העמק דבר/שמות/ח

העמק דבר שמות ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

ויעשו כן החרטמים בלטיהם ויעלו את הצפרדעים על ארץ מצרים. היינו מין השני שהיה על ארץ מצרים העלו גם המה במעשה שדים. אבל את מין המעולה שהיה בבית פרעה ועמו ועבדיו שיצא מן היאור לא יכלו להעלות ע״כ נכנע פרעה:

ד

ממני ומעמי. לא ביקש להסיר אלא מין המשחית הנמצא בביתו ובעמו שהם שומרי ראשו שהבין שהמה משולחת מאת ה׳. וחשש לעמו שהם שומרי ראשו יותר משריו ועבדיו משום שלא בקל ישיג אנשי מלחמה מצוינים כמו שרי המדינה שאם מת זה מעמידים אחר:

ה

התפאר עלי. בקש ממני דבר שיהי׳ לך לתפארת אשר ה׳ מלא דבריך באותה שעה:

עלי. פי׳ ועלי למלאות בקשתך שיהי מכוין כפי הבקשה:

למתי. ביאר לו שתהיה ההתפארות בצמצום הזמן. כי אופן הסרה כבר אמר ויסר ממני ומעמו. אבל הוסיף לבאר השעה למתי:

לך ולעבדיך ולעמך. משה הקדים עבדיך שהיה מכיר חשיבותם שהיו באמת חשובים יותר מאנשי חיל אע״ג שהמלך חושש יותר לשומרי ראשו אבל משה חמל יותר על השרים:

להכרית. כמש״כ הרמב״ן שהוא כמו כריתת הנפש שבתורה. אבל מכ״מ אינו כמש״כ הוא ז״ל דביאורו מיתה דגם שם משמעות כרת הפסקה ולא ביחוד הפסקת החיים. אלא נכלל בזה גם הפסקת החיים. ונ״ל מדכתיב בטומאת מו״ק מיתה כדתניא בספרי פ׳ חקת. וגם הפסקת הנשמה ממקורה. ונ״ל מדכתיב ביוה״כ והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה כדתניא בת״כ פרשה אמור. והאבדת הנפש אינו אבידה לגמרי ח״ו אלא הפסקה איזו עת מוגבל לפי משפט העליון (כמש״כ בביאורי על הספרי פ׳ שלח) וה״נ לפי הענין מובן דאין הכרתה שבכאן אבידה לגמרי שהוא מיתה אלא הפסקה והכרתה מפרעה ומעמו ורק ביאור תשארנה וכמו שביקש ויסר הצפרדעים ממני ומעמי:

ו

למען תדע. בזה שבידי להבטיחך שיהי כדברך מכוון. תדע שאין מעשה ה׳ אלהינו כמו כל הכחות שאין יכולים לכוין השעה בצמצום כ״כ. באשר תלוים בדעת עליון מהם ואמר למען תדע כי לא נודע זה אלא לפרעה לבדו שאמר הצמצום של השעה. מש״ה לא אמר כי ידעו מצרים כמו להלן י״ד ד׳:

ז

וסרו הצפרדעים ממך ומבתיך ומעבדיך ומעמך. ביאר לו שלא יהא מבקש תואנה אח״כ שלא כן ביקש אלא ויסר ממני ומעמי ע״כ פי׳ לו שכך יהיה שבכלל ממך יהא נכלל מבתיך. ובכלל מעמי יהא נכלל עבדיך וכל עמך היינו כל אנשי החיל כמש״כ לעיל כ״ח והקדים עבדיך לעמך שבאמת המה חשובים יותר מאנשי החיל כמש״כ:

ח

אשר שם לפרעה. ביחוד ולא צעק על הצפרדעים אשר במדינה כי המה לא הזיקו:

ט

ויעש ה׳ כדבר משה וימותו וגו׳. אינו כפלות דברים אלא שני דברים המה. דעשה ה׳ כבקשת משה להכרית הצפרדעים המזיקים וסרו מבית פרעה ועבדיו ועמו וברחו משם ונכנסו ליאור:

וימותו. זה היה שלא בכלל התפלה אלא אחר ששב המכה במקצת שב בכולו כדאיתא בתענית פ״ג גמירי דפלגא מן שמיא לא יהבי. ואולי באמת גמרי לה מכאן. והא שנשארו צפרדעים ביאור אינו בכלל המכה עוד תדע שהרי נשארו שם גם לדורות וממה שפי׳ הכתוב מן הבתים וגו׳ למדו חז״ל במדרש תהלים כ״ח שמן התנורים לא מתו בשביל שמסרו עצמם על קה״ש:

י

ויצברו וגו׳ ותבאש הארץ. מזה היה לפרעה להשכיל שגם מכה של המדינה אע״ג שגם החרטמים עשו כן מ״מ ע״כ אינו דבר כישוף כמו של החרטמים דענין כישוף אינו מורגש אלא בעת היותו ולא אחר שסר הכישוף כדאיתא ס״פ ד׳ מיתות ואלו הצפרדעים גם אחר שכלו היו מורגשים:

יא

כי היתה הרוחה. יותר משביקש:

והכבד את לבו. ויכבד מיבעי אלא קאי על והיתה כמו שהיה כתוב כי היתה הכבד את לבו דבמה שמתו הצפרדעים של המדינה מה שלא ביקש היה סיבה להכביד את לבו ולחשוב כי בלא הבטחת משה ותפלתו נעשה זאת:

ולא שמע אלהם. דברי משה ואהרן שבקשו להוכיח שרק ע״פ תפלתו ודבר ה׳ נעשה כן לא נטה אוזן וכיב״ז יבואר להלן במכת ברד ט׳ ל״ד. וע״ז כתיב איוב י״ב מסיר לב ראשי עם הארץ ויתעם בתהו לא דרך וכיב״ז כמה קראי:

יב

נטה את מטך. לבד ההכאה על העפר היה הצווי להטות תחלה המטה לכל צד ואח״כ יכה במקום שעמד ותחול מכת ההכאה לכל צד וכך דרך הנסים כמש״כ הרמב״ן כ״פ ומעשה אלישע הנביא ויואש המלך יוכיח:

יג

ויעשו כן ויט אהרן את ידו וגו׳. כפל הוא לפי הנראה. דאחר שכתוב ויעשו כן ידענו מה שעשה אהרן. או להיפך לכתוב ויט אהרן וגו׳ כמו בצפרדעים לעיל מקרא ב׳ אלא משום שלפי הנראה שינה אהרן ממשמעות לשון הצווי נטה את מטך ולא כתיב נטה ידך כמו דכתיב במכת דם וצפרדעים. אלא נטה את מטך משמע רק את המטה כמו שמונח על הארץ או אוחזו בראש המטה ויטהו ויסבבנו לכל צד. אבל לא בהרמת היד. ואהרן לא כן עשה אלא הרים את ידו במטהו שאחזו באמצע כדרך המטה את היד ועמו המטה. והיינו שהבין אהרן שכך הכונה מדבר הלמד בענינו דכתיב והך את עפר הארץ. וא״א להכות בלי הרמת היד ואוחז המטה באמצעו ה״נ נטית המטה ג״כ בזה האופן. ומשום שלא נימא דבאמת שינה אהרן מהצווי מש״ה העידה תורה ויעשו כן כמו שאמר ה׳. ומ״מ נראה ששינה אלא ודאי באמת כך היה דעת המצוה ית׳. ומכאן למדנו לדרוש בכה״ת דבר הלמד מעניינו:

יד

ולא יכולו. לדעת חז״ל הוא משום שאין השד שולט בבריות קטנות כאלה ולדעת הרמב״ן היה נס בדבר:

ותהי הכנם באדם ובבהמה. חזר וכתב ללמד שנתיישבו בבשר האדם ובהמה ועקצו כדרך הכינים שאינם רוחשים אלא מחוברים בבשר והכי איתא בתנחומא היו נכנסין בגופן של מצריי׳ כחצים. וכ״כ בשאלתות דר״א באגדה דפסח ירה בהם חצים הם כנים שנאמר ותהי הכנם באדם ובבהמה:

טו

אצבע אלהים הוא. מראה היא על איזה דבר אבל אינו בתורת עונש על ישראל שהרי לא היה בזה התראה. וגם אינה מכה גדולה כ״כ:

ויחזק לב פרעה ולא שמע אלהם. שהוכיחו שהוא עונש ומזה יש להבין על המכות הראשונות כי אך דבר ה׳ הי׳ ולא מעשה כישוף אבל פרעה לא הטה אוזן כלל:

יז

משליח בך. ת״י מגרי בך וכפרש״י אבל א״כ היה מתחלה לומר שיביא את הערוב ואח״כ יגרה אלא שני דברים היו כאן. בבית פרעה ועבדיו היינו זקני פרעה השרים היו כמה חיות בני תרבות. ועתה משליח הקב״ה אותם בהם כי נעשו פראים כטבעם והזיקו ועוד באו לבתי כל מצרים מבחוץ הרבה חיות והיינו דכתיב בתהלים במקרא א׳ שלח בהם ערוב ויאכלם. ובמקרא ב׳ אמר ויבא ערב:

וגם האדמה אשר הם עליה. כהראב״ע גם האדמה אשר אין שם בתים אשר המצרים יושבים עליה תמולא עם הערוב ויהיו מוכרחים לנוס לארץ גושן אשר אין המצריים יושבים בה:

יח

והפליתי ביום ההוא. לא בשביל הצלת ישראל שלא יזיקו שמה שהרי ע״ז כתיב במקרא הסמוך ושמתי פדת וגו׳ שאפילו ישראל שהלכו בכל ארץ מצרים לא שלט בהם הערוב כאשר יבואר עוד אלא בשביל שעמי עומד על ארץ גושן ע״כ לא יהיה שם ערוב כלל:

למען תדע כי אני ה׳ בקרב הארץ. לא שאני משגיח ביחוד על ישראל בשביל שעמי המה. וא״כ אני בקרב ישראל אבל מה שאינו נוגע לישראל אין לו שליטה בהם וזה המחשבה עלה בדעת אוה״ע בדורות הקודמים כמו שאמר מלך אשור משפט אלהי הארץ שכסבור שהוא ית׳ משגיח ושולט רק על א״י באשר ארץ ישראל היא אבל מזה שהפלה ה׳ ארץ גושן בשביל שישראל עומדים עליה אע״ג שאינו נוגע להם תדע כי אני ה׳ והשגחתי בקרב הארץ אינו תלוי רק באומה אלא גם בתבל ומלואה לכן כעת שישראל עומדים בגושן השגחתי לטובה על הארץ הזאת בכללה. ומזה תדע שלה׳ הארץ ומלואה ובכל מקום שרוצה להשגיח בפרטות לפי צורך השעה הרי עושה כרצונו ית׳. ועוד נכלל בזה המאמר למען תדע וגו׳ על עיקר המכה כי בזה שמעיר המון חיות מארבע כנפות הארץ. והרי אין טבע כל החיות שוין. יש החיים במקום קר ויש להיפך. וכאן נתקבצו ונתערבו ברואים שאין טבעם שוה. נודע בזה שכחו ית׳ בכל הארץ ואמר למען תדע בלשון יחיד היינו פרעה לבדו כי רק הוא אשר הודיעו משה ושמתי פדת וגו׳. וידע שאין ישראל ניזוק אפילו בהיותו במצרים כולה וא״כ הא שאין הערוב כלל בארץ גושן הוא שלא בשביל ישראל וטובתם אלא בשביל שהשגחתו ית׳ בזה הארץ אבל כל מצרים לא ידעו מזה הפדות וגם הרבה ברחו לגושן ולא ראו מה שנעשה בארץ והיה להם לחשוב דהא שאין ערוב בגושן הוא בשביל הצלת ישראל. ובמצרים גם המה אינם נצולים וגם לא ידעו כ״כ מטיב הערוב כמו פרעה:

יט

ושמתי פדת. הראשונים פירשו לשון הבדל. ולא נמצא בתנ״ך עוד פעם על הבדל לשון פדות. וגם אינו מדויק בין עמי בין עמך. בין עמי לעמך מיבעי כמש״כ בס׳ בראשית א׳ דהרי בין משמע שיש אמצעי בין שני הקצוות. והתרגומים וכן הרמב״ן פי׳ מלשון כופר ופדיון כמו נתתי כפרך מצרים. ולא ביארו על מה בא הכופר וגם אינו מובן מהו בין עמך ותרגומים הוסיפו ע״ז ע״ש. והנראה משום שהיו כמה רשעי ישראל שסירבו לצאת וראוים היו למות כאשר באמת בא עליהם הדבר אח״כ וזהו ביד חזקה כמש״כ לעיל. אבל עתה אע״ג שלא היו ראוים לנס מ״מ לא שלטה בהם המכה כי יהי בזה מקום לומר אשר גם ישראל נלקים ומי יודע את לב העקוב של המסרב לצאת ע״כ ניצולו גם המה. והיה פדות מאוה״ע אחרים שהיו במצרים ולא היו ראוים ללקות. ומ״מ לקו כדי שיהיו כפרה ופדות עבור אותם ישראל שאין ראוים לינצל מצידם והיינו בין עמי ובין עמך. דעמי ניצולו בהשגחה פרטית לגמרי. ועמך נענשו במשלחת ממש. אבל שאר אוה״ע שלא בא עליהם הערוב בהשחתה. אבל מ״מ שלטה בהם המכה אם נזדמנו במקום מסוכן:

למחר יהיה האות הזה. כדי שיהיו כל מצרים בורחים לגושן המה ובניהם ולא יכלו בערוב. ומזה השיגו ישראל ריעות הרבה. וכמש״כ במצות שאלת כלים איש מאת רעהו וגו׳. ועי׳ י״א ב׳:

כ

ויבא ערב כבד ביתה פרעה וגו׳. גם הערוב שבא מחדש למצרים בא תחלה לבית פרעה ועבדיו ומשם נתפשט בכל ארץ מצרים. וכמו כל המכות ששלטו בפרעה ועבדיו ביותר כמש״כ במכת דם וצפרדע משום שהם היו עיקר החייבים בדבר:

תשחת הארץ. נשחתה מיבעי. אלא בא להגיד שבא מתחלה כל הערוב לבית פרעה ועבדיו ומשם נתפשטו לכל הארץ. וידעו פרעה ועבדיו מיד שעלולה הארץ להיות נשחתת מפני הערוב מש״ה מיהר כ״כ לקרוא למשה ואהרן:

כא

אל משה. לא כתיב למשה כמו ולאהרן וכמו לעיל ח׳ ד׳ ולהלן ט׳ כ״ז וי׳ ט״ז והוא משום דקריאה משמעו בשני פנים. א׳ דהוא אינו כאן ושולח לקרוא אותו. ב׳ דאפילו הוא כאן קוראהו בשם בשביל להראות הסבר פנים של אהבה וכבוד. ובזה האופן כתיב אל כמו ויקרא אל משה מעתה במקו׳ ששלח אחרי משה ורצה להבטיח שימלא כל בקשת משה לא רצה להחניף כלל אלא להודיע כי ימלא בקשתו. אבל כאן וכן במכת חשך דגם בשעה שהבטיח פרעה בקש שיוותרו מעט ממבוקשם מש״ה בבואו לפניו הראה לו למשה פנים שוחקות בידעו כי הרבה תלוי בו. ומש״ה לא כתיב אל אהרן שהבין שאהרן אינו אלא נביא של משה ואינו תלוי בו ע״כ בבואו לפניו לא קראו בשמו:

כב

לא נכון לעשות כן. וביאר שני טעמים. א׳ כי תועבת מצרים נזבח לה׳ אלהינו ואין זה כבודך לעשות כן בארצך. ב׳ הן נזבח את תועבת וגו׳. וא״כ גם מצדנו לא נוכל כי מי יוכל לשמור את אחד מהעם שלא יזרוק אבן עלינו:

כג

כאשר יאמר אלינו. הוצרך משה לפרש כאן משום שהיה בדעתו לומר דגם מקנה בקר נצרך להם כמו שאמר אח״כ להלן י׳ ט׳ ולא יהי נתפש בדבריו שאמר תועבת מצרים שהוא אך צאן. מש״ה אמר כאשר יאמר אלינו יהי צאן או בקר:

כד

רק הרחק לא תרחיקו ללכת. לא יהיה דרך שלשת ימים ודי אם יהיה מהלך יום או יומים:

כה

לבלתי שלח את העם. כלל אפילו לדרך קרובה מג׳ ימים. ובאשר ידע משה כי יחזור פרעה אח״כ מש״ה נתפייס משה לע״ע גם בזה המעט. אע״ג שלא זה היה תכלית המבוקש:

כו

ויעתר אל ה׳. לעיל במכת צפרדע ולהלן במכת ברד לא כתיב לשון עתר במעשה משה. אלא ויצעק משה וגו׳ ויפרוש כפיו וגו׳. וכאן אמר ויעתר דמשמעו רבוי תפלה כדאיתא בסוכה דף י״ד. והיינו משום שלא היה הדין נותן לכך שהרי גם עתה הטיל פרעה תנאי שלא כדבר ה׳ במה שאמר רק הרחק לא תרחיקו. אבל משה באמת נהג עם פרעה ועבדיו בחמלה רבה והעתיר לה׳ שיסיר מהם המשחית אחר שידע שלא נגמר הענין עדיין וע׳ מש״כ להלן י״א ג׳:

כז

ויעש ה׳ כדבר משה. והסיר המכה וחזר ופי׳ הכתוב ויסר הערוב וגו׳ כדי לסיים לא נשאר אחד. ללמד דאפילו אותם שהיו בני תרבות ועכשיו נעשו פראים כמש״כ לעיל י״ז. חזרו לטבען לגמרי להיות פרא וכמש״כ התוס׳ ב״ק ד׳ ט״ז ב׳ סד״ה כי תניא. דכך טבע בן תרבות. ומש״ה כששבה המכה לא נעשו בני תרבות כבתחלה אלא לא נשאר גם מהם אחד. ומש״ה כתיב לא נשאר דאפילו מה שהיה ברצונם שישארו אצלם היינו בני תרבות לא נשאר:

כח

גם בפעם הזאת. אע״ג שלא היה כאן מקום להקל ולתעות כמו במכות שעברו. שהרי ע״כ כתיב שם ולא שמע אליהם וכמש״כ שם. אבל כאן לא היה מקום כלל לזה. מ״מ הכביד את לבו במה שהקל מהם סבלות העבודה. כמו שמסיים ולא שלח את העם. ללמדנו כי השכיל פרעה שהוא נענש עבורם. וא״א להתקשות על כך אבל חשב שדי במה שיסיר מהם הסבלות. והכי מבואר במס׳ ר״ה י״א דשעבוד הקשה סר מישראל בחודש תשרי ואע״ג דהמכות התחילו בניסן כדתנן במס׳ עדיות משפט מצרים י״ב חודש. היינו מניסן עד ניסן. אבל קושי השעבוד סר ממכת הערוב שהיה בתשרי. וכ״כ הראב״ע במקרא י״ח מצד הסברא והוא מדויק במקרא יפה כאן. וכאן נתקיים לשון הראשון והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים. ומש״ה ניתן הסימן דצ״ך בפ״ע ועד״ש בפ״ע כי מעד״ש נשתנה הענין. וע״ע להלן ט׳ ב׳ וי״ז:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.