הפלאה/כתובות/נז/א
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע הפלאה רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ע"א גמרא זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים וכו'. פירש"י דאמר לעיל כל הפוחת וכו' ' ודייקינן מיניה לא מיבעיא היכא דלית לה דהוי בעילה זנות אלא אפילו אית לה כמ"ש התוס' לעיל דף נ"א בד"ה מני ר"מ וכו' קשה כיון דמסקינן לקמן דף צ' ע" "ש התוס' שם. והקשה שם הר"ן ושאר מפרשים דא"כ יהיה לה כתובה ג"כ דכל הפוחת וכו'. ותירצו משום דכיון דמקדשה בביאה ה"ל ארוסה. א"כ הכא באשה גמורה איך משכחת דלית ליה דלעולם נימא כיון דהוי בעילת זנות מסתמא אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומתרצה בשעת ביאה להיות לה כתובה. ותו קשה אפילו היכא דאית לה למה נימא דלא סמכה דעתה משום דמחלה לו הא בכ"מ דאמרינן דצריכה גט ע"כ משום דגם היא יודעת זה. דאל"ה אין שייך שמקדשה בביאה והיא לא ידעה שמחל התנאי אלא ודאי דשניהם מתכוונים לכך א"כ כיון דאית לה והיא יודעת שהבעל רוצה ליתן לה משום שלא להוי בעילתו בעילת זנות למה הוי בעילת זנות. ונ"ל דאפ"ה לא סמכא דעתא משום דאפילו שניהם רוצים אלא שלא כתב הכתובה ה" "כ היכא דפיחת לה אפילו אם הוא מתכוין בשעת ביאה שיתן לה אכתי ה" "ג דכל היכא דאיכא איסורא בלאו הכי לא אמרינן דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כיון דעכ"פ איסורא איכא. מכ"ש היכא דלעולם הוא ביעלת זנות. ובזה נראה ליתן טעם טוב לדברי הש""ע בסימן ס"ו דהיכא דכתב לה כתובה ומחלה בע"פ לא הוי בעילת זנות ועיין מ"ש לעיל בסמוך בזה. ולפמ"ש א"ש טפי דכיון דהכתובה תחת ידה אלא דמחלה לו בע"פ ודאי סמכה דעתא בשעת ביאה כיון דמתרצה מטעם אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. והכתובה כבר כתובה והיא תחת ידה למה לא תסמוך דעתה ודוק:
ולפי זה נלענ"ד להבין נמי. הא דקאמר אבל חכ"א וכו' דמוכח כן לפמ"ש לעיל דהא דר' יהודה ס"ל בכתובה דאפילו בהתנה בקידושין התנאי בטל אע"ג ' ד"ה ושמעינן וכו'. והדברים ברורים. ודוק:
שם פירש"י ד"ה דברי הכל אינה מוחלת שכבר זכתה וכו'. לכאורה טעם זה מספיק אי פליגי רק בתחלת חופה. אבל למ"ד דפליגי בתחלת ביאה ומודו בסוף ביאה צריך טעמא דהא בתחלת ביאה ג"כ כבר נתחייב משעת חופה. ואפ"ה מועיל לר' יוסי. ולכאורה היה נ"ל דיש לומר דס"ל לר' יוסי כתובה דאורייתא ובדאורייתא עבוד רבנן חיזוק. נמצא בתחלת ביאה אכתי לא נתחייב מדאורייתא כמ"ש לעיל בריש פרקין דכתובה בשעת חופה לכ"ע מדרבנן דמדאורייתא מהר הבתולות היינו שמשבר בתולים. ולפ"ז צ"ל דפליג אדר' יהודה בתרתי. בכתובה דאורייתא ובחיזוק בדאורייתא. אך זה דוחק לע"ד חדא דה"ל דר' יוסי דלא כהלכתא. דהא קי"ל כר' יהודה בדאורייתא בדבר שבממון תנאו קיים. ונהי לדענין כתובה דאורייתא נחלקו הפוסקים כמ"ש תוס' לעיל דף י'. אבל בדבר שבממון דהתנאי קיים ליכא פלוגתא. ותו דמנ"ל דהא משמע דמצד הסברא פליגי כדפירש"י לקמן גבי הא קמ"ל דפליגי תרי אמוראי וכו'. ויותר נראה לע"ד לפרש איפכא. והוא דנראה דהא דהוי ליה מחילה בדאורייתא היינו בתחלת החיוב שהתורה אומרת מהר הבתולות והיא מוחלת עליו. אבל כשכבר עבר החיוב תו לא הוי חיוב דאורייתא להבא אלא על העבר מהני מחילה תדע דהא כשנתאלמנה או נתגרשה בודאי יכולה למחול כדמוכח מההיא דשהתה כ"ה שנה. וכן כתבו הפוסקים דאם אינו רוצה לדור עמה מהני המחילה. והשתא שפיר יש לומר דס"ל לר' יוסי כר' יהודה דבדאורייתא א"צ חיזוק רק בדרבנן. א"כ יש לומר דתחלת ביאה וכן קודם חופה דהחיוב עדיין מדאורייתא א"צ חיזוק ומועיל מחילה. אבל כשכבר בעל דמדאורייתא החוב כבר עבר. אף שעדיין רוצה לדור עמה כבר ה"ל החיוב להבא מדרבנן. א"כ שפיר יש לומר דסבירא ליה דאח"כ אינו מועיל המחילה משום דכבר הוא מדרבנן ועבוד חיזוק. אבל בתחלה מהני טפי דמדאורייתא א"צ חיזוק. והיינו דפשיטא ליה לר' יוחנן דריב"ל דאמר מחלוקת בסוף אינו בסוף ביאה דוקא דלר' יהודה דס"ל כתובה דרבנן בר"פ הנזקין כמ"ש לעיל אין לחלק בין סוף חופה לסוף ביאה ועמ"ש לעיל דף נ"א בתוס' ד"ה מני ר' מאיר וכו'. לתרץ קושית התוס' בהחובל דאיך תמחול לבעלה דלהרמב"ם דס"ל באמת לר"מ אפילו כתיבה לא מהני נשאר הקושיא האיך תמחול. ולפי דברינו מובן יותר דודאי המחילה מועיל לשעבר אלא להבא אינו מועיל. אם כן המכירה עכ"פ בטילה דלעבר מועיל המחילה. ויש לומר עוד לפי דברינו דלר"מ באמת בסוף ביאה מועיל המחילה אפילו להבא דהא ס"ל דבדרבנן לא עביד חיזוק. ואם נאמר כן מתורץ נמי היטב קושית התוס' לעיל דף נ"א ד"ה מני ר"מ וכו'. דדילמא כל הפוחת אסוף ביאה קאי. דלפמ"ש בסוף ביאה לר"מ פשיטא דמדרבנן לא עבוד חיזוק אלא דאיכא למימר דכיון דעיקר כתובה דאורייתא ס"ל לר"מ בכל מילי חיזוק כמ"ש תוס' לעיל באלמנה. ויש לחלק דהתם לא פליג בין בתולה לאלמנה. והכל בתחלה. אבל בסוף מילתא אחריתא הוא. ודוק:
ולפי זה נלענ"ד דמתורץ מה שהקשו המפרשים לעיל דלמ"ד בתחלת חופה מודה ר' יהודה. א"כ בשאר כסות ועונה דהוי בתחלת חופה ודאי מהני ומאי מקשה לעיל דף נ"ו טעמא דכתב לה וכו'. ולע"ד לא קשה מידי כיון דטעמא דהכא הוא משום דכבר נתחייב כפירש"י. אבל קודם חופה ס"ל דמהני הואיל ואכתי לא נתחייב. א"כ לפי הס"ד דהוי סבר דבדרבנן בודאי לא עשו חיזוק אפילו לאחר החיוב כדמוכח בתר הכי מפירות ודמאי. ותו דהא ר"מ מודה בדרבנן כנ"ל. אלא דהוי ס"ד דר"י ס"ל כתובה דאורייתא. א"כ קודם החופה לא גרע מלאחר החופה דהא בדאורייתא אכתי לא נתחייב עד שעת ביאה. וכיון דבדרבנן ס"ד דודאי מועיל מחילה לא שייך לחלק בין תחלת חופה. והא דמחלקינן לקמן היינו לפי המסקנא דבדרבנן עשו חיזוק אך לפמ"ש לעיל דמוכח מפרק הנזקין דר' יהודה ס"ל כתובה דרבנן. ע"כ צ"ל דהמקשה לא אסיק אדעתיה וכמ"ש שם. והא דמקשה לעיל מפירות. אע"ג דבר"פ הכותב מוקי מתניתין בכותב לה ועודה ארוסה א"כ ה"ל תחלת חופה יבואר בס"ד בר"פ הכותב. ודוק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |