הפלאה/כתובות/ג/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תוס' ד"ה וסברא דאניס וכו'. ולולי דבריהם ז"ל נלע"ד לפרש דכיון דאונסא דמיירי ביה רבא הוא בשכיח ולא שכיח כמ"ש תוס' לקמן ד"ה איכא דאמרי. דבשכיח כגון פסקיה מברא לא הוי אונס ובלא שכיח כלל הוי אונס א"כ יש לומר דבאמת כיון דיש לנטות בדבר דשכיח ולא שכיח לומר שהוא שכיח א"כ יש לחוש דהפרוצות יחשבוהו לשכיח ויאמרו דלא אניס. רצה לומר דלא חשיב אונס. והצנועות יחמירו על עצמם אפילו במילתא דשכיח דלא מיקרי אונס ויחושו דילמא לא שכיח כל כך. על כן אמרו דאין אונס אלא במילתא דלא שכיח כלל דליכא למטעי. ויותר נראה דיש לומר כפשטיה דודאי בכל אונס גם כן יש לדון בו אי אונס גמור הוא או לא דהיה יכול לבא על צד הדוחק וכיוצא בו. והפרוצות אף שיהיה מצד הדין שהוא אונס יאמרו דאין אונס. עוד נלענ"ד דיש לומר לפמ"ש בס"ד בחידושי גיטין דודאי אף דאיכא איזה סבה שאפילו אם ירצה לבא אינו יכול לבא. מ"ה היינו דוקא שרצונו לבא והאונס מעכבו אז מקרי אונס. אבל אם באמת הוא אינו רוצה לבא כלל ואפילו אם לא היה אונס לא היה בא לא מקרי אונס. והבאתי ראיה לזה מהא דקאמר לקמן דף נ"א בתחלתה באונס וסופה ברצון דס"ל לאבהו דשמואל דאסורה ולא אמרינן כיון שעכ"פ אנוסה היא מאי עבדא במה דנתרצית. ותו דקי"ל דכל היכא דלא אפשר וקמכוין אסור כדאיתא בפרק כל שעה ויבואר עוד בסוף מכילתין. ובאמת כשיש אונס מצד הדין צריכה לחוש שמא רצה לבא והאונס עכבו. ופרוצות לא יחושו לזה אף שיהיה ידוע דאיכא אונס בדרך שאי אפשר לבא יאמרו דלא אניס רצה לומר שברצונו לא בא ולא אנסו האונס. וממילא דמתורץ נמי קושיתם וא"ת מת תוך י"ב חודש וכו' דלפמ"ש דדוקא בדבר שיש לטעות בו שייך למיגזר. משא"כ במת דלא שייך ביה טעות וק"ל:
בא"ד וא"ת מת תוך י"ב חודש וכו' בספר פ"י תמה על דבריהם דמאי מעגנא דהא אפשר בחליצה. נלענ"ד דלא קשה מידי חדא דמשכחת עיגונא ביבם קטן או הלך למדינת הים. ותו דמחמת חומרא דצנועות אין לכופו ליבם לחלוץ כדאמרינן בקידושין דלא ניחא ליה למתסר בקרובותיה וממילא מעגנא. ומה שתמה עוד דאפשר במעכשיו לא מתרצא בהא. חדא דא"כ תקשו דהוי להו לאסור לגרש לאחר י"ב חודש בלא מעכשיו. ותו דמאי תקנתא במעכשיו הא ע"כ צריך להפקעת קידושין מטעם אונס דהא למאי דס"ל אין אונס לא צריך לשנויי דחיקא דתפול קמי יבם כמ"ש התוס' לקמן ד"ה איכא דאמרי. ועמ"ש שם. וכיון דע"כ צריך להפקעת קידושין הוי להו לאפקועי בלא מעכשיו נמי וק"ל:
בגמרא כל דמקדש וכו'. הנה ביבמות דף ק"י ע"ב ובב"ב דף מ"ח אמרינן שם הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושין. ולא הזכיר שם כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. אך רש"י ז"ל פירש שם ביבמות ד"ה ואפקעינהו וכו'. דכל דמקדש תולה בדעת חכמים דהא כדת משה וישראל קאמרינן וכו'. נראה כוונתו משום דעיקר הטעם הוא מה שתלה בדעת חכמים. ולכאורה ביבמות שם דעשה שלא כהוגן לחטוף אשה מחבירו אין שייך לומר דמסתמא מקדש אדעתי' דרבנן אלא משום דכיון דהנהיגו חכמים לומר כדת משה וישראל מסתמא גם הוא אמר כן ומשמעות לשון זה הוא דמקדש אדעתא דרבנן. ולכאורה הי' נראה לולי דברי רש"י ז"ל דמדשינה הש"ס הלשון בכאן ובגיטין דף ל"ג ודף ע"ג והזכירו כל דמקדש וכו' משום דבאמת בקדושי כסף שיש כח ביד חכמים להפקיר אין צריך לומר שקידש אדעתא דרבנן דכיון שהם הפקירו את המעות ממילא הקידושין בטילין. אלא דבשמעתין ובגיטין דהקידושין היו כראוי אלא בשעת הגט רוצים חכמים לבטל הקידושין שנעשו כבר מזמן מרובה אין שייך להפקיר המעות שכבר אינם בעולם ולכך הוצרך לומר דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. והוי כמקדש על תנאי על מנת שירצה אבא דאפילו בא האב לזמן מרובה ואמר שאינו רוצה בטלו הקידושין למפרע. מיהו בהא דמקשה קדיש בביאה מאי איכא למימר. ופירש"י ז"ל מה תהא על ביאתו. לכאורה צ"ל דבכסף יכולין להפקיר למפרע כפירש"י ולפמ"ש זה אינו. ושמעתי מכבוד אחי הגאון מוהר"ר שמעלקי הלוי ז"ל דיש לומר דהא דקאמר אדעתא דרבנן הוי ליה כמו מתנה על מנת שירצה אבא כנ"ל וע"ז מקש' דהא קי"ל המקדש על תנאי ובעל צריכה גט משום דאין תנאי בביאה כדאיתא לקמן דף ע"ד. א"כ ה"נ נימא בתנאי זה ע"מ שירצו חכמים דכשקידשה בביאה בטל התנאי וכמ"ש התוס' בדף ע"ג דאפילו התנה בשעת ביאה אפ"ה אמרינן צריכה גט. וע" "ל אסרו ביאה שלא בדרך אישות. אבל הכא איפכא הוא שאמרו חז" "ש חז"ל בכל הפוחת לבתולה ממאתים וכו' אע"ג דהיא מקודשת ונשואה לו אפ" "כ שפיר קאמר דבתנאי זה אפילו קידש בביאה התנאי קיים. והוא הדין דה"מ למימר בכל נשואה כשנשאה אחר כך ביטל התנאי וקידשה בביאה אלא דהיינו הך ועדיפא קאמר דבקידשה בביאה נמי אין בו תנאי עכ"ד ז"ל. מיהו יותר נראה דהא דקאמר ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה היינו על ידי הפקר כפירש"י והיינו דקאמר תינח קידש בכספא. והא דצריך תרי טעמא דהיינו דמקדש על תנאי וגם הפקר הכסף. משום דבטעמא דתנאי לבד יש לומר שמא לא היה דעתו על מנת שירצו חכמים אף שתקנו להיות דעת כל המקדש כן שמא יעבור על תקנה זו. ובטעמא דהפקר לא סגי דאיך שייך להפקיר למפרע כנ"ל. אלא דחכמים תקנו דכל אחד יקדש אדעתא דרבנן ואם יעבור על זה ולא יקדש אדעתם יהיו בשעת מעשה המעות הפקר שזה יש בידם להפקיר בשעת מעשה. נמצא הני תרי טעמי צריכי זה לזה. ובהא ניחא נמי מה שהקשה הרא"ה דא"כ אתי לידי תקלה אם קידש אחותה. והוא הדין דקשה אם קיבלה קידושין מאחר דכל זה מתורץ משום דכל הקידושין על תנאי רצון חכמים הם ואם לא קידש על תנאי זה הפקיעו הקידושין. וכן מה שהקשה ביבמה מאי איכא למימר לק"מ דקידושי המת עצמן ע"כ היו על תנאי זה. מיהו הא קשה לי לכאורה דקדושי שטר מאי איכא למימר דאע"ג דהפקירו השטר מה בכך הא אפילו בכתבו על אסורי הנאה כשר והוא פלוגתא בירושלמי והביאו הב"י באה"ע סימן ל"ב והיה מכאן ראיה לפסול. וצ"ל דהפקר גרע טפי. ואפשר דס"ל לרש"י ז" "נ יש כח בידם שתהיה בעילת זנות ולא יועילו הקידושין. א" "ה איכא דאמרי וכו' ולא סמכינן אשנויי דחיקא וכו' משמע דאין צריך נמי לשנויי דתפול קמיה יבם וכו'. ולפמ"ש התוס' לעיל דמיתה קלא אית לה ולא שייך במיתה תקנתא דפרוצות וצנועות. א"כ יש לומר דהדר הדין דיש אונס. וצריך ע"כ לומר דבמעכשיו הטעם משום דלא ניחא ליה וכו'. וכן קשה קצת דלמה הוצרכו לומר באכלו ארי דמשום דהוא אונסא דלא שכיחא כלל לא שייך ביה תקנה דצנועות ופרוצות תיפוק ליה דהא קלא אית ליה דלא גרע משאר מיתה. ואפשר דס"ל דכיון דתקנו דאין אונס אין לחלק באונס אפילו אית ליה קלא זולת אונס דלא שכיח כלל. והיינו דוקא במעכשיו ומת אבל בלא מעכשיו ומת שפיר כתבו התוס' לעיל דאין לתקן תקנה חדשה שיהיה גט לאחר מיתה גט משום תקנות צנועות כיון דמיתה קלא אית ליה וק"ל:
תוס' ד"ה אשה נשאת כו' קשה לרשב"א וכו'. לכאורה היה נראה לפמ"ש התוס' בסמוך דבכל יום לאו דוקא דהא אינה נישאת בע"ש משום דאין דנין בשבת. א"כ יש לומר מזה הטעם נמי בה' אינה ניסת דהא קי"ל בח"מ סימן ה' דאין דנין בערב שבת. אך נראה דס"ל להתוספות דדוקא בשבת דאיכא אסורא לדון משום שבות משא"כ בערב שבת דליכא איסורא לדון כמ"ש הר"ן. וכן משמע דאל"ה לא שייך לשון לא שנו וכו' דקאי אמתניתין דנישנת דוקא מתקנת עזרא ואילך דכיון דאין ניסת ביום ה' וביום ו' כ"ש בשבת דאין נושאין בשבת וכיון דביום א' וב' וג' בל"ז הטעם משום שקדו דלא איירי מתניתין בטרח ליה ע"כ צ"ל דניסת ביום ה' וק"ל ועיין לקמן דף ה' ע"א שכתבנו הוכחה לזה:
בתוס' ד"ה אי איכא וכו' נראה לר"י וכו'. לולי דבריהם ז"ל הי' נראה לפמ"ש לקמן בשם ספר מגיני שלמה דמה שאמרו בתולה נשאת ליום הרביעי היינו אפילו בליל רביעי וכן הוא בב"י בא"ח סימן עיין וכתב שם שכן נוהגין עתה במצרים שנושאין אחר מעריב ליל ד' עיין שם וממילא דנבעלת נמי בליל ד' דלא חיישינן לאקרורי דעתיה עד יום ה' כדאיתא לקמן. וכ"ש לפמ"ש לקמן דלדעת הפוסקים דבעינן חופה הראוי לביאה. ע"כ דמותר ליבעול בליל ד'. א"כ אף אם נבעלת בליל שבת אין חשש דליכא משום אקרורי דעתיה בזמן זה דיכול לבא לב"ד ביום א' וכ"ש אם יבעול מיד בערב שבת דיכול לבא לפני ב"ד בערב שבת ואף אם יטרוד בנשואין ולא יבעול עד הלילה כמ"ש התוס' בריש מכילתין ליכא חשש אקרורי דעתיה כנ"ל ודוק: אך הר"ן כתב דאין ב"ד יושבין לאחר חצות ביום ו' כדאמרינן בשבת דף י' דזמן ב"ד עד חצות וכן משמע בר"ה פרק יום טוב. מ"מ אין הכרח דיש לומר דאחר חצות או אחר מנחה חוזרים ויושבין. וכן משמע בח"מ סימן צ"ח ע"ש בב"י ובסמ"ע ס"ק י"ג. וכן משמע בריש פרק אלו מגלחין:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |