הפלאה/כתובות/סו/א
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף שיח השדה |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
בגמרא והא כי אתא רבין וכו'. הקש' בספ"י על שיטת הפוסקים דיכולה לומר איני נוטל מעה כסף ואיני נותן המותר א"כ דילמא טעמא דר"ע בהעדפה דשמא תאמר א"נ מעה כסף ואיני נותן המותר ודא דלא חייש במזונות עצמן שמא תאמר איני נזונת יא"ע היינו כמ"ש התוס' לעיל דף נ"ט. דלא שכיח שתאמר כן אבל מעה כסף דבר מועט ושכיחא שתאמר כן ותירוץ דבאמת לכ"ע א"י לומר שתהי' ניזונת ועל המותר לבד אינו נוטל מעה כסף דכיון שרוצה במזונות צריכה ליטול מ"כ והמותר לבעלה ולענ"ד הוא מוכרח דא"כ תקשה קושי' התוס' לעיל שם דמ"ט דר"י בן נורי דלא קאמר הכי כיון דשכיחא ולפי עניות דעתי נראה דמ"מ מצד הסברא שיטת הטור בשם ר' יונה דא"י לומר במותר איני נוטל מ"כ וא"ע הוא נכון כיון דקי"ל דהעדפה אפילו על ידי הדחק דומה למציאה כ"ש עיקר העדפה וא"כ עכי דתיקנו חז"ל ליתן מעה כסף בעבור העדפה מ"מ מ"י עיקר ונראה דהפוסקים החולקים ס"ל דהא דמציאתה לבעל היינו דוקא בניזונת כדעת ר"י הלוי שהביא הרא"ש וא"כ כיון שאומרת א"נ ממילא אפילו מציאת' שלה וה"ה העדפה ולפ"ז ממילא מוכרח סברת פ"י דכשהיא ניזונת א"י לומר במותר א"נ מעה כסף דהא עיקר העדפה ומציאתה הוא לבעל כיון שניזוני' אלא שתקנו לה מ"כ כנגדו ולפ"ז ממילא לדעת הרא"ש דאפילו באינה ניזונת מציאתה לבעל ה"ה העדפה והוא כסברת הר"י וטור. אך לפ"ז קשה לי אפיכא לשיטת הטור ור' יונה דס"ל דאע"ג דקיימא לן דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה אפ"ה א"י לומר א"נ מעה כסף א"כ לפי הס"ד דפליגי בהעדפה שלא על ידי הדחק א"כ למה ליה לרבא להפוכי פלוגתייהו הל"ל דטעמא שלא על ידי הדחק א"כ למה ליה לרבא להפוכי פלוגתייהו הל"ל דטעמא דר"ע דמפר לפמ"ש התוס' לעיל דהא דיכול להפר להעדפה היינו מפני שאינה יכולה לצמצם א"כ הל"ל דבהא גופא פליגי דר"ע סבר דמציאתה והעדפה דבעל משום איבה וע"כ הא דתקנו מ"כ היינו תחת מותר ומותר עיקר דלא גרע ממציאה א"כ שפיר חיישינן שמא תאמר איני ניזונת ואיני עושה וכיון דבמותר א"י לומר א"נ מ"כ ממילא הוי מותר דידיה ואינה יכולה לצמצם ורבנן לשיטתייהו דס"ל מציאתה לעצמה היינו דס"ל גם כן תקנת מ"כ דתנן במתניתין. אלא דס"ל כיון דמציאתה שלה וה"ה העדפה הי' ראוי' להיות שלה אלא שתקנו לה מ"כ וממילא מ"כ עיקר שתקנו לטובתה א"כ כשתאמר איני ניזונת ואיני עושה חל הנדר אף על המותר וא"י להפר דליכא טעמא דצמצם ולכך לא ה"ל דבר שבינו לבינה וא"ל שיפר משום שתאמר איני ניזונת ואיני עושה בעיקר מ"י אבל במותר לא תרצה לומר כן. זה אינו דהא כתבו התוס' לעיל דף נ"ח ע"ב דזה בודאי אין רגילות שלא תרצה במזונות ותרצה שיעלה לה מ"כ ולהיפך אין לחוש שמא תאמר שתהי' ניזונת תחת מ"י ובמותר תאמר א"נ מ"כ דהא הכרחנו דזה בודאי א"י לומר. ונראה דמזה ראיה למ"ש לעיל דף נ"ט דמ"ש התוס' שאינה יכול לצמצם היינו דוקא למאי דמסיק דפליגי בהעדפה שעל ידי הדחק א"כ אי אפשר לצמצם מה הוא על ידי הדחק או שלא על ידי הדחק אבל למאי דס"ד הכא דפליגי בהעדפה שלא על ידי הדחק שפיר יכולה לצמצם שיעור ה' סלעים דהוא מ"י וע"כ צ"ל לפי הס"ד כתירוץ שני של התוס' שם דהא דיכול להפר היינו משום פירות א"כ א"א לפרושי פלוגתייהו בענין הנ"ל ועיין מ"ש שם דלר' יוחנן צ"ל הטעם משום צמצום ולהכי מוקים פלוגתייהו בהעדפה שעל ידי הדחק וזה בודאי אין להקשות דנימא דלר' עקיבא דמציאתה לבעלה ה"נ בהעדפה על ידי הדחק דדמי למציאה אפילו אם אומרת א"נ מ"כ ושפיר שייך דאינה יכולה לצמצם דזה בודאי אינו שייך דהעדפה על ידי הדחק תצטרך ליתן לבעל אפילו אינה נוטלת מ"כ והעדפה שלא על ידי הדחק דידה הוא דכיון דתקנתא דהעדפה דידיה הוא באמת אינה יכולה לומר א"נ מ"כ דהשתא העדפה על ידי הדחק דבעל הוא כ"ש העדפה שלא על ידי הדחק כנ"ל. ודוק:
תוס' ד"ה והא כי אתא וכו'. ועוד קשה וכו'. כבר כתבו המפרשים ליישב קושי' הראשונה דקושי' הש"ס לרבא לדמה הוצרך להפך הא בהעדפה שלא על ידי הדחק לא פליג ר' עקיבא ומשני ר' פפא דפשיטא ליה לרבא דמציאה כהעדפה שעל ידי הדחק דמי. ונראה לע"ד על פי זה ליישב גם קושי' השני' דיש לדקדק דהל"ל פלוגתא. דת"ק ור"ע כלישנא דר' יוחנן ת"ק סבר וכו'. ונראה דבעי ליישב קושי' זו דמנ"ל לרבא דמציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק והוצרך להפך אלא משום דתקשה דרבנן אדרבנן דס"ל בהעדפה אפילו על ידי הדחק דבעל ובמציאה שלה מיהו מן הת"ק דאמר א"צ להפר המ"ל דטעמו משום דה"ל דבר שלא בא לעולם כמ"ש התוס' לעיל דף נ"ט אלא דאכתי תקשה לע ר' יוחנן בן נורי דס"ל שם אדם אוסר דבר שלא בא לעולם ומדלא קאמר משום העדפה ע"כ דס"ל דהוי דבעל ואפ"ה משמע הכא במציאה דהוא בכלל רבנן דר"ע וזהו דקאמר פלוגתא דר"ע ורבנן ולהכי צריך רבא להפוכי. ודוק: ועוד נלפענ"ד דיש לומר יותר דהוי ס"ד דהא דאמר ר"י דלא פליגי אלא בהעדפה על ידי הדחק היינו משום דלא מהפך הברייתא דלעיל וטעמו משום דא"כ תקשה הלכתא אהלכתא דקי"ל הלכה כר"ע מחבירו ור' יוחנן ס"ל הלכה כסתם משנה א"כ סתם מתניתין דידן דמציאת האשה לבעלה לא אתיא כהלכתא אם נהפך הברייתא ומשני דלעולם מציאתה כהעדפה על ידי הדחק ואדרבא מש"ה צריך להפוכי דבאמת הוא פלוגתא דר' עקיבא ורבנן כמ"ש לעיל דת"ק וריב"נ פליג אר"ע וקי"ל דהלכה כר"ע מחבירו ולא מחבירי'. ודוק:
בא"ד דע"כ מציאתה דאמר ר' עקיבא לעצמה מיירי וכו'. צ"ע דמנ"ל להש"ס דילמא מיירי ר"ע במגבהת שלא בשעת מלאכה כגון בשעה שבני אדם ישינים א"נ בעשירה דאינה מחויבת לעשות מלאכה אבל כשמחויבת לעשות לו והיא בשעת מלאכה מודה ר' עקיבא ובזה הוי מתוקמא מתניתין נמי כר"ע וצ"ל משום דסתמא קתני משמע בכל גווני ועיין בסמוך:
תוס' ד"ה מציאתה וכו'. מיהו קשה וכו' כבר כתבנו לעיל בדמוך בטעם פלוגתת הפוסקים אם יכולה לומר א"ע ואיני נוטל מעה כסף. ולכאורה נראה דתלינן בטעמים אלו דהא קאמר הכא דמציאה דמיא להעדפה א"כ אם נימא דמציאה משום איבה היינו איבה דמזונות כמ"ש רש"י והתוס' הכא אם כן ע"כ מזוני עיקר. ואפילו בהעדפה יכולה לומר א"ע וא"נ מ"כ וכו' ואי נימא דאיבה היינו איבה דקטטא כמ"ש התוס' לעיל דף מ,ז א"כ בהעדפה נמי עיקר לתקן משום איבה דקטטא. ואינה יכולה לומר א"ע וא"נ מ"כ אך נלענ"ד דיש לחלק דיש עניני העדפות שעל ידי הדחק דאם אינה יכולה לעשות בימים שיעור חמשה סלעים שתקנו חכמים לעשות בעד מזונות והיא דחקה עצמה ועושה בלילות אף שאינה מחויבת לעשות אלא כדרך שבני אדם עושין מ"מ העדפה זו דבעל משום איבה דמזונות וכן במציאה בכה"ג אבל כשהיא עושה שיעור ה' סלעים ביותר בימים ועוד מעדפת על ידי הדחק בלילות העדפה זו לבעל משום איבה דקטטא ובזה מדוקדק הלשון ביבמות דף צ' וכן בב"מ דף י"ב ע"ב טעמא מאי אמר מציאת האשה לבעלה משום איבה הכא תהוי ליה איבה ואיבה ר"ל בין שאינה עושה שיעור ה' סלעים ואיכא איבה דמזונות בין שעושה שיעור ואיכא איבה דקטטה ולפ"ז יש לומר דמתניתין אתי כר"ע דיש לומר באיבה דמזונות דהיינו כשאינה משלמת השיעור וכן במציאה מודה ר' עקיבא והא דקאמר ר"ע היינו ביותר מחמשה סלעים והי' נכון מ"ש הרא"ש דמשמע דר"פ ס"ל דהלכה כר"ע דאינה סותר סתם מתניתין דמציאתה לבעלה. ודוק: ובזה א"ש הלשון בר"פ אלמנה ניזונת דלא נקט לשון איבה ואיבה משום דכתבו התוס' לעיל דף מ"ז דאיבה דמזונות שייך נמי באלמנה והא דקאמר תהוי ליה איבה היינו איבה דקטטה ולפ"ז בשאינה משלמת שיעור ה' סלעים באמת מציאתה ליתומים. ודוק:
תוס' ד"ה אלא מעתה וכו'. והר"ן פירש דהא דנותנין לבעל היינו מטעם זילותא דידיה ממש דהיא אין לה כל כך בושת כשיש לה בעל וכן נ"ל מדמדמה ליה לעני בן טובים דלאו עיקר זילותא דידיה רק זילותא דמשפחה והי' ראוי' ליתן להם הבושת אלא כדמשני התם לאו גופייהו וכו'. ולפ"ז נלענ"ד דיש לומר דריב"ב דמתניתין לשיטתי' אזיל דף כ"ח דס"ל דנותנין לה שתי ידי' של תרומה משום דפירש"י שם אטעם דכל כבודה בת מלך פנימה וכו' א"כ כיון דהטעם הוא משום זילותא וכיון דבגלוי הוא ראוי לו שתי ידות כדהכא וכיון דהוא מוחל על בושתו וכמ"ש התוס' לעיל ד"ה ה"ג בושתה ופגמה וכו'. וכה"נ פסק הראב"ד החובל באשתו דמנכה ב' חלקים ה"נ נותן לה בימי טומאתה שתי ידות של תרומה ושיטת הרמב"ם עיין קונטרס אחרון בסימן פ"ג. ולפי זה לת"ק אף שהבושה הוא מחמתו. אפ"ה כיון שעולה עמו ואינה יורדת ואין בידו לביישה אף לפי כבודה שעלת' מחמתו וכמ"ש לעיל דף ס"א בפסוק והיא בעולת בעל בעלייתו של בעל שלא הי' לאברהם בידו לביישה אפילו כבודה שעלתה מחמתו ולהכי ס"ל לת"ק דבושתה שלה ולפ"ז מתיישב היטיב סמיכות הפרק למה שמסיים למתניתין דסוף פירקין דלעיל במכוב' דהכל לפי כבודו דהא אמר לעיל דעיקר מתניתין דהכא הוא לאשמעינן פלוגתא דרבי יהודה ב"ב ורבנן ופלוגתייהו הוא במכובד לפי כבודו כנ"ל. וק"ל:
במתניתין פסקה להכניס לו אלף וכו' כתב המרדכי ומיהו לא הוי רבית. משום שאם היה מגרש מיד היה צריך להוסיף שליש. אבל כל אדם שמלוה ברבית לא היה נותן אא"כ ירחיב הזמן וכו'. ע"ש. ולכאורה קשה תינח בגירושין. אבל במיתה לפי מהנגינו דאינו נותן הוספת שליש אלא לאחר ג"ש אבל אם מת קודם אינו נותן א"כ הוי ריבית קצוצה. ועיין בקונטרס אחרון. ותו דבגירושין עצמה תמיהני כיון דהרשות בידו שלא לגרש עד זמן שירצה ולא תוכל לתבעו הוי אגר נטר וכי אם ילוה בריבית על שנה ויתנה המלוה שאם ירצה הלוה לשלם לו מיד אפ"ה צריך ליתן לו ריבית יהי' מותר אכתי ה"ל אגר נטר דהא אין המלוה יכול לתבעו עד השלמת הזמן ובע"ד זה נותן לו רבית. ותו קשה לי דהא אמרינן בפ' אע"פ דאם הכניסה לו שיעור שיכול לקנות שפחות פטורה ממלאכות הרי דאף דחייבת במלאכות נגד מזונות. מ"מ בשביל המעות שבידו פטורה. א"כ ה"ל אגר נטר. וא"ל שהיא נתנה לו המעות בשביל שיקנה לו שפחות. זה אינו דהא אף אם יקנה שפחות יצטרך ליתן המעות בשלימות. הרי דהשימוש ה"ל אגר נטר. והנלענ"ד בזה דאין כאן דרך רבית כלל. ויבואר בקונטרס אחרון סימן ס"ו באורך בס"ד:
פרש"י ד"ה יכול וכו' אבל לאחיו וכו'. הקשה הר"ן דלא פי' כהלכתא דקי"ל כאדמון דיכולה לומר כנוס או פטור אלא ה"פ שאלו הי' אחיו קיים הי' כונס ומוציא ממנו בדיינין וכו' נראה דס"ל לרש"י ז"ל דמשמעות המשנה שהאב תובע את היבם או לייבמה או לחלוץ דאי בתביעת היבם שיתן לו מה שפסק לאחיו לא הל"ל אלא א"צ ליתן לאחיו ותו כיון דע"כ ממירי בפוסק ע"מ לכנוס כמ"ש הרא"ש בשם ירושלמי דמש"ה אינו יורש את אחיו א"כ הל"ל וכונסה או ורוצה לכונסה אלא על כרחך מיירי שהאב תוב' להיבם או לינבם או לחלוץ ואינו יש לומר היבם או יתן או תשב עד שתלבין ראשה דיכול לומר אם הי' חי היה נותן ויכול לכופו או לחלוץ או לייבם כיון שאין המניעה מצד אב דלא נתתנה רצון האב מבתחלה. ונלענ"ד דס"ל לרש"י ז"ל דמיירי בענין דלא קונה מדרב גידל כמ"ש התוס' במתניתין דף ק"ט לכך אינו יורש את אחיו משא"כ אם היה חי אף שאינו קונה ויכול לחזור בו. מ"מ אינו יכול לומר או כנוס או פטור כיון שאינו מקיים תנאו. אבל ביבם הוא אומר אלו היה חי היה מקיים תנאו. ולעין קושי' הר"ן בל"ז אין כל כך קושי' אי כתב רבי סתם ואחר כך מחלוקת דקי"ל דאין הלכה כסתם אך א"צ לזה דכיון שהאב תובע לא דייך טעמ' דאדמון דיכול' לומר מה אני יכולה לעשות שאבא פסק עלי. או כסבורה אני שאבא נותן לו דכל זה לא שייך בתביעת האב. ועוד יש לומר דהא דאמרינן לקמן דף ק"ט דיכולה לומר או כנוס או פטור היינו דוקא בבאה מחמת טענה כדאמרינן לעיל דף ס"ד ע"א דאין כותבין אגרת מרד על ארוסה אלא בבאה מחמת טענה. אף דאמרינן שם נמי דאין כותבין אגרת מרד לשומרת יבם. מ"מ בשומרת יבם כופין אותו כמ"ש התוס' שם בד"ה תבע לחלוץ ובסוף ד"ה ודיני חליצה ויבום והיינו משום מצוה חליצה משא"כ בארוסה משמע אין כופין אלא שחייב במזונותי' משהגיע הזמן וכן כתבנו בר"פ המדיר דמוכח כן לשיטת רש"י ז"ל למאי דמשני שם דמיירי מתניתין בארוסה שהגיע זמנה אין לכופו להוציא משום מניעת תשמיש שישאנה וה"ה במורד וכ"כ בספר מגיני שלמה שם א"כ פשיטא דבאב אין שייך שיבא מחמת טענה ואינו יכול לומר או כנוס או פטור אלא ביב' משום מצוה חליצה וק"ל
מיהו אפילו אי הוי אמרינן דגם באביו שייך טעמא דאדמון והיה יכול לומר או כנוס או פטור מ"מ הוי מצי לפרש דהא דקאמר לאחיך הייתי רוצה וכו' נפקא מיני' דאם חולץ לה צריך ליתן הכתובה מנכסי המת כיון דאין העיכוב מצד האב משא"כ באחיו אף אם היה הדין שיכול לומר כנוס או פטור כטעמ' דאמדון מ"מ כיון שהמניעה מצד האב נהי דאינו יכול לעגנה משום מה אני יכולה לעשות אבל מ"מ למה יצטרך ליתן כתובה וק"ל
והנה הרא"ש כתב בשם הירושלמי ולאו דבריה הניקנין באמירה הם תני בר קפרא פוסק ע"מ לכנוס הוא וכיון שמת חתנו ולא כנסה אינו חייב לתת לאחיו והכי משמע מדקאמר פוסק ולא קאמר כשפסק עכ"ל כוונתו לאפוקי מדעת התוס' שכתבו הדף ק"ט בד"ה תשב עד שתלבין וכו' ומשני כשפסק ע"מ לכנוס וכו' משמע דהתנה בפירוש ע"מ לכנוס והוא ז"ל לא פי' כן אלא אפילו בסתם אמדינן דעתין שהיה ע"מ לכנוס וזהו שכתב וכיון שמת חתנו וכו' ומביה ראיה מלשון בר קפרא שאמר פוסק ולא קאמר כשפסק משמע דסתם הפוסק דעתו כך ולכאורה נראה דתלינן לפלוגתא דת"ק ור' נתן לעיל דף מ"ז ע"א אם כתב לה פירות כסות וכלים וכו' ואתי מתניתין כת"ק דס"ל דלא זכה הבעל משום אומדנא. נמצא לפי מה דבעי למימר לעיל דפליגי ת"ק ור"נ בפלוגתא דראב"ע ורבנן בר"פ אע"פ ה"ל מחלוקת ואחר כך סתם. וקשה קצת דלעיל בר"פ אע"פ דף נ"ו פליגי אם הלכה כראב"ע. וכ"ש לפי מאי דמשני דכ"ע כראב"ע. מ"מ משמע דלא כרבנן דראב"ע דלא אזיל בתר אומדנא אפילו מדידיה לדידה. וקשה למ"ד דאין הלכה כראב"ע ולא הוי צריך למקבע הלכתא. וצ"ל דה"מ למדתי דלא מיירי בענין דקנה מדרב גידל. וכמ"ש לעיל בשיטת רש"י. אלא דהאב תובע או כנוס או פטור. ולפי האמת דקי"ל כראב"ע שפיר קאמר דמן הסתם פוסק ע"מ לכנוס. מ"מ ע"כ דאתיא מתניתין כת"ק דר' נתן דלר"נ דס"ל דמדידה לדידיה מודה ראב"ע דאינו אלא משום אחתוני א"כ כבר זכה אחיו. מיהו יש לומר לפמ"ש לעיל דף מ"ז ע"ב בלשון הש"ס הא אחתוני להו. דודאי אף בכתב לה פירות כסות וכו' כיון דהבעל מתחייב כנגדן ופוסק בכתובתה. א"כ מסתמא אדעתא דהכי כותב האב. וכיון דמדידיה לדידה כונתו ע"מ שתכנוס. מסתמא ע"ד זה מתחייב האב נגד הבעל. אלא דבאמת קאמרינן דדוקא בתוספת שהוא מדידיה במתנה בלא דבר כנגדו הוא ע"מ לכונסה אבל כשכתב לה פירות כיון שיש חיוב נגד חיוב שניהם כוונתם משום אחתוני. א"כ יש לומר דדוקא נקטו התם פירות כסות וכליה דאין הבעל מתחייב בתוספת שליש. אבל במעות כי הכא דפוסק מעות לחתנו כיון שהוא מתחייב בתוספת שליש אומדנא הוא שלא היה אלא ע"מ לכנוס וממילא דכל החיובים דאב ודבעל ע"ד זה נמצא הכא אף ר"נ מודה ובזה א"ש סמיכות סיפא דמתניתין דהכא פסקה להכניס וכו' לרישא דמשום זה הוא האומדנא דרישא לר"ע. אך היותר נלענ"ד דהכא אף ר' נתן מודה דלעיל מיירי בכתב לה דהיינו בחיוב גמור ולא מדרב גידל כמ"ש לעיל דף מ"ז דהא דרב גידל לא ניתן לכתוב ועוד ראיות ע"ש וזהו דומיא דפלוגתא דראב"ע ורבנן שמתחייב בתוספת כתובה בכתב חיוב גמור אבל הכא דפוסק דהיינו בע"פ והחיוב הוא מדרב גידל כ"ע מודים דדעתו ע"מ לכנוס ואפילו רבנן דראב"ע מודים בזה ולא הוי מחלוקת ואחר כך סתם כלל ומתורץ הכל שוב ראיתי בהגהות אשרי בשם רב נטרונאי גאון שכתב דלא איירי אלא במקדש בלבד אבל אם כתב כתובה קונה היבם וכו' ע"ש והן הן הדברים שכתבנו: והביאו הב"י בסימן י"ג אך באמת לפי מאי דקי"ל כת"ק דר"נ אפילו בכתיבה אמרינן דלא כתב אלא ע"מ לכונסה וכן נראה מסתימת הש"ע ודוק
תוס' ד"ה פוחת חומש וכו' ובקונטרס פי' שתי טעמים וכו' מדברי מהרש"א נראה דבעי' דוקא תרי טעמי ביחד והוא דחוק כמ"ש בספר פ"י ולע"ד נראה דבעי' דוקא תרי טעמי ביחד והוא דחוק כמ"ש בספר פ"י ולע"ד נראה בפי' רש"י ז"ל דבאמת א"צ רק חד טעם דבבגדים או כלים המשתמשין בם דאין דרך למכור אותם כלל כדקאמר בירושלמי הדא דתימא אין אדם רשאי למכור וכו' עיין ברא"ש בזה לא שייך רק טעמא דפחות ואין דרך הנועדים לשומם יותר כיון דאין רשאי למכור וכשיוצאת ממנו מנוטלת אותם כלים ממש אין נ"מ באלו השומא אבל לפרקמטיא כיון דלפעמים מוכר אותם כיון דאינה משתמשת בהם ויכול למכור אותם דרך הנועדים לעלות אותם בשומא ועמ"ש לקמן דף ס"ו וק"ל
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |