הפלאה/כתובות/כט/א
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א פני יהושע הפלאה חתם סופר רש"ש שיח השדה |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
במתניתין פירש"י ד"ה נתינה מן הגבעונים וכו' דוד גזר עליהם וכו'. וכבר האריכו בספר מגיני שלמה וספ"י בישוב קושיות התוס' עליו. והנה דרך הראשון דסבירא ליה לרש"י ז"ל דלא תתחתן אינו אסור מן התורה אלא דרך חתנות וגזירת משה ויהושע ודוד לאסור אף בזנות אפילו דרך מקרה שאינו אסור מן התורה כמ"ש הרמב"ם בריש הלכות אישות. א"נ אפילו ליחדה לפלגש לדעת הראב"ד שם. אלא דלכאורה קשה ע"ז דא"כ מאי מקשה רבא ביבמות דף ע"ו על ברייתא דפצוע דכא מותר בנתינה אמר רבא לאו מילתא היא בגיותן לית להו חתנות וכו' ולא מוקי להך ברייתא בזנות יש לומר כיון דקתני סתמא מותר משמע אפילו בנשואין דבזנות בל"ז עכ"פ אסור מדרבנן אפילו בפנויה דהא גזרו על יחוד פנויה כדאיתא בפרק אין מעמידין. (ובזה נלענ"ד דיש לישב הא דקשה לכאורה לפי מאי דקי"ל בריש תמורה כרבא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ומקשה שם אלא מעתה אלמנה לכהן גדול וכו' א"כ לרבא דקי"ל כוותיה דקרא דלא תתחתן מיירי בגירותן נימא דאי עביד לא מהני ולא יתפסו קידושין בנתינה. ולפי מה שתירצו דגזירת משה ויהושע ודוד היה בזנות דשריא מן התורה ואי ס"ד דלא תפסי בהו קידושין אין לחלק בין ע"י קידושין או לא כמ"ש הרמב"ם בחייבי כריתות כיון דלא תפסי קידושין אע"ג דכתיב לא יקח חייב אפילו בזנות. מיהו לפי מאי דקאמר בפרק אין מעמידין דאפילו בגיותן דודאי לא תפסי בהו קידושין אפ"ה אינו אסור מן התורה אלא דרך חתנות אכתי יש לומר דלא תפסי בהו קידושין ואפ"ה לא תתחתן משמע דאין אסור אלא דרך חתנות. ועמ"ש לקמן בישוב קושיא זו). ויותר נראה דלרבא גופיה אי אפשר לפרש כן דהא כתבו התוס' בקידושין דף נ"א ד"ה קידושין שאין מסורין לביאה רבא אמר לא הוי קידושין. דהא דתפסי קידושין בחייבי לאוין משום דאיסור הביאה לא בא ע"י קידושין שהרי קודם לכן נאסרה בביאה כמו אחר קידושין עכ"ל. א"כ אם נימא דאין איסור מן התורה בנתינה אלא על ידי קידושין קשה דה"ל קידושין שאין מסורין לביאה שהרי אינה אסורה קודם הקידושין ולא יתפסו בה קידושין ומתניתין מפורשת בסוף פרק האומר דקידושין תפסי בנתינות אלא ע"כ דס"ל לרבא דאפילו בזנות אסורה מן התורה וממילא מתורץ מה שדקדקנו דלא משני רבא דברייתא דפצוע דכא מותר בנתינה היינו בזנות דלדידיה ליכא למימר הכי. ובזה יש לתרץ דברי הרי"ף שהשמיט דברי רבא שם ביבמות וכתב הב"י באה"ע סימן ה' דמשמע דס"ל כס"ד דרבא שם ולפמ"ש א"ש אפילו לפי מסקנא דרבא דלא תתחתן בגירותן משום דבאמת לפי מאי דקי"ל דקידושין שאין מסורין לביאה הוי קידושין כאביי שפיר איכא לאוקמי הך ברייתא דפצוע דכא מותר בנתינה בזנות דהוא מדרבנן ובפצוע דכא לא גזרו ורבא לשיטתיה אזיל. ודוק:
הדרך השני בפירש"י דס"ל כשיטת הרמב"ן ורשב"א ז"ל דנתינים אינם אסורין מלאו דלא תתחתן אלא בדור ראשון דהא לא כתיב בהו דורות ומשה ויהושע ודוד גזרו על הנולדים מהם בגירותן ולהכי במתניתין דלא מיירי בגיורת עצמה דהא קתני בתר הכי גיורת ע"כ משום גזירת דוד הוא כפירש"י. ובזה מתרצים הרמב"ן ורשב"א ז"ל קושיות התוס' מפרק יש מותרות ומפרק אלו הן הלוקין דהתם בנתינים עצמן שנתגיירו מיירי. מיהו קשה לי טובא על שיטתם חדא דהא אמרינן ביבמות דף כ' איסור קדשה וכו' בת ישראל לנתין ולממזר וכו' והתם ע"כ ליכא למימר בנתין ראשון שנתגייר עצמו דא"כ גרים לאו בני חליצה ויבום הם ואפ"ה חשיב ליה בחייבי לאוין. ותו קשה לי מהא דאמר ביבמות דף ע"ח ע"א מצרי שני במה יטהר והקשו הם וא"ת וישא נתינה וכו' ותירצו דבתר דידה שדינן ולשיטתם דהנולדים מותרים מן התורה שפיר יכול ליטהר בנתינה ומשום פסול דידיה מתטהר בדור שלישי. ותו קשה לי דהא הקשו התוס' ביבמות דף כ"ג ד"ה ההוא בשבעה אומות וכו' וא"ת דלא תתחתן נימא בכל האומות דבגירותן אסירי. ותירצו מדאסרה תורה בעמוני ומצרי ש"מ דבשאר גרים מותרים. ולפי שיטתם דילמא כל האומות אסורין בדור הראשון ועמוני ומצרי איצטריך למיסר דורות דידהו וכ"ש דקשה לר"ש דס"ל באמת דקרא מיירי בכל האומות ולרבות כל המסירין וא"כ נימא נמי דלא תתחתן בגירותן קאי על כל האומות. ותו קשה לי דהא ר"ש יליף בק"ו דמצרי ולא מצרית מעמונים דאסורין איסור עולם ורבנן ס"ל הכתוב תלאן בלידה א"כ אי נימא בנתינים דדור שני מותר מן התורה א"כ נילף בק"ו מעמוני דנקבות נתינות מותרות ואין לומר מצריות יוכיחו דאין אסורות לעולם ואפ"ה תלאן הכתוב בלידה לאסור הנקבות דמה למצריות שכן אסורין עד דור שלישי וע"כ צ"ל דלא תתחתן משמע בין לזכרים בין לנקבות. א"נ דאסיפא דקרא קסמיך ובתו לא תקח לבנך אע"ג דמיירי בגיות סיפא דקרא מ"מ קאי נמי ארישא דקרא. א"כ קשה להיפך דנילף בק"ו מעמונים דנקבות מותרות מיד ואפ"ה אסורין איסור עולם. כ"ש נתינים דנקבות אסורות כמ"ש מקרא דלא תתחתן וגו' כ"ש דאסורין איסור עולם. ואין לומר דמצריות יוכיחו דקיימא לן דנקבות אסורות ואפ"ה מותרות בדור שלישי אכתי קשה דדור שני נילף לאיסור בק"ו. ולולי דבריהם היה נלענ"ד ליישב שיטת רש"י ז"ל דבאמת ס"ל דנתינים אסורין בדור שני מק"ו כנ"ל ודור שלישי מותרין משום דיש לומר מצרית יוכיח וממילא דמתורץ הך דפרק כיצד בת ישראל לנתין ולממזר דיש לומר דמיירי בדור שני שנולדים בקדושה ושייך ביה יבום. והא דלא פירש"י בנתינה הכא בדור שני יש לומר דס"ל כיון דליכא למילף אלא בק"ו מעמוני ומואבי דאסורן איסור עולם א"כ אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון ואין לאסור נקבות בדור שני כלל. אע"ג שכתבנו דקרא דלא תתחתן משמע אפילו נקבות היינו בגיורת עצמה וכיון דמתניתין לא מיירי בגיורת עצמה ע"כ הוא מגזירת דוד. ובזה מתורץ נמי הך דיבמות דף ע"ח דמצרי שני במה יטהר ולא קשה קושיות התוס' דישא נתינה דממ"נ אם ישא נתינה ראשונה הרי בנה נתין שני ואם ישא נתינה שניה כבר כתבנו שהיא מותרת וכיון דס"ל לרבי יהודה קהל גרים אקרי קהל אסורה להנשא למצרי שני. וממילא דמתורץ נמי הך דיבמות דף כ"ג דאין לומר דלא תתחתן בכל האומות דלפמ"ש דנתינות אסורות מן התורה בדור שני מק"ו כנ"ל שפיר יש לומר תירוץ התוספות מדאסרה התורה במצרי דור שני ש"מ דשאר גרים מותרים. (ובזה מתורץ נמי מה שדקדקנו לעיל לרבא דאמר כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א"כ לא יתפסו קידושין בנתינה. ולפמ"ש יש לומר דהא כתבו התוס' ביבמות דף ע"ח ע"ב דהא דמותר גר בנתינה טפי משפחה משום דנתינה תפסו בה קידושין ואי הוי אמרינן דלא תפסו בה קידושין ע"כ יהיו גרים אסורין בנתינות. א"כ תקשי נתין שני במה יטהר דאי אפשר שישא נתינה שניה דהא היא אסורה לישא אותו וא"כ לא משכחת גזירת משה). מיהו לר"ש דס"ל מצריות מותרות א"כ לדידיה נשאר קושיא הנ"ל דנילף בק"ו מעמונים דנתינות אסורין איסור עולם דליכא למימר מצריות יוכיחו כנ"ל דהא לדידיה במצרי נקבות מותרות וא"כ לא משכחת גזירת משה ויהושע ודוד. וצ"ל דמודה רבא אליבא דר"ש דקרא דלא תתחתן בגיותן קאי ויבואר בסמוך ודוק בכל זה:
ומ"ש התוס' בסוף הדיבור והא דאמרינן בהאומר וכו' אומר ר"ת דאסיפא דקרא קסמיך וכו'. לולי דבריהם יש ליישב דבאמת לפי הס"ד דמהך קרא ילפינן דאין קידושין תופסין מלשון לא יהא בהם תורת חיתון אין שייך להקשות בגיותן למה לי חתנות דאדרבא הא גופא קאמר קרא דאין בהם תורת חתנות וקושית רבא אינו אלא לפי המסקנא דנפקא ליה בל"ז מקרא ואח"כ תבא אליה ובעלתה כדאמרינן בקידושין שם דאין בהם תפיסת קידושין א"כ לא שייך קרא דלא תתחתן. לפ"ז נראה נכון דלפמ"ש לעיל ע"כ דרבא מודה אליבא דר"ש דלא תתחתן בגיותן ולא קשה לר"ש קושיות רבא בגיותן לית להו חתנות דר"ש לשיטתיה דס"ל כי יסיר לרבות כל המסירים ואין צריך לקרא דתבא אליה ובעלתה כדאמרינן שם בקידושין א"כ באמת מהכא יליף דאין בהם תורת חתנות כדאמרינן שם הניחא לר"ש. ושייך שפיר לשון לא תתחתן בגיותן וקרא דתבא אליה ובעלתה דרש ר"ש לדרשא אחריתא. ולפ"ז יש ליישב גם סוגיא דפרק אין מעמידין דף ל"ו ע"ב דאזלא אליבא דר"ש ודוק:
בא"ד אסיפא דקרא וכו' ובסוף פרק האומר הקשו דמלא יקח הני מילי לכתחלה אבל בדיעבד תפסי קידושין ועיין בחדושינו שם דכיון דאין הקושיא אלא לרבא דמוקי קרא דלא תתחתן בגירותן. הא רבא ס"ל דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וע"ש באורך ואין כאן מקומו.
תוספות ד"ה על הכותית וכו' דא"כ נכרית היא וכו'. נראה דאין קושייתם אלא לרבא לעיל דף י"א ע"א דלית ליה טעמא שלא יהא חוטא נשכר. אבל לאביי דס"ל לעיל שלא יהא חוטא נשכר יש לומר דאפילו אי גרי אריות הן יהבינן לה קנס. ובזה מתורץ גם קושיא שניה דהא דבעי לאוקמי בבבא קמא כר' מאיר דס"ל גרי אמת הן היינו למאי דלא ידע מסברא שלא יהא חוטא נשכר אבל לבתר דמשני שלא יהא חוטא נשכר יש לומר דגרי אריות הן. ובזה מתורץ מה שהקשה בספר פני יהושע דהא רב אשי לא בעי לאוקמי מתניתין דריש חולין אליבא דמ"ד גרי אמת הן. ולפמ"ש דאין דבריהם אלא לרבא נראה לי דרב אשי ס"ל באמת כאביי ומ"מ אין קושיא על רש"י דמפרש מתניתין כרב אשי דס"ל כאביי והוא בתרא. ותו דלמ"ד גרי אמת הן אמר רבא בפרק עשרה יוחסין דף ע"ו דעבד ושפחה נטמעו בהן וקשה קושיות התוס' דבסמוך. ועוד נראה דס"ל לרש"י דיש לומר דגם רבא מודה הכא דלא דמי להאי דלעיל דף י"א דהתם מדינא יכולה לחזור לסורה ולהיות גויה גמורה שלא תתנהג במנהג יהדות כלל ואיכא למיחוש שתחזור בה כשתגדל ותהיה גויה גמורה משא"כ הכותים דנוהגין במנהג יהדות ואפילו למ"ד גרי אריות מ"מ מתנהגים בדת יהדות גם יש לומר דאין יכולים לחזור ולהתנהג כגוים דהא אמר בפרק עשרה יוחסין דנטמעו בהן בנות ישראל ואיכא לספוקי שמא ישראלית היא. ובזה ישבתי הא דקשה לע"ד לדעת רש"י ז"ל דגרי אריות הן ודינם כגוים גמורים וא"כ כי היכא דאמרינן בסנהדרין דף ע"ג דהיכא דניתן להצילו בנפשו פטור מקנס משום דמתחייב בנפשו וא"כ ה"נ הרי אמרינן בפרק אין מעמידין דהבועל ארמית קנאין פוגעין בו וכן קשה בר"פ אלו הן הלוקין דחשיב כותית שם ואף דזה אינו אלא בפרהסיא כדאיתא בע"ז דף ל"ו מ"מ דוחק לאוקמי מתניתין דוקא בצינעה אבל בפרהסיא פטור מקנס ומלקות ודוחק לחלק משום דרשות הוא עמ"ש משנה למלך ריש הלכות רוצח. ולפמ"ש יש לומר דאין קנאין פוגעין בו כיון דעכ"פ מתנהגין במנהג יהדות וגם מספיקא כיון דנטמעו בהן בנות ישראל. וק"ל:
בא"ד וא"ת למ"ד בפרק עשרה יוחסין וכו'. לכאורה היה אפשר לחלק בין שפחה גמורה למעוכבת גט שחרור דבודאי אותה שפחה שנתעברה כבר הפקירה רבה ואינה אלא מעוכבת גט שחרור ואינה בחזקת מופקרת ואסורה בעבד לדעת רש"י ז"ל בגיטין דף מ'. מיהו בעיקר קושיות התוס' דאין הולכים בממון אחר הרוב כבר כתבתי סוף פרק קמא באריכות דמוכח בראיות ברורות דהיכא דבל"ז אזלינן בתר רובא לענין שאר מילי אפילו בממון הולכין אחר הרוב ה"נ כיון דאזלינן בתר רובא לענין קידושין ולכל מילי דישראל אזלינן נמי לענין ממון אחר רובא דלאו שפחה היא. וצ"ע וק"ל:
בא"ד ויש לומר דכל אחת מוקמינן לה וכו' שלא יהא חוטא נשכר וכו'. לכאורה אכתי קשה על ר' זירא דמקשה בב"ק דף ל"ט ע"ב ולא ידע מסברא שלא יהא חוטא נשכר א"כ בל"ז קשה משום חששא דשפחה. וכן הקשה בספר שיטה מקובצת כאן דא"ל דר"ז פליג על רבא דאמר עבד ושפחה דהאמר בקידושין מעשה שהיה כך היה ע"ש שנדחק בזה. ולענ"ד נראה דיש לומר דאף ר' זירא ידע מהך סברא דשלא יהא חוטא נשכר אלא דעיקר קושיתו שם ונתביה לעניים כדקאמר שם בתר הכי אבל משום חשש שפחה כיון דרובא לאו שפחות נינהו אף דאין הולכים בממון אחר הרוב היינו משום חזקת ממון דעדיפא טפי אבל כיון דעכ"פ צריך ליתן משום שלא יהא חוטא נשכר אלא דנתביה לעניים כיון שאינו בחזקת העניים ממילא דאזלינן בתר רובא ודוק:
אך הא קשיא לכאורה על תירוצם דמוקמינן לה בחזקת אבהתא דהא באביה גופיה איכא למימר שגם הוא עבד וצ"ל דס"ל דלא חיישינן כולי האי למיעוטא דמיעוטא שאביה ואמה שניהם הם מעבדים ושפחות וכן משמעות דבריהם להדיא שם בב"ק שכתבו שם וז"ל דאע"ג דנקט רבא עבד ושפחה לאו דוקא לפי מה שפירשנו שהשפחות נשאו לכותים והכותים לעבד וכו' ע"ש פי' דבל"ז המ"ל דלהכי נקט עבד ושפחה דמטעם זה אין להעמידה על חזקת אבות דיש לומר שגם אביה הוא עבד אבל לפי מה שהקדימו דע"כ צ"ל דלא חיישינן להא הוצרכו לומר דלאו דוקא נקט עבד. אלא דלכאורה קשה דהא מפורש שם בסוגיא דקידושין דף ע"ו וכיון דפסולא משום שפחה הוא עבד למה לי ומשני מעשה שהיה כך היה. א"כ איך הוי אפשר לפרש משום שחיישינן נמי לאביה שהוא עבד. ונראה דלק"מ דהכי פריך דודאי מה דקאמר שנתערב בהן אין החשש עתה לאותן שנתערבו בעצמן אלא לכמה וכמה דורות מהם. א"כ עיקר הפסול משום השפחה שהולידה זכרים ונקבות שהולכים אחריה והם עבדים ושפחות ולאחר כמה דורות שנתערבו יש לחוש שעבד הבא מזרע זרעה נשא שפחה הבא מזרע זרעה ושפיר פריך עבד ל"ל דא"צ כלל לומר שנתערב עבד תחלה ואכתי יש לומר דליכא חזקת אבות משום דיש לומר עבדות באביה ג"כ והוצרכו להקדים דמוכח דלא חיישינן לזה דא"כ למה יש לה קנס. ודוק:
בא"ד אבל קשה ליתני המחזיר גרושתו משניסת ונבעלה שלא כדרכה וכו'. דברי תוס' אלו קשה להולמן חדא דמ"ש ונבעלה שלא כדרכה לכאורה כוונתם שהבעל השני שנשאה בא עליה שלא כדרכה ולא הוי בעולה לענין קנס. והוא תמוה דהא אמרינן בקידושין דף ט' ע"ב דילפינן מקרא דבעולת בעל דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה ואין אחר וכו'. (ועיין בתוס' לקמן דף צ"ז ע"ב ד"ה בתולה דהא דאמר שם מודה רבי לענין קנס היינו מהאי קרא) א"כ קשה כיון דהיא בעולה מבעל שני שוב אין לה קנס. ותו דע"כ צ"ל דפשיטא להו דמ"ד דס"ל נתארסה ונתגרשה יש לה קנס הוא הדין אפילו ניסת ולא נבעלה ומנ"ל להקשות דמשמע דלא פליגי אלא בנתארסה אבל בניסת כ"ע מודים דאין לה קנס וכן משמע מדברי הרמב"ם. תו יש לדקדק למה דחקו להקשות משום דנבעלה הא קי"ל כרבנן דר"א דאפילו משנתארסה אסור לחזור ביבמות דף י"א ע"ב וליכא למימר כיון דכתבו בסוף דבריהם דאין הקושיא אלא לר"ע והוי מצי למימר דר"ע ס"ל כר"א דאינה אסורה לחזור אלא משניסת דהא משמע דר"ע ס"ל כרבנן דר"א כדמוכח להדיא מדברי התוס' ביבמות דף מ"ט ע"ב ד"ה סוטה נמי וכו' וז"ל ואור"י דגרסינן סוטה נמי הא כתיב בה הויה וכו' דמוקמינן בפ"ק לרבות סוטה וכו' והיינו כרבנן דרבי אליעזר. ותו קשה קושיות המפרשים דה"מ להקשות לרבנן ממחזיר סוטה שגירשה דהוא בלאו לרבנן ואפילו לר"א איכא עשה כדאיתא ביבמות שם ובסוטה שפיר הוי מצי להקשות שזינתה שלא כדרכה כדקי"ל דאחר אינו עושה אותה בעולה שלא כדרכה. ומחמת כל הלין קושיות נלענ"ד לפרש דמ"ש ונבעלה שלא כדרכה היינו וי"ו המחלקת רצה לומר דהוי ליה למתני מחזיר גרושתו משניסת וגם הוי ליה למתני נבעלה שלא כדרכה ורצונם לומר מחזיר גרושתו שנבעלה תחתיו שלא כדרכה דהיינו סוטה והא דנקטו לשון משניסת לאו דוקא אלא משנתארסה ונקטו לישנא משניסת משום דבכל הש"ס נקיט הכי ודוק:
תוס' ד"ה ועל אשת אחיו וכו' וממ"נ תקשי סיפא וכו'. כתב מהרש"א ז"ל דעיקר הקושיא מרישא דע"כ מיירי במפותה לרב פפא ומה שכתבו וממ"נ קשה סיפא היינו מיירי ג"כ במפותה והוא דחוק. ואאמ"ו הגאון זלה"ה תירץ דמשמע להו דסיפא נמי מיירי במפותה מדמחלק בין כריתות למיתת בית דין משמע דמיירי בלא ניתן להצילו בנפשו והיינו במפותה לרב פפא והא דלא סגי להו להקשות מרישא לסיפא או מסיפא לחוד מיניה וביה משום דמרישא לחוד הוי מצי למימר דלעולם כר"ע דברייתא דקנסא לאביה וסיפא מיירי בנשואה שנכנסה לחופה ולא נבעלה דיש לה קנס כדמשמע להדיא מדברי התוס' לעיל ד"ה ועל הכותית וכו' דהוי ליה למתני מחזיר גרושתו משנשאת. (ועמ"ש לעיל מזה). ובזה בודאי קנסה לעצמה דהא לקמן דף ל"ח יליף ר"ע דברייתא דקנסא לאביה מכסף קידושין וכיון דמשנכנסה לחופה אין לאב זכיה בכסף קידושין הוא הדין בקנס ולכך הוצרכו להקשות נמי מסיפא עצמה דאי לעצמה הא מחלה. והא דלא פסיקא להו להקשות מסיפא עצמה לחוד משום דהוי מצי למימר דלא מיירי במפותה ואי משום קושיות הש"ס בסנהדרין דניתן להצילו בנפשו הוי מצי למימר כיון דאמר שם הטעם אפגמה קפיד רחמנא וכיון דנתנה תורה רשות לאב לפגמה ולמסרה למנוול ולמוכה שחין ומהאי טעמא אמרינן לקמן דבושת ופגם דאבהו משום דבידו לפגמה. ה"נ אין ניתן להצילו בנפשו אבל לבתר שהוכיחו מרישא דאתיא כר"ע דברייתא וצ"ל שנכנסה לחופה כנ"ל א"כ זו אין פגמה שלו שכבר יצאה מרשותו וצ"ל במפותה א"כ ממ"נ קשה מסיפא. אלו דברי פה קדוש זלה"ה. ודוק:
בא"ד ולמאי דאמר בירושלמי וכו'. לכאורה קשה למה הוצרך הירושלמי לשנויא כשבא עליה עד שלא מת וכו' כיון דאתי כר"ע דמתניתין בפשיטות. אמנם לע"ד נראה לתרץ דלא פליגי הש"ס דידן עם הירושלמי דטעמא דס"ל דקנס אינו יכול למחול הוא משום דקי"ל בחו"מ סימן ר"י דכשם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כך אינו יכול למחול דבר שלא בא לעולם וקנס הוי דבר שלא בא לעולם משום דאי בעי מודה ומיפטר כדאיתא בריש פ' המפקיד ובגיטין דף מ"ג וכן הוא בירושלמי בסוגיא דיתומה שנתארסה ונתגרשה וכי יש אדם מוחל על דבר שאינו ברשותו. ולפ"ז יש לומר למאי דקי"ל דמודה בקנס ואחר כך באו עדים חייב היכא דאינו מחייב עצמו כלום בהודאתו כדאיתא בבבא קמא דף ע"ג א"כ ביתומה ומפותה דמחלה ואינו מחייב עצמו כלום שפיר הוי הקנס דבר שבא לעולם כיון דע"כ מיירי דאיכא עדים דאל"כ בל"ז פטור מטעם מודה בקנס וכיון דאיכא עדים ואינו מחייב עצמו בהודאתו כלום אפילו בושת ופגם דמחלה הכל שפיר הוי דבר שבא לעולם ומועיל מחילתה. משא"כ ברישא בנערה שנתארסה ונתגרשה דכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות נערה דקנסא לעצמה ובושת ופגם לאביה נמצא דכשיודה מחייב עצמו בבושת ופגם ופטור מקנס אפילו באו עדים אחר כך שפיר קאמר הירושלמי דהוי ליה דבר שלא בא לעולם ואינו יכול לימחול. מיהו לפמ"ש התוס' דאסיפא גופא קשה דגם כן מיירי במפותה בהא לא מתרצה תירוץ הנ"ל דהא האב אינו מחייב עצמו בבושת ופגם דדידיה הוא ולא יפטור בהודאתו והוי ליה דבר שבא לעולם. ומועיל המחילה לכך הוצרך הירושלמי לתרץ דסיפא מיירי בבא עליה עד שלא מת ומת ולא מיירי בנתארסה ונתגרשה כלל. וברישא שפיר יש לומר דאין מחילה מועיל בקנס ודוק:
ולפי מ"ש לעיל בשם אמ"ו הגאון ז"ל דמסיפא גופא לא קשיא אלא מחמת רישא א"כ כיון דברישא יש לתרץ לר"ע דמתניתין ממילא גם בסיפא אין צריך לשנויי דמיירי בבא עליה עד שלא מת ומת. ודוק:
והנה לכאורה היה נראה דהא דהוצרך הירושלמי לשנויי כשבא עליה עד שלא מת ומת ולא משני דמחילה אינו מועיל בקנס דלפי מ"ש הטעם משום דהוי דבר שלא בא לעולם א"כ כיון דע"כ מתניתין אתיא כר"ע ור"ע ס"ל לקמן דף נ"ט וביבמות דף צ"ג דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם. והוא הדין דיכולה לימחול דבר שלא בא לעולם. ובזה אתא שפיר נמי מה שכתבו התוס' והוא הדין עד שלא בגרה ובגרה וקשה באמת על הירושלמי דלא משני הכי בפשטות כשבגרה אחר כך. ולפמ"ש יש לומר דכיון דע"כ מתניתין כר"ע אתיא כדמוכח מרישא הבא על אשת אחיו ור"ע הא ס"ל דאדם מוחל דבר שלא בא לעולם כמ"ש דלהכי ס"ל דמהני מחילה בקנס וא"כ אף שלא בגרה ובגרה. מ"מ כיון דמדעתה עבדה מהני מחילתה לאחר שבגרה אף דבשעת מחילתה עדיין לא היה שלה מ"מ כשבא לרשותה מהני מחילתה כדאיתא ביבמות דף צ"ג גבי שדה זו לכשאקחנה ולכך הוצרך לשנויא עד שלא מת ומת. ובזה יש לומר דמודה ר"ע דלא מהני מחילתה משום דלא עבידי דאתי כדאמרינן אליבא דר' מאיר בר"פ המפקיד דלא מצי להקנות כפילא משום דלא עבידי דאתי ע"ש וכמ"ש התוס' לקמן דף נ"כ ע"ב ד"ה לאחר שאתגייר וכ"כ שם דלאחר שימות ה"ל לא עבידי דאתי אם לא בגוסס. אך לע"ד אכתי קשה דהוי ליה לשנויא דקנס אינו יכול למחול משום דלא בא לעולם דאפילו לר"ע דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. מ"מ הרי קי"ל דעד שלא בא לעולם יכול לחזור בו כדאמרינן בבבא מציעא דף ס"ו ע"ב א"כ הכא כשתבעתו לדין הרי חזרה ממחילתה. ועמ"ש לקמן דף מ' ודף מ"ב בזה. ומחוורתא כמ"ש לעיל דלכך לא משני הירושלמי משום דקנס אינו יכול למחול דבסיפא כיון דע"כ יש עדים ואינו מחייב עצמו בכלום לא מהני הודאתו והוי ליה דבר שבא לעולם. אך עדיין צ"ע לע"ד לפמ"ש הרא"ש והטור והאחרונים בח"מ סוף סימן שצ"ד וסוף סימן ת' דמהני תפיסה בלא עדים בקנס אפילו היכא דליכא עדים כלל א"כ יש לומר אף בסיפא דנ"מ בטעמא דנקט מפני שמתחייב בנפשו אם אין עדים כלל אלא שתפסה בלא עדים דבזה שפיר הוי ליה דבר שלא בא לעולם דכל זמן שלא תפסה לאו ממון הוא ואפילו אם יודה יפטור ולא מהני מחילה. ואין לומר דא"כ אף טעמא דמתחייב בנפשו אינו מועיל דהא הוא חייב עכ"פ לצאת ידי שמים כדאיתא בבבא מציעא דף צ"א דאתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו אע"ג דמתחייב בנפשו משום דחייב לצאת ידי שמים וקי"ל דכל היכא דחייב לצאת ידי שמים מהני תפיסה עיין בש"ך בחו"מ ריש סימן כ"ח מפירש"י וא"ז ומהרש"ל. זה אינו דהא כתבו התוס' לקמן דף ל"ג ע"ב ד"ה לאו משום וכו' דבקנס היכא דמתחייב בנפשו פטור אפילו לצאת ידי שמים ודוק היטב בכל זה:
בגמרא נערה אין קטנה לא וכו'. נראה הא דהקדים הגמרא לפרש אלו נערות פסולות משום דהוי מצי למימר דלהכי תני נערות משום דתני בבבא שניה הגיורת ואמרינן לעיל דף י"א דלא יהבינן לה אלא כשכבר גדלה שעה אחת דתו לא מצי מחיא בגיורת וגם בבבא שלישי הבא על אחותו דאוקמא רב פפא בסנהדרין במפותה לא מצי למתני קטנה משום דפתוי קטנה אונס הוא וניתן להצילה בנפשו. אך לפי מה שהקדים אלו נערות פסולות משמע דקאי אבבא קמייתא הבא על הממזרת וכו' שהן פסולות מקשה שפיר. וק"ל:
שוב מצאתי בספר שיטה מקובצת שנסתפק בזה בבא על אחותו קטנה מפותה אם ניתן להצילה בנפשו כיון דעכ"פ מרצונה עבדה. ולפי עניות דעתי יש להביא ראיה מדברי התוס' ד"ה ועל אשת אחיו וכו' דנדחקו מאוד לרב פפא דמוקי במפותה כיון דלעצמה מחלה ואמאי נהי דליכא לפרושי בקטנה דאין מחילתה כלום משום דמתניתין ר' מאיר היא מ"מ הוי מצי לשנויא כדמשני הש"ס לקמן מתניתין דאלו הן הלוקין בשוטה ומפותה ה"נ יש לפרש מתניתין לרב פפא בשוטה ומפותה דאין לה דעת למחול כדקי"ל דאין מחילתה כלום אלא ודאי דכיון דשוטה אין לה דעת ופתויה הוי כאונס ממש והדרא קושיא לדוכתא דניתן להצילה בנפשו. דאין לומר כיון דאמר התם בסנהדרין דאפגמא קפיד רחמנא ושוטה אין לה בושת ופגם ממילא לא ניתן להצילה בנפשו ע"כ לאו סברא היא דא"כ למה ליה לרב פפא לאוקמי במפותה ולדחוק כמ"ש התוס' דאתיא כר"ע דברייתא וסיפא עד שלא מת ומת יותר הוי ליה לשנויי בשוטה. מיהו לפמ"ש לקמן דף מ' ע"ב דלר"מ דס"ל דקטנה אין לה קנס משום דרשא דבמהווה את עצמה הכתוב מדבר הוא הדין חרשת ושוטה נמי אין לה קנס. אם כן כיון דמתניתין ר"מ היא אי אפשר לאוקמי בשוטה וק"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |