הון עשיר/שביעית/א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ שביעית א

א

שביעית

שביעית יש בו עשרה פרקים כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם (אבות רפ"ה), שע"י השביעית אנו זוכרים כי לה' הארץ ומלואה, כדאיתא בסנהדרין פ"ד (דף לט.) במעשה דההוא מינאה עם ר' אבהו. וע"ד הנסתר פשוט הוא כי יום השביעי לבנין הוא שבת הארץ, והיא עשירית למנין:

עד אמתי חורשין. תנא אקרא קאי (שמות לד, כא) בחריש ובקציר תשבות, ומשו' דפליג עלה ר' ישמעאל, לא רצה להתחיל מסכת' זאת בו, דלעולם אל יפתח אדם פיו לשטן (ברכות יט. ועוד), ומחלוקת דב"ש וב"ה לא חשיב מחלוקת, דהכי אמרינן בביצה דף י"א ע"ב. ועוד דקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו, דמהאי טעמא נשנה אע"ג דאגב ארחיה אשמועינן טעמא דב"ש, ובזה נחה הרגשת התי"ט:

ובה"א עד העצרת. כתב הר"ב ז"ל דעד העצרת יפה לפרי ותו לא, ע"כ. וקשה דהיינו כל זמן שהוא יפה לפרי דב"ש, ובמאי קמפלגי. ומדקדוק דבריו דאמר ותו לא, נראה דבהא קמפלגי, דלב"ה ותו לא, מכלל דלב"ש אפילו אחר העצרת שרי, ואף זה דוחק דהואיל ותרויהו תלו טעמיהו ביפה לפרי, הוה ליה מחלוקת במציאות אם החרישה שאחר העצרת יפה לפרי או לא.

ועוד קשה לפי דברי הר"ב מאי האי דכתב התי"ט בשם התוספות דעצרת יותר מדברי ב"ש, דלעולם ב"ש לחומרא, הלא זה אינו לפי דבריו, ולדברי התוספות נמי קשה, דאקשינן בירושלמי (ה"א א.) למה לא תניתא מקולי ב"ש וחומרי ב"ה. ש"מ דב"ש שרי טפי מב"ה, וליכא למימר דבהא קמפלגי דב"ש סברי דבתר פירות אזלינן, דאע"ג דעל הרוב עד העצרת החרישה יפה לפרי, מ"מ יש קצת פירות שהחרישה יפה להם אף אחר העצרת, ויש מהם שאין החרישה יפה להם אפילו עד העצרת, ולדידיה כפי מיני הפירות כך יהיה זמן היתר החרישה בין להקל בין להחמיר, וב"ה סברי דהואיל ורוב הפירות אין החרישה מועלת להם אלא עד העצרת, לא הותר לאותו אדם שהחרישה מועלת לפירותיו אף אחר העצרת, לחרוש כלל אחר העצרת, אלא עד העצרת דווקא הותר, דבתר רובא אזלינן בין להקל בין להחמיר, והיינו דמקשה הירושלמי הנ"ל דה"ל מקולי ב"ש וחומרי ב"ה, דהא הכי אמרינן בירושלמי דריש פ"ב עד אמתי חורשין בשד' הלבן וכו', מאן תנא לחה ר' מאיר היא, ור"מ כב"ש, ור"ש כב"ה, וכן אתינן מתניתא ר"מ כב"ש, ור"ש כב"ה, אלא ר"מ כמשנה ראשונה, ור"ש כמשנה אחרונה, [וכן אתינן מתינתין ר"מ כמשנה ראשונה ור"ש כמשנה אחרונה] אלא ר"מ שנייה מחלוקת, ור"ש שנייה כדברי הכל, הוי מאן תנא עד אימתי חורשין שדה הלבן וכו' ר' מאיר, ברם ר"ש דברי הכל עד העצרת, לא סוף דבר כשיש לו מקש' ומודלה, אלא אפילו מאחר שבני אדם עתידין ליטע במקשאות ובמדלעות מותר, ע"כ. ופירושא דהאי עניינא לע"ד הכי הוא, מאן תנא לחה וכו' ר"מ, ור"מ כב"ש דפ"א, דכמו דהתם דהיינו הכא, קאמר כל זמן שהוא יפה לפרי, ואינו קובע יום מיוחד לתחילת איסור החרישה, כמו כן בשדה הלבן קאמר עד שתכלה הלחה כל זמן שבני אדם חורשין ליטע וכו', ואינו קובע לו יום מיוחד, ור"ש דקאמר עד הפסח ס"ל כב"ה, דקבע יום מיוחד אף לשדה האילן, ומקשה וכן אתינן מתניתא וכו' בתמיה, כלומר וכן מוקמינן מתניתין כי האי גוונא, ומשני אלא ר"מ וכו' ור"ש וכו' ותרויהו אליבא דכ"ע קאמרו, ומקשה וכן אתינן וכו' כמו שפירשנו בראשונה, ומשני אלא ר"מ שנייה מחלוקת, דעד שתכלה הלחה וכו' היא דעת ב"ש דווקא, דבמחלוקת היא שנויה, ור"ש קסבר דלדברי הכל בשדה הלבן עד הפסח, ובשדה האילן עד העצרת, ופליג נמי אמתניתין דפרקא א'.

כלל העולה דרישא דמתניתין היא ר"מ אליבא דב"ש, דס"ל דפליגי בשדה הלבן כמו דפליגי בשדה אילן, וקאמרינן לא סוף דבר כשיש לו מקשה ומדלה, אלא אפילו אין לו מאחר שבני אדם עתידין ליטע מותר, ש"מ דבתר רובא דעלמא אזיל ב"ש, אע"ג דלא קבע יום מיוחד, ולא בתר דידיה, וזה הוא הפך ממה שאמרנו לעיל, וליכא למימר נמי דדוקא להקל אזיל ב"ש בתר רובא, אבל להחמיר לא אזלינן בתר רובא אלא בתר דידיה להקל, שהרי אמרינן בירושלמי דהאי פרקין (ה"א א .) אמאי דמקשינן למה לא תניתה מקולי ב"ש וחומרי ב"ה, פעמים שאין הגשמים מצויים ואין הליחה מצוייה, והוא עתיד לחרוש קודם לעצרת כדברי ב"ש, ובה"א עד העצרת, ע"כ. ש"מ דכשכבר חרש קודם העצרת מחמת הצורך, ושאין פירותיו צריכים עוד לחרישה, לא הותר לו לחרוש עד העצרת כרובא דעלמא להקל:

מכח הקשיות האלה אנו מוכרחים לומר דבהא קמפלגי, והוא דאיתא בירושלמי (שם) דטעמא דב"ה עד העצרת ותו לא, הוא מפני דמשם ואילך החרישה באילן מאכל מנבל הפרי, ובאילן סרק מתיש כח האילן, ומכיון שכן ודאי אין כוונתו לתקון האילן אלא לעבודת הארץ, ומשום הכי אסור, ובתר הכי פריך הפירכא שהעתקתי לעיל למה לא תניתה מקולי ב"ש וכו', ומדפריך האי פירכא ש"מ דס"ל לתלמודא, דלב"ש שרי אף אחר העצרת, ואיך אפשר זה והלא כבר אמרנו דאחר העצרת החרישה מזקת לפרי, וב"ש כל זמן שהוא יפה לפרי קאמר, וכבר אמרנו דאין לומר דליהוי המחלוק' במציאות, אלא ודאי אף הוא מודה דאחר העצרת החרישה מזקת, וא"כ הוא בעל כרחנו צריכים אנו לומר דאין זה אלא בשנים בנוניות, אבל בשנים שגשמיה מרובים אין דרכם לחרוש בשביל הפרי כי אם אחר העצרת כשפסקו רוב גשמי השנה, ובהא קמפלגי דב"ש ס"ל דבאותם השנים שרי לחרוש אף אחר העצרת הואיל והחרישה של אותה שנה באותו זמן יפה לפרי, וב"ה ס"ל דלא שנא ואף באותה שנה לא שרי אלא עד העצרת, כשאר השנים בנוניות דהחרישה משם ואילך מזקת, ומשום הכי פריך תלמודא למה לא תניתא מקולי ב"ש וכו', ומשני משום דלא פסיקא ליה דב"ש כל זמן שהוא יפה לפרי אמר, בין לקולא בין לחומרא, ומשום הכי בשנה שגשמיה מועטים החרישה בשביל הפירות קודמת לעצרת, ומשם ואילך אפילו קודם העצרת החריש' מזקת להו, ולפי זה לב"ש יאסר באותה שנה משם ואילך לחרוש אע"פ שעדיין הוא קודם העצרת, ולב"ה שרי עד העצרת כשאר השנים בנוניות, ונמצא דבענין זה ב"ש לחומרא וב"ה לקולא, ומשום הכי לא תנינן ליה מקולי ב"ש וכו', משום דיש בו להקל ולהחמיר, ולב"ש צ"ל דבשנה דגשמיה מרובים שרי לכל אדם לחרוש אף אחר העצרת, אף למי שחרש כבר קודם העצרת בשביל פירותיו כי נתקיים בו והמטרתי על עיר אחת וכו' (עמוס ד, ז), כמו שמתיר במקשאות ובמדלעות שהבאתי לעיל, ואפשר דאף להחמיר אזיל בתר רובא אבל על זה אין לנו הכרח:

ג

אם ראוין וכו'. אצטריך, דלא תימא דלא משערינן אותם בתאנים אלא ברבוי וגסות הפירות, אבל בשיעורא דככר לא, אלא או פחות או יותר בעינן:

ד

היה אחד עושה וכו' מג' ועד ט' וכו'. גרסינן בירושל' (ה"ג ב:) היה אחד עושה וכו', ר' בבי בשם ר' חנינא ובלבד שלא יפחות מחשבון מתושעים, היו ארבעה והבקר וכו', פלוגתא וכו'. מדקמפרש אח"כ היו ארבעה וכו', ש"מ דהאי פלוגתא דמשולשי' ומתושעים אמג' ועד ט' קאי, ולא אעשרה ומעשרה ולמעלה, דאי אעשרה קאי היה לו לירושלמי לשנות בתחילה היו ארבעה השייכ' במג' ועד ט', ולשנות בתר הכי פלוגתא זו דרב בבי וזעירא דקאי אעשרה, וא"כ הוא קשיא לפי' הר"ש שפירשה אעשרה, מלבד מה שהקשה עליו התי"ט, ואמת הוא שהראב"ד והכ"מ תרויהו סל"הו כהוכחה דידן דפלוגתא זו אמג' ועד ט' קאי, אבל מ"מ מי שידקדק בדבריהם ימצא דוחק בפירושם ז"ל. ועוד דחיקא לי מאד לכל הפירושים לישנא דמתניתין דקתני עד שיהיו משלשה, דלכאורה הוא לשון טפל ובלתי מדוקדק, ולכן אי לאו דמסתפינא הייתי אומר דפירושא דהאי עניינא הכי הוא, דהא דאמרינן אם ראוים לעשות וכו', היינו בין שלשתן, והכא קאמר שאם אחד ראוי לבדו ושנים אינם ראויים, או שנים ראוי' וא' אינו ראוי, אע"ג דמ"מ בין שלשתם יש לעשות, אין חורשין כל בית סאה, מפני שאותו שאינו ראוי בטל לגבי אותם השנים והרי הוא כאלו הם שנים לבד, וכמו כן שנים הבלתי ראויים לגבי אחד הראוי, דלעול' חשבינן הגדול שבכולם כקטן שבכולם, ואם בהיותם כלם קטנים כמהו יש בהם ששים מנה חורשים כל בית סאה, ואם לאו אע"ג דבאחד מהם לבד יש בו שיעור זה אין חורשים אלא לצרכם, והיינו דקתני עד שיהיו מג', פי' כשאחד עושה וכו' אין חורשים עד שיהיו אלו הששי' מנה מכל השלשה האילנות, ומפני שמלישנא דמתניתין נראה דכיון שבין כל השלשה ראויים, אע"ג דאי דיינינן הגדול כקטון אינם מגיעים לשיעור זה, דמ"מ חורשים כל בית סאה, ודלא אתא מתניתין לאפוקי אלא היכא דשנים מהם ואפילו אחד אינו ראוי לעשות כלום, דאע"ג דאחד מהם לבד ראוי לכל, דאינו מצטרף להתיר לחרוש כל הבית סאה, משום הכי קאמר רב ביבי ובלבד שלא יפחות משיעור משולשים, פי' דבעינן שיהיה שיעור זה ראוי לחלק בשלשה אילנות אלו לשלשה חלקים שוים, וזה א"א אלא אם כן יהיה בפחות שבהם שליש שיעור זה לפחות, דבענין זה אף אם נחשוב הגדול כקטון יש בו שליש.

כלל העולה, אין חורשין כל בית סאה אלא אם כן יש שם השלשה אילנות, שכל אחד מהם ראוי לעשות שליש שיעור הנזכר במתניתין דהיינו עשרים מנה לפחות, וזה השיעור נאמר עד ט', דעד ט' בעינן שיהיו ראוים לעשות בין כלם שיעור הככר, אבל כשהם ט' לא צריך שיהיה כל אחד מהם ראוי לעשות שליש ככר כמו בשלשה, וליהוו שלשה ככרים, וכמו כן לא צריך שלפחות שלשה מהם יהיו ראוים לכך, אלא אע"פי שהם אילנות קטנים מצטרפים, ובלבד שיהיה כל אחד מאלו התשעה ראוי לפחות לעשות תשיעית ככר, והיינו דקאמר זעירא ובלבד שלא יפחות מחשבון מתושעים, על הדרך שפרשתי במשולשים, והטעם מבואר דלפי רבוי האילנות יתמעט השיעור של כל אחד מהם, כי מה שחסר בגדלם מתמלא ברבויים להתיר לחרוש כל הבית סאה בשבילם, כשיש בין כלם שיעור הככר מחולק כל אחד חלק הראוי להם כפי מה שהם, שאם יהיו ארבעה יצטרכו להיות מרובעים, ואם יהיו חמשה מחומשים, וכן כל כיוצא בזה, וכזה היא דעת הראב"ד ז"ל, ולא נקט זעירא מתושעים, אלא משום מתניתין דקתני עד ט' דהוא הקצה אחרון הצריך שיעור, דבעשרה ומעשר' ולמעלה אינו צריך שיעור, כי דיו רבוי האילנות להתיר לחרוש כל הבית סאה, ומפני שאין שיעור השליש של כל אחד משלשה אילנות שיעור קבוע, שהרי לפי רבוי האילנות מתמעט השיעור, משא"כ שיעור הככר דהוא קבוע עד עשרה, דמשם ואילך אינו צריך שיעור כלל, משום הכי לא קתני בפירוש אם כל אחד מהם ראוי לעשות שליש ככר וכו', אלא כללם כלם כאחד בשיעור הככר, באמרו אם ראוים לעשות ככר וכו', ולפי זה אפשר דרב ביבי וזעירא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, זה הוא הנלע"ד ודוק היטב:

עושה. ראוי לעשות לא קתני, אלא עושה, לרבותא דאע"ג דעושה ממש, כשאין אחרים ראוים לעשות, אין חורשין כל הבית סאה:

אין עושין. סרכא דעושה נקט, דאם ראוין לעשות, אף אם אינם עושים, כאלו הם עושים חשבינן להו:

ז

הנטיעות והדלועים וכו'. האמ' עם התי"ט, שמן הירושלמי (ה"ו ג.) מוכח דלא דמו דלועי' דת"ק לדלועים דרשב"ג, ולשון המשנה נמי הכי מוכיח דלא קתני רשב"ג אומר אף כל עשרה וכו', דהוה משמע דמוסיף אדברי ת"ק מדקתני אף, ודפליג עליו מדקתני רשב"ג אומר ולא קתני אמר רשב"ג, אלא קתני סתם רשב"ג אומר כל עשרה וכו', דמשמע דמלתא באנפי נפשא קאמר ולא את"ק קאי, ולכן יש לתמוה מהרמב"ם דהשמיט האי דרשב"ג מחבורו, דהא אף אי ליתא לכללא דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ וכו' (כתובות עז. ועוד), הכא ליכא מאן דפליג עליו:

ח

דברי ר"ש. ירושלמי (שם) ר"ש ורא"בי אמרו דבר אחת (וכו') דברי חכמים עד שיגום מעל הארץ. מכאן אני רואה דכל היכא דנזכר במתניתין ענין אחד בשם דברי ר' פלוני, אע"ג דליכא מאן דפליג עליו במתניתין כגון הכא, לישנא דמתניתין מראה לנו דאיכא דפליג עליו במקום אחר, כן נלע"ד. אע"ג דאין מכאן ראיה גמורה לכל מקום, מש"אכ כשמזכיר ענין אחר באמרו ר' פלוני אומר כך, וליכא מאן דפליג עליו במתניתין, כגון דין רשב"ג דמתניתין דלעיל, דאין להוכיח מזה דהזכירו בשם יחיד ולא סתם דאיכא דפליג עליו במקום אחר, דאפשר דאין שום חולק עליו, כמו שהוכחנו ברשב"ג דלעיל, ולא בא התנא בלשון זה אלא לומר דבר בשם אומרו:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.