הפלאה/כתובות/נו/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ע"א מ"ד אין הלכה ה"נ אומדן דעת' וכו'. יש לדקדק דהל"ל הלכה כחכמים. ואפשר דס"ל דכיון דאיכא אומדנא להכי ולהכי אין להוציא מיד המוחזק דלא עדיפא אומדנא דאקרובי דעתא יותר מאומדנא דראב"ע אלא דראב"ע ס"ל בפשיטות דאינו גובה וקרעינן לשטרא ואפילו תפסה מוציאין מידה לכך אמר אין הלכה כראב"ע באומדנא זו אבל כשהבעל מוחזק אינה גובה ממנו דלא כחכמים. ואפשר לומר דרבנן ס"ל דגובה הכל משמע שמוציאה דלא אזלי בתר אומדנא כלל והני אמוראי ס"ל בעלמא דאזלינן בתר אומדנא כר"ש שזורי וכסתם מתניתין דב"ב. אלא דבאומדנא זו כיון דלא ברירא כולי האי לא מפרקינן ממונא. והיינו דלא קאמר טעמא דחכמים נמי משום אומדנא הוא. ובזה מיושב מה שהקש' התוס' לעיל דף מ"ז ע"ב על הר"ת דרבנן דראב"ע נמי אזלי בתר אומדנא ועמ"ש שם. ולפי מ"ש רבנן גופייהו דס"ל שהיא מוציאה ע"כ לא אזלי בתר אומדנא כלל והיינו דקאמר במסקנה והלכה למעשה כראב"ע פי' אפילו מעשה להוציא. אפילו אם תפסה. וק"ל:
ואין לומר דאיך שייך תפיסה בבכתובה למאי דקי"ל לעיל דתוספת כתובה ככתובה לגבות מן הקרקע ולא ממטלטליה ובקרקע לא שייך תפיסה כמ"ש הרא"ש בפ' הכותב דף פ"ו. זה אינו חדא דנראה דבכתובה מהני תפיסה מיני' במטלטלי ודוקא לגבי יורשים נחלקו התוס' לקמן דף פ"ה ע"ב אי מהני תפיסה מחיים משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים (ועיין קונטרס אחרון ריש סימן ק'). ותו דאף בקרקע מהני תפיסה אם הגביה ע"פ בית דין כמ"ש הרא"ש ז"ל בפרק הכותב שם. וק"ל
שם בעי רב אשי נכנסה לחופה ופרסה נדה נראה דנקט הכי משום דס"ל דחופה היא יחוד גמור הראוי' לביאה ואי פרסה נדה קודם החופה אסור לייחד כדאיתא ר"פ קמא וכן חתן וכו'. לכך צריך לומר שבשעה שנכנסה לחופה פירסה נדה. ועיין לעיל דף ד' בזה בפי' רש"י שם.
תוס' ד"ה ר' יוסי וכו'. ולא פי' לפי המסקנא וכו'. נלענ"ד דס"ל לרש"י ז"ל דטעמא דיכוף לפורעו לא שייך בכתובה חדא דהא לא ניתנה לגבות מחיי' וע"כ יצטרך לשמור שוברו. ועוד דבמלוה דניגביה ממטלטלי שיכול להבריחם א"כ לא מיבעי' היכא דל"ל קרקע דאיכא חשש שיבריח המטלטליה ואפילו באית ליה קרקע מ"מ המלוה רוצה יותר שיפרע במעות וחושש שמא יבריח שפיר שייך דמחשש אבדת השובר יבא. בעצמו לפרוע. אבל בכתובה דאינה ניגבת אפילו מיני' אלא מקרקעות בל"ז יכולה לכופו דאין להבריחם ומדמקשה הכא וסבר ר' יהודה משמע דלר' יוסי א"ש אף דלא פליגי הכא אלא בתחלת נשואין כדקאמר לקמן. אבל לאחר הנשואין מודה ר' יוסי לר' יהודה דכותבת לו התקבלתי והיינו משום דס"ל בעלמא נמי כותבין שובר דאף דלא שייך הכא טעמא דיכוף לפורעו מ"מ לאחר הנשואין שייך משום השעבוד מזמן שני דלא מיבעי' כשלא יכתבו עדים קמאי צריך ליכתוב מזמן שני ואפילו עדים קמאי של לומר דסבריא ליה לר"י דעשו שליחותן. וק"ל:
ואפשר דהתוס' ס"ל דודאי אף המקשה ידע תירוצא דאביי דהכא לא שייך אין כותבין שובר דהא לא קיבלה ממנו. אלא. דגם המקשה סבר דגזרינן שובר דהכא אטו שובר דעלמא. וכיון דבעלמא ס"ל דכותבין שובר משום שיכוף לפרעו אין כאן מקום לגזור אף דהכא לא שייך יכוף לפרעו. ועיין בסמוך כתבתי עוד טעם לפירש"י דלא שייך דהכא יכוף לפרעו. וק"ל:
תוס' כששוברתה וכו'. וא"ת וכו'. הקשו המפרשים דלמ"ד הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. לא מקשה מידי דה"ל במקום דלא אפשר דדילמא גביה בעידי הנומא גם מ"ש בתירץ שני דיכול לבא לידי הפסד כוונתם למה שכתב בדף פ"ח ע"ב דבמקום שלא יהיה לה עידי הנומא יהיה נאמן במיגו דאלמנה נשאתיך. אבל אכתי לפמ"ש שם דבאלמנה לא שייך דיבא לידי הפסד במקום שיוכל לומר אין את אשתי דא"כ יוכל נמי לומר לא גרשתיך ולית להו סברת רש"י שם דהפסד הוא לגבי יורשים. א"כ מתניתין דמיירי נמי באלמנה דכותבת התקבלתי חמשים וכו' לא מתרצא ואף שהתוס' לעיל דף ט"ו ע"ב כתבו סתמא דיכול לבא לידי הפסד דמשמע אפילו באלמנה כבר תירצנו שם דהתם קאי אליבא דר"מ דס"ל דמחילה אינו מועיל בשאר וכסות נמצא אם יאמר לא גרשתיך יתחייב בשאר וכסות כמ"ש תוס' דף פ"ט ולא שייך תירוץ התוס' שם דה"ל טענו חיטין והודה לו בשעורין דנא הטעם משום מחילה והכא אפילו מחלה לא מהני. אבל הכא דקיימי' אליבא דר' יהודה דמחילה והכא אפילו מחלה לא מהני. אבל הכא דקיימי' אליבא דר' יהודה דמחילה מועיל בשאר וכסות כדקאמר בשמעתי' וא"כ יוכל לומר לא גרשתיך ומאי הפסד איכא באלמנה. והנה בפשטות נלענ"ד דס"ל דהסוגיא אזלא אף למ"ד הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום ואי משום דלא אפשר מ"מ כיון דס"ל לר' יהודה אין כותביה שובר הי' להם לתקן לכתוב בתחלה הכתובה על מנה כדי שיועיל לו אכ"פ אם יאבד שוברו במקום דליכא עידי הנומא ויפריש בשובר דהוא על מנה שני' דלא נזכר בכתובתה דודאי כל שאפשר לעשות לטובת הבעל נוכל לעשות כדקאמר התם יחליף. נמצא על המקשן לא קשה מידי (ולפ"ז א"ש טפי מ"ש לעיל דלא שייך הכא טעמא דיכוף לפורעו דכיון דיכול' להטמין כתובתה דהא הטוען לאחר מבית דין לא אמר כלום אלא דמועיל במה שתפחית הכתובה במקום דליכא עידי הנומא וזהו במנה שני' אבל מה שייך יכוף לפורעו דהיינו משום שיירא שמא יאבד שוברו. וכדי שיוציא הכתובה מתחת ידה לכך ימהר לשלם מנה שני' הא בזה לא יועיל אף אם יוציא ממנה הכתובה אם יאבד שוברו דהא במנה אחת א"צ כתובה דה"ל טוען אחר מעשה בית דין. ודוק) רק על ר' ירמי' קשה להו דמשמע להו כדמשני כששוברתה מתוכ' דבזה לבדו בסימן חדא דלא רמיזא במתניתין שני שוברין. ותו כיון דטעמא דר' יהודה דס"ל דכותב מאתים וכותבת התקבלתי ולא אמר שיכתוב רק על מנה. משום דלא מהני מחילה כדקאמר בסמוך וצריך לכתוב דווקא התקבלתי דהוי כמו קיבלה מעות כמו שיבואר בס"ד ואס"ד שכותבת לבעל שובר גם כן. הרי כבר מחלה בכתב ול"ל שטר ושוברו עמו יכתוב רק על מנה. וע"כ ס"ל לר' ירמי' דסגי בשובר שבתוך מכתובה לבד שכותבת בתוך הכתובה התקבלתי ושפיר קשה לוה דאמאי הא למ"ד הטוען אחר מבית דין לא אמר כלום אתי ריעות' במקום דאיכא עידי הנומא ועל זה תירצו בתחלה דיש לומר דמתניתין מיירי במקום נדוני' דסגי בשוברתו מתוכו א"נ במקום דאיכא פסידא כגון בבתולה במקום דאיכא עידי הנומא באמת אינו גובה בלא כתובה ולא תוכל להטמין וסגי' בשוברתו מתוכו ובאלמנה למ"ד הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום לא קשה מידי דכיון דבאלמנה אי אפשר כותבין שובר אפילו לר' יהודה ותני' ליד הבעל. ודוק:
מיהו אלולי דבריהם ז"ל היה נלענ"ד דבאמת כוונת ר' ירמי' כן דהא בל"ז יש לדקדק בלשון הברייתא לקמן דנקט והיא כותבת לו שובר וכן ראיתי הגירסא באלפסי. משמע שנותנת לו שובר וגם לישנא דכותבת דמשמע מכ"י או מעדים ע"פ צווי' לא שייך בפרעון שבתוך שט"ח עצמו דאפילו אינו מכתב ידה או ע"פ צווי' כיון שנכתב קבלה בתוך הכתובה אפילו מכתב יד הבעל עצמו כגון שכותב שנתן מהני: ותו קשה לי דלפמ"ש בתירוץ שני של התוס' דר' ירמי' מיירי בבתולה דא"י לגבות בלא כתובה מחמת שיבא לידי הפסד אבל באלמנה כיון דלא אפשר כותבין שובר ליד הבעל א"כ תהיה לישנא דמתניתין חלוק. באלמנה שובר ממש. ובבתולה שובר בתוך הכתובה. ותו דלפמ"ש לקמן דהא דמועיל התקבלתי בכתב לר' יהודה לאו מטעיין מחילה אלא דהוי קבל' ממש כאילו קיבלה באמת מעו' דקי"ל בחייב אני לך מעות בשטר אף שלא לוה מעולם מתחייב במסירת השטר וזהו בשובר ליד הבעל אבל כשכותבת בכותבתה אין זה אלא מחילה ומה מועיל לשון התקבלתי כיון דלא קיבלה ואין הבעל זוכה כיון שלא נמסר לידו. מיהו התוס' לשיטתי' אזלי דל"ל הך סברא וכמ"ש לעיל דף נ"א ע"ש ונראה דיש לומר דס"ל לר' ירמי' דודאי מתני מיירי בשובר ליד הבעל שמועיל על ידי המחילה כאילו קיבלה מעות ושלא תתבע הכתובה על ידי עידי הנומא וכ"ש באלמנה דאי אפשר כנ"ל אלא דלתרץ קושי' הש"ס דשמא יאבד השובר ע"ז קאמר כששוברתו מתוכו ר"ל דכותבת גם כן על הכתובה שנפרעת מנה. וזה אינו מרומז באמת במתניתין דלא מיירי אלא בתועלת המחילה. ובזה נכון לשון הש"ס דקאמר לאביי שוברתה מתוכה לא קתני ר"ל דלר' ירמי' צ"ל דלא מיירי התנ' דמתניתין מזה וזה לא ניחא לי לאביי. ודוק:
אמנם נלפענ"ד בהבנת קושי' הש"ס דר"י אר"י וקושי' התוס' יותר נכון. והוא דאף למ"ד הטוען אחר מבית דין לא אמר כלום אפ"ה מקשה שפיר דהא כתב הרא"ה לעיל דף נ"א דדייק הש"ס התם דלא מהני מחילה דאל"ה היה נאמן הבעל לומר מחלת לי באין כתובה יוצא מתחת ידה דהא דהטוען לאחר מבית דין לא אמר כלום היינו כשידוע שנתחייב בתנאי בית דין וה"ל כשטר ואין לומר פרעתי אבל כשטוען שלא נתחייב מתחלה מהני וכמו שהארכנו שם. א"כ לפי מאי דמקשה דר"י אר"י דאין כותבין שובר היינו שיתקנו חכמים שיועיל המחילה ולא יכתוב רק על מנה א"כ אם יועיל המחילה באמת יהיה נאמן לומר פרעתי והא דס"ל לר"י הטוען אחר מבית דין לא אמר כלום וגובה בלא כתובה ואינו נאמן במיגו שלא נתחייב היינו לפי המסקנא דמחילה אינו מועיל. ובזה נלענ"ד דממילא נכון מ"ש לעיל דה"ל אפילו לר"י דמודה לאחר הנשואין אף דס"ל כותבין שובר לא שייך טעמי' משום דיכוף לפורעו בכתובה כנ"ל דבאמת לאחר הנשואין כיון דכבר נתחייב תו הוי במקום דלא אפשר דהא תוכל להטמין הכתובה ובודאי כותבין שורב. ועוד נלענ"ד דיותר נכון אפילו הא דמשמע דלא מקשה אדר' יהודה אלא משום דס"ל בב"ב דאין כותבין שובר. ואמאי הא בתחלת הנשואין לא שייך. משום מחילת השיעבוד מזמן ראשון ולא משום יכוף לפורעו וא"כ לכ"ע אין כותבין שובר. ולפמ"ש א"ש דכיון דעיקר הקושי' דאם יועיל מחילה באמת יוכל הבעל לטעון מחלתני א"כ לפ"ז אתי ריעותא לאשה דתצטרך לשמור כתובתה לעולם א"כ למה ניחוש לתקנת הבעל שלא יאבד שוברו ולא ניחוש לתקנת אשה שלא תאבד כתובה אלא דהקושי' לר' יהודה כיון דחזינן התם בשט"ח דחייש יותר לתקנת הלוה דאין כותבין שובר אף דאיכא תקנת המלוה כדס"ל לר' יוסי משום מחילת השיעבד ומשום שיכוף לפורעו אפ"ה חייש יותר לתקנת הלוה ה"נ ניחוש לתקנת הבעל יותר. ובזה א"ש שינויא דאביי דהכא חיישינן לתקנת אשה יותר דלכאורה קשה מה בכך דמרצונה מוחלת אפ"ה כיון דאיכא טיבותא לבעל ואין ריעותא לאשה למה לא ניחוש לטובתו ולפמ"ש א"ש דאתי ריעותא לאשה שתצטרך לשמור כתובתה. מיהו נראה דמה שהקשו התוספ' על רבי ירמי' הוא משום דס"ל לתירוץ ר' ירמי' דמחילה תחלה לא מהני אלא בשוברתו מתוכו. אם כן זה בודאי אין לומר דאם תטמין הכתובה יהא נאמן שהיה בו שובר. דעל כרחך זה אינו דאליבא דאמת אי אפשר לפרש כן. תדע דא"כ איך אמר ר' יוחנן דהטוען אחר מבית דין ל"א כלום הא יהיה נאמן במיגו דנכתוב בו שובר. אלא ודאי דזה אינו דבשלמא אם היה מועיל מחילה בלא כתובה כלל היה הבעל נאמן דלא נתחייב כלל אבל כיון דס"ל לר' יהודה דצריך הבעל להתחייב רק שהיא כתובת קבלה תו ה"ל טוען אחר מבית דין שהוא תחלת החיוב. ושפיר הקשו התוס'דתטמין הכתובה דוקא על ר' ירמי' ולא על המקשה ועיין בסמוך מ"ש בזה. ודוק
בגמרא טעמא דכתבה לו וכו' לכאורה נראה דהקושי' לר' ירמי' דבשוברתו מתוכו לא קמ"ל מידי אבל לאביי דס"ל דהכא שאני משאר ב"ח דס"ל לר"י אין כותבין שובר א"כ מנ"ל דלימא ע"פ נמי דמהני וקמ"ל מתניתין דהכא כותבין שובר ולא גזרינן אטו שובר דעלמא אלא דזה דוחק דהא אביי משני לקמן לכל יש וכו'. (מיהו לפמ"ש התוס' ד"ה טעמא וכו' דהא פליג ארבי יוסי וכו' יש לומר דברייתא סמיך דא"כ היינו ר' יוסי וא"ל דר' יוסי ס"ל דהכא אין כותבין שובר וכמ,ש לעיל משום דליכא משום מחילת השיעבוד ומשום יכוף לפורעו כנ"ל דא"כ במאי פלוגי הכא בהפוך פלוגתי' שם). ולפמ"ש לעיל דקושי' הש"ס לעיל מדר' יהודה דאין כותבין שובר אינו אלא בבתולה דאתי ריעותא לבעל במקום דליכא עידי הנומא אבל באלמנה כיון דאי אפשר בודאי כותבין שובר א"כ שפיר מדייק דמאי קמ"ל באלמנה אם לא לאשמעי' דבע"פ לא מהני. וא"ל דא"כ למה הוצרך לשנוי קסבר ר"י כתובה דרבנן הוא באלמנה לכ"ע הוא מדרבנן. וזה אינו דכיון דע"כ פי' המתניתין באלמנה דע"פ לא מהני מסתמא גם בבתולה הפי' כן. ותו דלפמ"ש בסמוך דבל"ז ס"ל לר"י בעלמא דכתובה דרבנן שפיר קאמר דבכ"מ עשו חיזוק וכ"ש דא"ש לפמ"ש לעיל בסברת אביי דשאני שובר דהכא משום דאיכא ריעותא לאשה אם נימא דמחילה ע"פ מועיל דתצטרך לשמור כתובתה דיכול לטעון מחלת לי מעיקרא כסברת הרא"ה א"כ ממילא דלא קשה מידי דעכ"פ מוכח דמחילה ע"פ לא מהני. ודוק:
שם ושמעי' ליה לר"י וכו' וסבר ר"י כתובה דרבנן. לכאורה נראה דגם המקשה ידע דס"ל לר"י כתובה דרבנן דהא ס"ל בריש הנזקי' דכתובת אשה בזבורי' ואי' לעיל דףף י' דטעמא משום דתקנת חכמים היא. ומזה הכריח הרא"ש לעיל שם דקי"ל כתובה דרבנן מדגובה מן הזבורי' אלא דהוי סבר כיון דבדאוריי' תנאו' קיים כ"ש בדרבנן. אף דלפ"ז הוי מצי להקשות מפירו' מיד מדרבנן אדרבנן וכ"ש לפמ"ש דעיקר הקושיא הוא מכתובת אלמנה דלכ"ע מדרבנן ועמ"ש לקמן ע"ב מ"מ עדיפא ליה להקשות מדברי ר"י בפירוש בסבר שבממון תנאו קיים אפילו בשל תורה. ובלימוד הישיבה אמרנו דניחא ליה להקשות מהא לפמ"ש לעיל דעיקר קושיתו מאלמנה דלא קמ"ל מידי דהא במקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר וטעמא דלא אפשר באלמנה כתבנו לעיל ורפ"ב כמ"ש התוס' בדף פ"Y דאינו יכול לבא לידי הפסד במקום דליכא סבדי שהיא אשתו משום דיכול לומר לא גרשתיך ולא יתחייב באר וכסות משום דמחלה לו א"כ הוצרך לאתוי דמחילה מהני בשאר וכסות דאורייתא. ודוק:
אך לפמ"ש לקמן בדף נ"ז ע"א דע"כ צ"ל דהמקשה הוי סבר דס"ל לר"י כתובה דאורייתא צ"ל טעמא אחרינ' דהוי בזיבורית. וצ"ע.
שם ר"י אומר בדבר שבממון וכו' כבר כתבתי לעיל דף מ"ח הא דלא קאמר בפירוש בשאר וכסות כמו ר"מ משום דבאמת כמה תנאי' פליגי בפירוש שאר וכסות כמ"ש לעיל דאיכא תנא דשאר הוא עינה וא"ד דאף כסות הוא מדרבנן להכי קאמר בהדי' בדבר שבממון ובזה נלענ"ד דא"ש הא דכתבו התוס' דף פ"ט דיכול לומר לא גרשתיך ויפטר משאר וכסות משום דהוי טענו חיטין והודה לו בשעורין דפטור משעורים. קשה הא כתבו הפוסקים משום מחילה והתם קאי אליבא דרשב"ג ס"ל דמזונות וכסות הוא מדרבנן. ודוק:
תוס' ד"ה טעמא וכו'. לולי דבריהם ז"ל נראה דודאי אין הוכחת המקשן דע"פ לא מהני מדנקט והיא כותבת. דהא כמה פוסקים ס"ל בכל שטר אינו מועיל מחילה ע"פ כדאיתא בח"מ סימן י"ב וסימן רמ"א ואפילו להחולקים יש לומר במעשה בית דין בשטר כתובה עדיף טפי וכמ"ש לעיל דף נ"א דזה הוא דעת המקשן שם אלא דעיקר ההוכחא דקשיא ליה למה באמת יכתוב מאתים וע"כ צריך לכתוב שובר בכתיבה ממש מוטב היה שלא יכתוב רק על מנה. ותו דלפמ"ש לעיל דף נ"א דמשמע מלשון ר' יהודה במתניתין דר"י בעי דוקא לשון התקבלתי דהוי כאלו קיבלה ממון. א"כ יש לומר דבעינן דוקא כתיבה כמו חייב אני לך בשטר כמ"ש לעיל אלא דעיקר הקושיא דלמה באמת ס"ל כן. מיהו קשה דנהי דל"ל להתוס' סברא הנ"ל דבעינן כתובה ממש מ"מ מנ"ל להקשות דילמא עיקר הקושיא הוא דלא יכתוב לכתחלה הכתובה על מנה. וראיתי בספר פני יהושע שנתקשה נמי בדבריהם ז"ל ותירץ דעיקר קושית התוס' דילמא ר' יהודה כוונתו בכתיבה כדי שיהא לראיה ביד הבעל כלשון כותב דר"פ הכותב אלא שהניח בצ"ע דהא כתבו התוס' לעיל דצריכה להראות שטר הכתובה. ולפמ"ש לעיל דעיקר קושית הש"ס מאלמנה דבבתולה יש לומר דהא גופא קמ"ל כדאביי דכותבין שובר הכא. אלא דבאלמנה כיון דאי אפשר כותבין שובר בודאי. א"כ יש לומר שפיר דקשה להו דילמא הא גופא קמ"ל בבתולה דהכא כותבין שובר אע"ג דאיכא רעותא לבעל כנ"ל ובאלמנה באמת נקט לשון כתיבה דאם יכתוב על חמשים לא יועיל כראיה דתוכל להטמין ונקט לשון המועיל לראיה כדנקט ר"פ הכותב והוא הנכון נעל"ד בדבריהם ולא ניחא להו לאוקמי שלא כאביי דהא חזינן דאביי משני לקמן בדמאי הקילו כנ"ל וכ"ש לפמ"ש לקמן דכל הקושיא מפירות הוא לאביי דוקא ע"ש. וק"ל:
תוס' ד"ה ה"ז מקודשת וכו'. ותימה א"כ אמאי וכו'. כתב בספר פני יהושע משמע דעיקר קושיתם משום דכפליה לתנאי ואמרינן בהדיא ואם לאו לא תהא מקודשת א"כ מאי קשיא להו מהך דנזיר דילמא לאו רבי מאיר היא ונדחק שם משום דסתם מתניתין ר' מאיר. לשיטתייהו אזלי דבעי בעל מנת תנאי כפול ולע"ד א"צ לכל זה דודאי כ"ש אי לא בעינן תנאי כפול דתקשה למה היא מקודשת אלא דכוונתם דלא נימא דמיירי הכא ר"מ בלא כפליה וא"כ פשיטא ליה בכל מקום דהמעשה קיים אפילו אי לא קיימא לתנאה אלא דקמ"ל הכא דלא נימא דאפ"ה עכ"פ נתרצה ומחלה ע"ז קאמר דלא מהני מחילה בדאורייתא ואפ"ה מקודשת משום דלא כפליה. וע"ז הקדימו דמדקאמר לקמן דטעמא דר"מ משום כל המתנה וכו' ולא קאמר כל המוחל מה שכתוב בתורה משמע דאל"ה היה קיים התנאי שפיר קשה להו דנהי דבטל המחילה מ"מ לא יתקיימו הקידושין כיון דאדעתא דהכא קידשה וא"כ כ"ש למ"ד דלא בעי תנאי כפול אי נמי אי נימא לר"מ בעל מנת א"צ תנאי כפול פשיטא דקשה דלמה לא יתבטלו הקידושין כנלענ"ד בפירוש דבריהם ז"ל. ומיהו לפ"ז קושיתם על ר' יהודה ג"כ דאע"ג דלדידיה לא בעי תנאי כפול מ"מ כיון שהתנה למה תהי' מקודשת בעונה דמשמע דבעונה לא פליג על ר"מ וקשה דעל זה לא שייך תירוצם משום דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן דהא ר"י לא יליף בתנאי כפול מבני גד ובני ראובן. וצ"ל דכוונתם דלענין זה אפילו ר"י יליף. וכן משמע מלשונם שכתבו דאי לאו דילפינן. ולא כתבו כפשטיה דהא ס"ל לר"מ כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן וכו'. אלא כתבו דאפילו ר"י מודה דעכ"פ צריך ללמוד מבני גד ובני ראובן אלא דלא משמע ליה לדמות לכל מילי וכן צ"ל אפילו למה שפירש בספר פני יהושע דקושיתם אינו אלא משום דכפליה לתנאיה אפ"ה קשה ג"כ על ר"י דכיון דר"מ ע"כ מיירי בכפליה לתנאיה וע"ז פליג ר"י בדבר שבממון משמע בעונה מודה לר"מ אפילו בדכפליה. אלא דאכתי קשה לי דהא משמע דהכא בכתיבה לא מהני לר"י אפילו בתנאה ואפילו בקידשה על תנאי שלא יהיה לה כתובה. דדוקא קאמר התקבלתי מהני. ואין בזה פלוגתא בין ר"מ ור"י כדקאמר לקמן כל הפוחת אפילו בתנאה. ובזה לא שייך מ"ש דבעינן דומיא דתנאי בני גד ובני ראובן כיון דלר"י אינו מן התורה. וצ"ל דאפ"ה כיון דעבוד רבנן חיזוק הוי כדבר שאי אפשר לקיימו ולא דמי לבני גד ובני ראובן א"נ דבזה קיימי התוס' בסברתם שכתבו תחלה דלכך מקודשת לפי שמקדשה ע"מ שתמחול והרי מחלה אלא דאינו מועיל. וק"ל: אלא דלע"ד זה דחוק. והעיקר נראה בזה דהא דתנאי אינו מועיל בכתובה אפילו בקידשה על תנאי הוא משום דאמרינן לקמן דף ע"ד בקידשה על תנאי וכנסה צריכה הימנו גט לכ" "ג דהתם אמרינן דאין לה כתובה היינו דלענין זה קאי בתנאי. אבל הכא דעשו חיזוק לדבריהם שאיןמועיל מחילה. אלא דנימא דהקידושין בטילין בזה שפיר אמרינן דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וממילא דיש לה כתובה. ועיין לקמן דף נ"ז מ"ש בזה. וק"ל:
בא"ד שם לפי שמקדשה ע"מ שתמחול לו והרי מחלה וצ"ע. דלכאורה יש לדמות לפלוגתא דרשב"ג ור"מ בגיטין ע"ו דף ע"א דס"ל לר"מ דאפילו עכבה שאינה ממנו מגורשת. ואפילו אם יש לחלק ביניהם מ"מ קשה לי דודאי אפילו בעונה מהני מחילה כמ"ש בכמה דוכתין כדאיתא בדף ס"א ע"ב ברשות כמה דבעינן. אלא שהחיזוק הוא שיכולה לחזור בה. א"כ שפיר העיכוב ממנה אם היה דעתו שתמחול ולא תחזור בה. ועמ"ש לקמן בא"ד בשיטת הר' אלחנן בסמוך:
בא"ד ואור"י דאי לאו דילפינן וכו'. לכאורה אין דבריהם מובנים דהא בנזיר דבור ודבור הוא ואין צריך לדמות לתנאי בני גד ובני ראובן (ולפמ"ש דמה שהוצרכו לסברא זו אינו אלא לר"י אבל לר"מ בל"ז מדמי כל התנאי לבני גד ובני ראובן יש לומר דמתניתין דנזיר אתיא כר"מ). וכן מקשה בספר פני יהושע. ומפרש משום דבנזיר ה"ל כהקדש דלא מהני חזרה תוך כדי דיבור משום דמתחייב בקרבן ומשום דכתיב קדוש יהיה וכיון דא"י להתנות לעקור ד"ת ה"ל כחזרה. וצ"ע דלא גרע מן הריני נזיר מן הגרוגרת ומן הדבילה דיותר הוא דומה לחזרה אפ"ה אמרינן בנזיר דף ט' דב"ה ס"ל דלא הוי נזיר משום דנזיר ופתחו הוא. אפילו לר"מ דס"ל דבתחילת דבריו אדם נתפס מ"מ כולי חדא דבורא הוא. א"כ כ"ש הכא אי משום חזרה ודאי היה מועיל. ותו קשה דהא לפ"ז אם אמר בתחלה התנאי ע"מ שישתה יין ודאי היה מועיל. ולדברי התוס' דלא מחלקים בין תנאי ע"מ לתנאי אם. לעולם צריך שיקדים התנאי דבעינן תנאי קודם למעשה וא"כ למה אינו מועיל. והעיקר נלענ"ד בדברי תוס' כיון דנזיר איכא חיוב קרבן ה"ל כמעשה דקי"ל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. ובזה נכון מה שהקשה התוס' בנזיר דף י"א דאינו יכול לקיים נזירות על ידי שליח. וכל תנאי שאינו יכול לקיים על ידי שליח התנאי בטל דבעינן דומיא דבני גד ובני ראובן ותירצו שם דכיון דאחרים יכולים להביא קרבנות תחתיו חשיב כאילו הכל נעשה על ידי שליח. ואינו מובן. ולפמ"ש דבאמת הדבור של נזירות א"צ ללמוד מתנאי בני גד ובני ראובן דאתי דבור ומבטל דבור. אלא משום קרבן דה"ל כמעשה. וקרבן באמת יכול להביא ע"י שליח וזהו שכתבו התוס' כאן דאף בנזירות צריך למילף מתנאי בני גד ובני ראובן. ובדאורייתא לא מהני התנאי. ודוק:
בא"ד וא"ת הא דתנן וכו' ואומר ר"י וכו'. קשה לי דא"כ יהיה הדין בטועה בשאר וכסות שהוא מן התורה או בכתובה נימא ג"כ הכי. ותו דא"כ באין לך עלי אונאה אם המוכר טועה ג"כ נימא הכי. ואפשר לחלק. מ"מ לולי דבריהם היה נלענ"ד דהתם אינו מתנה דוקא על בית חוניו. אלא אם לא יהיה טורח הוא מקבל עליו אפילו בבה"מ. ואם יהיה טורח לא יהיה נזיר. אף שמה שאמר שיהיה נזיר להקריב בבית חוניו הוא בטל. מ"מ הא אין כוונתו אלא אם יהיה טורח לבה"מ לא יהיה נזיר וזה מועיל. כיון דאם לא יהיה טורח יקריב לבה"מ אינו אלא תנאי בעלמא. וק"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |