הפלאה/כתובות/עד/ב
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע הפלאה רש"ש אילת השחר |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תוס' ממאנת וכו'. ושמואל לא סבר כר' ישמעאל אלא בקידושי טעות וכו'. הקשה מהרש"א דהא אכתי סבר כוותיה בקידושי קטנות לענין קידושי דאורייתא כשבעל משהגדילה דנהי דפליג עליו דמדרבנן אינה יכולה למאן אבל בדאורייתא סבר כוותיה ובספר פני יהושע כתב דאין דבריו מובנים דבאמת כן הוא כוונת התוס' אלא דפליג עליו בדרבנן ולענ"ד נראה להבין דבריו ז"ל דטובא מקשה על מ"ש התוס' דלא משני הש"ס בס"פ נושאין בקידושי קטנות דסליק מיניה משום דשמואל לא סבר דקידושי קטנות כר' ישמעאל. והנה באמת יש להקשות אהא דמקשה הש"ס שם ממאנת מי קא ילדא דהא משכחת שמיאנה לאחר שהיתה י"ב שנה ולא הביאה סימנים וכדקאמר שמואל באמת בודקין למיאון והיינו אחר י"ב שנה ואף דקי"ל ביבמות דף י"ב דבנים הרי הם כסימנים דכיון שמתעברת הוא כבר סימן גדלות מ"מ הכא הבן כשר ממ"נ דאם נתעברה מראשון והיה המיאון באמת שלא כדין מ"מ הבן כשר שהרי הוא מראשון ואם הבן משני נמצא דשפיר מיאנה שהרי לא הביאה שתי שערות והבן משני כשר וצ"ל משום דקי"ל בס"פ יוצא דופן דהיכא דבעל משהיתה י"ב שנה חיישינן שמא נשרו וא"י למאן והא דבודקין למיאון היינו בלא בעל דלא ה"ל ספיקא דרבנן וכ"כ התוס' שם בב"ב א"כ כיון דהספק הוא אם נתעברה מראשון ע"כ שבא עליה לאחר שהיתה י"ב שנה וא"כקשה איך מיאנה בתחלה דהיה לנו לחוש שמא נשרו ואם כן הולד משני הוא פסול כיון דהיה המיאון שלא כדין כיון דבעל משהגדיל ולפ"ז מקשה מהרש"א שפיר דכיון דשמואל סבר בהא כר' ישמעאל דאף שבעל אין בו חשש קידושין דאורייתא דעל דעת קידושין הראשונים בעיל ובדרבנן לא חיישינן שמא נשרו ושפיר הולד כשר ממ"נ וה"ל לאוקמי בקדושי קטנות ולכאורה היה נראה דבאמת מוכרח דהש"ס לא פסיקא ליה אליבא דשמואל בקידושי קטנות דאפשר הא דקאמר בקטנה שלא מיאנה וכו' דצריכה גט משני היינו מספיקא וצריכה גט מראשון מדאורייתא ג"כוהא דס"ל בקידושי טעות כר' ישמעאל היינו משום דאיכא תנאה וכצריכותא דלעיל אך קשה לי דהא הקשו התוס' לעיל דף ע"ג בד"ה ושמואל וכו' וז"ל ומיהו תקשה לשמואל מדרבנן דר"א כשהחזירה כשהיא קטנה. ואור"י דיש לומר דשמואל סבר כרשב"י א"נ כר' ישמעאל ואי נימא דקידושי קטנות עדיפא דהא מסתפק בהן ובקידושי טעות לא מסתפק א"כ מנ"ל לפלוגי על רבנן דר"א דס"ל דהוי קידושין גמורים וצ"ל דס"ל דגריעי קדושי קטנות מקדושי טעות משום דהוי כבר קידושין דרבנן וא"כ קשה דהל"ל בקידושי קטנות וכן יש להקשות על מ"ש הר"ת בסוף דבריהם לר"א דמשני שאמר בפירוש שלא לשם קידושין דא"כ בקטנות הוי מצי לאוקמי בכה"ג שמאינה לאחר י"ב שנה קודם שהביאה סמנים ואי משום דנבעלה ואיכא חשש דאורייתא יש לומר שפיר שאינו בועל לשם קידושין מיהו בזה יש לומר דבאמת הסוגיא דשם דלא כר"א ולא ניחא ליה לאוקמי שפירש בהדיא דהוא דוחק אך קושית מהרש"א קשה. ואפשר לומר דהסוגיא שם בעי לשנוי אפילו אליבא דמ"ד דס"ל בס"פ יוצא דופן דאפילו בדרבנן חיישינן שמא נשרו אף דלא קי"ל כוותיה שם וצ"ע. ודוק:
בא"ד וא"ת ולר"א דאמר לעיל ד"ה צריכה וכו' ויש לומר בדוחק וכו' אע"ג דכתבו התוס' לעיל דמוכח ממתניתין דהריני בועלך ע"מ שירצה אבא וכו' ' שהוא דוחק משום דצריך לומר שלא בא עליה אלא פעם אחת בשעה שהתנה דאל"כ נימא א"א עושה בעילתו בעילת זנות בפעם אחר א"נ יש לומר בדוחק דכיון שבפעם א' עשה בעילתו בזנות ה"ה בשאר בעילות כדמשמע קצת ממה שפירש"י שגירשה מן האירוסין משמע מן הנשואין כיון דפעם א' בעל בזנות ה"ה בפעם ב' ' דשמואל ס"ל בקידושין דף י"ד בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט וצריכה מיאון שמא נתרצה האב היכא דשדכו א"כ ה"נ בבא עליה אף שהיה לו תנאי מ" "י אפילו שדכו ואף לפי' התוס' שם מ"מ לא פסיקא להו להקשות וצ"ע. ודוק:
תוס' ד"ה חכם וכו' ולא מפליג כו.' נראה לפרש סמיכות דבריהם משום דהמ"ל דמתניתין מיירי שכבר עבר זמן הנדרים דאמרינן בשבועות דף כ"ח בנדר על ככר ואכלה אין נשאל עליה אפילו לאמימר דאמר נשאל עליו משום דמחוסר מלקות היינו בעבר על הנדר אבל אם קיים אותו ועבר זמן הנדר שוב אין יכול לשאול עליו א"כ המ"ל דבשעת קידושין היה עליה נדרים שכבר עברו זמנים ושפיר אמר אינה מקודשת כיון דבשעת קידושין היה עליה נדרים ואין לחוש שמא תתיר אותם משום שכבר עבר זמנם ואפ"ה מקפיד הבעל אף שעברו מ"מ ה"ל כמומין שנתרפאו דבעינן דווקא שיעקרו מעיקרא דוקא כמו היתר חכם אך לפי מה שהקדימו התוס' הטעם משום יראתה ועונש עד שתתיר אותם דהיינו שמא לא נזהרה בהן כראוי שפיר הקשו דלמה אינה מקודשת הא יכולה להתיר אותם וא"ל שעברו קשה מאי קפידא כיון שעברו ואי משום שמא לא נזהרה בהם קשה אכתי תלך ותתיר אותם ממ"נ דאם לא נזהרה בהן הרי מחוסרת מלקות ויועיל ההתר ממ"נ. ועיין מה שכתבנו לעיל דהכי משמע מלשון כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים דלהכי כפל ונמצאו עליה נדרים שעדיין הנדרים עליה בשעת כניסה ושפיר הוכיחו מדלא מפליג. ודוק:
מיהו מ"ש דלאו בני היתר אין לפרש כגון שנדרה על דבר איסור שאין להתיר אותן דהא אמרינן במתניתין דוקא בג' נדרים וצריך לפרש בנדרה על דעת רבים אף דאכתי יש לה התרה לדבר מצוה כדאיתא בגיטין דף ל"ו יש לומר דלא חיישינן להכי משום דלא שכיחו וכ"ש דאין חשש אם תנשא לאחר ואח"כ תשאל על הנדר כיון דטעמיה דלדבר מצוה מסתמא ניחא לרבים והכא כיון דאתי לידי איסור א"א ובני' ממזרים בודאי לא ניחא להו וליכא קלקולא אבל אין לפרש בנדר שהודר ברבים וכר' יהודה דס"ל בגיטין דף מ"ה דאין לה התרה דהא סתם מתניתין ר"מ היא דע"כ מטעם זה לא כתבו התוס' דאתיא מתניתין כר"א דס"ל בגיטין דף מ"ה דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ואין מועיל התרת חכם ור' יהודה ס"ל בהא כר"א כדאיתא שם דף מ"ו ע"ב וע"כ דלא ניחא להו בהא משום דסתם מתניתין ר"מ וצריך לומר כנ"ל ומה שלא הוכיחו התוס' מברייתא עצמה דקתני הלכה אצל חכם וכו' משמע הא לא הלכה אינה מקודשת אע"ג דמיירי בנדרים שיש להם היתר יש לומר דה"א הלכה מקודשת בודאי אבל לא הלכה צריכה גט מספיקא ואם קיבלה קידושין מאחר צריכה ממנו גט וכן צ"ל בסיפא בהלך הוא אצל רופא וריפא מקודשת דמשמע הא לא הלך אינה מקודשת צ"ל כנ"ל דמקודשת בודאי. וק"ל:
אמנם אלולי דבריהם ז"ל היה נלענ"ד דנהי דלא ניחא להו להתוס' לאוקמי מתניתין כר"א או כר"י דס"ל דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו משום דסתם מתניתין כר"מ מ"מ יש לחלק דהכא אף ר"מ מודה דנהי דחייש לקלקולא היינו דחייש שיאמר הבעל שאינו מקפיד על זה שתתבזה בפני בית דין דר"א ס"ל דלאו כל כמיניה לומר כן ור"מ חייש להכי אבל כשהוא אומר שמקפיד בכך הוי קפידיה קפידא אם כן המ"ל דמתניתין מיירי כשהוא אומר שמקפיד בכך אך לפמ"ש במתניתין בתוס' ד"ה ע"מ לתרץ קושיתם שם דמאי איריא שאמר ע"מ הא אפילו בסתם אינה מקודשת כשנמצאו עליה מומין משום דקמ"ל דאפילו אין הבעל לפנינו ואין ידוע אם מקפיד או מוחל כיון שהתנה בפירוש אינה מקודשת א"כ אי אפשר לפרש כנ"ל כיון שלא ידענו אם מקפיד כ"ש שאין אנו יודעין אם הוא מקפיד על מה שתתבזה אשתו בבית דין. מיהו לפ"ז צ"ל דאף שלא ידענו אם הוא מקפיד מ"מ ידענו שנודע לו כמו שתירצו התוס'. אך נלענ"ד דאם נתרץ קושיות התוס' כנ"ל דהיכא דמקפיד בפירוש שאינו רוצה שתתבזה אשתו אפילו ר"מ מודה. ולא נחלק בין נודע ללא נודע. יש לתרץ קושית התוס' במתניתין דבסימפון לא בעי תנאי. דיש לומר דהא דלא מהני כשהלכה אצל רופא וריפא אותה משום דמאוסה היא בעיניו זה אינו אלא אם התנה בפירוש אבל בסתם לא אמרינן שמקפיד על כך. א"כ שפיר תנן דוקא התנה דבסתם לא שייך למתני אינה מקודשת דהא היא אסורה להנשא שמא תתרפא דהא קיימינן השתא דאין חילוק בין נודע לו או לא. וכ"ש אם כבר נתרפאה. ובתרומה חיישינן שמא ימצא בה סימפון שלא תתרפא. ובזה נלענ"ד דמתורץ היטב מ"ש לעיל לעולא אמר ר"א דס"ל דמתניתין מטעם אחולי וכן לס"ד דאביי. א"כ ראוי להיות לה כתובה במומין דכיון שאנו אומרים דאחולי אחיל הרי נתפייס נימא נמי דראה ונתפייס דאזיל ליה חזקה דאיו אדם מתפייס במומין ולפמ"ש דמתניתין מיירי בנתרפא כבר בשעת נשואין לא שייך חזקה דראה ונפייס ודוק:
ולפי זה היה נלענ"ד ליישב הא דכתבו התוס' דהטעם דאף שלאחר שנתרפאה מאוסה בעיניו. ולא אמר הני במומין שלו שנמאס בעיניה. משום דלפמ"ש דהתנה בפירוש יש לומר דוקא במומין דידה דהתנאי מיותר כמ"ש התוס' לעיל ע"כ שמקפיד אפילו אם תתרפא אחר כך. משא"כ במומין שלו דלא מייתרא התנאי דלפי מה שפירש"י לקמן אבל הוא אם אמר ע"מ שאין עלי מומין כיון שהוא התנה ודאי דעתו אם יתרפא דהא ידע שיש בו מומין. ע"כ דעתו שאם יתרפא שתהיה מקודשת ואדעתא דהכי נתקדשה לו. ודוק:
פירש"י ד"ה יחזיר וכו' דבהאי לא מצי לקלקלה שיהיה לו להפר. צריך להבין דלפ"ז צ"ל שהיו הגירושין ביום השמיעה עצמו דהיה יכול להפר בשעת גירושין אבל אם היה ביום שלאחריו מה בכך שהיה יכול להפר בשעת השמיעה. אכתי יש לומר דבשעת גירושין כבר נתחרט. אלא שכבר לא היה יכול להפר. תדע דבסיפא דמתניתין דגיטין שם בנדר הוא דחקו המפרשים הקדמונים למצוא טעם מפני מה יכול להחזירה ולא חשו לקלקולא. ולא תירצו כפשטיה כיון שהוא עצמו נדר לא היה לו לידור כלל. ע"כ צ"ל דאף שהוא בעצמו גרם מ"מ בשעת גירושין היה מוכרח לגרש. א"כ ה"נ בנדר דידה שלא היה ביום השמיעה. וצ"ל דמיירי באמת שגירשה ביום השמיעה. אלא דאכתי קשה שהרי יכול הבעל לומר שכבר קיים לה. ולא היה יכול להפר אפילו באותו יום. וצ"ל דהיה לו להבעל לשאול על הקמתו דקי"ל דנשאלין על ההיקם. כמו בסיפא דמתניתין בנדר הוא דליכא קלקולא משום שהיה לו לשאול על נדרו קודם גירושין הכא נמי היה יכול לישאל על הקמתו. אע"ג דלא דמי כל כך דהתם שמערער ורוצה לשאול על נדרו שפיר אמרינן דהיה לו לישאל מקודם. אבל הכא יכול לומר שלא היה רצונו לשאול לחכם. מ"מ צ"ל כן. וכ"ש דא"ש טפי לדעת הפוסקים בי"ד סימן רל"ד סעיף כ"ג דאם קיים לה הבעל שוב אין החכם יכול להתיר. נמצא אם יאמר שקיים לה א"כ באמת אין החכם יכול להתירה בהיותה תחתיו וליכא קלקולא אלא שיאמר שישאל על הקמתו ויוכל החכם להתירה. אם כן ה"ל לישאל על הקמתו קודם גירושין דומיא דנדר הוא. ובזה א"ש מה שדקדקו המפרשים במתניתין דגיטין שם דנקט בסיפא במימרא דר"א בד"א שנדרה היא אבל בנדר הוא וכו' ולא נקט הכי במימרא דר"מ. ולפמ"ש א"ש דלר"מ אינו צריך לאשמעינן דמוכח מדבריו דבדידיה לא שייך קלקולא דמה לי שהיה לו לשאול על ההיקם קודם גירושין או על נדרה. מיהו אכתי דחוק קצת דנהי דקי"ל דנשאל על ההיקם. מ"מ דחוק לומר דבשביל זה ליכא קלקול. שאמר הבעל שקיים לה משום שהיה לו לשאול על ההיקם דאכתי יכול לומר שלא ידע הא דנשאלין על ההיקם ולפי תירוץ הרמב"ם והרשב"א ז"ל בנדר הוא דליכא קלקול. משום דאפילו נדר מכל הפירות אם לא יגרשה כיון שיגרשה שוב אין הנדר חל ואינו יכול להתיר אתי שפיר טפי ברווחא דליכא למיחש שמא קיים לה ולא היה יכול להפר. דאם כן כיון שקיים לה שוב אין חכם יכול להתיר כדעת הפוסקים הנ"ל ואין לחוש שישאל על ההיקם דכיון שגירשה וכבר עבר ההיקם שוב אין החכם יכול להתיר כמו בנדר הוא. ודוק. ועיין בסמוך:
תוס' ד"ה משום שם רע וכו' דאי עשה תנאי מ"ט דמ"ד וכו'. הנה הריטב"א ז"ל הוכיח כפשטיה דליכא למימר שאמר בפירוש שע"מ כן מגרשה שיתקיים הנדר א"כ מ"ט דר"מ בא"צ חקירת חכם דמותרת לחזור דהא אם ירצה הבעל ויפר או אם התירה חכם הרי לא נתקיים הנדר ובטל הגט וצ"ע על התוס' שלא הוכיחו מזה וכן הקשה בספר פני יהושע ונראה דיש לומר כיון דאמרינן בנדרים דף ע"ב ע"א דגירושין הוי כהקמה א"כ יש לומר כיון שגירשה ולא הפר לה ה"ל כהקמה א"כ אין חשש כלל שיפר לה עוד ואף אם תלך אצל חכם לא יכול להתירה ולהחזירה לראשון לדעת הפוסקים הנ"ל דאין חכם יכול להתיר אחר הקמה של הבעל נמצא דבאמת נתקיימו הגירושין דלגביה דידיה הנדר קיים כיון דכבר הקים ע"י הגירושין וליכא אלא משום שיוצא לעז שאם היה יודע מהיתר חכם לא היה מגרשה כלל אבל התנאי נתקיים וא"ל דאכתי איכא חשש אם תשאל אצל חכם דנהי דגירושין הוי כהקמה מ"מ לא עדיפי מהקמה וכי היכי דיכול לשאול על ההיקם שאמר קיים ליכי ה"נ יכול לשאול על ההקמה של גירושין זה אינו דלפמ"ש לעיל בשם הרמב"ן והרשב"א הטעם בנדר הוא דמותר להחזירה משום כיון דגירשה ה"ל כאלו עבר הנדר ואינו יכול לשאול עליו ה"נ אין יכול לשאל על ההיקם וכן נראה דמטעם זה לא הוכיחו מהא דקאמר בסיפא דבנדר הוא מותר להחזירה והוא משום שהיה לו לשאול מקודם ולא יוכל להוציא לעז ואי בהתנה בפירוש שעל תנאי מגרש אותה למה לא ניחוש שישאל על נדרו ונ"ל משום דהמ"ל כטעם הרמב"ן והרשב"א ז"ל והריטב"א ל"ל הך סברא ובאמת ה"מ להוכיח מסיפא ג"כ אלא דאסתגר בקמייתא מיהו לפמ"ש בירושלמי במתניתין דבנמצאו עליה נדרים אינה מקודשת ולא חיישינן שמא תלך לחכם משום דלא תקלקל עצמה ואת בניה א"כ יש להוכיח כפשטיה דאי מיירי בהתנא בפירוש ליכא למיחש לקלקולא שמא תקלקל עצמה וכ"ש דאיכא למיפרך הוכחת התוס' דמ"ט דמ"ד דלא חייש לקלקולא דילמא ס"ל דלא חיישינן שתקלקל עצמה כיון שהתנה בפירוש אלא דהתוס' לשיטתיה שלא הביאו לעיל בד"ה חכם וכו' סברא זו כלל דלא תקלקל עצמה ועיין בגיטין ר"פ המגרש בע"מ שלא תנשאי לפלוני ובאה"ע סימן קמ"ג סי"ו דפליגי הפוסקים בסברא זו. ודוק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |