אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/לג

יום שני יא אב תשפ"ב - מסכת כתובות דף לג

הריגת רודף ע"י הנרדף כשיכול להצילו באחד מאבריו

דעת הלבוש שנרדף אינו מדקדק להציל באחד מאבריו

הגמרא במסכת כתובות (לג:) דורשת את הפסוק "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה" - וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק, וזה נהרג?! אלא מלמד שחובשין אותו, ואי מית - קטלינן ליה, ואי לא מית - שבתו יתן ורפא ירפא.

והנה המשנה למלך (חובל פ"ח ה"י) הביא דעת האומרים במה שמבואר בגמרא בסנהדרין (עד.) שאם יכולים להציל באחד מאבריו של הרודף אין הורגים אותו, שדין זה לא נאמר אלא באיש אחר הבא להציל, אבל הנרדף אינו מדקדק בזה.

ורבי עקיבא איגר (דו"ח לרע"א כתובות לג:) ציין שכן דעת הלבוש (הו"ד בספר צדה לדרך פ' וישלח) שהנרדף מותר לו להרוג את הרודף אפילו ביכול להצילו באחד מאבריו.

דעת רבי יונתן בן שאול שאסור להרוג את הרודף כשיכול להצילו באחד מאבריו

על דעה זו תמה רע"א מכח סוגיית הגמרא בכתובות הנזכרת, וכדי להבין את קושייתו יש להקדים ולהביא את סוגיית הגמרא בסנהדרין שם, המחדשת כי אין היתר להרוג את הרודף כל זמן שיכול להצילו באחד מאבריו: דתניא רבי יונתן בן שאול אומר, רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, ויכול להצילו באחד מאבריו ולא הציל - נהרג עליו. ומבארת הגמרא את טעמו של רבי יונתן בן שאול מכח הכתוב "וכי ינצו אנשים [ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש]" וגו'. שפסוק זה עוסק באופן שהתכוון אחד הניצים להרוג את חבירו [שהרי לכן נאמר "אם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש" - שמתחייב מיתה על רציחתו], ואעפ"כ מבואר בפסוק שאם "לא יהיה אסון ענוש יענש" - ולכאורה מדוע ייענש הלא אדם זה התכוון להרוג את חבירו ואם כן הוא רודף וחייב מיתה ומדוע לא ייפטר מתשלומים מדין קם ליה בדרבה מיניה. אלא ודאי מדובר באופן שיכול להצילו באחד מאבריו, ובאופן זה מוכח כדעת רבי יונתן בן שאול שאין היתר להרוג את הרודף - וממילא אינו מחוייב מיתה ולא שייך לדונו בדיני קלב"מ.

והגמרא מציעה לדחות את עיקר הראייה לדינו של רבי יונתן בן שאול מכח סברא זו, שכן כל דבריו מבוססים על הקושיא מדוע ייענש אותו אדם במקרה ש'לא יהיה אסון' הא קם ליה בדרבה מיניה, ומכח זה הוכיח רבי יונתן בן שאול שאפשר להצילו באחד מאבריו ולכן אינו נחשב 'מחוייב מיתה', ועל כך מציעה הגמרא שיתכן ומה ש'ענוש יענש' במקום ש'לא יהיה אסון' אינו מחמת זה אלא מחמת שאין לדון כאן קלב"מ כיון שהוא חייב מיתה לזה ותשלומין לזה - והגמרא חוזרת בה מדחיה זו ומסיקה ש"לא שנא" - אלא גם באופן זה יש לדון קלב"מ, ואם לא דנים קלב"מ על כרחך כדעת רבי יונתן בן שאול שאין היתר להרוג את הרודף כיון שיכול להצילו באחד מאבריו.

קושיית רבי עקיבא איגר על דעת הלבוש מדרשת חז"ל בקרא ד'אם יקום'

והנה, לכאורה, לדעת הלבוש הסובר שלעולם לא נאמר דין 'יכול להצילו באחד מאבריו' אלא רק כלפי שאר כל אדם הבאים להציל הנרדף מיד רודפו, אך הנרדף עצמו מותר לעולם להרוג את הרודף אף כשיכול להצילו באחד מאבריו - אם כן נמצא שלעולם הרודף חייב מיתה כלפי הנרדף, ואם כן במה הועילה שיטת רבי יונתן בן שאול ליישב את הפסוק, הלא עדיין נוכל לדון דין 'קם ליה בדרבה מיניה' ביחס לחיוב מיתה זה, וחוזרת קושיית הגמרא מפני מה אם 'לא יהיה אסון ענוש יענש'.

ומבאר רבי עקיבא איגר שאעפ"כ אין לדון כאן 'קלב"מ', כיון שיש להחשיב דבר זה כאדם המחוייב מיתה לזה וממון לזה, שכן המיתה היא 'חובה' ביחס לנרדף, ואילו הממון הוא חובה ביחס לבעל האשה שהוולדות שלו. ואף שהגמרא עצמה הציעה לחלק חילוק זה 'דמיתה לזה ותשלומין לזה' ודחתה ואמרה 'לא שנא', הרי כתבו התוספות (כתובות לא. ד"ה רב אשי) שלא חזרה בה הגמרא מעיקר הסברא, רק כוונת הגמרא שרודף נחשב כחייב מיתה לכל, כיון שהכל מותרים להורגו. וממילא כל זה שייך רק כלפי דין הרודף הכללי שכל אחד מותר להורגו, אך אחרי שהעמדנו את הפסוק באופן שיכול להצילו באחד מאבריו, וממילא אינו מחוייב מיתה לכל - שוב אי אפשר להקשות שנאמר קלב"מ מכח מה שהנרדף יכול להורגו, שהרי מכח זה אין להחשיבו אלא כחייב מיתה לנרדף - ועל זה יש לומר שהחיוב מיתה הוא לנרדף ואילו החיוב ממון הוא לבעל האשה, וב'מיתה לזה ותשלומין לזה' אין אומרים קלב"מ.

אמנם כל זה יועיל לבאר את סוגיית הגמרא בסנהדרין, אך כשנבוא לבאר סוגיית הגמרא בכתובות בה עסקנו בראש הדברים, נמצא שאי אפשר לבארה כראוי לדעת הלבוש - שהרי מבואר בגמרא בביאור הפסוק 'אם יקום ויתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה' - שחובשים את המכה בבית האסורים ובודקים אם מכתו המיתה את המוכה או לא, אם מת ממכה זו - הורגים את המכה, ואם לא - רק שבתו יתן ורפא ירפא. ולכאורה גם על פסוק זה יש לדון באופן דומה לנידון הגמרא בסנהדרין, שכן אם רוצים אנו לחייבו מיתה על רציחתו על כרחך שהתכוון להורגו, ואם כן הרי הוא רודף והיה המוכה יכול להורגו מדין רודף - ואם כן יש לנו לדון קלב"מ ולפוטרו על שבת וריפוי אפילו אם למעשה לא נהרג המוכה. וכאן לא נוכל ליישב כיישוב הגמרא בסנהדרין ב'יכול להצילו באחד מאבריו' שהרי סוף סוף לדעת הלבוש הנרדף עצמו יכול להורגו תמיד, ואי אפשר לדחות ש'מיתה לזה ותשלומין לזה' כדרך שביארנו בדברי הגמרא בסנהדרין, שהרי כאן התשלומים הם למוכה שלו גם נתחייב הרודף מיתה.

חקירת האמרי משה בהיתר הריגת הרודף אם משום הצלת הנרדף או דין חיוב מיתה

בספר שערי יצחק לרבי יצחק פלאקסר זצ"ל (ראב"ד בד"צ אגודת ישראל ומר"י שפת אמת, כתובות סימן לח) כתב ליישב קושיית רבי עקיבא איגר, בהקדם חקירת רבי משה סוקולובסקי זצ"ל בספרו אמרי משה (סימן ל בהגה"ה), שם חקר בעיקר ההיתר להרוג את הרודף, האם גדרו הוא שיש עליו דין שהוא מחוייב מיתה, וכמו שכל רוצח מחוייב מיתה אחר העבירה, כך גם רודף לרצוח נפש חשוב 'מחוייב מיתה' כבר על רדיפתו, ומותר להורגו גם קודם המעשה. או שכל ההיתר להורגו אינו אלא משום הצלת הנרדף. והסיק האמרי משה שבאמת יש שני דינים ברודף, האחד משום דין חיוב מיתה, והאחר משום הצלת הנרדף, והוכיח כן מכמה ראיות.

ובתוך דבריו כתב האמרי משה שכל מה ששייך לדון דין קם ליה בדרבה מינה, הוא רק ביחס לדין חיוב מיתה, משא"כ מה שמותר להורגו מפני הצלת הנרדף - מחמת זה לא מיקרי 'מחויב מיתה' כדי שיפטור חיוב זה את החיוב ממון, ולא שייך לדון כאן משום רשעה אחת אתה מחייבו ולא משום שתי רשעיות, כיון שאין כאן חיוב מיתה מחמת רשעה אלא רק היתר הריגה משום הצלת הנרדף.

על פי זה כתב בשערי יצחק לחדש שכל מה שחידש הלבוש שהנרדף יכול להרוג את הרודף אפילו כשיכול להצילו באחד מאבריו, היינו רק מדין הצלת הנרדף - משא"כ דין חיוב מיתה שיש על הרודף, זה אינו אלא כשאין יכול להצילו באחד מאבריו, אפילו ביחס לנרדף. וסברת הדבר, שכן עד כמה שנדון שיש דין 'חיוב מיתה' על הרודף אפילו כשיכול להצילו באחד מאבריו, אם כן אין טעם לחלק בדבר זה בין הנרדף לשאר כל אדם, שכן גם לשאר כל אדם יהיה מותר להרוג אדם זה באופן זה - כיון שסוף סוף הוא גברא המחוייב מיתה.

וראיה נוספת מביא השערי יצחק לחילוק זה, שכן המשנה למלך שם בתחילת דבריו מביא את דעת הריב"ש המחדש שהנרדף יכול להרוג את הרודף גם בלי התראה, משא"כ אדם אחר שרוצה להרוג את הרודף שחייב להתרות בו קודם הריגתו [כך משמע בריב"ש שם, וכ"כ רבי שלמה איגר (דו"ח שם בהגהה)]. ולכאורה יש להבין טעם החילוק בזה בין כל אדם לנרדף עצמו, וצריך לומר ע"פ חקירתו של האמרי משה, שכשהנרדף הורג את הרודף הוה מטעם הצלה ולכן יכול להורגו אפילו ביכול להצילו באחד מאבריו, כי כיון שהרודף רוצה להורגו מותר לו להציל את עצמו בכל אופן ואינו צריך לדקדק אם יכול להצילו באחד מאבריו או לא, וכן אינו צריך להתרות בו. משא"כ שאר כל אדם שהורגו מכח היותו מחויב מיתה, יש לו לדקדק שאינו יכול להצילו באחד מאבריו, וכן צריך להתרות בו. [ולפי הוספה זו נמצא שלא רק תוספת ההיתר הריגה שיש לנרדף כשיכול להצילו - היא משום הצלת הנרדף, אלא לעולם יש לחלק בין הריגת הרודף בידי הנרדף שהיא משום הצלה, לבין הריגת הרודף ביד שאר כל אדם שהיא משום דין חיוב מיתה שיש על הרודף].

יישוב רבי יצחק פלאקסר שכלפי היתר הנרדף לא שייך לדון קלב"מ

ולפי זה מיושבת קושיית רבי עקיבא איגר, שכן רע"א הקשה שאף אחר שדנה הגמרא שנאמר קלב"מ מכח דין רודף, ודחתה הגמרא שמדובר באופן שיכול להצילו באחד מאבריו, עדיין יש להקשות שנדון קלב"מ מכח ההיתר הריגה שיש לנרדף גם באופן שיכול להצילו באחד מאבריו לדעת הלבוש. אמנם לפי מה שנתבאר הרי כל מה שיש לדון קלב"מ ברודף היינו רק מכח ההיתר הריגה הנובע מחמת 'דין חיוב מיתה' שיש ברודף, ואילו ההיתר שיש לנרדף להרוג את הרודף גם כשיכול להצילו באחד מאבריו, הוא מחמת 'הצלת הנרדף' - ואם כן אין לדון בו כלל 'קם ליה בדרבה מיניה' וכמו שכתב האמרי משה.

יישוב הדברי יחזקאל ש'רשות' להרוג אינה מספקת לדין קלב"מ

ובדברי יחזקאל (סימן כג אות א) הביא ספקו של חכם אחד בעיקר הדין הנאמר שרודף אחר חבירו להורגו כיון שניתן להצילו בנפשו שוב נפטר מכל חיובי ממונות מדין קלב"מ, האם דין זה הוא דוקא במקום שיש חיוב להרוג את הרודף - שכיון שחייבים להורגו שוב יש לדון שמשום רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. אבל במקום שאין חיוב להורגו ורק שההורגו פטור, אם כן אין זה בגדר 'רשעה' לפוטרו מכח זה מחיובי הממון שיש עליו. או דילמא לא שנא, ואף בכהאי גונא שיש רשות להרגו, חשוב נמי 'שתי רשעיות'.

וכתב הדברי יחזקאל (שם אות ג) שאם ננקוט שבאמת אין דין קלב"מ אלא באופן שיש חיוב מיתה אקרקפתא דגברא, אבל אם ליכא חיוב מיתה רק שיש רשות להורגו - זה לבד אינו מספיק לפוטרו בתורת קלב"מ. אם כן יש לנו יישוב לקושיית רבי עקיבא איגר, כי יתכן לומר שגם לדעת הלבוש שלנרדף עצמו מותר להרוג את הרודף אפילו כשיכול להצילו באחד מאבריו, ואינו צריך לדקדק בשבר זה - היינו רק בגדר 'מותר' שאינו צריך לדקדק בדבר, אבל ודאי שאין 'חיוב' לנרדף להרוג את הרודף באופן זה - וכיון שאין זה אלא רשות ממילא אין לדון כאן בתורת קלב"מ.

יסוד הגרי"ז שאין דין רודף שונה לגבי הנרדף מלגבי כל אדם אלא הוא דין בפנ"ע על הנרדף

סברא דומה בנוסח אחר כתב מרן הגרי"ז (חידושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם, רוצח ושמירת נפש פ"א הי"ג), שצריך עיון להחשיב את הרודף ל'גברא קטילא' מחמת ההיתר לנרדף להורגו, "כיון דבעיקר דינו לא ניתן להצילו בנפשו ואין בו חיוב מיתה של רודף רק דין רשות לנרדף עצמו". והגרי"ז מוסיף "דנראה דגם ביסוד הדין הא דהנרדף עצמו רשאי להורגו לפי דעת המשנה למלך, אין זה משום דלגבי הנרדף אשתני דינו של הרודף מלגבי כל אדם, דלא מצינו חילוקא בחיובא דרודף בין נרדף לכל אדם, אלא דהוא דין בפני עצמו על הנרדף שמותר לו להורגו משום דהבא להורגך השכם להורגו, והוא כעין היתרא לנרדף, אבל אין זה חלות דין בגופו של רודף שיחול ביה דין חיובא לנרדף, דבגופו של רודף ליכא חילוקא בין אחר לנרדף". וחילוק זה דומה למה שרצה השערי יצחק לחלק על פי חקירת האמרי משה, בדין היתר הריגת הרודף על ידי כל אדם ובין היתר הריגתו על ידי הנרדף.