פני יהושע/כתובות/פט/א

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to: navigation, search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


פני יהושע TriangleArrow-Left.svg כתובות TriangleArrow-Left.svg פט TriangleArrow-Left.svg א

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי

צורת הדף


מפרשי הדף

רש"י
ריטב"א
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
הפלאה



לדף זה באתר "על התורה"מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society


דפים מקושרים

רש"י בד"ה גובה כתובתה כו' ומהכא נפקא לן בפ"ק דמציעא הטוען כו' עכ"ל. לשיטת רש"י מילתא דפסיקא היא דמהכא יליף לה דאע"ג דדחי אביי התם דמהכא ליכא למילף דשאני הכא דגיטה היינו כתובתה אפ"ה הא הדר ביה אביי מגופא דמתניתין דהכא כדמסיק התם וא"כ לפ"ז לא אשכחן מאן דפליג בהא דנהי שהתוספות כתבו כאן דרב לית ליה דר' יוחנן היינו משום דלשיטתם הא דמסקינן בשמעתין דרב הדר ביה וקאמר גט גובה עיקר כתובה גובה תוספת לאו משום מילתא דכתובה גובה תוספת הדר ביה ופליג אדשמואל דמשמע להו דלכ"ע אין גובית תוספת כ"א בכתובה כמו שכתבו בפ"ק דמציעא וכדפרישית בסמוך א"כ עיקר מילתא דרב בתר דהדר ביה היינו במה שאמר גט גובה עיקר דוקא גט ולא עידי גט משום דס"ל דגט הוי במקום כתובה והיינו כאביי למאי דבעי למידחי בהא מילתא דר' יוחנן. משא"כ רש"י לשיטתו דעיקר תירוצו של רב בשמעתין דהדר ביה היינו משום שנתחדש לו הא מילתא דכתובה גובה תוספת דמעיקרא הוי ס"ל דבגט נמי גובה תוספת וא"כ בהא דקאמר גט גובה עיקר לא נתחדש דבר וא"כ מהיכי תיתי נאמר דפליגי אדר' יוחנן כיון דאביי גופא הדר ביה התם ואפושי פלוגתא לא מפשינן ואע"ג דלקמן שילהי שמעתין מסקינן אליבא דרב דקרעינן לגיטא וכתבינן אגביה גיטא דנן כו' ואביי מסיק התם בתר דהדר ביה וקאמר וכתבינן דקרעינן ליה וכתבינן אגביה גיטא דנן כו' אטו כל דמגבי בב"ד מגבי מ"מ לא פליגי רב ואביי דאביי שפיר קאמר אי לאו דקים לן שפיר הא מילתא דטוען אחר מעב"ד לא עשה כלום א"כ בגט נמי היה ראוי שלא תגבה דמצי למיטען פרעתי ולא חש לקרוע הגט כיון דלא כתב ביה מנה ומאתים וכ"ת דאפ"ה הו"ל למיקרע ולמיכתב אגביה גיטא דנן אטו כל דמגבי בב"ד מגבי ולאו כ"ע דיני גמירי משא"כ לבתר דקים לן הא מילתא לכ"ע דטוען אחר מעב"ד לא עשה כלום שפיר מסקינן לקמן דהיכא דאתא לב"ד לגבות עם הגט קרעינן ליה וכתבינן אגביה גיטא דנן כו' כן נ"ל ועיין לקמן בסמוך:

בא"ד כל מעב"ד כמאן דנקיט שטרא דמי. ואע"ג דבשטר איכא טעמא דא"ל שטרך בידי מאי בעי וא"כ הכא אדרבא הו"ל למימר כיון שאומרת אבד כתובתה במקום שכותבין כיון דנפל איתרע וכ"ש באבד לגמרי כבר כתבתי בפ"ק דמציעא דמה"ט גופא לא איתרע שאינה צריכה לשמור הכתובה כיון דבלא"ה מעב"ד כשטר דמי ועיין בסמוך:

בד"ה. אבד גיטי שלא הוצאתי עליך לגבות כתובתי כו' עכ"ל. משמע מדבריו להדיא דהא דקתני הוציאה גט היינו גט ממש ולא עידי הגט ודלא כשיטת התוספות אליבא דר' יוחנן ואביי ואף למאי דפרישית בסמוך דלכ"ע הטוען אחר מעב"ד לא עשה כלום אפ"ה אינה יכולה לגבות כשאין הגט בידה דמצי למיטען פרעתי כיון דריעא טענתה דאפי' אי מהימנינן לה שאבד גיטה כיון דנפל איתרע דנהי דבכתובה אף במקום שכותבין לא אמרינן דאיתרע היינו משום דאיכא מקום שאין כותבין והיינו כדי שתסמוך דעתה שאף אם תאבד כתובתה לא תפסיד ולא יהא בעילת זנות דנראה דמה"ט תקנו חכמים שבכל ענין לא תפסיד אפי' במקום שכותבין ומש"ה לא איתרע בנפילה שאינה חוששת לשמור כדפרישית בסמוך משא"כ בגט דלעולם כותבין ואדרבא צריכה לשמור דהא בעי לאינסובי ביה כדלקמן וגם לגבות כתובתה אם יטעון לא גרשתיך וא"כ כיון שאינו בידה איתרע טובא דמסתמא כבר גבתה בגט ונקרע וכתבו גיטא דנן ומש"ה אינה גובית בעידי הגט גרידא כן נ"ל נכון ונתברר טעם משנתינו שגובית בגט יותר מבכתובה ודוק היטב:

תוספות בד"ה הוציאה גט כו' בפ"ק דמציעא אמר ר' יוחנן כו' ור"י לטעמיה דס"ל דכותבין שובר כו' עכ"ל. ואף דהכי קושטא דמילתא דר"י הכי ס"ל למאי דלא משמע להו לחלק בין כתובה לשאר חוב אפ"ה לכאורה הכא בעיקר מימרא דר' יוחנן לא הוי צריכי להכא דס"ל דכותבין שובר דבלא"ה מצינן למימר דר"י בפ"ק דמציעא לא אתא למימר אלא דאין יכול לטעון פרעתי אבל משובר לא איירי התם ומצינן למימר דאף במקום שכותבין כתובה מיתוקמא מילתא שפיר וכגון שיש עדים שנשרפה הכתובה אלא דהוצרכו לזה משום דהתם א"ל ר"ח בר אבא רבי לא משנתינו היא זו הוציאה גט כו' וא"ל ר"י אי לאו דדלאי חספא כו' א"כ משמע להדיא דר"י מוקי למתניתין דהכא במקום שכותבין כמבואר שם להדיא בשקלא וטריא דאביי ע"ש וא"כ ע"כ דר"י לטעמיה דס"ל כותבין שובר דלמ"ד אין כותבין ע"כ מוקי בשמעתין למתני' במקום שכותבין כתובה או במקום שאין כותבין והביא עדים שכתב לה וא"כ ליכא סייעתא למימרא דר"י ואף דרב בתר דהדר ביה מוקי למתני' נמי אף במקום שכותבין מ"מ ליכא למימר דר"י ס"ל כרב בתר דהדר ביה דהא מסקו התוס' הכא בסוף הדיבור דעיקר שינויא דרב היינו משום דפליג אדר"י בהא דהטוען כמ"ש להדיא בפ"ק דמציעא וכמו שאבאר בדבריהם בסמוך אע"כ דר"י לטעמיה דכותבין שובר מיהו למאי דמסקו התוספות אליבא דאביי לחד שינויא דאע"ג דס"ל אין כותבין שובר אפ"ה סבר ליה כר"י בהא דהטוען ומוקי למתני' דהכא בנשרפה כתובתה א"כ בכה"ג הוי מצי למימר אליבא דר"י אלא קושטא דמילתא דר"י ס"ל דכותבין שובר א"כ לא צריכין לאוקמא בדוחקא בנשרפה כתובתה כן נ"ל ועוד אבאר בזה לקמן ודוק היטב:

בא"ד אבל למ"ד אין כותבין שובר כו' מ"מ במקום שכותבין כו' יכול לבא לידי הפסד כו' מ"מ יהא נאמן לומר פרעתיך מנה במגו דאי בעי אמר אלמנה נשאתיך כו' עכ"ל. וע"כ דהכי משמע להו קושית הגמ' דשמעתין דאמר ש"מ כותבין שובר ומשמע להו דהמקשה קאי בסברת ר"י בהא דהטוען כמבואר מדבריהם והיינו דלא ניחא להו לפרש כפי' רש"י דלמ"ד אין כותבין שובר משום דתוכל לבא לידי הפסד כשתתאלמן ותגבה מהיורשים בעידי מיתה משום דקשיא להו א"כ כשתחזיר לו הכתובה נמי תגבה מהיורשים בעידי מיתה לחוד כיון דקיימינן בסברת ר"י דהטוען אחר מעב"ד לא עשה כלום אף במקום שכותבין וא"כ הו"ל כלא אפשר דכתבינן שובר ולא מצו לפרש נמי דיפסיד ע"י שתשאר הכתובה בידה לענין תוס' משום דאזלי לשיטתם דהא דקתני הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה היינו עיקר כתובה ולא תוספת דבתוספת מצי למטען פרעתי דלאו מעב"ד הוא כמ"ש התוס' בפ"ק דמציעא לכך הוכרחו לפרש דיוכל לבא לידי הפסד שיטעון פרעתיך מנה במיגו דאלמנה נשאתיך. אלא שכבר הקשיתי לשאול בזה בר"פ האשה שנתארמלה ובשמעתין קשה יותר דמאי קשיא ליה לרב דאיצטריך לשנויי בסמוך האי קושיא דש"מ כותבין שובר דהא לרב לא שייך האי חששא דיכול לבא לידי הפסד ע"י הכתובה דבלא"ה יטעון פרעתיך מנה במיגו דאלמנה נשאתיך והא שמעינן ליה לרב דהולכין בממון אחר הרוב ולעיל בר"פ האשה שנתארמלה מקשה הש"ס ותיפוק ליה דרוב נשים בתולות נישאות וכתבו שם התוס' דלרב פריך וא"כ אפי' יטעון אלמנה נשאתיך לא מהימן ונהי דמשנינן התם כל הנשאת בתולה יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא מ"מ הכא לא שייך למימר הכי דאדרבה כיון דידעינן השתא שהיא בתולה א"כ בודאי יהיה קול לדבר ואפי' למ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב מ"מ מהני מיהא הרוב שבודאי יהיה קול לדבר ותמצא הרבה עדים שהיתה בתולה ומכ"ש דקשה טפי למה שפירשתי בר"פ האשה שנתארמלה דאפילו למ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב אפ"ה שייך מילתא דרוב נשים בתולות נישאות כיון דהרוב מסייע לחזקה ע"ש א"כ שמואל דשמעתין נמי לא הוי צריך לאוקמי במקום שאין כותבין והקושיא דש"מ כותבין שובר מעיקרא ליתא לפירושם וצ"ע ודו"ק:

בא"ד והכי מפרשינן מתניתין אליבא דר"י הוציאה גט לאו דוקא כו' עכ"ל. ונראה מה שהוכרחו לפרש כן ולידחק בכל זה אע"ג דממימרא דר"י גופא אין שום הכרח להוציא לשון המשנה מפשטה דשפיר מצינן לפרש גט ממש דבלא הוציאה גט ר"י נמי מודה דאיתרע טענתה כמ"ש בשיטת רש"י אלא דלשיטת התוס' לא מצי לפרש כן מדמקשינן בשמעתין וניחוש דלמא מפקא לכתובתה וגביה ביה וכיון דלא ניחא להו לפרש הקושיא לענין כשתתאלמן אלא דגביא בכתובתה מיניה דידיה א"כ ע"כ סובר הש"ס דמציא למיגבי בעידי גירושין לחוד והא דתנן סיפא כתובה ואין עמה גט היינו עידי גט אכתי מסוגית הש"ס גופא יש לדקדק מאי פסיקא ליה להקשות דלמא אין ה"נ דמתניתין בגט ממש איירי וכדפרישית דכיון שאין בידה לא גט ולא כתובה איתרע טענתה טובא ולא מהימנא לומר שאבדה גיטה וגם כתובתה. ונראה ליישב דאי ס"ד דאינה גובה בשאין בידה כלום משום דאיכא תרתי לריעותא אבל בחדא מינייהו גביא א"כ יותר היה ראוי לומר שתגבה בכתובה לחוד דעיקר כתובה לגוביינא ולא בגט לחוד דא"כ תו ליכא למיחש למידי למאי דלא נחתו התוס' לפרש דגט עדיף מכתובה כיון דמפשטא דלישנא דסוגיא דב"מ משמע דר"י דייק למילתא דאטו גט מנה ומאתים כתיב אלא רב לחוד חידש סברא זו דגט עדיף לענין עיקר אע"כ דלסברת המקשה דקאי כרבי יוחנן לעולם גובית במעשה ב"ד לחוד בעידי גט או עידי מיתה שלא רצו להטריחה כלל שתהא צריכה לשמור גיטה או כתובתה כדי שתסמוך דעתה לגבות כתובתה לעולם והכי עדיף לן כיון דלר"ג כותבין שובר ולא חיישינן שמא יאבד שוברו ואדרבא חיישינן טפי שמא יאבד שטרו ויאכל הלה וחדי וה"נ דכוותה אם תאבד גטה וכתובתה יאכל הלה וחדי כן נ"ל בשיטת התוספות ועיין עוד בסמוך ודו"ק:

בא"ד וי"ל דלר' יוחנן דאמר דאלמוה כו' אבל לרב דלא אלמוה פריך שפיר עכ"ל. ולכאורה הוי תמיהא לי טובא בדבריהם דלמאי דמסקו דלשמואל מספקא להו דאיכא למימר דס"ל נמי כר' יוחנן אלא הא דלא גביא בעידי הגט גרידא היינו משום חששא דדלמא גביא והדר גביא דס"ל אין כותבין שובר וא"כ אמאי פסיקא להו הכא דלרב לא אלמוה וכתבו דמש"ה פריך שפיר דהא לרב נמי מצינן למימר דס"ל דר' יוחנן ואלמוה דאין יכול לומר פרעתי והא דקאמר רב גט גובה עיקר דמשמע דבלא גט לא גביא היינו נמי משום האי חששא גופא דלמא גביא והדר גביא ומהיכי תיתי נאמר דרב פליג אדר"י ושמואל כיון דלא אשכחן דפליג. ונראה ליישב לפי מאי דפרישית בסמוך דלשיטת התוספות עיקר קושיית המקשה היה דמשום חששא דגביא והדר גביא לא היה להם לחכמים לתקן שתגבה טפי בגט לחוד מבכתובה לחוד ואיפכא הו"ל לתקן ואהא מוקי רב מעיקרא במקום שאין כותבין דוקא וא"כ בסוף אמאי הדר ביה ומוקי לה אף במקום שכותבין וגט גובה עיקר דהיינו גט דוקא דאכתי הדרא קושיא לדוכתא דהיא גופא תיקשי מ"ש דגביא בגט לחוד ולא בכתובה לחוד ומעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר אע"כ דמעיקרא ס"ד דמדינא גובה במעשה ב"ד לחוד כר"י דדייק לה ממתני' דאל"כ אמאי גביא בגט אטו מנה ומאתים כתיב בה כדאיתא פ"ק דמציעא וע"כ דגובה במעשה ב"ד לחוד אלא משום חששא דגביא והדר גביא לא גביא בלא גט כדמסקו התוספות שצריכה להוציא הגט מתחת ידה שאם תרצה לגבות שנית יאמר לא גרשתיך. משא"כ לבתר הכי דהדר ביה רב וקאמר גט גובה עיקר אף במקום שכותבין ולא בכתובה וא"כ ע"כ דגט עדיף מכתובה א"כ מה שגבתה בגט לאו משום אלמותא דמעשה ב"ד דהא מעב"ד לא אלים אלא כמאן דנקיט שטרא בידיה והא קמן דאע"ג דנקיטא שטר כתובתה בידה אינה גובית בלא גט אף במקום שכותבין וע"כ מה שגובית בגט היינו משום אלמותא דגט דתקנו רבנן דאע"ג דלא כתב כמאן דכתב דמי וטפי ממאן דכתב וא"כ שפיר כתבו דלרב לא אלמוה כן נ"ל ועוד דמלישנא דרב גופא דקאמר גט גובה עיקר וכתובה גובה תוספת דלשיטת התוספות לישנא יתירא הוא דהא לכ"ע לא גביא תוספת אלא כתובה אע"כ דלגמרי מדמה להו רב להדדי דכי היכי דלא מציא למיגבי תוספת אם לא ע"י כתובה ואפילו הביאה עדים שנשרפה כתובתה מצי למיטען פרעתי דהא לאו מעב"ד הוא ה"נ לא מציא למיגבי עיקר בלא גט ומצי למיטען פרעתי אפילו הביאה עדים שנשרף כן נ"ל ועיין עוד מזה לקמן ודוק היטב:

בא"ד אבל בעידי גט כו' אע"פ שאין נאמן לומר פרעתי לכ"ע כו'. עיין במהרש"א וכוונתו נראה דמעיקרא משמע להו להתוס' דהא דבעי אביי למימר בפ"ק דמציעא מעיקרא דבמקום שאין כותבין גטה היינו כתובתה לאו דוקא גטה ממש אלא עידי הגט כמו שפרש"י שם ולפ"ז במקום שאין כותבין ליכא מאן דפליג אדר"י ואח"ז כתבו התוספות א"נ דבמקום שאין כותבין נמי פליג אדר"י וס"ל כפשטא דלישנא דבעי אביי למימר מעיקרא דגטה היינו כתובתה ודוקא גטה ממש וק"ל:

בא"ד כתובה ואין עמה גט כו' וה"ה שהיה יכול לטעון שלא פרע לה כו' עכ"ל. ונראה דאפ"ה אתי שפיר הא דנקיט במתניתין והוא אומר אבד שוברו דמילתא דפסיקא הוא דאפילו הביאה עדים שנשרף הגט שהיה צריך לפרוע לה ע"י הכתובה דהא ליכא למיחש אלא דאפ"ה לא יפרע כיון שאומר שכבר פרע לה ואבד שוברו מיהו כל זה לא יתכן אלא לסברת האי נמי שכתבו התוספות דשמואל פליג לגמרי אדר"י משא"כ לסברא הראשונה שכתבו התוס' דבמקום שאין כותבין מודה שמואל דאין יכול לטעון אחר מעב"ד א"כ כ"ש הכא ששטר כתובה בידה למה יהא נאמן לומר אבד שוברו ונהי דלא יפרע משום חששא דלמא הדר גביא אכתי כל האי לישנא דאבד שוברו בכדי נקיט. ונ"ל דלהאי לישנא קמא ע"כ מפרשי התוספות דהא דקתני אבד שוברו לאו היינו שובר ממש אלא אגט קאי דבמה שאומרת אבד גיטה טוען הוא שנאבד שוברו בכך שפרע לה ונקרע ונכתב עליו גיטא דנן דקרענוה כדלקמן ולפ"ז הוא מודה שנקרע הגט וליכא למיחש שנאבד הגט ואפ"ה לא תפרע כיון שטוען פרעתי ומהימן במיגו שהיה טוען שהגט קיים ואינו רוצה לפרוע דלמא הדרא וגביא בגט כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד וה"נ הוי פי' דמתניתין מעיקרא לאביי בפ"ק דב"מ ולבסוף מסיק כר"י ומוקי לה במקום שכותבין כו' וא"ת והא בפ' גט פשוט כו' עכ"ל. לכאורה אין זה מוכרח דאביי לבסוף מוקי לה במקום שכותבין דנהי דס"ל כר' יוחנן דאשכח מרגניתא ממתני' לדייק דהטוען אחר מעב"ד לא עשה כלום דאין לומר דגטה היינו כתובתה דאטו מנה ומאתים כו'. מ"מ כיון דאביי פליג מיהא אדר"י וס"ל דאין כותבין שובר ע"כ מוקי למתני' בסוף נמי במקום שאין כותבין. מיהו י"ל דלישנא דתלמודא במסקנא דפ"ק דמציעא דמסיק אביי מגופא דמתני' הדר ביה אי ס"ד במקום שאין כותבין כו' א"כ משמע להדיא דאביי מוקי במקום שכותבין ועיין מ"ש בזה בפ"ק דמציעא דבלא"ה איכא דלא גרסי התם אי ס"ד במקום שאין כותבין עיין במהרש"א ודו"ק:

גמרא ש"מ כותבין שובר דאי אין כותבין ליחוש דלמא מפקא לכתובה וגביא ביה ופרש"י שתגבה לאחר מיתתו בתורת אלמנות כמו שכתוב בפירושו. וכבר כתבתי שיש להקשות כיון דלפרש"י במתניתין ובכולה שמעתין משמע דלכ"ע אית להו דרבי יוחנן דהטוען אחר מעב"ד לא עשה כלום א"כ מאי מהני אף אם תוציא הכתובה עם הגט מתחת ידה אכתי איכא האי חששא שתגבה באלמנותה וא"כ הו"ל לא אפשר וכתבינן שובר כדמסקינן לקמן. ולכאורה היה נ"ל דעכשיו ס"ד דאפילו בדלא אפשר נמי אין כותבין שובר כמו שכתבתי לעיל בפרק אע"פ דף נ"ו וא"כ מקשה הכא בפשיטות אעיקרא דתקנתא דמתניתין למה תקנו באמת שתגבה במקום שכותבין במעב"ד והיה להם לתקן שלא תגבה אלא בכתובה דוקא דלא יצטרך לכתוב שובר אלא דלפי סוגיא דשמעתין דקאמר רב כל הרוצה להשיב יבא וישיב אלמא דאע"ג דמסקינן לקמן אליבא דרב גופא דהיכא דלא אפשר כתבינן שובר אפ"ה הוצרך לשנויי אוקימתא דמתניתין לכך נראה ליישב בפשיטות כדפרישית בשיטת רש"י במתני' דעיקר הקושיא היא שתגבה באלמנות עיקר ותוספת ולמאי דס"ד עכשיו שגובית בגט כל כתובתה בין עיקר בין תוספת מקשה שפיר אי ס"ד אין כותבין שובר לא היה לה לגבות עד שתוציא הכתובה מתחת ידה כדי שאם תחזור ותתבע באלמנות אולי לא תוכל לברר כמה היה התוס' ונמצא דבמה דשבקינן כתובתה תחת ידה יוכל לבא לידי הפסד לאחר מיתתו לענין תוספת דבחייו ודאי לא תוכל לגבות בלא גט דרש"י מפרש גט דוקא ולא עידי גט כן נ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:

תוספות בד"ה ש"מ כותבין שובר פי' בקונטרס ואנן קי"ל דאין כותבין כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה באמת על פרש"י. ולכאורה היה נ"ל לחלק דדוקא בחוב מסקינן פ' ג"פ דכותבין דעבד לוה לאיש מלוה משא"כ בכתובה וכ"כ בשלטי גבורים אלא דמלבד שהוא דוחק אלא דאכתי לשון רש"י אינו מדוקדק שכתב בפירוש דאנן קי"ל בב"ב כמ"ד אין כותבין לכך נ"ל ליישב בפשיטות דרש"י לא נתכוון על פלוגתא דאמוראי בפ' גט פשוט דהתם ודאי איפסקא להדיא כותבין אלא שסובר רש"י דהיינו דוקא במי שטוען שנאבד שטרו באמת וא"כ מש"ה איפסקא הלכתא דכותבין ומסתברא דכותבין דאל"כ אבד שטרו של זה יאכל הלה וחדי וא"כ הו"ל כלא אפשר וכתבינן שובר משא"כ הכא בשמעתין מדייק הש"ס שפיר כיון דלקושטא דמילתא סוף דבר היא צריכה לשמור גיטה שאם תאבד גיטה יאכל הלה וחדי וא"כ יותר היה להם לחכמים לתקן שתגבה בכתובה ולא בגט כדי שלא יוכל לבא לידי הפסד שתגבה באלמנותה כדפרישית ואי משום דבלא"ה צריכה לשמור גטה אין זה ענין לעיקר הגוביינא וא"כ קשיא מתניתין דפסיק ותני הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה וע"ז משני שפיר דאיירי במקום שאין כותבין ורב משני גט גובה עיקר ולא תוספת וא"כ תו ליכא למיחש מידי. וע"ז כתב רש"י שפיר ואנן קי"ל כמ"ד אין כותבין וכוונתו בזה לעיקר פלוגתא דר' יהודא ור' יוסי התם במתני' ומסקינן עלה אמר רב הונא אין הלכה לא כר"י ולא כר' יוסי אלא ב"ד כותבין שטר מזמן ראשון והיינו משום דאין כותבין שובר וזה שכתב רש"י כאן לפי שנמצא זה צריך לשמור שוברו מן העכברים שזה הטעם נזכר שם במשנה וסובר רש"י דבהא מילתא היכא דאפשר בתקנה אחריתי ליכא מאן דפליג אדרב הונא דאין כותבין שובר וא"כ ה"נ דכוותיה אע"כ דכותבין לגמרי כרבי יוסי דלא חיישינן כלל שיאבד שוברו ומש"ה גובית הכא בגט ולא בכתובה כיון שהוא לטובתה דבלא"ה צריכה לשמור גיטה דבעי לאינסובי ביה כדפרישית כן נ"ל ודו"ק:

קונטרס אחרון
גמרא בסוגיא דהוציאה גט כו' ש"מ כותבין שובר פרש"י ואנן קי"ל דאין כותבין והקשו עליו בתוס' דהא איפסיק הלכתא בפ' ג"פ דכותבין שובר והיה נראה בעיני ליישב שיטת רש"י ז"ל ולחלק בין חוב לכתובה והיינו דבג"פ איירי לענין חוב כדמסיק התם מטעמא דעבד לוה לאיש מלוה משא"כ הכא בכתובה לא שייך האי טעמא וכ"כ בשלטי הגבורים ואפ"ה נלע"ד דוחק וכתבתי לפרש לשון רש"י ז"ל בע"א ולעולם דאין לחלק בין כתובה לחוב כדמשמע מסתימת לשון הפוסקים:

בא"ד ונראה לר"י דה"פ כו' ותיקשי למ"ד התם אין כותבין כו' עכ"ל. ולכאורה אכתי לא מקשה מידי דהא בלא"ה פלוגתא דתנאי היא בפרק גט פשוט ואי משום דקשיא ליה סתם מתניתין דהכא אכתי הו"ל סתם ומחלוקת בתרי מסכתא דאין סדר למשנה ושפיר מצי סבר כר' יהודא וצ"ע:

בא"ד וא"ת השתא דס"ד כו' היאך יפרש מתניתין אמאי גובה בגט ולא בכתובה עכ"ל. פירוש דאיפכא הו"ל לתקוני שתגבה בכתובה לחוד ולא בגט לחוד דהא עיקר כתובה במקום שכותבין קאי טפי לגוביינא מגט כן נ"ל בכוונתן וכבר כתבתי בזה באריכות ליישב שיטת רש"י ותוספות כל חד לפי שיטתו ודו"ק:

בד"ה גט גובה עיקר כו' קשה לרשב"א כיון דאית ליה לרב בפ' גט פשוט כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה יש לתמוה דמאי הוצרך לאתויי מפ' גט פשוט ותיפוק ליה דהכא גופא עיקר שינוייא דרב היינו לומר דלעולם אין כותבין שובר דהיינו קושיין ש"מ כותבין שובר ואפשר דמהכא לא פסיקא ליה לרשב"א להקשות דמצינן למימר דרב לאו לשנויי קושיין אתא אלא למימרא בעלמא אמר ומהאי מימרא שמעינן מיהא דהדר ביה מהאי שינוייא קמייתא דמוקי לה במקום שאין כותבין דוקא אבל מההיא דפ' גט פשוט מקשו שפיר אלא דשינוייא דחיקא לא משנינא דהא רב אמר בהדיא כל הרוצה להשיב יבא וישיב אלמא דלשנויי מתניתין אתא ותו קשיא לי בקושיית הרשב"א דהיאך מפרש שמעתין בהא דמקשה מעיקרא כותבין שובר אי כפרש"י דשמא תגבה באלמנותה א"כ כל אריכות לשונו של רשב"א אך למותר דבקצרה הו"ל לאקשויי כיון דרב סבר אין כותבין שובר הדרא קושיית הגמ' לדוכתא ואי סבר בקושיית המקשה כפירוש התוס' דגביא בחייו מאתים אבל כשמוציאין הכתובה מידה יהא נאמן במיגו דאלמנה נשאתיך א"כ לא משני מידי דאכתי תגבה מהיורשים מאתים וכקושיית מהרש"ל ז"ל דרשב"א לא משני מידי במה שכתב ומיהו מה שתירץ מהרש"ל ז"ל א"א להעמידה כמ"ש מהרש"א ז"ל ומה שפירש מהרש"א ז"ל נראה יותר תימה במה שכתב שאם יודעין היורשים שהיתה גרושה אפילו בלא עידי גירושין יהיו נאמנים לומר שאביהם גרשה ונתן לה כתובתה ולענ"ד במחילה מכבוד תורתו הוא דבר שאין לו שחר דמהיכי תיתי יהיו נאמנים כיון ששטר כתובה יוצא מתחת ידה באלמנותה והיא בחזקת שאינה גרושה למה יהיו נאמנים לומר שהיא גרושה ומ"ש מהרש"א ז"ל כדמשמע סיפא התם איירי שהגירושין ידועין שהרי היא מודית לומר שאבד גיטה ומש"ה איתרע טענתה והיינו נמי דאמרינן בשלמא לשמואל וכמו שאבאר משא"כ באין הגירושין ידועין והיא אומרת שלא נתגרשה וכתובת' בידה דליכא שום ריעותא מהיכי תיתי יהיו נאמנים והא דאמרינן נמי לקמן בשמעתין ניחוש דילמא גרשה התם מילתא אחריתי היא כמו שאבאר לקמן דאדרבא מהתם איכא למידק איפכא דלא כדברי מהרש"א ז"ל. לכך נלע"ד דרשב"א אינו מפרש לשון קושיית הגמ' לא כדברי רש"י ז"ל דא"כ עיקר הקושיא חסר דהו"ל למימר דלמא מפקא לכתובתה לאחר מותו ומה"ט נמי לא מפרש כפירוש התוס' דא"כ עיקר הקושיא חסר לומר שתגבה מאתים ועוד דלרב לא שייך האי חששא כלל כדפרישית בל' התוס' דכל הנישאת בתולה יש לה קול. אלא דהרשב"א מפרש קושיית הש"ס בפשיטות דכיון דקתני רישא דגובית בגט לחוד בלא כתובה א"כ ממילא משמע דכ"ש דגובית בכתובה לחוד בלא גט דכתובה היא טפי לגוביינא מגט ולעולם אין הבעל נאמן לומר פרעתי אלא כשאין בידה לא כתובה ולא גט ולפ"ז ע"כ הא דקתני סיפא כתובה ואין עמה גט היינו שאין כאן עידי גירושין וא"כ מקשה שפיר דלמא מפקא לכתובתה ותביא עידי גירושין ותגבה ממנו שנית שלא כדין ואהא משני רב גט גובה עיקר שאינה יכולה לגבות העיקר כלל בכתובה אלא דוקא בגט דכתובה לא קאי לגוביינא על העיקר אלא על התוספת ולפ"ז אתי שפיר דרשב"א ז"ל מקשה מסברא דנפשיה אכתי ניחוש שמא תגבה באלמנות כיון דשבקינן לכתובתה בידה א"כ לא ידעו היורשים שהיתה גרושה ולא יוכלו לברר כיון שאין כאן ריעותא מבוררת שנתגרשה ונהי דאפשטא דשמעתין לא מצי הרשב"א לאקשויי דא"ל דלחששא כי האי לא חיישי' שמא ימות ושמא תגבה באלמנותה ובכה"ג ודאי ס"ל כותבין שובר משא"כ כיון דרב ס"ל בפ' ג"פ דאין כותבין אפי' היכא דאיכא למימר יאכל הלה וחדי כ"ש דהוי לן לתקוני הכא איפכא שלא תגבה אלא בכתובה כיון דמקום שכותבין הוא וכדפרישית לעיל:

גמרא בשלמא לשמואל כו' ופרש"י דבין עיקר בין תוספת לא יפרע דמצי למימר כבר פרעתיך. ולכאורה יש לתמוה למה יהא נאמן בכך לענין תוספת כיון שהכתובה היא במקום שט"ח גמור ואפשר דאפ"ה כיון דאיתרע טענתה שאין הגט בידה מסתמא פרע לה הכל דטענת אבד גיטה אינו טענה ברורה היא דצריכה לשמור דבעי לאינסובה ביה ואין אדם רגיל לפרוע לחצאין אלא עיקר ותוס' ביחד כדפרישית במתניתין וסברא זו מצאתי ג"כ בספר לחם משנה ע"ש ועיין עוד לקמן בסמוך:

שם אלא לרב נהי דעיקר לא גביא תוספת מיהא גביא. וקשיא לי לשיטת התוספות דמשמע דלכ"ע אינה גובית תוספת בגט אלא בכתובה א"כ מאי מקשה לרב טפי מלאינך אוקימתי אלא דלאינך אוקימתי מצינן למימר דמתניתין לא איירי כלל מתוספת משא"כ לרב דאמר גט גובה עיקר כתובה גובה תוספת א"כ משמע מזה דסיפא דמתני' דקתני כתובה ואין עמה גט ה"ז לא יפרע היינו מה שראוי לגבות בכתובה דהיינו תוספת א"כ תקשה שפיר:

שם אמר רב יוסף הב"ע כשאין שם עידי גירושין כו' ואע"ג דלפירוש התוספות מעיקרא בסברת המקשה דקאי כרבי יוחנן נמי הוי צריך לאוקמי בכך מ"מ איכא למימר דלר"י א"ש כיון דגט דרישא היינו עידי גט א"כ סיפא דקתני כתובה ואין עמה גט היינו דליכא עידי גט א"כ לרב דגט דרישא היינו גט ממש לא הוי מסתבר לתלמודא לפרש כתובה ואין עמה גט בעידי גירושין אלא בגט ממש אפ"ה מוקי לה רב יוסף בהכי כן נ"ל:


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.