הפלאה/כתובות/עח/ב
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע הפלאה חתם סופר רש"ש אילת השחר |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
גמרא א"ל אף זו מוכרת ונותנת וקיים. יש לדקדק כיון דקתני מוכרת ונותנת לכתחלה למה ליה למימר וקיים וכאן לא שייך מ"ש במתניתין בישוב לשון זה. וראיתי בספר פני יהושע שעמד בזה ומפרש דאי הוי נקט מוכרת ונותנת לבד ה"א דמיירי לענין גוף הנכסים לאחר מיתה. וקמ"ל דקיים לגמרי אפילו לענין פירות. אך לפ"ז צ"ל דהא דקאמר לקמן לימא תנינא לתקנת אושא וכו'. ומשני מתניתין בחיים ולפירות וכו' היינו דוקא במתניתין אבל בברייתא זו באמת איתא לתקנת אושא. ולפ"ז צ"ל לרב זביד דמשני תני מוכרת ונותנת וקיים במתניתין באמת תנינא לתקנת אושא במתניתין והא דמשני לקמן מתניתין בחיים ולפירות היינו לרב פפא וזה דוחק (וגם דוחק לפרש דה"א לענין לאחר מיתה וקמ"ל דמיירי לענין פירות ולא לענין תקנת אושא). וא"כ מדקאמר משניסת אלו ואלו מודים שהמכירה בטל היינו נמי לענין תקנת אושא. ועוד נלע"ד לפמ"ש התוספות לעיל דף נ' ע"א ד"ה הבעל וכו' דלר"י דס"ל קנין פירות כקנין הגוף ואם נפלו משניסת כיון דאינה יכולה למכור בחיים לפירות ה"נ אינה יכולה למכור הגוף לאחר מיתה. והא דמקשה לקמן לימא תנינא לתקנת אושא. היינו משום דמתניתין רבי יהודה היא לרב פפא ושמעינן ליה לר"י בב"ק דף צ' ע"א דקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי אבל רב זביד דתנא מוכרת ונותנת וקיים ולא מוקי סיפא דמתניתין כר"י בל"ז א"צ לתקנת אושא. ודוק ועיין בסמוך:
תוס' ד"ה תני מוכרת וכו' ה"ל למיפרך לרב זביד וכו'. נלע"ד ליישב פירש"י לפמ"ש במתניתין דהא דמדייק רש"י ז"ל ברישא דנפלו לה עד שלא תתארס ונתארסה. אבל לא ניסת לא. היינו מדיוקא דסיפא דקתני עד שלא ניסת מכרה ונתנה קיים וס"ל דלענין דיעבד א"צ לאשמעינן דנשמע מדיוקא דנפלו לה משניסת דוקא מכרה בטל אלא דקמ"ל דאפילו עד שלא תתארס וניסת דוקא דיעבד אבל לכתחילה לא א"כ לר' זביד דנקט במתניתין נמי מוכרת לכתחלה ואיכא למימר דמיירי בנפלו עד שלא תתארס לחוד ולכך מוכרת לכתחלה ולק"מ מרישא אבל לרב פפא דתני מכרה ונתנה ע"כ דקמ"ל דעד שלא נתארסה וניסת גריע טפי מנפלה לה כשהיא ארוסה ומכרה כשהיא ארוסה דפליגי ביה ב"ש וב"ה. מדנקט ברישא פלוגתא דב"ש וב"ה והדר נקט סתמא ואם נימא דלרחב"ע מוכרת לכתחלה אפילו לב"ה תהיה הפוכי פלוגתא דר"י ורחב"ע. וע"כ דס"ל לרחב"ע ג"כ דחמיר כמו לר"י וע"כ צ"ל דס"ל לרחב"ע דלא נחלקו וכו'. משא"כ לרב זביד יש לומר באמת עד שלא נתארסה וניסת קילא טפי לגבה וכ"ע מודים שמוכרת ואף שכתבנו לעיל בתוס' ד"ה האשה דלא מצי לשנוי דמיירי בברייתא דעד שלא תתארס וניסת. דא"כ מ"ט דאמרו לו דרצו לבטל המקח כדמשמע מקושית הש"ס על רב ושמואל כמאן דלא כר"י ולא כרחב"ע דבעד שלא תתארס וניסת ליכא למ"ד דהמקח בטל מ"מ יש לומר דלרב זביד עד שלא נתארסה וניסת קילא טפי וס"ל לר"ג דמוכרת לכתחלה ואפילו אמרו לו לא הקשו לו אלא לכתחילה משא"כ לרב פפא דמוכח דחמיר דלא להוי הפוכי פלוגתייהו דר"י ורחב"ע. ונראה עוד דלפמ"ש במתניתין דהוכחת רש"י ז"ל דרישא מיירי עד שלא תתארס ונתארסה ולא בניסת היינו מלשון וקיים דפירושו קיים לאחר שניסת ובברייתא דנקט נמי לשון מוכרת ונותנת וקיים אף דמיירי שמכרה לאחר שניסת היינו באמת לענין תקנת אושא. משא"כ במתניתין דלא ניחא ליה למימר דחנינא לתקנת אושא במתניתין. משא"כ לר"ז לפמ"ש לעיל דס"ל דבאמת תנינא לתקנת אושא במתניתין יש לפרש גם ברישא דנקט וקיים היינו ג"כ משום תקנת אושא ושפיר יש לומר דס"ל ברישא דנפלו לה עד שלא תתארס דאפילו ניסת מוכרת לכתחלה אבל לרב פפא דלא ניחא למימר דתנינא תקנת אושא במתניתין וע"כ מוכח מרישא דעד שלא נתארסה וניסת לא תמכור א"כ ע"כ חמור לב"ש מנפלו לה כשהיא ארוסה ומכרה כשהיא ארוסה א"כ הוי הפוכי פלוגתייהו כנ"ל. וק"ל:
פירש"י ד"ה הכי גרסינן ורחב"ע וכו'. כבר כתבנו בזה במתניתין מה הוא תחלה ודיעבד. ויש לפרש עוד בפשטות לפי מה שפי' רש"י לקמן ד"ה ידועים מקרקע שע"מ כן נשאה. נמצא יש לומר בארוסה אף דמכרה קיים אין להקשות דתמכור לכתחלה מפני שהוא ספק אם בזכותה נפלו והיא מוחזקת. דאפ"ה אם תמכור נהי דאינו יכול למחות שלא תמכור לכתחלה מפני שהיא מוחזקת בנכסים. אפ"ה נ"מ דמ"מ הוא אינו מחויב לישא אותה כדס"ל לר"ג בפרק בתרא דף ק"ט ע"א בפסקה על עצמה תשב עד שתלבין ראשה. וכ"ש הכא דהיא עצמה פשעה ומכרה יכול לומר דלאו אדעתיה דהכי רצה לישא אותה. וכיון דהא ספק בזכותו יכול לומר שתשב עד שתלבין ראשה ויכול לעגנה משא"כ הכא דמיירי בנשואה כבר דקי"ל אין תנאי בנשואין ולא מהני לר"ש לקמן בנכסים ידועים שע"מ כן נשאה אלא לענין ביטול המכירה. אבל לגבי ביטול ותנאי בנשואין לא שייך זה לכך פירש"י דע"כ לכתחלה הוא לענין אם בא הלוקח לימלך. וק"ל:
תוס' ד"ה לא כר"י וכו' ולא ניחא להו דהך דר"פ הכותב מיירי לענין תקנת אושא. דאפילו לר"ג הבעל מוציא מיד הלקוחות אפילו בנפלו לה עד שלא תתארס. זה אינו חדא דמשמע לקמן דלא תנינא לתקנת אושא במתניתין. ותו דמוכח דאם כן מאי פריך התם בר"פ הכותב אימא מירושה דמה"ת נימא דסילק מכל הירושה. יותר יש לומר שלא סילק אלא אם מכרה שלא יוציא לאחר מיתה מן הלקוחות א"ו צ"ל דלענין מכירה בחיים ולפירות מיירי ופסיקא להש"ס שם כן משום דלא תנינא לתקנת אושא ויבואר לקמן בר"פ הנ"ל:
בגמרא ור' יוחנן אמר אלו ואלו ידועים הן. לכאורה משמע דכי היכא דלר' יוסי בר חנינא דמפרש אינם ידועים היינו מטלטלין ודאי שהבעל אוכל פירות כדתנן במתניתין בסמוך נפלו לה כספים וכו' ור"ש גופיה משמע שם במתניתין דלא פליג בהא אלא דס"ל הכא דאם מכרה ונתנה קיים. א"כ לכאורה לר"י נמי בנכסים שאינם ידועים לדידיה שנפלו דהיינו שנפלו נכסים במדינת הים אף דאם מכרה ונתנה קיים מ"מ כל זמן שלא מכרה הפירות לבעל. ובהכי א"ש טפי דלא תמכור לכתחלה משום הפירות אך לפי מאי דקאמר לקמן דף ע"ט עשאום כנכסים שאינם ידועים. משמע להדיא כיון שהבעל סובר שאינו שלו אין לו בהן פירות כמו שיבואר בקונטרס אחרון סימן צ' דכן הסכמות רוב הפוסקים זולת הרמב"ן ועמ"ש שם בזה וצ"ל דהא דלא תמכור לכתחלה היינו כדי שירשנה בעלה וכן כתב הר"ן בהדיא דטעמא דלא תמכור הוא משום ירושה אך קשיא לי דאם כן צ"ל דהא דמחלק ר"ש בין ידועים לשאינם ידועים אם מכרה ונתנה קיים ג"כ לענין ירושה דכיון דלא תמכור משום ירושה היא ע"כ אם מכרה ונתנה קיים ג"כ לענין ירושה א"כ הדר תנינא לתקנת אושא במתניתין. והיה נלע"ד לפמ"ש לעיל דקושית הש"ס לימא תנינא לתקנת אושא היינו דוקא למ"ד קנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי דלמ"ד כקנין הגוף דמי הא כתבו התוס' לעיל דף נ' דא"צ לתקנת אושא אלא היכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך א"כ יש לומר דר' יוחנן לשיטתי' דס"ל קנין הפירות כקנין הגוף א"כ שפיר מתפרשא מתניתין לענין ירושה דהא בהא תלינן כיון דבנכסים ידועים יש לו פירות ע"כ המכירה בטילה אפילו לענין ירושה ובנכסים שאינם ידועים לא תמכור משום ירושה ומכרה קיים משום שאין לו פירות וא"צ במתניתין לתקנת אושא. ולפ"ז הוי א"ש טפי הא דנדחקו התוס' לעיל דף נ' דלמ"ד כקנין הגוף צ"ל דלא משכחת לתקנת אושא אלא בכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך. דהוא דחוק כמ"ש המפרשים והארכנו בס"ד שם ובר"פ הכותב. ולפמ"ש יש לומר כיון דמ"ד קנין פירות כקנין הגוף הוא ר"י ולר' יוחנן משכחת בנכסים שאינם ידועים דאין לבעל פירות ואפ"ה אם מתה מתקנת אושא הבעל מוציא מיד הלקוחות דהא קי"ל כר"ש בנכסים שאינם ידועים ולפ"ז למאי דקי"ל הכא כר"י בפירוש נכסים שאינם ידועים שנפלו לה במדינת הים וקי"ל דהילכתא כר"ל דקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי באמת צ"ל דלא תמכור דמתניתין היינו ירושה דע"כ מכרה ונתנה קיים נמי לענין ירושה א"כ תנינא לתקנת אושא במתניתין. והא דאמר ר"י בר חנינא לעיל דף נ' באושא התקינו דמשמע דאין מפורש במתניתין היינו משום דריב"ח לשיטתיה אזיל דס"ל הכא ידועים מקרקעי ושאינם ידועים מטלטלטין דלדידיה יש לבעל פירות כנ"ל וא"צ לתקנת אושא במתניתין. ועל פי זה אמרתי בדרוש הא דאמר לעיל דף נ' אשכחי' ר' יצחק בר יוסף לר' אבוה דהוי קאי באוכלסא דאושא אמר ליה מאן מרי דשמעתין דאושא א"ל ריב"ח תני מיני' ארבעין זימנין וכו'. דלפמ"ש נ"מ טובא משום דבאמת לפי מאי דקי"ל כר' יחונן הכא וקי"ל דקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ מתניתין שמעינן כתקנת אושא ודוקא ריב"ח הוצרך לזה לאשמעינן מה דלא תנינא במתניתין ותו דלפמ"ש דלר' יוחנן דס"ל דקנין הפירות כקנין הגוף ע"כ צ"ל דתקנת אושא הוא בנכסים שאינם ידועים משא"כ לריב"ח דמפרש דנכסים שאין ידועים מטלטלין דיש לבעל פירות כנ"ל ע"כ מוכח מתקנת אושא דקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ נ"מ טובא לדינא אי קנין הפירות כקנין הגוף דמי או לא. ודוק:
עוד יש לומר בהא דקאמר דהוי קאי באוכלסא ופירש"י ברבים משום דלפמ"ש דנ"מ אי קנין הפירות כקנין הגוף דמי או לא והוא פלוגתא דר"י ורבי מאיר בב"ק דף צ' ואמרינן בפרק מי שהוציאו דף מ"ו דהלכה כרבי יוסי אורוי ליחיד מורינן אבל למדרש ברבים לא דרשינן וכיון שהיה באוכלסא דרבים לא היה יכול לשאול בפירוש אם הלכה כרבי יוסי או לא והוצרך לשאול שאלה דממילא נפקא מיניה אי הלכה כרבי יוסי. וק"ל:
פירש"י ד"ה דבעיא דתברחינהו וכו' והודיעה לעדים וכו'. והרא"ש ז"ל הקשה עליו דא"כ אפילו מקצתן נמי וכ"כ התוס' בב"ב דף קנ"א ע"א בד"ה אפילו למ"ד וכו' דמיירי במקצת נכסים וכו' וכן פי' הרשב"ם שם דמ"ד מברחת קני היינו רבנן דרשב"ג ואפ"ה קאמר דהיכא דגלי דעתא לא קני. והנה בספר מגיני שלמה כתב דס"ל לרש"י ז"ל דבמתנה במקצת אינו מועיל אפילו גלוי דעת ע"ש שכתב דמשמע לרש"י ז"ל מלשון שטר פסים שהוא לשון פיוס כפירש"י משמע שהיה גלוי דעת שהרי משום זה הוצרכה לפייסו. וצריך להבין דאיך יפרש הא דקאמר הש"ס שם אפילו למ"ד מברחת קני וכו' ונלע"ד לפרש דאדרבא מוכרח כשיטת רש"י ז"ל. דהתוס' כתבו שם בדף ק"נ ע"ב בד"ה ואלו הן וכו' והא דלא חשיב וכו' אי נמי בפלוגתא לא קמיירי ואע"ג דשטר מברחת נמי איכא פלוגתא בכתובות כמו שהביא הר"ש. מ"מ היכא דגליא דעתא דמשום אנסובי הוא מודו כ"ע כדקאמר לקמן עכ"ל. ועיין במהרש"ל ומהרש"א שנדחקו מאוד להעמיד דבריהם ע"ש. ובפרט מ"ש מהרש"א ז"ל דמ"ש דאיכא פלוגתא היינו רב ענן. הוא פלא. חדא דלא נזכר ר' ענן בר"ש דלא שייך דהתוס' קרי פלוגתא על ס"ד דמקשה מיתבי שם. ותו וכי קשיא להו דלא ליתני ר' נחמן מברחת משום רב ענן דפליג עליה כיון דלר"נ עצמו ליכא פלוגתא בזה. ונלענ"ד לפרש דבריהם כיון דמקשה בכתובות וכיון דלא קנינהו לוקח לקני בעל. ומשני עשאן כנכסים שאינם ידועים ואליבא דר' שמעון כמו שהביא הר"ש שם וס"ל הפירוש כמו שפי' התוס' כאן בשם ר"ת דכיון דל"ל דכוונתו להבריח לקנינהו לוקח. וע"ז משני בנכסים שאינם ידועים ואליבא דר"ש ולפ"ז לחכמים דר"ש דס"ל בנכסים שאינם ידועים קנה הבעל קני המקבל בשטר מברחת. נמצא דאיכא פלוגתא. וע"ז כתבו דקושית הש"ס שם אינו אלא על שמואל דמיירי בלא גילוי דעת. אבל אם גליא דעתיה לק"מ דה"ל כתנאי בעלמא. וכן נראה מרש"י כמ"ש לקמן דמפרש דאין קושית הש"ס אלא על שמואל ולא על ר"נ ולא על הברייתא. וכן נלענ"ד דמוכרח לומר כן. דאל"כ תקשה על ריב"ח דמפרש נכסים שאינם ידועים היינו מטלטלין. א"כ איך נפרש ברייתא זו דהרוצה שתברח וכו' דהא קשה קושית הש"ס וכיון דלא קנינהו ולא שייך כלל תירוץ הש"ס דעשאו כנכסים שאינם ידועים לדידיה וע"כ צ"ל דעל הברייתא לק"מ כיון דגליא דעתיה כדמשמע מלשון שטר פסים וכ"כ בספר שיטה מקובצת בשם קדמונים דאין קושי' הש"ס אלא על שמואל ולא על ברייתא. ונראה דלפי האי תירוץ שני מפרשי נמי הכי הא דקאמר שם אפילו למ"ד מברחת קני ה"מ היכא דלא גליא דעתיה היינו חכמים דר"ש כנלענ"ד לפרש דבריהם שם ומ"ש דף קנ"א הוא לתירוץ ראשון בד"ה ואלו הן וכו' דכולהו נכסים לאו דוקא וכיון דהסכימו הפוסקים דכולהו נכסים דוקא כדאיתא באה"ע סימן ק"ז מוכרח מדברי ר"נ עצמו דקאמר שם דבעינן שיכתוב כל נכסיו ומיירי בגליא דעתיה ואפ"ה במקצת לא מהני. ודוק. ועיין קונטרס אחרון:
ונראה דס"ל לרש"י ז"ל דמה שהודיעה לעדים כיון שלא היה דרך תנאי אינו רק גילוי דעת כמ"ש המפרשים ומה שהקשה הרא"ש עליו דהעדים אינם נאמנים בכך אם כתב יד יוצא ממקום אחר לכאורה קשה לי דעדיפא ה"ל להקשות דהא ר' נחמן עצמו ס"ל לעיל דף י"ט דעדים שאמרו מודעא היה דברינו אין נאמנים אפילו באין כתב ידם יוצא ממקום אחר כמ"ש התוס' והרא"ש שם א"כ הכא בכל גוונא אינם נאמנים לר"נ. אך נראה דסבירא ליה להרא"ש דדמי לתנאי היה דברינו דאמר שם ר"נ דנאמנים אמרינן קיימו תנאייכו וחותו לדינא דאכתי קשה על הרא"ש עצמו לפמ"ש הטור בשם הרא"ש וכן הוא בש"ע ח"מ סימן פ"ב דבתנאי היה דברינו נאמנים אפילו אם כתב ידם יוצא ממקום אחר א"כ קושיתו הכא לק"מ ועיין בסימן מ"ו מ"ש הסמ"ע שם וצ"ל דהרא"ש מקשה לשיטת רש"י דס"ל דף י"ט דאין נאמנים לומר תנאי היה דברינו אלא באין כתב ידם יוצא ממקום אחר. מ"מ נראה דאין מזה קושיא על רש"י דיש לומר דהכא עדיף טפי מתנאי כיון שהלוקה אוכל פירות ויורש אותה אם מתה קודם הבעל כמ"ש הרא"ש בשמעתין מילתא אחריתא הוא ואין בזה עקירת השטר. ועמ"ש עוד בזה בפירש"י לקמן. ודוק: ועמ"ש בקונטרס אחרון:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |