הפלאה/כתובות/נו/ב

הפלאה כתובות נו ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בא"ד ותירץ הר"א וכו' אבל ע"מ שתפטור אותי משאר וכו'. לכאורה משמע מדבריו דמחילה מועיל. והוא סותר מ"ש לעיל דאין מחילתה מחילה מיהו זה אינו דהא קאמר לעיל בהדיא בדף נ"א ה"מ ר"מ היא דמחילה אינו מועיל בלא כתב לה מאתים וכן בשמעתין לר"מ ולר' יהודה משמע דמחילה בע"פ אינו מועיל ודוקא בכותבת. ודוחק לומר דמיירי שיפטרנה בכתב. ותו דאני מסופק אם שייך בשאר וכסות שתכתוב התקבלתי לעולם וכ"ש בעונה. ונראה דס"ל כמ"ש לעיל דנהי דיכולה לחזור בה. אבל כל זמן שאינה חוזרת מועיל המחילה אפילו בעונה כדאמרינן בדף ס"א ברשות כמה דבעינן. וא"כ שפיר שייך תנאי ע"מ שתפטרני ולא תחזור. ועוד יש לומר דס"ל דהא דמחילה אינו מועיל לר"מ היינו משום חיזוק והוא מדרבנן. ומדאורייתא היה מועיל המחילה. אלא דעשו חז"ל חיזוק לדברי תורה. וכיון דס"ל לר"מ דתנאי מועיל בדרבנן א"כ כשאומר ע"מ שתפטרני שפיר הוי תנאי. וכיון דאיכא תנאי ומחילה מועיל. אבל תנאי לבד שאומר על מנת שאין לך עלי. או מחילה לבד אינו מועיל. ובזה היה נכון מה שהקשו התוס' בסמוך בד"ה ושמעינן וכו' דילמא כ"ש בדרבנן וכו' דיש לומר דמדייק מדלא קאמר ר"מ רבותא דעל מנת שתפטרני משאר אינו מועיל. משמע ליה דבזה מועיל משום דבדרבנן תנאו קיים אך נראה דדעת הפוסקים אינו כן דמשמע דבשום ענין אינו מועיל מחילה אפילו על תנאי שתמחול. אם לא בכותבת לר"מ. ואף נימא דהחיזוק הוא מדרבנן מ"מ כיון דעיקר מדאורייתא לא מהני ביה תנאה כמו בכתובת אלמנה. וק"ל:

בגמרא מילתא דשכיחא עבדו בו וכו'. הקשה מהרש"א ז"ל דלעיל קאמר תיקנו מצוי למצוי. דפירות מצוי יותר מכתובה. ולכאורה היה נראה דיש לחלק דפירות שתקנו תחת פרקונה שאני. דבכתובה כיון דליכא דבר כנגדו עשו חיזוק. אבל פירות ופרקונה יכולין לימחול זה לזה. דאף דכתבו התוס' לעיל דף מ"ז ע"ב דאינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות. היינו בע"כ דידיה. אבל כששניהם רוצים יש לומר דמועיל ואף דלפעמים הוא טובת הבעל כגון שיש לה נכסי מלוג הרבה דעדיפא טובא מתקנת פרקונה. מ"מ זהו מילתא דלא שכיחא דעל הרוב מספיק תקנה זו כנגד תקנה זו. ונהי דברישא דמתניתין ר"פ הכותב בכותב לה דין ודברים הוא אוכל פירות אלא שמכרה ונתנה קיים. ע"כ הוא חייב בפרקונה שהרי הוא אוכל פירות. ואפ"ה מועיל לענין מכירה. ש"מ דלא עשו חיזוק. מ"מ הא רישא הוא רבנן דר"י. וסתמא הוא ר' מאיר דס"ל דבדרבנן לא עבוד חיזוק. ור"י אפשר דבאמת סבירא ליה דלא מהני. אך נראה דזה דחוק. דמסתמא ר"י דקאמר לעולם הוא אוכל פירי פירות. היינו בחייב בפרקונה. ואפ"ה משמע דלא פליג בהא את"ק. דמועיל אמירה כדתני ר' חייא שם. ושפיר מקשה. אלא דלע"ד יש לתרץ קושית מהרש"א ז"ל בפשטות דודאי כתובה מצוי טפי דהוא בכל הנשים. ולעיל לענין שיורש הבעל כתובתה אמרינן דאינו מצוי שתמות היא קודם. אף דהתוס' לפי שיטתם לעיל דף נ"ב כתבו דמצוי טפי מיתה בנשים. אבל עכ"פ אין לדמות לכתובה בחיים דהוא בכל הנשים. ועיין מ"ש לקמן בר"פ הכותב דף פ"ג ע"ב בזה. וק"ל:

שם כל הפוחת אפילו בתנאה וכו'. צריך להבין מנ"ל אפילו בתנאה. דנהי דכתבו התוס' לעיל דמשמע לא מבעיא היכא דלית לה. אלא אפילו היכא דאית לה. או כפירש"י כאן דמשמע דאע"פ שגובה לבסוף מ"מ דילמא דוקא בלשון מחילה. ומנ"ל לדמות דתנאי לא מהני. כיון דהתנה בפירוש דאדעתא דהכי קידשה (ועמ"ש לעיל בתוס' ד"ה ה"ז מקודשת וכו'. דאין סברא כלל לומר דהתנאי הוא ע"מ שתמחול והיא מקיימת אלא שאינו מועיל דכבר הקשינו בזה אפילו בשאר וכסות ע"ש. וכ"ש הכא בכתובה אם היה דעתו ע"מ שתמחול וכי אינה יכולה למחול לאחר שתתאלמן או תתגרש. דנהי דלא מועיל מחילה כשהיא תחתיו משא"כ אח"כ ליכא מאן דפליג. ומנ"ל להש" "ל דאינו מועיל בתנאי) ותו דלעיל דף נ"א קאמר הש"ס באמת אמתניתין דשם ה"מ ר"מ היא דמחילה לא מהני. ונהי דאין להקשות איפכא למאי דמסיק הכא דס"ל לר"מ כתובה דאורייתא וה"ל מתנה על מה שכתבו בתורה דילמא מחילה מהני דממילא נשמע דמחילה לא מהני דאל"ה אע"ג דתנאי בטל מ"מ היא ניסת לו אדעתא דהכי ומוחלת כדאיתא בב"מ בס"פ השוכר במתנה שואל להיות כשומר חינם דמעיקרא לא שעבד נפשיה כנ"ל וכפירש"י שם אבל הכא קשה דמנ"ל דתנאי לא מהני. ונלענ"ד דמזה ראיה למ"ש בש"ע אה"ע סימן ס"ו סעיף ג' ' דבתנאי תנאו בטל וה" "ש בדברי האחרונים דנתקשו בזה דמנ"ל. ובתחלה נראה דהטעם בזה דלא מיבעיא להנך פוסקים דס"ל בכל שט"ח לא מהני מחילה בע"פ א"כ יש לומר דבהכי סמכה דעתה דאינו מועיל. אלא אפילו החולקים בשאר שטרות. מ"מ הכא דאיכא שטרא ותנאי בית דין עדיף טפי. ועד כאן לא אמרינן דה" "א. א"נ בכותבת לו התקבלתי ועוד ככתוב לקמן בסמוך בס"ד טעמא מעליא בזה. אבל בתנאי שהתנה עמו שפיר ה" "ג שהכתובה תחת ידה כמפורש שם. אלא דצריך להבין מהיכא נפקא להו חילוקי דינים אלו:

ולכאורה היה נראה לי דנפקא להו מקושית הש"ס לעיל דף נ"א מני ר"מ היא וכו'. דקשה מנ"ל להש"ס בדר"מ דאפילו שלא כתב כתובה לא מהני מחילה דילמא הא דמרבה מכל הפוחת דאפילו אית לה ה" "פ היכא דאיכא כתובה דהא לר"י הוי ס"ד הכי כמ"ש שם דדוקא במקום כתובה בעינן כתיבה כמ"ש שם. (ועמ"ש שם בתוס' ד"ה מני) וצ"ל דבמקום כתובה ומחלה לו בע"ע פשיטא להש"ס דלא ה"ל בעילת זנות ועל כרחך דמיירי בלא כתב לה ואפ"ה אינו מועיל בע"פ. מיהו זה דחוק לאוקמי לדר"מ בלא כתב לה דא"כ קשה מאי אריא כל הפוחת הא אמרינן בסמוך דזו דברי ר"מ דאפילו אינו פוחת כלל כל שלא כתב לה ה"ל בעילת זנות וע"כ בדכתב לה. וצ"ל דהמקשה שם לא ידע מהא דר"י אמר שמואל שזו דברי ר"מ אלא שזה דוחק וכ"ש לפמ"ש לקמן דהא דרב יהודה אמר שמואל הוא מוכרח מדר"מ ור"י וצ"ל דמוקי לה במקום שאין כותבין כתובה כפירש"י לקמן. ויותר יש לומר כמ"ש שם התוס' דהוי ס"ד דר"מ בכתבה לו נמי פליג ומדמי כי היכא דכתיבה אינו מועיל בכתובה. הכי נמי מחילה בע"פ אינו מועיל בלא כתיבה. כמ"ש שם בתוס' ד"ה מני וכו'. ופי' כל הפוחת כמבואר שם. מיהו לפי האמת אינו כמ"ש התוס' שם דלר"מ נמי כתיבה מועיל זולת לשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל אפילו לפי האמת לר"מ אינו מועיל שום כתיבה ונלפענ"ד דבאמת מהכא נפקא ליה להש"ס דר"מ מיירי אפילו בתנאה משום דקשה ליה ממ"נ אי בלא כתב לה כתובה מאי אריא דפוחת בל"ז ה"ל בעילת זנות כדר"י אמר שמואל. ואי בכתב לה כתיבה אי מחילה בע"פ לא ה" "ע וכמ"ש טעמו לעיל ובסמוך יבואר יותר. ואי בכתבה לו הא מהני אפילו לר"מ כמ" "כ צ"ל דמיירי בתנאה דכיון דהתנא לא סמכה דעתיה אפילו בע"פ ואיכא כתובה. והמקשה דלעיל דף נ"א לא ניחא ליה לאוקמי בתנאה ומוקי לה כנ"ל. ואפשר דהוי ס"ל דלר"מ נמי כתובה מדרבנן כיון דמוקי מתניתין שם כר"מ ונקט טעמא מפני שהוא תנאי בית דין כמ"ש בספר פני יושע שם במתניתין ועמ"ש שם לתרץ לפי המסקנא דמוקי נמי כר"י. אבל המקשה הוי ס"ל דבאמת כתובה דרבנן ומועיל תנאי. וע"כ צריך לאוקמי כנ"ל כן נלענ"ד בשיטת הש"ע. ויבואר עוד בקונטרס אחרון. ודוק:

תוס' ד"ה ושמעינן וכו'. מדלא נקט שאר כסות ועונה וכתובה וכו'. הנה מ"ש כי היכי דנקט עונה וכו'. אינו מוכרח לפמ"ש לעיל דלהכי נקט ר"י הלשון בדבר שבממון. משום דבאמת איכא פלוגתא דתנאי בשאר ועונה דקרא דאיכא דמפרשי להיפך דשאר הוא תשמיש. ועונה הוא מזונת. ואיכא למיטעי. א"כ שפיר הוצרך לומר עונה דדילמא לר' יהודה באמת עונה הוא מזונת ולר"מ שאר הוא מזונת. ולולי דבריהם ז"ל נראה לפענ"ד לפמ"ש לעיל בתוס' ד"ה ה"ז מקודשת דהא דמקודשת אע"ג דהתנה בפירוש משום דלא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן. יש לומר דזהו דוקא בדאורייתא. אבל בדרבנן לא שייך לדמות לבני גד ובני ראובן ולמה תהיה מקודשת כיון שהתנה. ואף שכתבנו לעיל בסמוך לר"י דמשום דא" "מ לר"מ זה אינו כמו שיבואר לקמן בדף נ"ז דלר" "ה אין עושין וכו'. כשקיבל עליו אחריות וכו'. הרי"ף ז"ל לא כתב זה כשקיבל אחריות ועיין בחלקת מחוקק וב"ש סימן ס"ו. ולכאורה היה נ"ל דזהו כוונת רש"י ז"ל שפירש לעיל דף ז' אתפסוה למשכון. וכן משמע לשון אתפסוה שאינו אלא למשכון עד כתיבת כתובתה. ובזה מיושב קושית הר"ן דהוי כקנין בשבת וזהו ביחוד גמור לחלוטין אבל משכון בעלמא מותר למשכון בשבת כדאיתא בח"מ סימן ע"ג. ובזה א"צ לקבלת אחריות דלא מבעיא אחריות שמא יזולו דפשיטא דמשכון היכא דזול פסידא דלוה הוא ואפילו אם יאבדו לא מבעיא למ"ד דמלוה על המשכון שומר חנם דלא חיישינן שתפשע בהן. ואפילו אם נימא דש"ש היא משום דתפסה אכתובה. הא משמע מפירש"י ד"ה שלא קיבלו וכו' דלא חייש אלא לאונסא דמסתמא תשמור מגניבה ואבידה ובאונסין לכ"ע פטור אפילו לפמ"ש הב"י שם דמסתמא היה אחר החופה שהנשואין היו בד' בשבת ע"ש ונדמהו למשכנו שלא בשעת הלוואתו דלדעת רש"י ז"ל חייב באונסים. מ"מ נ"ל דלפמ"ש הפוסקים באה"ע סימן פ' באשה ששברה כלים דפטורה דהוי ליה שאלה בבעלים. א"כ כ"ש הכא דבכל ענין פטורה מאחריות אפילו מפשיעה כיון דכבר היה אחר החופה שכבר משועבד לה. מיהו לע"ד א"צ לכל זה דאפילו נינא דחייבת באחריות מ"מ כיון דלא התפיסה אלא למשכון עד אחר השבת שיכתוב הכתובה א"כ פשיטא דאם יאבד בענין שתחחייב לשלם לא ינכה זה מכתובתה. דהא היא מחויבת לשלם מיד אחר שבת מנכסי מלוג שלה. והבעל אינו חייב עד אחר שתתאלמן תדע וכי אשה אסורה ללות מבעלה ולשלם לו דבשביל זה אינה קלה בעיניו להוציאה דהרי תגבה ממנו דבשלמא כשיחד לה לעולםשפיר אם יאבד לא יכול לתבוע ממנה. א"כ בזה שפיר תהיה קלה בעיניו להוציאה משא"כ כשאינו למשכון אלא עד לאחר שבת אין בזה איסור וא"צ לקבלת אחריות וא"ל מהא דקאמר בב"ק דף פ"ט השתא נמי גבי לה בחבלה והא יכול לגבות החבלה מיד זה אינו דהתם בדלית לה מיירי וכבר חבלה בו וחייבת לו אבל פשיטא דיכול להלוות לאשה ויכול להפקיד אצלה או להשאילה אפילו לית לה ולא חיישינן שמא יאנס ולא יהיה לה לשלם ותהיה קלה בעיניו להוציאה משא"כ הכא נראה דמיירי ביחוד גמור ולא למשכון ולהכי חייש ר"י לזולא דפסידא דידה הוא (ובזה מיירי ע"כ הש"ע בסימן ס"ו שכתב שיקבל עיליו זולא ע"כ ביחוד גמור מיירי ושפיר נתקשה בזה החלקת מחוקק דאסור משום קנין בשבת ואין ראיה ממשכון שכתב הב"ש ליחוד גמור דהוא הקנאה) ואפילו אי מיירי למשכון מ"מ כיון שהיא לכל ימיה. אם תתחייב תהיה קלה בעיניו להוציאה דאינה מחויבת לשלם כנ"ל. ודוק:

וכל זה כתבנו לפי דברי התוס' ז"ל ואלולי דבריהם ז"ל נראה דעת הרי"ף דא"צ לכל זה דנהי דר"י ס"ל הכא דחיישינן לאבידה וזולא היינו משום דלשיטתיה אזיל דס"ל הכא דרשאי למחול ומיירי בתחלת הנשואין אבל למאי דקי"ל כר"מ ור' יהודה דאין מועיל מחילה כלל בע"פ אפילו אם ייחד מטלטלין אפ"ה כל נכסיו אחראין כדאיתא במשנה לעיל דף נ"א וכתקנת שמעון בן שטח א"כ אין חשש אם יאבדו או יזולו דעכ"פ נכסיו אחראין ואכ"פ מועיל מה שהתפיסוה כדי שתסמוך דעתה דלא חיישא לאבידה וזולא ות"ק דר' יוסי נמי ס"ל בהא כר' יוסי דרשאי ולפי דעת המקשה הכא פי' דברי ר' יוסי דמה תיקון העולם יש בזה לייחד מטלטלין שיפטור בזה אלא אין מועיל מחילה כלל והתרצן השיב דמחילה מועיל אלא הוא הטעם כיון דיחוד מועיל לכך חיישינן שמא יאבדו א"נ יש לומר דהת"ק ס"ל דנהי דמחילה אינו מועיל לגוף הכתובה כר"מ דס"ל כתובה דאורייתא ובדאורייתא עבוד חיזוק אבל לתקנת שיהיו כל נכסיו אחראין דהוא מדרבנן מועיל מחילה אבל אנן דקי"ל כתובה דרבנן ובדרבנן עביד חיזוק ואינו מועיל שום מחילה וליכא איסור ביחוד כלל ועיין מ"ש בסמוך בד"ה אבל קיבל וכו' והדברים ברורים לע"ד. ודוק ועיין קונטרס אחרון סימן ס"י:

בא"ד אם יאבדו או יזולו עכ"ל. כוונתם דא"ש אפילו לר' יוסי דכיון שמקבל עליו זולא מודה ר' יוסי דהא אזיל ליה טעמא דידיה מפני שאין קצובים ופוחתים ואע"ג דת"ק סתמא קאמר אבל קבל עליו אחריות ל"ל כפירש"י דפריש ליה תנא קמא דלא חייש לזולא וכו' והוא דחוק ואלולי דבריהם ז"ל היה אפשר לומר כיון דתקנו חז"ל שיהיו כל נכסיו אחראין והיינו שתוכל לגבות ממשועבדים ג"כ כדאיתא לעיל דף נ"א א"כ היכא דאיכא חששא לענין משועבדים דלא ידעה דמחלה ג"כ אינו מועיל מחילתה. ומצינו לר"י דאמר בזה הלשון עצמו גבי שבח קרקעות בגיטין דף נ' דאין טורפין ממשעבדי מפני שאין קצובים ולפי מ"ש התוס' לעיל דף נ' ע"ב דאפילו יש קצבה למעלה כיון דאין קצבה למטה על קבלת זולא שפיר יכולים לומר הלקוחות הנחתי לך מקום ואינה יכולה לגבות ממשעבדי אם יזולו וא"כ מאי מועיל קבלת זולא. ות"ק אפשר דל"ל סברת אין קצובים א"נ דל"ל אחריות ט"ס כר"מ ובל"ז כתבנו לעיל דת"ק ס"ל כר"מ ולפ"ז א"א לומר כסברת התוס' דמיירי לעיל שקיבל אחריות זולא ודוק:

תוס' ד"ה אבל קיבל וכו'. הנה התוס' לשיטתיה אזלי כמ"ש בסמוך אך באמת לא הבנתי דכיון דס"ל לר' יוסי דמועיל מחילה בגוף הכתובה אע"ג שתהיה קלה בעיניו להוציאה. מכ"ש שיועיל לתקנת שמעון בן שטח דנהי דתיקן לכתוב כן בתחילה ואפילו לא כתב לה כדאיתא במשנה לעיל דף נ"א ועיין מ"ש שם ומ"מ ודאי לר"י מועיל המחילה אע"ג שתהיה קלה בעיניו להוציאה כיון דאיהי ניחא לה לא קפדינן לדידיה. ואפילו לת"ק דר' יוסי לפמ"ש לעיל דכיון דס"ל דמועיל היחוד דאם יאבדו יפטר הבעל אם לא שקיבל אחריות ע"כ דס"ל דמועיל מחילה בתקנת כל נכסיו אחראין אלא דחייש שמא יאבד ולא ידעה דמחלה. ודוחק לומר דאין עושין ואינו מועיל דמנ"ל לפרש כן. ולפ"ז נלענ"ד דיש לומר דהא דבמתניתין דלעיל דף נ"א נקט שוה מנה במאתים לרבותא נקט דהא מוקמינן לה כר"מ ור"י דלא מהני מחילה א"כ לא מבעיא אם ייחד במאתים דאינו מועיל דאם הוזלו גובה משאר נכסים משום דלא ידעה דקמחלה אלא אפילו שוה מנה במאתים דידעה וקמחלה אינו מועיל ולשיטת התוס' צ"ל דלא אתיא כרבי יוסי דחייש שמא יוזלו דאל"ה אפילו שוה מאתים נהי דנימא כיון שיש לו פירות אין בו משום תקנת שמעון בן שטח מ"מ ניחוש שמא יוזלו דבלא"ה לא אתי כר' יוסי דהא סבירא ליה דמחילה בע"פ אינו מועיל כדאיתא לעיל א"נ יש לומר כיון דאין אונאה לקרקעות לא חיישינן שמא יוזלו אפילו לר' יוסי ודוק:

ולפי זה נלענ"ד לישב מה שדקדקו התוס' לעיל בר"פ אע"פ דף נ"ה דגבי מטלטלי לא נקט יחוד וגבי ארעא נקט לשון ייחד לה. ולפי דברי התוס' אלו דבמטלטלי צריך לקבל אחריות וכדקאמר שם באמת דאף דליתנהו בעיניה צריך לשלם לא אתיא שפיר לשון יחוד אבל בקרקעות א"צ לקבל אחריות. כדמשמע מדבריהם הכא שפיר שייך לשון יחוד. וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש דלעיל נמי מיירי באתפסוה למשכון ובמשכון האחריות על הבעל כנ"ל. יש לומר דלעיל נמי מיירי במשכון ואף דמלוה על המשכון קי"ל דצריך שבועה היינו בתובע מעות אבל כשרוצה לתפוס החפץ א"צ שבועה כדאיתא בח"מ סימן ע"ב והיינו דלא נקט במטלטלי לשון יחוד וק"ל:

בא"ד שהאשה לא תתן לו וכו'. לכאורה קשה דפשיטא אם יעשה בהן סחורה דיתחייב באחריותן אפילו באונסים. וצ"ל דאפ"ה כל שלא קיבל אחריות בתחלה היא יריאה פן יכפור וצריך בכל פעם עדים ושטר כדאיתא בח"מ סימן צ"ו אבל כשקיבל אחריות בתחלה היא נאמנת במיגו דנאנסו. וצ"ל דנאמנת לומר נאנסו להוציא ממנו ועיין בסמ"ע וש"ך ריש סימן ע"ב לענין משכון שנחלקו בזה. ומ"מ קשה דהא קודם תקנת שמעון בן שטח כשהיה מיחד לה ע"כ היה צריך לקבל אחריות כדקאמר הכא ת"ק ור"י ואפ"ה תיקן שלא יועיל. ויש לישב ע"פ מ"ש התוס' ס"פ האשה שנפלו ויבואר שם בס"ד. ולפמ"ש לעיל דס"ל לר"י דמהני מחילה כשהיא מתרצה א"צ לכל זה וא"ש טפי ודוק:

שוב נלענ"ד דיש לומר דאף התוס' ס"ל דלפי המסקנא מועיל מחילה לר' יוסי ולת"ק לתקנת שמעון בן שטח דהא אפילו לכתובה מועיל וכל דבריהם הוא לפי הס"ד דמקשה. דלר' יוסי לא מהני מחילה. א"כ מה מועיל אפילו יקבל אחריות זולא הא איכא משום תקנת שמעון בן שטח. והוצרכו לחלק דבאחריות ליכא משום חששא דיאמר לה טלי. ותו דלפמ"ש התוס' בד"ה אין עושים וכו' דלעיל דף ז' מיירי בקיבל אחריות אבידה וזולא קשה דאכתי איכא משום תקנת שמעון בן שטח. ודחיקא להו דס"ל לרב אמי כר' יוסי דמהני מחילה. והצרכו לחלק דבאחריות ליכא משום תקנת שמעון בן שטח. ולפמ"ש דלעיל מיירי באמת למשכון א"צ לזה. ועוד נראה דיש לומר כמ"ש לעיל דאפילו לדעת המקשה דאין מחילה מועיל לר' יוסי היינו בגוף הכתובה דיש לומר דס"ל כר"מ דכתובה דאורייתא ועשו בו חיזוק. אבל מקנת שמעון בן שטח שיאמר טלי מהני מחילה. ובזה נלענ"ד דמתורץ מה דקשה לכאורה לפי מאי דאמר לקמן דבסוף ביאה מודה ר' יוסי דאין מחילה מועיל. א"כ מאי מקשה דילמא התם אין עושים מיירי לאחר נשואין דאין מחילה מועיל ולפי מה שכתבתי דלדעת המקשה ע"כ צריך לומר דס"ל כתובה דאורייתא. ובדאורייתא עבוד חיזוק ולא בדרבנן. אין סברא כלל לחלק בין תחילת ביאה לסוף ביאה דאדרבא לאחר הנשואין דכבר נתחייב מועיל המחילה טפי כמו לאחר גירושין ונתאלמנה דמועיל המחילה לכ"ע וכמו שיבואר לקמן דף נ"ז. והא דאמר לקמן דמודה בסוף ביאה היינו משום דבדרבנן עשו חיזוק. ודוק:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---