פני יהושע/כתובות/סו/א

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to: navigation, search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


פני יהושע TriangleArrow-Left.svg כתובות TriangleArrow-Left.svg סו TriangleArrow-Left.svg א

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי

צורת הדף


מפרשי הדף

רש"י
רשב"א
ריטב"א
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
הפלאה



לדף זה באתר "על התורה"מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society


דפים מקושרים

גמרא ומה העדפה דמעשה ידיה כו' ר"ע אומר יפר שמא תעדיף. ויש לדקדק דאכתי מנ"ל לרבא דס"ל לר"ע כל העדפה לעצמה דילמא לעולם לר"ע נמי העדפה לבעל. אלא דאפ"ה ס"ל דיפר דשמא תאמר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת המותר. דלשיטת רוב הפוסקים מצית למימר הכי. ונהי דלעיקר מעשה ידיה לא חייש ר"ע שתאמר איני ניזונית כו' כיון דלא שכיח שתאמר כן כמ"ש התוספות לעיל דף נ"ח בד"ה שמא יגרשנה אפילו לר"י בן נורי דחייש למילתא דלא שכיח דשמא יגרשנה וכ"ש לר"ע אבל לענין מעה כסף נראה דשכיח טפי דמעה כסף דבר מועט הוא שפיר חייש ר"ע שתאמר כן. מיהו למאי דפרישית לעיל דלכ"ע לא מציא למימר איני נוטלת מעה כסף אא"כ אמרה ג"כ איני ניזונית ואיני עושה א"כ ודאי לא שכיח ומקשה שפיר ודו"ק:

שם והא כי אתא רבין כו' כך גירסת רש"י ומפרש דקס"ד מציאתה כהעדפה שלא ע"י הדחק היא והיאך פליגי בה והקשו עליו בתוספות דלעיל מקשה בריש סוגיין להיפך. בר מן דין קשיא לי מאי קס"ד לדמות מציאה להעדפה שלא ע"י הדחק. דהא לקמן בר"פ אלמנה ניזונית קאמר בגמרא להדיא דטעמא דמ"ד מציאת אשה לבעלה היינו משום איבה דוקא. ובהעדפה שלא ע"י הדחק לאו מטעמא דאיבה אתינן עלה. אלא שתקנו לו תחת מעה כסף כדאיתא לעיל דף נ"ח בסוגייא דמקדיש מעשה ידי אשתו וכדמשמע נמי בפרק אע"פ במשנה ואם אינו נותן מעה כסף כו' וכדמשנינן לעיל דאהעדפה קאי. ולכאורה נראה דהא דפשיטא ליה לרבין משמיה דר' יוחנן דהעדפה שלא ע"י הדחק לכ"ע לבעל היינו משום דמסתמא ליכא מאן דפליג אהאי תקנתא דתחת מעה כסף וכמו שאבאר עוד בלשון התוספות. ונלע"ד ליישב שיטת רש"י ז"ל חדא מגו חדא דאדרבה מהאי סברא גופא מקשה הש"ס שפיר מדרבין ארבא דקאמר איפוך ומוקי למתני' דהכא ודפרק נערה דף מ"ו דמציאת האשה לבעלה כרבנן וא"כ תו ליכא למימר דטעמא דהעדפה לכ"ע לבעלה היינו תחת מעה כסף כדמשמע במתניתין סוף פרק אע"פ דהא כיון דס"ל לרבנן דאפי' מציאתה לבעלה היינו ע"כ משום איבה דמזונות לפירש"י. א"כ מהאי טעמא גופא אף בלא תקנתא דמעה כסף הוי העדפה לבעלה נמי משום איבה דמזונות. דשייך בהעדפה טפי מבמציאה כדמקשה בריש סוגיין מהאי סברא גופא. אע"כ דלקושטא דמילתא למאי דס"ד השתא לרבי יוחנן ע"כ לא תקנו העדפה תחת מעה כסף אלא משום איבה. אלא דלאחר כך תקנו מעה כסף תחת העדפה. והא דפשיטא ליה לרבי יוחנן דר"ע נמי אית ליה העדפה לבעל היינו משום דר"י סובר סברא פשוטה דלכ"ע זוכה הבעל בכל מה שזוכה האב אדרבה יתר עליו הבעל לענין פירות וכיון דבאב לא שני לן בין עיקר מעשה ידיה להעדפה שלא ע"י הדחק דהא לא נתנו שיעור ועוד דמהיקשא דבת לאמה העבריה ילפינן דהעדפה לאביה כמו באמה לרבה. א"כ כ"ש בבעל דמתקנת חכמים יפה כחו מכח האב. אבל בהעדפה על ידי הדחק פליג שפיר משום דבאב נמי לא פסיקא לו אי הוי לאב. ולכאורה נ"ל ברור דאדרבה לכ"ע העדפה שעל ידי הדחק לא הוי לאב כיון דמהיקשא דאמה ילפינן ובאמה ועבד עברי גופא נ"ל דהעדפה שע"י הדחק לעצמן. דכתיב לא ירדה בו בפרך. ואמרינן נמי וכי יעלה על דעתך שע"ע עובד בין ביום בין בלילה וא"כ נראה דמה שעובד בלילה לעצמו. ועוד דהכי מוכח להדיא בפ"ק דמציעא דמציאה שע"י הדחק היכא שאין בטל ממלאכתו הוי לעצמו. א"כ ה"ה להעדפה שע"י הדחק למאי דס"ד השתא. ולפ"ז מקשה שפיר כיון דלרבי יוחנן פשיטא ליה מסברא דנפשיה שזוכה הבעל בכל מה שזוכה האב. א"כ האיך פליג במציאה הא ודאי לכ"ע מציאתה לבעלה כמו לאביה דקס"ד דהוי כמו העדפה שלא ע"י הדחק ומדאורייתא לאביה לכ"ע וע"ז מסיק הש"ס דמציאה כהעדפה שע"י הדחק וא"כ דר"ע דלית ליה טעמא דאיבה בהעדפה שעל ידי הדחק ה"ה דלית ליה במציאה ובאב גופא נמי ס"ל לר"ע דהעדפה ומציאה שע"י הדחק לעצמה וכן באמה העבריה ולרבנן נמי לא הוי מציאת הבת לאביה מדאורייתא אלא מדרבנן משום איבה וכן באמה העבריה כמו שהעליתי לעיל בפרק נערה דף מ"ז בלשון התוספות בד"ה משום איבה ע"ש כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל לפי שיטתו בר"פ אלמנה ניזונית דאיבה דמציאה היינו איבה דמזונות מיהו בסמוך בלשון התוספות אפרש בענין אחר ודוק היטב:

קונטרס אחרון
תוספות בד"ה והא כי אתא רבין כך גירסת רש"י כו' וכתבתי ליישב שיטת רש"י לנכון ומתוך כך העליתי דנ"ל ברור דהעדפה שע"י הדחק של הבת לכ"ע לא הוי לאב כיון דמעשה הבת לאביה לא ידעינן אלא מהקישא דלאמה ובאמה ועבד גופא נראה לי שהעדפה על ידי הדחק לעצמן כדמוכח בפרק קמא דמציעא עיין בפנים:

רש"י בד"ה ה"ג והא כי אתא רבין כו' וקס"ד מציאתה כהעדפה שלא ע"י הדחק היא והיכי פליגי בה עכ"ל. לכאורה היה נראה לי להוכיח דרש"י סובר כשיטת הר"מ הלוי שהביא הרא"ש ז"ל דבאינה ניזונית לכ"ע מציאתה לעצמה. וא"כ מקשה שפיר דע"כ פלוגתא דר"ע ורבנן בניזונית איירי. משא"כ אם נאמר דרש"י סובר כשיטת הרא"ש ז"ל דבאינה ניזונית לרבנן נמי לבעל. א"כ מאי מקשה הכא לר"ע ממציאה אהעדפה דילמא הא דפליג ר"ע אדרבנן וקאמר מציאת האשה לעצמה היינו באינה ניזונית ופליגי ר"ע ורבנן בפלוגתא דהרמ"ה ז"ל והרא"ש ז"ל דודאי בהכי ניחא לן טפי מלומר דלר"ע אף בניזונית פליג דלעצמה. ומוקמינן לכולהו מתני' דמציאת האשה לבעלה דלא כר"ע. ובשלמא להרא"ש גופא לא קשה מידי דבלא"ה לא גריס כגירסת רש"י אלא כגירסת התוספות דכי אתא רבין לאו קושיא היא אלא מילתא באנפי נפשה משא"כ לגירסת רש"י אי הוי ס"ל כשיטת הרא"ש לדינא לא הוי מקשה הכא מידי דנהי דבתחילת סוגיין לא שייך למידק הכי כיון דההיא דקונם שאני עושה לפיך ליכא לאוקמי באינה ניזונית כמ"ש התוספות לעיל דף נ"ח א"כ מקשה שפיר מכח כ"ש משא"כ הכא לבתר דמסקינן איפוך ודאי מצינן לאוקמי פלוגתא דר"ע ורבנן בהכי וצ"ע ודו"ק:

תוספות בד"ה והא כי אתא רבין כו' זאת גירסת הקונטרס וקשה כו' וע"ק לפ"ה כו' עכ"ל. כבר כתבתי ליישב שיטת רש"י באריכות אלא אף למאי דלא נחתו התוספות לפרש כן אכתי נ"ל לפרש בע"א דודאי בריש סוגיין ע"כ הוי צ"ל דהעדפה שלא ע"י הדחק עדיף ממציאה לגבי הבעל דאל"כ כ"ש דהוי קשה טפי דרבנן אדרבנן אלא דלא הוי פסיקא ליה להקשות דרבנן אדרבנן משום דאיכא לאוקמי הא דמציאת האשה לבעלה באינה ניזונית אלא דלפ"ז כ"ש דקשה דר"ע אדר"ע. ועי"ל דלא פסיקא כ"כ דרבנן דנדרים ס"ל דהעדפה לבעל דאפשר דהא דקאמרי אין צריך להפר היינו משום דלא חל נדרה דאין אדם מקדיש דשלב"ל. אלא דלקושטא דמלתא לא ניחא ליה לפרש כן כמ"ש התוספות לעיל בדף נ"ט בד"ה א"צ להפר ע"ש. וא"כ ע"כ דלמאי דתני קמיה דרבא ס"ל דלרבא העדפה עדיף ממציאה. וא"כ מקשה שפיר דר"ע אדר"ע. משא"כ לבתר דמסקינן איפוך הדרינן לסברא חיצונה שאין לחלק כלל בין מציאה להעדפה שלא ע"י הדחק ומדפשיטא ליה לרבי יוחנן דהעדפה לר"ע נמי לבעל ומפיק לישנא דר"ע ממשמעותא. ע"כ היינו משום דמשמע ליה דר"ע במציאה אית ליה דלבעלה כדתני תנא קמיה דרבא מעיקרא. ולפ"ז ע"כ נאמר דהא דקאמרי רבנן מציאת האשה לעצמה באינה ניזונית איירי. ואהא מסיק שפיר דמציאה כהעדפה שע"י הדחק דמי וא"כ שפיר הוי פלוגתא דר"ע ורבנן בניזונת וכדמפיך רבא ובר מן דין נמי קשיא לי דנהי דהתוספות לא משמע להו לפרש כפירש"י משום הך קושיא אכתי הו"מ לקיים מיהא גירסת רש"י דגרסינן והא כי אתא רבין כו' ולפרש דהא גופא מקשה הש"ס. אהא דפשיטא ליה לרבא בריש סוגיין דהעדפה עדיף ממציאה. ומקשה דליתא להאי סברא דהא כי אתא רבין אמר רבי יוחנן דפלוגתא דר"ע ורבנן בהעדפה שע"י הדחק. וא"כ הוי משמע ליה דהעדפה כי האי ודאי גרע ממציאה. ואהא מסיק הש"ס שפיר דמציאה כהעדפה שע"י הדחק. ואפשר דה"נ דגריעא מינה אלא דלא איכפת לן בהא כיון דאשכחן בהדיא דפליגי נמי במציאה וכדאפיך רבא ומהכא גופא קאמר ר' יוחנן שפיר למילתיה כיון דאשכחן פלוגתא דר"ע ורבנן במציאה דגריעא טובא כח הבעל ממילא אית לן לאוקמא נמי מילתא דר"ע בקונם בהעדפה כי האי דדמי קצת למציאה. ולא בהעדפה שלא ע"י הדחק דעדיף טובא. ולפ"ז מדוייק היטב לשון פלוגתא דר"ע ורבנן. ולענ"ד נראה דמה שנדחקו התוס' לפרש בע"א כמו שאבאר היינו משום דבלא"ה היה גירסת הספרים שלהם כגירסת רבינו חננאל ז"ל אלא דרש"י לא נתיישב לו זו הגירסא ומש"ה גרס בע"א והא כי אתא רבין בלשון קושיא. וכיון דלשיטת רש"י נמי צריך לדחוק בלשון הסוגיא מש"ה ניחא להו טפי לקיים גירסת הספרים שלהם כגירסת ר"ח כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד לכך נראה כגירסת ר"ח כו' עד סוף הדיבור. ולא ידעתי ליישב אריכות דבריהם לנכון אלא משום דרוצין לתרץ מאי דהוה קשיא להו הא דקאמר מציאה כהעדפה פלוגתא דר"ע ורבנן ולכאורה לדבריהם קשה יותר דתלי תניא בדלא תניא דהא מציאה פלוגתא דר"ע ורבנן מפורש להדיא בברייתא למאי דמפכינן לה לכך הוצרכו לפרש דעיקר מימרא דר"ע לאשמעי' דפלוגתא דמציאה היינו נמי ע"י הדחק בדלא בטלה ממלאכתה דומיא דהעדפה וכ"כ הרא"ש ז"ל והיינו דתלי לה ר"פ מציאה בהעדפה. ונהי דרבנן הוו קאמרי איפכא. דפלוגתא דהעדפה ע"י הדחק משמע ליה הכא מפלוגתא דמציאה דהוי פשיטא ליה דאיירי בהכי ממש כיון דבמימרא דרבנן גופא לא נזכר מענין מציאה אלא ר"פ מפרש הכי למילתא דרבנן והיינו משום קושיא דרבא בריש סוגיין כמ"ש התוספות להדיא דר"פ מדרבין ורבא הוא דדייק הכי. מש"ה תלי שפיר מציאה דלא מפורש דאיירי מעל ידי הדחק בהעדפה דמפורש במילתא דרבין כן נ"ל בכוונת לשון התוספות ונתיישב מה שדקדק מהרש"א ודו"ק. מיהו במה שכתבו דהעדפה שלא ע"י הדחק לכ"ע לבעל משום מעה כסף לא ידעתי למה הוצרכו לפרש כן בפירושם טפי מלפי' רש"י ולפמ"ש לעיל ביישוב שיטת רש"י יש ליישב ואין להאריך ולכפול הדברים אלא דבעיקר פירושם בזה שכתבו דהעדפה שלא על ידי הדחק לכ"ע לבעל משום מעה כסף כבר כתבתי שיש לתמוה בדבר דכיון דלקושטא דמילתא לרבנן אפילו מציאה והעדפה שע"י הדחק לבעל והיינו ע"כ משום איבה וא"כ כ"ש דבעיקר העדפה שלא ע"י הדחק אין צורך לתקנתא דתחת מעה כסף אלא משום איבה ודוחק לומר דתקנתא דהעדפה תחת מעה כסף היינו דוקא אליבא דר"ע דלית ליה תקנתא דאיבה. דא"א לומר כן דתיקשי סתמי דמתני' אהדדי סתם משנה דר"פ אעפ"י דקתני ואם אינו נותן מעה כסף וכו'. וסתם מתני' דהכא דמציאת אשה לבעלה מיהו לענין מציאה לחוד היה באפשרי לפרש דבריהם לפי שיטתם לעיל דף מ"ז בד"ה משום איבה דהא דאמרינן מציאת אשה לבעלה משום איבה היינו איבה דקטטה וכמ"ש הרא"ש ז"ל בשמעתין בשם הירושלמי דשמא תגנוב משל בעלה ותאמר מציאה מצאתי. ולפ"ז מצינן למימר דלא שייך האי איבה דקטטה אלא במציאה לחוד שאין לה קצבה משא"כ בענין העדפת מעשה ידיה שתוכל לברר והוא דבר שיש לו שיעור וחשבון לא שייך האי איבה דקטטה ולא תקנו לו אלא תחת מעה כסף. אלא דכיון דהתוספות מדמו העדפה שעל ידי הדחק למציאה וכמ"ש בסמוך בד"ה מציאתה ומשמע דאידי ואידי משום איבה דמזונות והוא מוכרח לפירושם א"כ מה צורך לתקן העדפה שלא ע"י הדחק תחת מעה כסף אטו מי גריעי ממציאה והעדפה שע"י הדחק שתקנו משום איבה לחוד אם לא שנאמר דשתי תקנות הוו ויש ליישב עוד בדרך אחר בדוחק ודו"ק:

בא"ד אלא בעי ר"פ עשתה לו שתים כו' והוי לעצמה לר"ע כו' עכ"ל. ולפ"ז נראה לכאורה מדבריהם דלר"פ הוי הלכה כר"ע בהאי מדבעי ר"פ אליביה כסוגיית הש"ס בכל מקום ובאמת כתב הרי"ף ז"ל דאיכא מרבוותא שפסקו כר"ע אלא דמסתימת לשון התוספות לא משמע כן ועוד דלעיל דף נ"ח פסק שמואל הלכה כר"י בן נורי בההיא דקונם. א"כ משמע דלגמרי הלכה כמותו דדוקא משום שמא יגרשנה צריך להפר ולא משום העדפה. מדלא קאמר הלכה כר"ע. ועיין במה שכתבתי שם בזה. ועוד כיון דלר"פ מציאה כהעדפה שע"י הדחק דמי א"כ הא קי"ל הלכה פסוקה דמציאת אשה לבעלה כסתם מתני'. ואף לפמ"ש בסמוך דלפי' התוס' הוי כשיטת הרא"ש ז"ל דמציאה שע"י הדחק הוא דמדמה לה ר"פ להעדפה שע"י הדחק אלא דבזה יש לי ג"כ לדקדק א"כ מעיקרא מאי הוי קשיא ליה לרבא בריש סוגיא דר"ע אדר"ע דילמא הא דאמר ר"ע בברייתא מציאת אשה לבעלה היינו מציאה שלא על ידי הדחק. מיהא בהא אפשר דהוי פשיטא ליה לרבא דרבנן נמי לא הוו פליגי לומר שהיא לעצמה וטפי הוי קשיא דרבנן אדרבנן אבל קמייתא קשיא. ואם נאמר דר"פ לא ס"ל כשמואל א"כ לא הוו מקשו התוספות מידי בסמוך בד"ה מציאתה מסוגיא דיבמות כיון דהא דר"פ לאו הלכה פסוקה היא ועדיין צ"ע ועיין בספר נתיבות המשפט בדף ר"ח ודוק ועיין עוד בסמוך:

בד"ה מציאתה כהעדפה כו' ומיהו קשה דאמרינן בהאשה רבה כו' עד סוף הדיבור. הא דלא קשיא להו בפשיטות אפי' בלא סוגיא דהכא אהא דבהאשה רבה פלגינהו למציאתה ומעשה ידיה בתרי טעמי ולעיל פרק אעפ"י משמע דמעשה ידיה נמי משום איבה. אלא משום דבהא הוי מצינן למימר דאיבה דמעשה ידיה היינו איבה דמזונות כדקאמר בהדיא משא"כ האי איבה דמציאה היינו איבה דקטטה כמו שפירשו התוספות לעיל פרק נערה דף מ"ז בד"ה משום איבה ומש"ה פלגינהו שפיר מתרי טעמי משא"כ מסוגיא דהכא קשיא להו שפיר דמשמע דמציאה והעדפה נמי משום חדא טעמא הוא והיינו ע"כ איבה דמזונות דאשכחן אפילו בעיקר מעשה ידיה בפרק אף על פי. וא"כ אמאי פלגינהו בהאשה רבה לתרתי כן נראה לי בכוונתן. אלא דאכתי לא ידענא מאי קשיא להו דהא משמע דלפירושם בדבור הקודם הא דקאמר ר"פ הכא מציאה כהעדפה היינו אליבא דרבנן הוי לבעל דוקא ולר"ע לעצמה וכבר כתבתי ג"כ בסמוך דלשיטתם הוי הלכה כר"ע. וא"כ לר"ע ודאי מצינן למימר דמשום איבה דמזונות לא חייש כלל אלא בעיקר מעשה ידיה כדאמרי' פרק אע"פ אבל במציאה שלא ע"י הדחק הוי טעמא משום איבה דקטטה. ולפ"ז א"ש סוגיא דהאשה רבה אליבא דהלכתא אליבא דר"ע. ואפשר דקושית התוספות דהכא הוי לפירש"י. אלא דלפ"ז בלא סוגיא דהכא הו"מ להקשות כן בהאשה רבה דהא רש"י ז"ל כתב להדיא בר"פ אלמנה ניזונית דמציאת אשה לבעלה הוי משום איבה דמזונות כמו איבה דעיקר מעשה ידיה דפרק אע"פ. וא"כ אמאי פלגינהו בתרתי ויש ליישב בדוחק. מיהו לפירש"י נראה דבפרק האשה רבה ניחא ליה למימר במעשה ידיה טעמא דפסיקא דאף לר"ע דלית ליה כלל טעמא דאיבה אלא דמעשה ידיה תחת מזונות ממש אפ"ה לית לה כנ"ל ודו"ק היטב ותו לא מידי:

משנה הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים כו' לאחיך הייתי רוצה ליתן כו' ופירש"י דאמרינן לו חלוץ או יבם אבל אחיו או יתן או תשב עד שתלבין ראשה עכ"ל. וכתב הר"ן ז"ל דיש לתמוה על פירושו דהא קי"ל כאדמון בפ' שני דייני גזירות דאפילו בחתן עצמו יכולה היא שתאמר אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור עכ"ל הר"ן ז"ל ואפשר ליישב שיטת רש"י ז"ל דסובר לקמן דאיירי שפושט לו את הרגל והיינו שאין לו לאב. כמו שפרש"י שם לשון שני אבל היכא דיש לו לאב אלא שאינו רוצה ליתן אפשר דאדמון נמי מודה דאין כופין אותו לכנוס או לפטור דעד שאנו כופין אותו נכוף לאב. ולכאורה נראה דמה שהכריחו לרש"י לפרש כן היינו משום דאי הוי נחית במשנתינו בהאי פלוגתא דאדמון וחכמים א"כ מ"ש רישא דנקיט הפוסק לחתנו ובסיפא קתני פסקה להכניס שהיא פסקה על עצמה ואדרבה ברישא נמי הו"ל למיתני האי דינא אף בפסקה על עצמה דאע"ג דבאחיו תתן או תשב עד שתלבין וכמ"ש הפוסקים לקמן פרק בתרא. אפ"ה נראה לכאורה דאם אחיו מת קודם נישואין ונפלה לפני יבם דיכולה לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן. אע"כ דלא איירי הכא כלל בהאי פלוגתא דכיון דיש לו לאב ליכא רבותא בבת יותר מבאב. והא גופא אתא לאשמעינן מדיוקא דאף בפסק האב אם אחיו קיים אין כופין אותו לכנוס או לפטור כך נ"ל אלא שהוא דוחק ויותר נראה לפרש להיפך דרש"י רוצה לפרש מילתא דפסיקא דאף בפסקה הבת ע"י עצמה דבאחיו תתן או תשב. אפ"ה לגבי היבם יכולה שתאמר כו'. ואף שגם זה דוחק. ובאמת שאין הכרח כ"כ לפרש כן בפירש"י שבכמה מקומות מפרש אף דלא כהילכתא. אלא לפי שבהגה"ת הרא"ש כתב ג"כ כפירש"י בשם מהרי"ח ז"ל א"כ צריך לפרש כדפרישית או דאיירי שיש מעות לבת דאף בפסק האב על ידה נמי תתן או תשב עד שתלבין כמ"ש בהגה"ת רמ"א בא"ע סי' נ"ג ע"ש ודו"ק:

קונטרס אחרון
משנה הפוסק מעות לחתנו ופרש"י דאמרינן ליה חלוץ או יבם אבל אחיו או יתן או שתשב עד שתלבין ראשה וכתב עליו הר"ן וקיימא לן הלכה כאדמון בפרק שני דייני גזירות וכתבתי דכלשון רש"י גופא הביא הגהות אשר"י בשם מהרי"ח ופירשתי ליישב דבריהם בחד מתרי ותלת טעמים ע"י כמה חילוקי דינים כמ"ש בפנים:

תוספות בד"ה פוחת חומש בקונטרס פי' שני טעמים כו' ונראה לזה הטעם דקדק מדאיצטריך כו' עכ"ל. ולכאורה לא הוצרכו לזה דבלא"ה לפי פי' הקונטרס בסמוך דשום מנה ושוה מנה לפי ששוה בשוק מש"ה אינו פוחת חומש. ואי טעם הפחת היינו משום דפחתי לחוד א"כ אף ששוה בשוק נמי שייך האי טעמא אע"כ דהאי טעמא לחוד לא סגי דלעולם אינו פוחת חומש עד דאיכא תרי טעמי לגריעותא חדא דפחתי ואידך משום שדרך הנועדים להוסיף על השומא מפני הכבוד וכמ"ש מהרש"א ז"ל. וא"כ בשוה מנה בשוק אינו פוחת. ולפ"ז צ"ל דהתוס' רוצים להכריח הנך תרי טעמי אף לפי' ר"ח בדיבור שאח"ז אלא דבלא"ה אין נראה לפרש כפירוש מהרש"א ז"ל דמה סברא היא זו. דבדאיכא תרי טעמי לגריעותא פוחת חומש ובדליכא אלא טעמא דפחתי לחוד אינו פוחת כלל הו"ל לפחות מיהו שום דבר לפי ערך. לכך נראה יותר בכוונת רש"י ז"ל דבחד טעמא לחוד פוחת חומש אלא דבההיא דשום מנה ושוה מנ' אפשר לפרש כוונת רש"י ג"כ כפי' ר"ח בסמוך שאמר ג"כ בזה הלשון שרוצה לכתוב בכתובה כמו ששוה בשוק ומש"ה לא חיישינן לטעמא דפחתי דסבר וקיבל כנ"ל ועדיין צ"ע ודוק:


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.