוס' שם ברפ"ב דאתי ריעותא להכתובה במקום שאין מכירין שהיא אשתו דע"כ מיירי שמחזרת הגט עתה. דאל"כ פשיטא דא"צ לשלם למאי דקי"ל השתא דאין כותבין שובר דהא יכול לבא לידי הפסד במקום שלא יהיו עידי גירושין שיהא נאמן במיגו דלא גרשתיך וע"כ צ"ל שמחזקת לו הגט עתה. א"כ מאי ריעותא מכתובה דהא לא תוכל לגבות בו בלא גט. כמשנה מפורשת דהכא כתובה ואין עמה גט הרי אלו לא יפרעו. בשלמא בשמעתין דפריך ש"מ כותבין שובר כבר כתבנו לעיל לשיטת התוס' דעיקר הקושיא דכיון דאיכא ריעותא בכתובה כמו בגט היה ראוי לתקן איפכא שתגבה בכתובה ולא בגט. אבל התם ברפ"ב וכן בב"מ שם לא שייך זה. ודוחק לומר דדבריהם שם הם לשמואל דמוקי מתניתין במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין באמת כתובה עיקר ושפיר תוכל לגבות בכתובה. דא"כ האיך אמר רבי אבוה ברפ"ב דזאת אומרת כותבין שובר. הא כיון דמוקי למתניתין דהכא במקום שאין כותבין ה"נ יכול לאוקמי מתניתין דהתם במקום שאין כותבין אלא על כרחך צ"י דמפרש המשנה כרב דמוקי אפילו במקום שכותבין. אפ"ה לגבי עיקר כתובה הגט עיקר ולא כתובה א"כ מאי מקשה דילמא מפקע לכתובה. והעיקר נלפענ"ד ליישב ע"פ מ"ש המפרשים דהא דאמר רשב"ג מן הסכנה ואילך היינו אפילו לאחר שעברה הסכנה. וכל המתניתין דהוציאה גט אינו אלא למשנה ראשונה וא"כ לאחר הסכנה אינו יכול לעכב הפירעון מחמת הגט ואפילו ר' יוחנן דא"צ אף לכתובה משום דהוי טוען אחר מעשה בית דין. מ"מ אתי ריעותא מחמת הכתובה במקום שאין מכירין שהיא אשתו. א"כ יש לומר דמסתמא מתניתין דרפ"ב וכ"ש דברי ר' יוחנן בב"מ שם מיירי הכל אחר הסכנה. וכן כתבו התוס' בסוטה דף ז' ע"ב בד"ה ש"מ וכו' דמתניתין דהתם מיירי מסכנה ואילך. ושפיר כתבו התוס' התם דאתי ריעותא משום דבלא כתובה לא תוכל לגבות במקום שאין מכירין שהיא אשתו. וממילא דמיושב קושיא הנ"ל על דברי התוס' שם דהא הבעל יהיה נאמן במיגו דלא גרשתיך דהא כתבו התוס' דלר' יוחנן לאחר הסכנה אלמוה שלא יהיה נאמן במיגו דלא גרשתיך משא"כ במיגו דאין את אשתי לא אלמוה. כמו שיבואר לקמן בס"ד בדבריהם. והדברים ברורין. ודוק:
עוד נלע"ד דמ"ש דאין ריעותא משום מקום שאין מכירין שהיא אשתו משום דנאמן במיגו דלא גרשתיך אף דכתבו התוס' לקמן דאף לר' יוחנן דס"ל באומרת גרשתני נאמנת היינו כשאין תובעת הכתובה ואפילו אם נימא דכל שמזכרת הכתובה אפילו אומרת התירוני תחלה אפ"ה אינה נאמנת דהוא בעיא לא אפשטא ביבמות דף קי"ז ע"א מ"מ למה לא תוכל להערים לומר לבית דין רק התירוני ואפילו אם יאמר הבעל גרשתי ונתתי לה כתובתה תו לא יהיה לו מיגו דהא לא היה נאמן לומר לא גרשתי ותוכל לתבוע אח"כ כתובתה אלא דכבר כתבתי דתוס' דהכא כוונתם לפרש כוונת המקשן דאמר ש"מ כותבין שובר וס"ל לדוחק דהקושיא דוקא לרב המנונא. וק"ל:
בא"ד ויש לומר דלר"י דאמר דאלמוה וכו'. נלענ"ד פי' דבריהם ז"ל דבאמת הוא פלוגתא בב"ב דף ע' במפקיד בשטר אם נאמן בהחזרתי במיגו דנאנסו או מצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי נמצא אי נימא דשטרך בידי מאי בעי אלים טובא דלא מהימן לומר החזרתי אפילו במיגו ה"נ ביש לה בידה כתובה לא יאומן פרעתי אפילו במיגו דלא גרשתיך דא"כ שטרך בידי מאי בעי ואינו נאמן לומר שובר היה לי ואבד דא"כ גם התם יאומן לומר כן וא"ל דהתם מיירי באינו טוען כן דהא גם ביתומים אמרינן התם דמוציא מהם שטר כיס משום דאביהם לא היה נאמן ואמאי לא נטען שהיה אומר שובר היה לי ואבד דדוקא נאנסו לא טענינן להו דאית ליה קלא וה"ל מילתא דלא שכיחה אבל אבד טענינן אלא ודאי דלא מהימן לומר שובר היה לי אפילו במיגו וגם א"ל משום דהתם במפקיד אין כותבין שובר דהא טעמא דכותבין שובר משום דעבד לוה לאיש מלוה משא"כ במפקיד זה אינו דלא חילקו ולעולם כותבין שובר. ותו דשטר כיס טובת המקבל הוא והוא נותן שכר סופר ותו נ"ל דלמ"ד מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו דלא מהימן לומר פרעתי במיגו דמזויף משום שטרך בידי מאי בעי והכי ס"ל לר' יוחנן בב"ב דף קנ"ד ואינו נאמן לומר שובר היה לי אף דס"ל לר' יוחנן כותבין שובר א"כ ה"נ ביש כתובה בידה יש לומר שטרך בידי מאי בעי ולא יועיל מיגו. מיהו כיון דאין הגט בידה וצריכה לומר אבד גיטי א"כ שוין טענותיהם דהיא אומרת אבד שוברי הדר דינא דאמרינן מיגו אבל לאחר הסכנה דע"כ צריך לקרוע הגט. ממילא דכיון שיש בידה הכתובה לא מהימן במיגו במקום שטרך בידי מאי בעי ולכאורה היה נראה לפרש דבאמת בהא פליגי רשב"ג ורבנן לשיטתייהו אזלו דמצינו פלוגתייהו דרשב"ג ורבנן בב"מ דף ז' ע"א דרשב"ג ס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ולהכי ס"ל דלאחר סכנה לא מהימן במיגו ורבנן ס"ל צריך לקיימו משום דמהימן במיגו ה"נ מהימן במיגו. מיהו התוס' לא ניחא להו בהכי דכתבו לעיל דף י"ט דאין צריך לקיימו לאו משום שטרך בידי מאי בעי וכן קי"ל בב"מ דף ע' דמהימן לומר פרעתי במיגו דנאנסו אף דאיכא שטרא להכי ס"ל דהכא שאני דאלמוה יותר משום דבל"ז מעשה בית דין הוא ואלים טובא לר"י ואיכא נמי טענת שטרך בידי מאי בעי והא דלא משני הכא לרב אף דרב ס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו כדאיתא לעיל דף י"ט ע"א זה אינו דא"כ קודם הסכנה נמי שייך שטרך בידי מאי בעי דהא אין ריעותא מגט לרב כיון דס"ל גט גובה עיקר כתובה גובה תוספת א"כ לענין תוספת אין ריעותא מן הגט ושפיר פריך תוספת מיהא תגבה וע"כ צ"ל דמיגו מועיל דטעמא דרב במודה בשטר שכתבו לאו משום שטרך בידי מאי בעי הוא אלא מיגו דמזויף לא עדיפא כ"כ דהוי מיגו דלא שכיחא ועמש"ש. ולית ליה נמי טוען אחר מעשה בית דין דאלמוה לפי שיטתם א"כ לאחר הסכנה נמי. ודוק:
מיהו לא יתכן פירוש זה לפי מה שפרשנו לעיל דבריהם ברפ"ב ובב"מ דמיירי ע"כ לאחר הסכנה והוצרכו למיגו דאין את אשתי במקום שאין מכירין שהיתה אשתו ולפי פירוש זה המ"ל כפשטיה דאתי ריעותא מכתובתה דבלא כתובה לא תוכל לגבות בלא גט משום מיגו דלא גרשתיך משא"כ כשהכתובה בידה תאמר שטרך בידי מאי בעי ונראה דיש לפרש דבריהם כפשטיה דס"ל דלאחר הסכנה כיון דא"א להיות גט בידה אלמוה חכמים שלא יועיל מיגו דלא גרשתיך אפילו אין הכתובה תחת ידה אף דיכול להיות הכתובה כל ימי היותה תחת בעלה משא"כ מיגו דאין את אשתי בקל תוכל למצוא עדים שהיתה אשתו שפיר נאמן אמנם אלולי דבריהם ז"ל היה נלענ"ד דיש לומר מה דהקשו התוס' לקמן בד"ה מיגו וכו' לר' יוחנן דס"ל כרב המנונא דאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת יש לומר ס"ל לר' יוחנן דהא דנאמנת משום חזקה דאין אשה מעיזה אף דאתרע משום שאינה מוציאה הגט ולא אמרינן אחוי גיטך משום דמצי אמרה שהחזירה לו כשגבתה כתובתה ואף דס"ל כותבין שובר וגם מציא למקרע ולמכתב עלה כדאיתא לקמן מ"מ מצי אמר אטו כל דמגבי בבי דינא גביא כדאיתא סברא זו בב"מ דף י"ח ויכולה לטעון דלא רצה לשלם הכתובה עד שהחזירה לו הגט משא"כ כשתובע כתובתה תו לא מהימנה משום ריעותא דגט דמרע לחזקה אבל לאחר הסכנה דלא איתרע דהא צריכה מיד לקרוע הגט ולא להחזיק בידה כלל אפילו למכתב עלה שפיר נאמנת מחזקה דאין אשה מעיזה משא"כ לרב דמקשה תוספות מיהא תגבי א"א לשנוי הכי דא"כ קודם הסכנה נמי דהא ליכא ריעותא מן הגט לענין תוספת וע"כ דס"ל דכשתובעת כתובתה לא מהימנא כלל כמ"ש התוס' לקמן שפיר מקשה מרשב"ג. ודוק:
בתוס' ישנים וההיא סוגיא דהתם קשה וכו'. וכן הקשו התוס' בסוטה שם. ולולי דבריהם ז"ל היה נראה דהתם לא מיירי באומרת שאבידה כתובתה אלא דמיירי שכתוב בתוך כתובתה נדוניא שהכניסה לו דקי"ל בזינתה דלא הפסידה נכסי צאן ברזל וסתם כתובות כן הוא כדאיתא בפרק מציאת האשה וכמ"ש התוס' לעיל דף פ"ג ע"ב ד"ה וקסבר וכו' דאפילו ליתומה עניה אין פוחתין וכו' וא"כ כיון דמשמעות מתניתין דכשמודה לפני בית דין הגדול תיכף שוברת כתובתה ה"ל כפורע מקצת החוב דפליגי בב"ב במתניתין דלר' יהודה יחליף וכן פירש רש"י שם פלוגתא דר"י ור"י והם לא פליגי אלא בפורע מקצת החוב ולרבא דמוקי לה במקום שאין כותבין א"ש טפי ולפ"ז אין כל כך קושיא נמי דאע"ג דס"ל כותבין שובר באבדו שטרו שלא יאכל הלה וחדי מ"מ בפורע מקצת חובו יש לומר דס"ל יחליף וכ"ש לפני בית דין כדאמר רב נחמן בב"ב דיכולים לכתוב שטר א' מזמן ראשון ותמיהני טובא במה שהקשה שם בסוטה דלמה יכתוב שובר יקרעו הגט ולא תוכל לגבות בלא גט הא ע"כ צריך שובר לגבי יורשים שלא תתבע בעידי מיתה ולפמ"ש בשיטת רש"י ז"ל דלרב אפילו היורשים יכולין לטעון שמא גירשה אף לפי המסקנא כל זמן שאינה יושבת תחת בעלה א"כ אף דהסוגיא שם דלא כוותיה דאוקמא רבא דוקא במקום שאין כותבין כתובה מ"מ היה קשה לרב ל"ל שובר. ואי משום תוספת יקרעו הכתובה. וצ"ל כתירוצם שם דמיירי לאחר הסכנה וכמו שתירצו לעיל בסוגיא דרפ"ב אבל התוס' ז"ל אין זה שיטתם אלא דלגבי יורשים ודאי כותבין שובר משום דאי אפשר כמ"ש לעיל. ועיין בתוס' ד"ה גט גובה וכו' א"כ לק"מ התם. והיה נלענ"ד דהא דמקשה התם ש"מ כותבין שובר. אף דסתמא דמתניתין דהתם משמע דשוברת כתובתה לפני בית דין מיד שלא תוכל לחזור בה כל זמן שלא יצאה מלפני בית דין כדאיתא בשבועות אמר איני נשבע פוטרין אותו ועיין בסמ"ע סימן פ"ז. ואפילו יצאה מבית דין יכולה לחזור בה ע"י שתתן אמתלא לדבריה שמחמת פחת הודית ומהדרינן הכא טפי משאר שבועות שלא ימחק השם. כמ"ש תוס' לעיל דף ס"ג ע"ב דאפילו באומרת טמאה אני אם בתר הכי נותנת אמתלא לדבריה נאמנת ואף שכתבנו שם דבמקום דאיכא רגלים לדבר אינה נאמנת והכא בסוטה איכא רגלים לדבר. מ"מ כשתאמר שרוצה לשתות לא תפסיד שהרי רוצה לברר דבריה. משא"כ כששוברת כתובה ומוחלת בפירוש אינו מועיל ויכול הבעל לגרשה בלא כתובה ולפ"ז מאי מקשה ש"מ כותבין שובר הא אפילו אם יקרעו כתובתה לא יועיל המחילה לר' יהודה עד שתכתוב התקבלתי אם תחזור בה. ואפילו לר' יוסי הא מודה בסוף ביאה כדאיתא לעיל דף נ"ז ותו דא"כ לק"מ דר' יוסי הא ס"ל כותבין שובר. ונראה דעיקר הקושיא לעשות שניהם כמ"ש בדף נ"ו שיקרעו גם כן שטר כתובתה מחשש אבידת השובר ובזה נכונים דברי אביי דאמר תני מקרעת דאינו מגיה המשנה אלא מוסיף שמקרעת גם כן. ובזה א"ש טפי הקושיא דאף דס"ל לאביי כותבין שובר מ"מ לא חיישינן כלל לטובת הבעל להוציא מידה הכתובה ובהא מודים דלכתחלה חוששים לטובתו א"כ ממילא מתורץ קושית התוס' שיקרעו הגט דעכ"פ שובר בעינן מיד לפני בית דין. ודוק:
תוס' בד"ה ש"מ אין כותבין שובר וכו' ואין נראה לר"י וכו'. לולי דבריהם ז"ל היה נראה דנהי דקי"ל דכותבין שובר משום דעבד לוה וכו'. וכן בכתובה נאמנת לומר שאבידה כתובתה וכותבת שובר מ"מ יש לומר דהני מילי היכא שהוא מודה שלא פרע אז אינו יכול לעכב הפירעון משום חשש אבידת השובר. אבל היכא שהוא טוען שפרע אלא שאינו נאמן משום דר' יוחנן דה"ל טוען אחר מעשה ב"ד. יש לומר דהא דאמר ר' יוחנן דלא אמר כלום היינו בנשרפה כתובתה בעדים דליכא משום חששת אבידת השובר אז עשו חיזוק למעשה בית דין דאינו נאמן לומר פרעתי. אבל היכא דאיכא תרתי דאיכא נמי חששא דאבידת השובר יש לומר דלא עשו כל כך חיזוק למעשה בית דין שלא יהא נאמן לומר פרעתי ויהיה מחמת זה כעבד לוה וכו' שלא ניחוש ג"כ לאבידת השובר. והיינו דמקשה ש"מ כותבין שובר. דאפילו בכה"ג שטוען ג"כ פרעתי אפ"ה כותבין שובר. ובזה מיושב מה שהקשו התוס' עוד דה"ל למידק מסיפא דקתני בהדיא וזה אומר אבד שוברי. ולפמ"ש יש לומר דמסיפא לא מוכח אלא כשמודה שלא פרע דהרי הוא אומר כן שפרע מחמת שהודה שחייב והש"ס בעי לאוכוחי אפילו היכא שטוען פרעתי אלא התוס' לא ניחא להו בהא דמאי מקשה דילמא באמת כן הוא דאפילו בכה"ג כותבין שובר והוצרכו לפרש דהקושיא הוא למ"ד דאין כותבין שובר. ולכך סמכו דבריהם לפרש דלא דייק מסיפא ביש לפרש דברי הרשב"א שכתבו בד"ה גט גובה וכו' קשה לרשב"א כיון דאית ליה לרב וכו' ולא הקשו כפשטיה דהא רב בא לתרץ קושית הש"ס דש"מ כותבין שובר ולא משני מידי. ולפמ"ש הוצרך הרשב"א לזה משום דהמ"ל דרב עצמו ס"ל דכותבין שובר היכא שמודה שלא פרע לה. אלא דבא לתרץ דלא תקשי דמשמע ממתניתין דאפילו בטוען פרעתי דומיא דסיפא שטוען אבד שוברו ואפ"ה ס"ל למתניתין דכותבין שובר ואפילו בכה"ג ואהא משני דגט גובה עיקר ר"ל דהוי הגט כמו שטר על העיקר ופשיטא דכשמוציא שטר אינו יכול לטעון שפרע דא"כ שטרך בידי מה בעי וא"כ לא קשה קושית הרשב"א דאתי ריעותא מהכתובה לגבי יורשים דמה בכך הא כותבין שובר בכה"ג דא"צ לכח מעשה בית דין דהא רב ס"ל באמת לשיטת התוס' דיכול לטעון אחר מעשה בית דין אלא דהגט הוא כמו שטר ולכך הוצרך הרשב"א להקשות מרב עצמו דס"ל דאין כותבין שובר אפילו כשהלוה מודה שלא פרע. ועיין בקונטרס אחרון שכתבנו ליישב בזה שיטת הרי"ף והרמב"ם. ודוק:
תוס' ד"ה גט גובה עיקר וכו' קשה לרשב"א וכו'. כבר כתבנו דלשיטת התוס' הא דמקשה הש"ס ש"מ כותבין שובר לאו מטעם ריעותא מקשה. דכיון דלא מצי גביא בכתובה כדקתני במתניתין ליכא ריעותא אלא דהקושיא למה בחרו בגט יותר מן הכתובה דהוי ס"ד דעיקר חיוב הכתובה נכתב בכתובה. וע"ז משני רב דאין הדבר כן אלא דהכתובה אינה נכתבת אלא בשביל התוספת. אבל העיקר הוא בתנאי בית דין כל זמן היותה תחתיו וכשהוא מגרשה ובא זמן גבייתה שמו את הגט לעיקר. והוי סבר הרשב"א בקושיתו דנהי דבגרושין שמו הגט לעיקר אבל באלמנה הכתובה היא העיקר אף לעיקר כתובה. וע"ז תירצו דגם באלמנה אין הכתובה עיקר אלא דגביא בעידי מיתה. ובני ה"ה המופלג מוהר"ר מאיר יעקב ז"ל בחידושיו המתיק הדבר בטוב טעם ע"פ מ"ש התוס' לעיל דף מ"ה ע"א בד"ה והלכתא דהא דאמר שם והלכתא מן הנשואין משום דאף דאית לה בתנאי בית דין משעה שאירסה. מ"מ כשכותב לה הכתובה בשעת נשואין הוא מבטל את התנאי בית דין. ולפ"ז יש לומר דהוי ס"ד דבמקום שכותבין, הכתובה עיקר. משום דמבטל התנאי בית דין. אבל אמרינן לעיל דף מ"ד בשני שטרות דביטל השני את הראשון אי אוסיף בה דיקלא לתוספת כתביה ולא ביטל. והיינו דמשני רב דכתובה אינה נכתבת אלא בשביל התוספת וכיון דלתוספת כתביה לא ביטל את התנאי בית דין. ונלענ"ד דא"ש טפי לפמ"ש לעיל דף מ"ד שם בתוס' דיש לומר דאפילו כתב לה באירוסין מ"מ כיון דכותב לה בשעת נשואין ואוסיפית לך על מה דתקנו רבנן ביטל חיוב האירוסין. וניחא ליה בתקנתא דרבנן ע"ש. א"כ א"ש טפי הכא דכיון דלתוספת כתביה לא בטל העיקר ונשאר בתקנתא דרבנן. ממילא דלענין עיקר כתובה. גט ועידי מיתה עיקר. ודוק:
שם בגמרא אמר ר' יוסף הכא במאי עסקינן וכו'. משמעות לשונו דהוא כמו אוקימתא. ואינו מדוקדק דהא מסיק הש"ס דחסורא מחסרא וכו'. א"כ מפורש במתניתין להדיא דמיירי כשאין שם עידי גירושין. ובני ה"ה המופלג מהור"ר צבי הירש נר"ו יישב הלשון על נכון דהנה התוס' בד"ה מיגו דיכול וכו' הקשו דהא אמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת. ותירצו דבתובעת כתובתה אינה נאמנת והרא"ש והריטב"א הביאו בשם הראב"ד לתרץ בענין אחר דמיירי כשהיא אומרת גרשתני עכשיו דאם איתא דגירשה היה לה לאחוז גיטה כדאיתא פרק האשה שנתראמלה ע"ש. ולכאורה קשה על תירץ הראב"ד דאכתי תהא האשה נאמנת שלא פרע לה התוספת במיגו דאי בעי אמרה גרשתני כבר דאז לא היה להבעל מיגו דלא גרשתיך שהיתה נאמנת מדרב המנונא רק די"ל דאצלה שבאה ליפרע התוספת ה"ל מיגו להוציא. וכיון דמרא דשמעתא הכא הוא רב יוסף אם כן יש לומר דרב יוסף לשיטתו אזל דס"ל בב"ב דף ל"ב ע"ב דלא אמרינן מיגו להוציא וכמו שכתבו התוס' שם בד"ה אמאי וכו' בשם ר"י בר' מרדכי ע"ש. ובזה מיושב דלא קשה דלפי תירוץ הראב"ד הנ"ל מאי פריך הש"ס הכא. הא מדקתני סיפא רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך וכו' הא יש לומר דמן הסכנה ואילך שפיר אין הבעל נאמן במיגו דלא גרשתיך משום דהיא נאמנת מדר' המנונא. דאף דמיירי שאומרת גרשתני עכשיו מ"מ לא שייך לומר אם איתא דגירשה היה לה לאחוז גיטה דמן הסכנה ואילך ליכא הוכחא זו. כמ"ש רש"י ז"ל במתניתין בד"ה מן הסכנה וכו' דמשקיבלתו שורפתו ולפמ"ש א"ש דהש"ס שפיר פריך אליבא דרבה דס"ל בב"ב שם דאמרינן מיגו להוציא (וכמו שהביא הרמ"א בח"מ סימן פ"ב סעיף י"ב דעת הריב"ש וכל האחרונים דאמרינן מיגו להוציא). א"כ תו ליכא למימר כתירוץ הראב"ד הנ"ל דא"כ אפילו קודם הסכנה אמאי אינה נאמנת שלא פרע לה התוספת במיגו שהיתה אומרת גרשתני כבר דאז לא היה להבעל מיגו דלא גרשתיך. וע"כ צ"ל כתירוץ התוס' דבתובעת כתובתה מודה ר' המנונא דאינה נאמנת. ושפיר פריך הש"ס דגם מן הסכנה ואילך אמאי אין הבעל נאמן במיגו ולכך הוכרח הש"ס לומר דחסורי מחסרא וכו'. אבל ר"י גופא לשיטתיה אזל דס"ל דלא אמרינן מיגו להוציא. ושפיר לדידיה יש לומר כתירוץ הראב"ד הנ"ל. ומיושב שפיר הלשון דקאמר הכא במאי עסקינן וכו' דלדידיה אין הכרח לומר דחסורא מחסרא וכו' משום דיש לומר בפשיטות דמן הסכנה ואילך לא שייך לומר אם איתא דגירשה היה לאחוז גיטה כיון דמשקיבלתו שורפתו ולכך אין לו להבעל מיגו דלא גרשתיך. שהיא היתה נאמנת מדר' המנונא ודוק:
תוס' בד"ה מיגו דיכול לומר וכו' ור' יוחנן נמי מפרש הכי וכו' וא"ת והאמר רב המנונא וכו'. צריך להבין סמיכות דבריהם במה שהקדימו בתחלה דר' יוחנן נמי מפרש הכי ואח"כ הקשו דהאמר רב המנונא וכו'. ובני ה"ה המופלגים נתכוונו שניהם לדבר אחד ליישב זה. והוא דלכאורה היה אפשר ליישב קושית התוס' והוא דיש לומר דהא דקאמר רב יוסף הכא במאי עסקינן בשאין שם עידי גירושין וכו'. ר"ל דליכא שני עדים על הגירושין אבל עד אחד יש דהשתא שפיר אם היה הבעל טוען לא גרשתיך לא היתה נאמנת מדר' המנונא דכיון דאיכא עד אחד דמסייע לה שפיר מעיזה וכמ"ש הטור באה"ע סימן י"ז והביאו הב"ש שם בסעיף ו" דאם עד אחד מסייע לה ואינה נאמנת לומר גרשתני ואין להקשות דאי מיירי בשיש עד אחד על הגירושין פשיטא דאין הבעל נאמן שפרע לה התוספת במיגו דלא גרשתיך דהרי היה צריך לישבע נגד העד ולא הוי מיגו דהוי ממש כמו נסכא דר' אבא דאינו נאמן לומר אין טטפתי ודידי חטפתי במיגו שלא חטף כיון שיש עד אחד על החטיפה א"כ ה"נ הכא. דזה אינו דהא אליבא דרב קיימי הכא ואמרינן בשבועות דף מ"ז ע"א דרב ושמואל ס"ל דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם ול"ל דר' אבא ע"ש רק דיש לומר דהיינו דהקדימו התוס' דר' יוחנן נמי מפרש הכי. ושפיר הקשו מדר' המנונא. דא"ל כנ"ל בשיש עד אחד על הגירושין דהא ר' יוחנן ס"ל להדיא בב"מ דף צ"ז ע"ב דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם. והכא הוי ממש כנסכא דרבי אבא דאמרינן מתוך שאינן יכול לישבע משלם ואין לדחות דכתובה הוי שיעבוד קרקעות וליכא מדאורייתא שבועה נגד העד אלא מדרבנן ובשבועה דרבנן קי"ל בח"מ סימן ע"ה דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם. דזה אינו דהא כתב הרב המגיד בפרק ט"ז מהלכות אישות בשיטת הרמב"ם שם דלבתר תקנת הגאונים דכתובה ניגבת ממטלטלין לא הוי ליה כתובה שיעבוד קרקעות וכיון דסתם מתניתין דידן הוא ר' מאיר דס"ל מטלטלים משתעבדו לכתובה לא ה"ל שיעבוד קרקעות. (ותו דהא רבי שמעון בן גמליאל במתניתין איהו ס"ל לעיל דף י' ע"א דכתובת אשה מדאורייתא ומשמע מדברי התוס' שם בד"ה הואיל ותקנת חכמים וכו' דלמ"ד דס"ל דכתובה דאורייתא הסברא נותנת דמטלטלי משתעבדי לכתובה ע"ש). ובזה מיושב דלא קשה על הרמב"ם ז"ל שפסק דאפילו בתובעת כתובתה והוא אומר לא גרשתיך נאמנת היא לומר גרשתני נגד עיקר הכתובה ולא נגד התוספת. א"כ קשה לפמ"ש התוס' לעיל בד"ה הוציאה גט וכו'. דהא דצריכה להוציא גט ממש לשמואל אע"ג שאין נאמן לומר פרעתי לכ"ע במקום שאין כותבין כתובה. הוא משום שיכול לבא לידי הפסד אם ישאר הגט שלם בידה דלמחר תגבה פעם שנית ולא יוכל לומר לא גרשתיך. וזה אינו לשיטת הרמב"ם דס"ל דלגבי עיקר הכתובה לעולם אינו נאמן לומר לא גרשתיך. גם אין לומר דאכתי יבוא ריעותא במקום שאין מכירין אם היא אשתו דבלא הגט יהיה נאמן שפרע במיגו דאין את אשתי. דאכתי קשה הא שמואל מוקי מתניתין גם במקום שכותבין והביאה ראיה שלא כתב לה. א"כ תו ליכא ריעותא במקום שאין מכירין אם היא אשתו דהא לעולם לא תוכל לגבות אפילו כשיהיה לה גט עד שתביא עדים שלא כתב לה. א"כ ממילא ידעו שהיא אשתו. ולפמ"ש א"ש דשפיר איכא ריעותא אם ישאר הגט בידה. דבלא גט אם יהיה עד אחד על הגירושין אז יהא הבעל נאמן שפרע גם עיקר כתובה במיגו דלא גרשתיך דהיכא דאיכא עד אחד דמסייע מעיזה כנ"ל ולא קשה דבכה"ג ה"ל דומיא דנסכא דר' אבא דהא שמועל לשיטתיה אזיל דס"ל בשבועות דף מ"ז ע"א דלא כר' אבא. עוד האריכו בזה יותר ואין כאן מקומו. ודוק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |