ספר המקנה/קידושין/עח/א

ספר המקנה קידושין עח א

דף ע"ח ע"א

בגמרא אמר ר' יהודא וכו' אי היכא אימא סיפא וכו'. כתב מהרש"א דלא בעי למימר משום דאין איסור חל על איסור דחלוצה נמי מוסיף הוא לגבי שאר אחין בלא יבנה ע"ש אף דלא דמי דגבי גרושה מוסיף הוא בשם א' לגבי כהן הדיוט משא"כ הכא דהוי שני שמות ומה שהביא מהרש"א ראיה ממה דאמר לעיל גבי זונה אינו מוכרח דהתם שם זנות מיקרי שם א' וכמ"ש לעיל שם וצ"ל דס"ל לש"ס דאין לחלק כמ"ש תוס' ביבמות דף ל"ב ע"ב ד"ה איסור כולל וז"ל מיהא איסור מוסיף אומר ר"י דחשיב אפי' אין השמות שוין אך הנראה לענ"ד יותר דבל"ז צריך להבין מה ענין קושיא זו וחלוצה דרבנן דוקא לר' יהודה ונרא' דא"ש לפמ"ש בכתובות דף כ"ט ע"ב ד"ה חילולין וכו'. דהא דלוקה שתים אע"ג דלא יחלל חל קודם הקידושין ולאו דלא יקח דהיינו איסור הביאה ע"י הקידושין אינו חל עד אחר הקידושין וכיון דאין איסור חל על איסור האיך יחול לאו דלא יקח על לאו דלא יחלל וכתבנו שם דהוי איסור מוסיף דבשע' שקידשה נאסרה הביאה לכולי עלמא משום א"א נאסרה נם עליו משום לא יקח אע"ג דהוי ב' שמות אפ"ה ס"ל לר' יהודא דהוי איסור מוסיף א"כ שפיר מקשה עליו מחלוצה וע"כ צ"ל דאיסור חלוצה אינו אלא מדרבנן דהא הו"ל איסור מוסיף מב' שמות ודו"ק:

אך בל"ז קשה טובא הא דמקשה רבא על ר' יהודה מברייתא דאלמנה וגרושה דחייב שתים הא רבא עצמו ס"ל דבעל ולא קידש לוקין משום לא יחלל א"כ דילמא מיירי ברייתא בביאה בלא קידושין ומשום לא יחלל לחוד ע"כ נראה דהא דאמר ר' יהודא כהן גדול באלמנה לוקה שתים היינו דמפרש לקרא דלא יחלל דוקא ע"י קידושין ולעבור עליו בב' לאוין ללקות שתים. אבל בבעל ולא קידש אינו לוקה ולית ליה הא דרבא דלקמן דלוקה בבעל ולא קידש משום לא יחלל וכמו שיבואר. והיינו דמקשה לו רבא מברייתא דאלמנה וגרושה דליכא לאוקמא בבעל לחוד דלרבי יהודא אין בזה מלקות ולפ"ז י"ל דהא דמקשה וחלוצה דרבנן היינו דוקא לרבי יהודא משום דבל"ז הוי אפשר לומר דאף דחלוצה נפקא מקרא דואשה דכתיב גבי כהן הדיוט מ"מ כיון דבכהן הדיוט לא כתיב לא יחלל אלא דילפינן בגז"ש מלא יחלל דכתיב גבי כהן גדול כדלעיל א"כ י"ל דלא קאי אלא על האיסורים דכתיבי גבי כהן גדול דעלי' קאי לא יחלל אבל חלוצה דכתיב גבי כהן הדיוט לבד אין בה לאו דלא יחלל א"כ לפי מאי דאוקמא רבא בבריית' זו בביאה בלא קידושין אתי שפיר דאינו לוקה אלא משום לא יחלל וזה אינו בחלוצה אבל לרבי יהודא דס"ל דאין לוקה על לא יחלל אא"כ קידש א"כ קשה בחלוצה נמי האיכא איסור לאו דלא יקח והא וודאי לא שייך לפרש הברייתא דבגרושה וחלוצה לוקה שתים על גרוש' ואחת על חלוצה. ועמ"ש לקמן בזה ודוק:

ולכאורה היה נראה דטעמא דרבי יהודא דס"ל דבלא קידושין אינו חייב משום לא יחלל משום קושיא הנ"ל דאיך יחול לאו דלא יקח על לאו דלא יחלל אע"ג דהוה מוסיף בשע' קידושין משום א"א י"ל דס"ל משום דהוה שני שמות לא הוה איסור מוסיף ומה שכתב מהרש"א ז"ל דמלשון רבא דלעיל הואיל ושם זנות פוסל משמע דפוסל אפי' בשני שמות יש לומר דרבי יהודא לית ליה הך סברא ורבא דמחייב בבעל משום לא יחלל לטעמיה אזיל דס"ל איסור מוסיף בב' שמות. אך לפ"ז תקשה קושית מהרש"א ז"ל מאי מקשה מחלוצה הא הו"ל איסור מוסיף בשני שמות ולר"י לא הוי זה איסור מוסיף ועיין מ"ש לקמן דמשכחת בחלוצה איסור מוסיף משם א' כמו שיבואר לקמן בס"ד:

ויותר נרא' דא"ש בשיטת הה"מ בפי' י"ז הל' ב' דהא דילפינן בגז"ש דזונה דזרעו חולין בכהן הדיוט כמו בכה"ג. לאו למלקות ילפינן אלא דזרעו חולין אבל אין כהן הדיוט לוקה משום לא יחלל ולפ"ז י"ל דלא ניחא לרבא לאוקמא ברייתא דאלמנה וגרושה בבעל ולא קידש משום דנהי דאמרי' לעיל דבאלמנה וגרוש' הוי איסור מוסיף שני תוסיף איסור לכהן הדיוט היינו דוקא בלאו דלא יקח דשייך נמי בכהן הדיוט אבל בלא קידושין דליכא אלא לאו דלא יחלל דאינו אלא בכה"ג לבד א"כ אין איסור מוסיף כלל והא וודאי אין סברא דמשום שנוסף איסור ע"י קדושין ניתוסף נמי אפי' שלא ע"י קדושין דאין ענין זה לזה ועל זה משני שתים על זה ושתים על זה דמיירי בקידש ובעל ושפיר הוי איסור מוסיף שניתוסף לגבי כהן הדיוט ולפ"ז צ"ל דהא דחייב שתים על זה ושתים על זה אע"ג דלאו דלא יחלל ליתא בכהן הדיוט ולא הוי איסור מוסיף כלל מ"מ כיון דלאו דלא יקח הוי איסור מוסיף דאיתא גם בכהן הדיוט חל נמי איסור דלא יחלל דגרושה על אלמנה כיון דהוי ע"י קידושין שייך ביה איסור מוסיף אף דלא יקח ולא יחלל הוי שתי שמות מ"מ פ"ל לר' יהודא דאמרינן איסור מוסיף בב' שמות והיינו דמקשה וחלוצה דרבנן על רבי יהודא דוקא דבל"ז המ"ל כקושיא מהרש"א דאין איסור חלוצה חל משום איסור מוסיף דלא יבנה כיון דהוי שני שמות אבל כיון דלר' יהודא מוכח דס"ל להך ברייתא דאמרינן איסור חל על איסור במוסיף אפילו בב' שמות מדחייל לאו דלא יחלל בגרושה על לאו דאלמנ' כנ"ל דוודאי אין לפרש הברייתא שתים על זו וא' על זו שפיר מקשה מחלוצה.

עוד אמרתי בלימוד הישיבה די"ל הא דס"ל לר' יהוד' דדוקא קידש ובעל לוקה שתי' אבל בבעל ולא קידש אינו לוקה משום לא יחלל היינו משום דמשמעות דקרא דלאו דלא יחלל קאי על לאו דלא יקח וכל היכא דליכא איסור לא יקח אין בו ג"כ משום לא יחלל וכן משמע מדמקש' הש"ס ביבמו' דף כ' אלמנה לכהן גדול חולצת ולא מתיבמת וליתי עשה דיבום וידחה לאו דאלמנה ומשני גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' וכבר הקשינו לעיל דף ס"ו ע"ב במתני' דמאי קושי' הא פליגי תנאי בנזיר אי אתי חד עשה ועקר תרי לאוין וכיון דבאלמנה לכהן גדול איכא תרי לאוין לא יקח ולא יחלל לא אתי חד עשה דיבום ועקר תרי לאוין. ולפמ"ש דלא שייך לא יחלל אלא במקום דאיכא איסור לא יקח אבל במקום מצוה דנדחה לאו דלא יקח ממילא לית ביה לאו דלא יחלל. ולפ"ז מה שכתב מהרש"א ז"ל די"ל טעמא דחלוצה דאין איסור חל על איסור יש ליישב משום דאם כן הוי ליה לאפלוגי' בדידיה דמשכחת ביה איסור מוסיף כגון שהיבם שחלץ לה היא כהן וכיון דמדאורייתא שרי' ליבם גרושה דאתי עשה ודחה לא תעשה הרי כשחלץ לה חל עליו איסור בגרושה וחלוצה בבת א' וכיון דחל גבי דידיה לאו דחלוצה איתוסף נמי איסורא לגבי שאר כהנים דהוי איסור מוסיף משם א'. ודו"ק:

שם. ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו. מכאן הקשו על הרמב"ם ז"ל דהשמיט לאו דלא יחלל זרעו שלוקין עליו כשגמר ביאתו וכתב הה"מ ז"ל טעמו דסבירא ליה דאין חילול זרע אלא כשנולד ממנו חלל ועל זה לא שייך ביה מלקות והוא נגד הסוגיא ועוד הקשו עליו דפסק כל שנתחללה כבר לכהונה אפי' גרושה אין לוקין עליו משום לא יחלל דהוא נגד הסוגיא דאם כן מאי מקשה רבא ממתניתין דאלמנה וגרושה דילקה נמי משום לא יחלל הא כיון שהיה גרושה היה מחוללת כבר. ונראה לענ"ד דהרמב"ם מפרש הא דאמר לקמן מודה רבא באלמנה לכהן גדול שאם בעל ולא קידש לוקה משום לא יחלל זרעו בעמיו אמר רחמנא והרי חילול. ולכאורה אינו מובן דאיך מוכח מזה דמיירי בבעל ולא קידש. ועיין מה שכתבתי לקמן בזה וסבירא ליה להרמב"ם טעמא דרבא משום דפשיטא ליה דבלא יחלל זרעו לא שייך מלקות מטעם שכתב הה"מ דכיון דלא שייך חילול זרעו אלא כשנולד ולא שייך ביה התראה וע"כ הא דאמר רחמנא ולא יחלל זרעו היינו לאיסור' בעלמא לגמר ביאה משום חילול זרע אם יולד וקשיא ליה כיון דלא שייך בזה מלקות אין צריך קרא לאיסור' כיון דבלא"ה אסור גמר ביא' משום לא יקח דלא גרע גמר ביאה מהעראה ומזה הוכיח רבא דמיירי בלא קידושין דליכא איסורא משום לא יקח ואפ"ה אסרה ליה רחמנא ליגמור ביאתו משום חילול זרע ומזה מוכח נמי דבמחוללת כבר לא שייך בה לאו דלא יחלל משום חילול דידה דאל"ה אכתי קשה תיפוק ליה דגמר ביאה אסור משום לאו דחילול דידה אע"כ צ"ל דהיא כבר נתחללה בתחלת ביאה וא"כ בגמר ביאה ליכא נמי משום חילול דידה אלא איסורא משום חילול זרעה והיינו דקאמר רבא והרי לא יחלל זרעו אמר רחמנא והרי חילול דמלא יחלל זרעו מוכח משום דכבר חילל אותה בתחילת ביאה הרי דכל דבריו של הרמב"ם מפורשים בדברי רבא וממילא מתורצים כל הקושיא שהקשו על הרמב"ם ז"ל מסוגיא דלעיל דכבר כתבנו לעיל דר' יהודא דאמר כה"ג באלמנה לוקה שתים היינו דסבירא ליה דלאו דלא יחלל אינו אלא כשקידש ובעל אבל ביא' לבד' אינו לוקה משום לא יחלל כדמוכח מקושי' רבא וברייתא דאלמנה וגרושה וכו' משום דלא מתוקמא לרבי יהודא אלא בקידש ובעל כנ"ל וכיון דס"ל לר' יהודא דקרא מיירי דוקא בקידש א"כ ליכא למימר דלא יחלל זרעו איסורא בעלמא דהא בל"ז אסירה משום לא יקח ולא יחלל דידה אע"כ סביר' לי' לר' יהודא דלא יחלל זרעו הוי לאו גמור למלקו' ללקות נמי משום לא יחלל זרעו בגמר ביאה ושפיר מקשה ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו וממילא כיון שכתבנו דהא דבמחוללת כבר סביר' ליה לרבא דאינו חייב משום חילול דידה הוא מהוכחת לא יחלל זרעו כנ"ל וכיון דלר' יהודה ע"כ אתי קרא למלקות ממילא דאפי' במחוללת כבר איכא לאו דלא יחלל ושפיר מקש' רבא לר' יהודא מבריית' דאלמנ' וגרושה אבל אליבא דאמת קי"ל כרבא ודו"ק היטב:

שם. רבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה וכו'. כבר כתבנו לעיל בתחלת הסוגיא דמשמע דאם בא עלי' כמה פעמים והתרו בו בכל פעם חייב על כל ביאה וביאה והיינו דס"ל לרבא דלא יקח היינו ביאה בדרך אישות ולא בדרך זכות ואין איסור על הקידושין אלא על הביאה שהי' דרך אישות וזהו דלא כשיטת הריטב"א ז"ל דעיקר הלאו על הקידושין וכן דעת התוס' בב"מ דף יו"ד ד"ה דאמר לישראל בתרוצא קמא וע"כ מפרשי דהא דקאמר לעיל מחייב על כל ביאה היינו משום לא יחלל אבל הרמב"ם ז"ל דס"ל במחוללת כבר איכו חייב משום לא יחלל ע"כ צ"ל דהא דמחייב על כל ביאה היינו משום דעיקר החיוב על ביאה בדרך אישות אלא דלפ"ז קשה דאיך יחול איסור ביאה שע"י קידושין כיון דכבר אסורה הביאה תחלה משום לא יחלל כדקאמר ומודה רבא שאם בעל לוקה וא"כ איך חל האיסור על ביאה בשעת הקידושין משום לא יקח הא לא מוסיף ולא כולל על לאו דלא יחלל שחל קודם קידושין וצ"ל כנ"ל דה"ל איסור מוסיף משום דבשעת קידושין נאסרה על כל העולם משום איסור א"א ניתוסיף גם עליו משום לאו דלא יקח כנ"ל אך ז"א לפמ"ש לעיל גבי הא דאמר רבא הואיל ושם זנות פוסל בישראל דס"ל לרבא דלא אמרי' איסור מוסיף בשני שמות א"כ א"א לפרש כן דהא הוי ליה ב' שמות. ותו קשה דלפ"ז לא אתי שפיר הא דאמר לעיל בברייתא אלמנה וגרושה וחללה זונה בזמן שהם כסדר חייב על כל א' וא' משמע אבל אם אינם כסדר אינו חל איסור אלמנה על איסור גרושה ואמאי נימא כיון דבשעת קידושין נאסר' לכ"ע ניתוסיף איסור נמי לגבי דידיה אפי' בזמן שאינו כסדר ואין לומר דהתם איירי בזנות ומשום לא יחלל דז"א לדעת הרמב"ם בגרושה זונה וחללה אין בהם משום לא יחלל. ותו קשה סוגיא דתמורה דמקשה על רבא דאמר כל מילי דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד לא מהני והרי אלמנה לכה"ג דאמרי רחמנא לא יקח ע"ש הא אין איסור בשעת קידושין ועיין מ"ש לעיל דף ס"ז ע"ב לדעת הרשב"א ז"ל בזה דהא דס"ל לרבא הכא דבעינן קידש ובעל היינו לבתר דמסיק התם לרבא לא יחלל חילולין עושה ואינו עושה ממזרים וס"ל לרבא דע"כ ליכא איסור בקידושין לבד דאל"ה לא הוי תפסי קידושין משום דאמר רחמנא לא תעביד וכיון דאין הולד ממז' ע"כ דאין איסו' בקידושין לבד אלא בקידש ובעל.

אמנם הנראה לענ"ד דלק"מ דס"ל לרבא דעיקר לא לאו דלא יקח היינו שלא יקדש אותה בביאה וזהו עיקר ביאה של אישות וה"ה דחייב על כל ביאה שאח"כ. ולפ"ז לא שייך בהא כלל איסור חל על איסור דלעולם היתה אסורה לו לבוא עליה לשם קידושין משום לא יקח ולא יחלל ובדרך זנות משום לא יחלל לחוד וא"כ שפיר פריך בריש תמורה דבמקדש בביאה נימא דלא מהכי כיון דאמר רחמנא לא תעבוד ול"ל בקדושי כסף ובשטר דהא תיקשי דהאיך יחול איסור הביאה ע"י קידושין על איסור לא יחלל כנ"ל. וכבר כתבנו לעיל דף נ"א בתוס' ד"ה קידושין שאין מסורין לביאה וכו' דבל"ז צ"ל לרבא הכי כיון דס"ל דקדושין שאין מסורין לביאה לא הוי קידושין א"כ קשה גבי מחזיר גרושתו דאין איסור בלא קידושין הא הוי לה קדושין שאין מסורין לביאה וכן קשה לדעת הרמב"ם ז"ל דבגרושה זונה ליכא לאו דלא יחלל משום דכבר היא מחוללת ואין איסור הביאה אלא משום קידושין א"כ הו"ל קידושין שאין מסורין לביאה אלא העיקר כמ"ש דעיקר לאו דלא יקח היינו שלא יבא עליה לשם קידושין ובזה לא שייך קידושין שאין מסורין לביאה ודוק:

שם. בגמרא. ומודה רבא בכהן גדול באלמנה וכו'. הנה התוס' ביבמות דף ס"ט ע"א בד"ה כהן גדול באלמנה וא"ת היא גופא מנ"ל וי"ל דלגבי הבן וכו' נראה דכוונתם דמה שאמר הכא לא יחלל זרעו בעמיו אמר רחמנא היינו כמו שתירצו בתוספות דילפינן מזרעו אלא דצריך לדחוק דמה שהבן נפסל הא מצד הסברא דבלא קידושי גרע טפי ודוחק דהא איכא למימר דוקא ע"י קידושין דאיכא דה"ל יצירתו בעבירה משא"כ בלא קידושין כיון דלית ביה משום לא יקח יש לותר דאין בה חילול לא לה ולא זרעה וממילא דליכא עבירה דלא יחלל וכמ"ש לעיל דף ע"ז ואפשר ליישב דבריהם דס"ל דני היכא דמקשינן זרעו לו כדאמר שם ה"נ מקשינן איפכא אורו לזרעו ובחלל כיון דליכא עבירה אפי' בקדושין דהא לא הוזהרו כהנות להנשא לחלל ואפ"ה הוי הולד לעולם חלל ה"נ גבי כה"ג עצמו אע"ג דליכא עבירה הוי הולד חלל וממילא גם היא נפסלת. וכבר כתבנו לדעת הרמב"ם ז"ל ישוב נכון דמלא יחלל זרעו מוכח דמיירי בלא קידושין כנ"ל ודוק:

שם. אלא אימא מצרי ראשון יוכיח. לכאורה קשה דהא משמע דלר' יהודא משוה ליה גר לחלל לגמרי אפי' דורי דורות וכן משמע ביבמות דף ע"ז ע"ש. וכיון דלא יליף אלא ממצרי נימא דיו להיות כנדון שלא יפסל אלא עד ג' דורות ונראה דבאמת יליף בסמוך ר' יהודא מקרא דמזרע בית ישראל עד דאיכא כל זרע מישראל והא דאיצטרך למילף בק"ו היינו דלא נדרוש קרא דמזרע בית ישראל כראב"י או כר' יוסי וכן הוא משמעות דברי מהרש"א ז"ל ע"ש. א"כ כיון דיליף דבת גר מישראלית פסולה מק"ו ע"כ דמזרע בית ישראל היינו עד דאיכא כל זרע מישראל וממילא דאפי' לדורי דורות בעינן זרע מישראל דכל היכא דכתיב זרע משמע אפי' זרע זרעו כדאי' לעיל דלזרע זרעו לא איצטרך קרא ובזה אתי שפיר הא דאיצטרך ר' יהודא למילף בק"ו וגם מדרשא דקרא דמזרע בית ישראל דתרווייהו צריכא דאי מק"ו לחוד הו"א דיו כנ"ל שלא יאסר אלא עד ג' דורת ואי מקרא לחוד הו"א כראב"י או כר' יוסי ודו"ק:

בתוס' ד"ה ור' יהודא וכו'. וא"ת לר"י וכו'. עיין במהרש"א ז"ל שנדחק מה שהקשה תוס' לר' יוסי דוקא ולא לראב"י גם אינו מובן דלכאורה ב' תירוצים של התוס' חדא הוא גם מ"ש מהרש"א דראב"י באמת אית ליה האי דינא ומזה יליף דקרא דמזרע בית ישראל לא מפרש כר' יוסי ע"ש ואינו מובן דאי אית ליה האי דינא דגר וגיורת ע"כ צ"ל דס"ל גר פוסל בביאתו דאל"ה איכא למיפרך מה להצד השוה שכן פסולים בביאתו וז"א דהא אנן קי"ל כראב"י וקי"ל גר אינו פוסל ותו דא"כ אין תועלת במה שאמו מישראל כיון דכבר נפסלו בביאת הגר דאף דאין פסול אביה ואמו מטעם אחד מ"מ כיון דשניהם פסולים א"כ אין מקום להכשיר ובאמת צ"ע גדול על מ"ש הרמב"ם וטוש"ע אה"ע סי' ד' דבת גר עמוני מישראלית כשירה לכהונה לכתחילה והוא מסוגיא דיבמות דף ע"ז דכיון דקי"ל לכתחילה כראב"י דבעי' אמו מישראל א"כ כיון דהיא נפסלה בביאת עמוני אין שום צד להכשר ישראלית לכהונה וסוגי' דיבמות אזלי אליבא דר"י דהלכתא כוותי' והיינו לדידן בדיעבד אבל מנ"ל להכשיר לכתחילה ותו קשה דאיך יליף ראב"י מהאי דינא הא איכא למיפרך מה להצד השוה שכן בתו מישראלית פסולה תאמר בגר שכן בתו מישראלית כשרה:

והעיקר נראה בזה לפי פשוטא דעל ראב"י אין להקשות דאיכא למימר דדייק מזרע ולא כל זרע וממילא מדחי' האיך ק"ו אף למנין פסול בביאתו דאיכא למיפרך מה להצד השוה שכן בתו מישראלית פוסל אבל לר' יוסי דלא מדייק מזרע אפי' מקצת זרע שפיר הקשה דה"ל למידרש כר' יהודא כיון דאיכא ק"ו בין לענין פסול הבת בין פסולה בביאתו וע"ז תירצו בתירוצא קמא דלא שייך הצד השוה לענין הבת ואפשר דלענין פסול עצמה ה"מ למילף בק"ו ואף דר' יוסי פליג אפי' לענין פוסל בביאתו משום דאיכא למיפרך מה בצד השוה שכן בתו פסולה דמהאי טעמא מכשיר ר' יוסי לעיל דף ע"ה במצרי שני משום שאין זרעו פוסל והוסיפו עוד בתרוצא בתרא דאפי' לענין פסול ביאתו נמי לא שייך למילף במה הצד ועמ"ש לקמן בלשון הת"י כן נר' לענ"ד ליישב ע"פ פשוטו. ודו"ק:

גם י"ל לפי מ"ש התוספות בד"ה במה הצד בהאי דינא וכו' תימא לר"י דהא לא שייך וכו' ובספ"י תירץ דהיינו דאמר ר' יהודא לקמן כל שאין אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנתו וכמו שיבואר לקמן א"כ י"ל דקושי' התוס' לר' יוסי משום דשמעי' ליה לרבי יוסי לעיל דף ע"ה ע"א דאית ליה האי סברא דכל שאין אתה וכו' אבל לראב"י י"ל דל"ל האי כללא ושפיר איכא למפרך מה להנך שכן פוסלים בביאתו וס"ל כהנך תנאי דפליגי לעיל שם גבי אלמנת עיסה ולית לי' כלל זה אבל באמת תירץ הספ"י לא מכרעת לענ"ד כמו שיבואר לקמן והעיקר נראה לענ"ד דלק"מ דע"כ הא דאמר מצרי ראשון יוכיח ליכא לפרושי במצרי ראשון שנושא ב"י דהא ביאתו בעבירה ואפי' אם נושא גיורת הא ר"י ס"ל קהל גרים איקרי קהל וה"ל ביאתו בעבירה וע"כ צ"ל שנושא מצריות א"כ האיך נילוף מיניה גר שנשא ב"י דהולד פוסל משום דהולד הולך אחר הזכר דהא התם גם היא מצריות וע"כ צ"ל האי דינא דר' יהודא אינו אלא לסתור סברת ר' יוסי דמכשיר אפי' בת גר וגיורת וע"ז שפיר איכא למימר מצרי שנשא מצריות יוכיח וכ"ש דא"ש לפמ"ש לעיל דף ע"ד דראב"י דס"ל ביבמות דף ל"ז כר"א דספיקן בוודאין אסורין ע"כ ס"ל קהל גרים איקרי קהל דאל"כ מייתרי חד קהל מחמשה קהלי ע"ש א"כ לראב"י נמי צ"ל יוכיח ממצרי ומצריות א"כ אין מקום להקשות אלא על ר' יוסי דמכשיר בת גר וגיורת ותו דכ' יוסי אית ליה לעיל דף ע"ג ע"ב דקהל גרים לא איקרי קהל וא"כ י"ל יוכיח אפי' ממצרי שנושא גיורות דאף שאין בו עבירה ואמו כשירה לקהל ואפ"ה הולד פסול לקהל ואתי שפיר מ"ש תוס' הו"ל למיפסל במה הצד דחלל מצרי כמו ר' יהודה דהיינו אפי' לפסול בבת גר זכר מישראלית ועוד נראה די"ל דר' יהודה יליף מהאי דינא אפי' בגר זכר לחוד דהא איתא ביבמות דף ע"ח דאמר ר' יהודה מכין גר מצרי וכו' הא אמר ר' יוחנן לתנ' תני ראשונה הרי דס"ל לר' יהודא דאזלי' בתר הזכר וה"ה במצרי ראשון שנושא מצרית שני הולד שני הוא ופסיל לבא בקהל הרי דס"ל לר' יהודה דאין ביאתו בעביר' אפ"ה הולך אחר הוכר אף דמצד אמו הי' שלישי וכשר ושפיר יליף בבת גר זכר דאזלי' בתר דידי' אבל באמת לא מצי תוס' להקשות על ראב"י דאיכא למימר דס"ל גבי מצרי ומצריות דאזלינן בתר דידה כדאמר שם מאשר יולדו הכתוב תלאן בלידה כן נראה לענ"ד לפרש שיטת התוספ' ועיין מ"ש בסמוך ליישב קושי' אף לר' יוסי ודוק:

בתוס' ישינים ד"ה במה הצד וכו'. תימא לר"י וכו'. כבר כתבנו בסמוך בזה וע"פ פשוט' נראה דלא שייך לומר שכן יש בהן צד עבירה אלא לענין דבתו פסול' לכהונה כיון דחלל הוי יצירתו בעביר' ובכהן גדול בתו יצירתו בעבר' מ"מ יש בשניהם צד יצירתו בעבירה והיינו דפירש"י שכן ביאתו בעבירה באלמנה זו לפיכך בת הנולדה מהם פסולה לכהונה שהרי יצירתו בעבירה וכה"ג אמרינן נמי ביבמות דף ע"ז לענין בת גר עמוני ע"ש אבל לענין פסול בביאתו דכהן גדול באלמנה דלא שייך כלל ענין יצירתו בעבירה ליכא למיפרך מה להצד שכן יש בהן צד עבירה דמה ענין ביאתו בעבירה ליצירתו בעבירה ובהכי אתי שפיר לשון הסוגיא דיליף בתחילה מחלל בכה"ג ולא יליף מחלל ומצרי כמו במסקנ' היינו דלענין שיפסול בביאתו אין צריך למילף במה הצד ממצרי אלא מחלל בכה"ג דלא שייך למיפרך שכן יש בהן צד עבירה כנ"ל ולפמ"ש לעיל דהא דקאמר ר' יהודא והדין נותן אף דיליף לקמן מקרא דמזרע בית ישראל אלא דמועיל הק"ו שלא לפרש כראב"י דאמר אפי' מקצת זרע ודלא כר' יוסי דמפרש שנזרעו בישראל א"כ י"ל דבתחילה השיב לאפוקי ממדרש ראב"י מקצת זרע דכיון דנוכל למילף דפוסל בביאתו א"כ אין לחלק במקצת זרע דכיון דאמו נפסלה בביאתו הרי פוסל מצד אביו ומצד אמו תדע דהא איכ' למימר אליב' דראב"י דמוד' דבת גר וגיורת פסול' משום דליכא מקצת זרע ישראל א"כ מאי מקש' מה להצד השוה דאיכא בהן צד עבירה נימא בת גר וגיורת תוכיח דליכא עביר' ואפ"ה בתו פסול' וע"כ צ"ל כיון דאמו וגיור' ובחלל ובכה"ג ג"כ אמו חללי נמצ' דבכל הצד השוה פסולה הבת מצד אביו ומצד אמו א"כ לפמ"ש דלגבי פסול האם דהיינו שנפסלה בביאתו לא שייך למיפרך שכן יש בהן צד עבירה א"כ גם הי' נפסלה משני צדדין ואין חילוק בין בת גר וגיורת לבת גר זכר אלא דקושי' הש"ס דאכתי איכא למפרך מה להצד השו' שכן יצירתו בעבירה ואכתי איכא למידרש כר' יוסי דאפי' בת גר וגיורת כשר וע"ז קאמר דיליף מחלל ומצרי במה הצד ולענין פוסל בביאתו איכא למילף מהאי דינא או מחלל ומצרי או מחלל וכהן גדול. ובזה א"ש טפי מה שהקשה תוס' לר' יוסי דמנ"ל והיינו כמ"ש דפירכא בתרייתא אינו אלא ליתן טעם מ"ט לא מפרש ר' יהודא קרא כר' יוסי וע"ז הקשה תוס' דלמה באמה ר' יוסי לא אמר כר' יהודה כיון דהדין נותן כן. ודוק:

עוד נראה דלפי שיטת הת"י דלגבי לפוסלה בביאתו נמי שייך למפרך שכן יש בהן צד עבירה מ"מ יש ליישב דבאמת רבי יהודא לא בא אלא לסתור דברי ראב"י דדריש מזרע מקצת זרע והא כבר כתבנו לעיל דוודאי אין שום קושיא דמנ"ל דגר פוסל בביאתו דהא יליף רבי יהודא מקרא לקמן דכתיב אלמנה אשר תהיה וגומר דכל שאתה נושא בתו אתה נושא אלמנתו כמ"ש בספ"י כנ"ל אלא דכוונת הת"י דמנ"ל הא גופא דבתו פסולה כיון דאיכא למפרך מה להצד שכן פוסל בביאתו וכיון שכתבנו לעיל דלראב"י דמודה בבת גר וגיורת איכא למימר בת גר וגיורת תוכיח דהא גר אינו פוסל בביאתו אפ"ה בת גר וגיורת פוסל ואי נימא מה לגר וגיורות שכן אמו פסולה נימא מצרי ראשון שנושא ישראלית יוכיח דאמו כשירה לקהל והבן פוסל ואי נימא מה למצרי שכן יש בו צד עבירה בת גר וגיורת תוכיח נמצא אפי' אי נימא דגר אינו פוסל בביאתו ממ"נ איכא למילף דאפי' בת גר זכר פסולה וכיון דקיי"ל כבר דממ"נ בת גר זכר פסולה ממילא פוסל בביאתו נמי מקרא דואלמנה וגו'.

ולפ"ז ממילא מתורץ קושית תוס' על ר"י דלא יליף במה הצד דרבי יהודא דלפמ"ש אין שום קושיא על רבי יוסי דאיכא למיפרך כקושית הת"י ור' יהודה לא בא בהאי דינא אלא לסתור דברי ראב"י כנ"ל וכבר כתבנו לעיל דעל ראב"י אין שום קושיא משום דמשמע ליה מקרא דמזרע דנשמע מקצת זרע לאפוקי מהאי דינא דמה הצד א"נ משום דס"ל במצרי ומצריות דאזלינן בתר האם משום דתלאן הכתוב בלידה ואיכא למיפרך בת מצרי ומצריות יוכיחו דבא מטפה פסולה ואפ"ה אזלינן בתר דידה. ודוק:

עוד נראה ליישב קושית הת"י דמשכחת דמצרי פוסל בביאתו כגון אם נושא שתוקית דמדאורייתא שתוקי כשרה לבוא בקהל וכן מצרי מותר בשתוקית כדס"ל לר' יהודא לעיל דספיקן בוודאין וודאין בספיקן מותר ואפ"ה נפסלה בביאה משום דממ"נ אסורה לכהן דאם השתוקי ממזרות הם אסורה לבוא בקהל ואם היא כשיר' הרי נפסלה מבעילת המצרי ואע"ג שלא הים עבירה בביאתו וכה"ג הקשו התוס' ביבמות דף ע"ח גבי מצרי שני במה יטהר ע"ש. ואין לומר דמנ"ל דמיפסל השתוקית כיון דלית ביה עבירה ז"א דהא ס"ל לר"י כל שאי אתה נושא בתו וכו' אלא דקושיות התוס' דבאמת נימא שאינו פוסל אף בתו כנ"ל משא"כ במצרי דוודאי בתו פסונה. ולפ"ז יש לישב נמי קושית מהרש"א ז"ל מה שהקשה תוס' לר' יוסי ולא הקשה לראב"י משים דלראב"י דס"ל ביבמות דף ל"ז לפי מאי דמוקי ליה לראב"י כר"א דס"ל ספיקן בוודאין אסור א"כ לא משכחת דמצרי בלא ביאת עבירה ושפיר איכא למיפרך שכן פוסל בביאתו אך ז"א לפמ"ש לעיל דף ע"ה ע"ב בתוס' ד"ה השתא ממזר הוי וכו' דאף דשתוקי מותר מן התורה היינו דוקא בקהל ישראל אבל לכהונה פסולה ליכא לתרוצי הכי. ודו"ק:

עוד נראה דיש ליישב קושית התוספות ישנים לדברי הרמב"ם ז"ל דכתב בפרק ט"ו מהלכות אסורי ביאה הלכה ב' שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קידושין וה"ה בחייבי עשה אין בהן איסור מן התורה אלא א"כ קידש ולא שייך למיפרך שיש בהן צד עבירה והא דאמר אלמנה לכה"ג ביאתו בעבירה וחלל יצירתו בעבירה והיינו משום דבאלמנה אפי' בלא קידושין איכא משום לא יחלל דידה ואפי' לדעת הרמב"ם ז"ל דהיכא דהי' כבר מחוללת ליכא משום לא יחלל ואפ"ה הולד חלל היינו משום דאיכא עבירה דלא יחלל זרעו דכיון שנולד מאותו ביאה הרי עבר על לאו דלא יחלל זרעו משא"כ במצרי שנשא בת ישראל אע"ג דלדעת הרמב"ם ז"ל אין לוקין על לאו דלא יחלל זרעו היינו כמ"ש הה"מ דלא יחלל זרעו אינו אלא כשנולד הזרע הרי דבולד איכ' אזהרה דאורייתא והוי ליה יצירתו בעבירה אבל במצרי לא מצינו ביה אזהרה דאורייתא בלא קידושין. ובזה יש ליישב קושית התוס' ביבמות דף ט"ו ע"ב בד"ה מה לאלמנה כו' דל"ל קרא דכי תהיה לאיש זר דעמוני ומואבי ומצרי' פוסלין בביאתן נילף בק"ו מאלמנה ע"ש. ולפמ"ש איצטרך היכא דבא עלי' בלא קידושין דליכא בהו צד עבירה. ודוק:

בגמרא רבי יהודא סבר עד דאיכא כל זרע וכו' ופירש"י כלומר וכו'. ונרא' דמשמע ליה לאפוקי בת גר משום דאיכא ק"ו מחללה שנישאת לישראל דהולד כשר לכ"ע. כדילפינן לעיל דף ע"ז מקרא דלא יחלל זרעו בעמיו אף דיצירתו בעבירה ואין לומר דגיורת גרע טפי משום שבא מטיפה פסולה דאיכא למימר בת מצרי שני ומצריות ראשונה יוכיח דהולד הולך אחר הזכר וכשר דכבר כתבנו דס"ל לרבי יהודה ביבמות דף ע' במצרי שנשא מצרית ראשונה הולד הולך אחר הזכר ואין לומר דמה לבת מצרי ומצריות דכשירים לאחר ג' דורות חללה תוכיח וע"כ דזרע ישראל היינו עיקר זרע ישראל. ועוד נראה דא"צ ראי' ע"ז משום דא"א לומר כל שתהיה בת בתו של גר פסולה לכהונה דהיינו בין זכרים ובין נקיבות איסור עולמות דא"כ כל זרע מלכות בית דוד תהיה פסולים להנשא לכהונה כיון דבאים מרות המואביה ומנעמית העמוני ומקרא מפורש להדיא ביהודע כהן גדול שנשא אלישבע מזרע מלכות בית דוד וכן זכריה בנו היה חתן המלך ע"כ צ"ל דבת בתו של גר כשירה. וק"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף