הפלאה/כתובות/עט/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע הפלאה רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ע"א גמרא ואי לא קנינהו לוקח וכו'. פירש"י הקושיא על שמואל. הא דלא פי' דהקושיא על הברייתא דהרוצה שתבריח וכו' לכאורה יש לומר משום דעל זה לא שייך הא דקאמר עשאום כנכסים שאינם ידועים לפי הגירסא ואליבא דר"ש דמשמע דס"ל כר"ש כמ"ש תוס' ולא שייך בתנאי קמאי רשב"ג וחכמים דלימרו אליבא דר"ש וה"ל למימר דס"ל כר"ש וכ"ש אי נימא דר"ג במתניתין פליג עם ר"ש דבסוף מתניתין אין סברא לומר דרשב"ג פליג אדאבוה וס"ל כר"ש. ויבואר לקמן יותר. אך לפ"ז תקשה באמת קושית הש"ס על הברייתא אלא על כרחך צ"ל דודאי ר"ש דמתניתין נמי אינו חולק על ר"ג אלא דחולק עם הת"ק אליבא דר"ג. א"כ אתיא ברייתא זו כר"ש אליבא דר"ג. ולפ"ז אין הכרח נמי דאין הקושיא על הברייתא ג"כ והיינו דמשני דעשאום כנכסים שאינם ידועים ואף דאין שייך לומר דרשב"ג פליג אדאבוה דבאמת אתיא ברייתא זו אליבא דר"ש דס"ל דר"ג עצמו מחלק בין נכסים ידועים לשאינם ידועים. אלא דכבר כתבנו לעיל דרש"י ז"ל ס"ל דבל"ז אין שייך קושית הש"ס על הברייתא. ומה שהכריחו לזה משום דלא תקשה אליבא דריב"ח כנ"ל. ולשיטת הר"ש שהביא הרא"ש והוא שיטת התוס' דקושית הש"ס הוא כיון דאם לא יקנה הלוקח על כרחך יקנה הבעל יש לומר יותר שדעתה שיקנה הלוקח יש לכוין יותר הסוגיא דכבר דקדקנו במתניתין דקתני ברישא מוכרת ונותנת קיים. דלא ה"ל למימר אלא מוכרת ונותנת דפשיטא שהוא קיים. וכן בברייתא דרחב"ע נקט נמי כהאי לישנא. ולפירושם יש לומר דודאי ר"ג דמתניתין ורשב"ג דברייתא בחדא שיטתיה קיימא וכיון דס"ל לרשב"ג דברייתא דאפילו במתנה במקצת הנכסים אמרינן מחמת אומדנא דלהברחה נתכוונת. א"כ הא דקתני במתניתין ונותנת דמשמע דסתם מתנה קיימת. ואל אמרינן דלהברחה נתכוונת היינו משום דת"ק פליג על ר"ש ואינו מחלק בין נכסים ידועים לשאינם ידועים ואם כן ליכא למימר שנויא דאביי דעשאום כנכסים שאינם ידועים וממילא אמרינן כיון דאם לא יקנה הלוקח ע"כ יקנה הבעל. יותר יש לומר דלא נתכווין להברחה ובאמת קני המקבל מתנה. והיינו דקמ"ל מתניתין מוכרת ונותנת וקיים ר"ל דלא אמרינן להברחה נתכוונת אלא המתנה קיימת והוא מטעם הנ"ל. דאל"כ ליקנינהו בעל. דהא ל"ל לת"ק סברא דר' שמעון כנכסים שאינם ידועים ובזה אתיא המשך הסוגיא על נכון דכיון דמשני הא בכולה הא במקצתה דאפילו במקצתה ס"ל לרשב"ג דאמרינן להברחה נתכוונה. א"כ מוכרח סברת המקשה ממתניתין דקתני נותנת וקיים ולא אמרינן להברחה היה. וצ"ל משום דאל"כ יקנה הבעל וקשה על הברייתא וליקנינהו הבעל ועל זה משני אביי עשאום כנכסים שאינם ידועים ואליבא דר"ש מתנייא הברייתא. ולפ"ז יש לומר דממילא אין קושיא לריב"ח דהא קושית הש"ס אינו אלא אליבא דשמואל דמוקי לברייתא במקצת. וקשה ממתניתין דאין מוכרת ונותנת כנ"ל אבל ריב"ח יש לומר דס"ל מברחת קנה אפילו בכולה ואין צריך לאוקמי ברייתא דהרוצה שתבריח דמיירי במקצתה וממילא דלא קשיא ממתניתין. ואין מקום לקושית הש"ס ואי לא קנינהו לוקח וכו' אליבא דריב"ח. דכיון דאינו מוכרח ממתניתין יש לומר דהוי כמוכרת על תנאי. ודוק:
פירש"י ד"ה שטר פסים וכו'. לכאורה נראה דרש"י ז"ל לשיטתו דפירש במתניתין דעד שלא תתארס וניסת ס"ל לרשב"ג דלא תמכור לכתחלה ומשמע דהרוצה שתבריח לכתחלה הוא. אבל לפי מה שכתבו התוס' דיש לומר דמוכרח לכתחלה אם כן שפיר יש לומר אחר נשואין כמשמעות הלשון דברייתא הרוצה שתבריח נכסים מבעלה משמע שכבר הוא בעלה. בשלמא לעיל בעובדא דהאי איתתא ע"כ צ"ל קודם נשואין כדקתני אנסיבא ותו דכבר התקינו רבותינו דאפילו נכסים שנפלו לה עד שלא תתארס מכרה בטל (והא דלא פירש"י ז"ל דבאמת אינה מברחת לענין פירות אלא לענין ירושה וקודם תקנת אושא יש לומר דסתמא קתני. ותו דלא אתי שפיר למ"ד קנין הפירות כקנין הגוף דמי דאפילו קודם תקנת אושא אינה יכולה למכור הגוף לבד לאחר מיתה ותו דלפמ"ש הרא"ש בשמעתין דבאמת אותו שכתבה לו יורשה א"כ זה הנאה יש לה שצריכה לפייסו) מיהו אף לפירש"י ז"ל הוי מצי לפרש דברייתא אתיא כרחב"ע דס"ל מוכרת לכתחלה וכ"ש לרב זביד דמשני גם במתניתין דמוכרת לכתחלה אם כן הוי מצי לפרושי לאחר נשואין כמשמעות מבעלה. ובהכי אתי שפיר טפי דהא דמשני הא בכולה הא במקצתה לאו אוקימתא היא דלפמ"ש דמשמעות מבעלה היינו לאחר שניסת א"כ ממילא איכא שיור דודאי אית לה כתובה מבעלה וזה לא מכרה דלענין מאי תבריח זה. ונראה משום דלפי מאי דמשני דעשאום כנכסים שאינם ידועים א"א לפרש כן דכיון דכבר נשאת והיה ידוע לבעל כבר זכה בהן ולא שייך הברחה מבעלה אח"כ לדמות לנכסים שאינם ידועים. אך לפמ"ש לפירש"י לעיל דבברייתא באמת אינו צריך לשנויא דעשאום כנכסים שאינם ידועים משום דגליא דעתא והוי כמוכרת על תנאי אם כן ה"מ לפרושי אחר נשואין. ונראה דס"ל לרש"י ז"ל כמ"ש הרא"ש דאפילו הפירות הם למקבל וכל הנאת ההברחה אינו אלא שתוכל למכור וליתן למי שתרצה א"כ במקום דבל"ז מוכרת ונותנת לא שייך זה דמה ריוח בהברחה זו ודוק:
ועתה נלענ"ד דלפי דברי הרא"ש ז"ל שכתב דהלוקח אוכל פירות וזוכה בירושתה גם כן כמו שיבואר בקונטרס אחרון דס"ל דהא דשיורא לעצמה אינו אלא שיכולה בכל שעה ליקח הקרקע מזה ולמכור לאחר. לפ"ז ממילא מתורץ מה שהקשינו במתניתין לשיטת התוס' אהא דנקט ברישא מוכרת ונותנת וקיים דלשון וקיים מייתרא וגם מה שהקשינו בסמוך דלרבי שמעון בן גמליאל דס"ל דאפילו במקצת אמרינן להברחה נתכוונה. א"כ למה נקט במתניתין ברישא מוכרת ונותנת וקיים וכן בברייתא דרחב"ע ולא אמרינן דלהברחה נתכוונה. ולפמ"ש דהך הברחה אינו אלא שתוכל למכור לאחר לכתחלה הא גופיה קמ"ל דכיון דבל"ז מוכרת ונותנת לכתחלה אם כן לא שייך להברחה דהרי בל"ז מוכרת ונותנת לכתחלה ושפיר אמרינן וקיים. דע"כ למתנה גמורה נתכוונה. והיינו לפי פירוש תוס' במתניתין דבנכסים שנפלו עד שלא תתארס אפילו ניסת מוכרת ונותנת לכתחלה דאל"ה איכא למימר דלהברחה נתכוונת שתוכל למכור לאחר נשואין. ובזה אתי שפיר הא דקאמר במתניתין בית שמאי אומרים תמכור ולא אמר לישנא דרישא מוכרת ונותנת וקיים. משום דבאמת בזה איכא למימר דלהברחה נתכוונת דהרי מודים בית שמאי שאם נפלו לה משנתארסה וניסת לא תמכור א"כ יש לומר שעשתה מתנה זו כדי שתוכל אח"כ למכור לכתחלה. ולפ"ז צ"ל דהא דנקט במתני אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים באמת הפירוש אליבא דרשב"ג דס"ל דאפילו במקצת להברחה נתכוונה דהך קיים היינו לפירות וירושה אבל יכולה ליתן לאחר דהא בהך מילתא לא מייתרא באמת לשון וקיים. ולפי פירש"י במתניתין דבנכסים שנפלו לה עד שלא תתארס וניסת לא תמכור אף דא"א לפרושי מוכרת ונותנת וקיים דרישא למתנה גמורה דהא יש לומר דלהברחה נתכוונת לרשב"ג מ"מ הא כבר כתבנו במתניתין דלשון וקיים דרישא יש לפרש לפירש"י כפשטיה וקיים לאחר נשואין אך מוכרת ונותנת וקיים דברייתא דרחב"ע דקשה טובא דמייתר לשון וקיים כמ"ש לעיל א"צ לדחוקא כמ"ש שם אלא וקיים היינו דלא אמרינן להברחה נתכוונה כמ"ש. ודוק:
ומה שיש לעיין בזה בלשון הרא"ש כאן ובבבא בתרא ובשיטת הרמב"ם ושאר פוסקים הכל יבואר בס"ד באורך בקונטרס אחרון:
במתניתין אמר ר' מאיר שמין אותו וכו'. הנה נראה פשוט דשמין בעת הנשואין כמה יפה למכור את השדה עם הפירות. אף שעדיין לא נגמרו הפירות וצריכין לקרקע אפ"ה אמרינן דכל גידול הפירות שנגמרים לאחר הנשואין הכל שייך לאשה. דהוי כמו בהכניסה בהמה ונגדלה דהכל שייך לאשה. ולא דמי לשטף נהר זיתיו ונתנה בשדה אחר דקי"ל בפרק שואל דיחלוקו. דהתם היה כל הגידול מתחלת הפירי בשדה אחר. אבל כשכבר גדלו אף דמוסיפין אח"כ הוי כמו בהמה שנגדלה ודיקלא ואלים או שנתגדלו הענפים שהוא קרן של האשה. אלא כיון דהבעל מפסיד בגוף הקרקע מפני שהיה יכול לשמש איזה תשמיש בגוף הקרקע או לזרוע בשדה ועתה צריך להניח בהן הפירות עד שיגדלו. לכך שמין כמה היא יפה בלא פירות. ר"ל אם לא היה בה הפירות והיה יכול לשמש בה מיד. ובזה מובן לשון המשנה כמה היא יפה בלא פירות. דלא ה"ל למימר יפה אלא כמה היא שוה בלא פירות. דמה יפיה בלא פירות. אלא דאי הוי נקט הכי הוי משמע דשמין הקרקע לבד כמו שהיא עתה בעוד הפירות עליה. ובזה ודאי נפסד הבעל. לכך אמר דשמין כמה היא יפה יותר אם היתה רקנית וראוי לתשמיש וממילא דהפירות לאשה ואין לבעל הפסד. וק"ל:
פירש"י ד"ה בתי שכרן מרובה מדיקלי שהן עשוין ליישב. משמע דדבר המתקיים מיקרי שכרן מרובה דהיינו שהשכר מרובה בריבוי הזמן שהוא מתקיים והמ"ל לעיל בארעא ובתי דהבעל משתכר בארעא יותר מפני שמתקיים יותר. אלא דעדיפא קאמר. וכן משמע מדברי תוס' ד"ה דיקלי וכו' דהכל במתקיים תליא. וכן יש לפרש דברי הרמב"ם ז"ל בש"ע סימן פ"ה שכתב שקונין דבר שפירותיו מרובים דבכלל שמתקיים מיקרי שכרן מרובה:
תוס' ד"ה אילנא וכו' וקשה דאמרינן בהחובל וכו'. לולי דבריהם ז"ל היה נראה דודאי גפנים הם יקרים יותר מדקלי ובמעות שקונין בהן גפן אחד יכול לקנות הרבה דקלים ובאמת דקלים שכרן מרובה יותר מגפנא. אבל כשדקל אחד מכחיש כח גפן אחד הזיקו מרובה משכרו כי בודאי שכר דקל אחד אינו כמו שכר גפן אחד שהוא ביוקר הרבה ממנו. ושפיר אמר שמואל למחר אייתי לי מקורייהו. אבל הכא דמיירי לקנות במעות נכסי מלוג טוב יותר לקנות דקלים הרבה מלקנות גפנים מועטים כיון שהשכר מדקלים מרובה יותר משכר מעט הגפנים שיקנה בזה המעות. וק"ל:
תוס' ד"ה כללא וכו' ולפ"ז אמרי לה פירי וכו'. מצאתי בספר שיטה מקובצת בשם הרשב"א דהר"ח מפרש דפירא דכוורי מקרי גזעו מחליף שהם פרים ורבים ונשאר לעולם קרן קיימת וכן אבא זרדתא לאחר שנקצץ חוזר וגדל מהן. ולכאורה זה נוטה לשיטת הרי"ף ז"ל דפירא דפירא הוא דאשה דאם נימא כדעת התוס' לקמן דפירא דפירא לבעל דכ"ש הוא מפירות א"כ הדגים הנולדים הם ג"כ יותר לבעל. וצ"ל כיון דדרך הנאות הדברים הללו כן אמרינן שנשאר לעולם הפירי פירות לקרן והקרן נאכל ונחשב לפירות. ולפ"ז יש לומר נמי דהא דקאמר לקמן פירי פירות לא תקינו היינו נמי בולד בהמת נכסי מלוג דג"כ הקרן כלה לבסוף אע"ג דאיכא עורה. מ"מ דבר מועט הוא כמו הכא בקרקע של פירא וכוורא וקרקע דאבא זרדתא ועיקר הקיום הוא מולדי ולדות. ולפ"ז יש ליישב קצת קושית התוס' לקמן מר"פ הכותב דפירי פירות דבעל. דהתם מיירי בשדה שעיקרו קיים לעולם אבל בבהמת מלוג הם דומיא דפירא דכוורא דלעולם נקראים בשם קרנא משום שיור הולדי ולדות ולעולם הבעל לוקח ואוכל מהן וכן היה תקנת חכמים בכל דבריהם המולידים שנקראים לעולם בשם קרן ואפ"ה הבעל אוכל מהן משום שיור ולדי ולדות (מיהו יש לומר דבאמת מלוג עצמה אפשר דיכולה למחות שלא לשחוט משום שבח בית אביה דכל זמן שהיא קיימת ניחא לה טפי בה)ולפ"ז יש לומר דמש"ה נמי הכפל לאשה כיון דלעולם נקרא בשם קרן אף שהבעל לוקח מהן ואוכל מ"מ כ"ז שלא לקח הכל נקרא בשם קרן שלה שיהיה מהם ולדי ולדות כמו פירא דכוורא שנקרא בשם קרן אף דלענין זה הוא פירי שהבעל לוקח מהם כל מה שירצה ואוכל. מ"מ כל הנשאר הוא הקרן לעולם והיינו דקאמר פירי פירות לא תקינו ר"ל כיון שלעולם הוא משועבד לפירי פירות נקרא בשם קרן והכפל שלה דאין הכפל נקרא כלל בשם פירא. וה"ה בבהמות מלוג עצמה הכפל שלה. ולפ"ז יש ליישב ג"כ קושית התוס' ד"ה כמאן וכו' השתא משמע וכו'. דיש לומר דגם המקשה ידע דר' ינאי ס"ל דהולדות לבעל כשיגדלו ויהיו מהן ולדי ולדות וכנ"ל דהוי סבר דלר' חנינא ורבנן שייך הכל לבעל. וע"ז משני דלא אמרי אלא פירא אבל פירא דפירא דהיינו ולדי ולדות לא. שוב מצאתי בספר הנ"ל בשם בעל הלכות דהא דלא חייש חנניא למיתה היינו משום דכיון דקא מולידי אי מייתי מוקמינן חד ולד במקום אמו וזה נוטה בדרך שכתבנו. ולפמ"ש היינו הוא דמשני תחלה פירא דפירא לא תקינו ובזה א"ש המשך הסוגיא. ולשון הש"ס בשלמא לחנניא היינו דלא חיישינן וכו' דלכאורה ה"ל למימר בשלמא לחנניא לא חייש למיתה דכיון דמשני פירא דפירא לא תקינו רבנן מקשה בשלמא לחנניא היינו דלא חיישינן למיתה. ר"ל היינו משום פירא דפירא. וע"ז משני דלרבנן בעינן נמי שיור קצת. וצ"ע. וק"ל:
בא"ד וא"כ קשה דר"מ אדר"מ. לולי דבריהם ז"ל יש לומר דלא דמי דהתם עיקר הפירות שלו הן בגפרית וצריף כמו בגלימא דמכסי בה משום שזהו פירותיו משא"כ הכא בשדה דפרותיו היינו מה שיגדל מגוף הקרקע ולא מה שכבר גדל. וכן צ"ל בלשון הרא"ש שהביא הירושלמי דאפילו בעומדים לקצור ה"ל כפירי ולא הביא ראיה מגפרית וצריף דודאי עומדים מיד ליקח ויותר קשה על הריטב"א ז"ל שכתב באמת דכל העומד ליתלוש כתלוש דמי אלא דהתם שאני שהיא עיקר הפירות בכך וק"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |