יש סדר למשנה/שביעית/א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יש סדר למשנה ‏ שביעית א

א

בראשית ממלאכת מסכת זו נשגבה ממני מכל דינים השנוים במסכת שביעית מצאתי ראיתי הרון בענין שמיטת כספים וכל דיני פרוזבול נזכרים בטוש"ע ח"מ סי' ס"ז בכללותי' ופרטותי' ברם בכל תשעהם המדברים בענין שמיטת הארץ ר"ל עבודות המותרו' והאסורו' בקרקעות לא ראיתי ולא מצאתי בטוש"ע באחד המקומות. הן אמת כל הדינים השנויי' במסכת' המדברים בענין עבודת הארץ בשנה הששית הנכנסת לשביעית שפיר עבדו דלא זכרו. משום דקי"ל כרבן גמליאל ובית דינו דבטלו תוספת שביעית כמ"ש הר"ב בסוף משנה א ובסוף מ"א פ"ב וכמו שאבאר להבא בס"ד. אמנם כל הדינים השנויי' בענין שביעית עצמו ובדיני ביעור לא ראיתי שום ביאור. רק הטוי"ד סי' של"א הער' בזה"ל ובשביעית היא שמיטה ואסור בחרישה ובזריעה ובכל עבודות קרקע. ובארץ ישראל האידנא מדרבנן. ויותר מזה לא מצאתי בטור. ובחבור הש"ע גם את זה לא כתב. ואולם מדיני תרומות ומעשרות האריכו בדיניהם. ובסוף הסי' כתב הרמ"א בהג"ה דרב המחבר השמיט כל דיני מעשר עני וכו'. גם בדיני תרומות ומעשרות השמיט כמה דינים וכו' ובבאר הגולה כתב ע"ז. קצתם העתיק המחבר כפי שהי' נראה להמחבר יותר הכרחי ע"כ. וכולם לא הערו שכל דיני שביתות הארץ בשביעית ודיני ביעור פירות שביעית נשמטו לגמרי. ועמדתי משתאה. לגודל הפליאה. ובחיפוש מחיפוש מציאה ממציאה. שאלות ראשונים שאלתי עיני ראהו בשל"ה בשער האותיות. דף ל"ז ע"ב הניח זה דבר השמטה בתימה. והאריך בכל הדינים הללו בביאור שלם ולקיחה תמה:

ד

שנאמר בחריש ובקציר תשבות וכו' למוצאי שביעית ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות וכו' יצא קציר העומר ע"כ. ובמ"ק ג' ובר"ה ט' ובמכות ח' וכן במנחות ע"ב. איתא יצא קציר העומר שהיא מצוה. וז"ל הר"ש ובפ' ראשון דר"ה מפרש ור' ישמעאל דמוסיפין מחול על הקודש מנ"ל יליף לה מיוה"כ דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש וגו' ומרבי שבת וכו' וה"ה שביעית וכו' ות"ק דמתני' דהכא היינו ר' עקיבא כדתני' התם בברייתא ומשמע סוגי' דהתם דקראי דיוה"כ לא צריכי לר"ע דיליף כולהו משביעית. ותימה ר' ישמעאל נמי נילף משביעית דבפ"ק דמ"ק אמרינן הילכתא בעשר נטיעות לר' ישמעאל וכיון דהילכתא למישרי ילדה ממילא זקינה אסורה ותירץ ר"ת דצריכ' קרא לר' ישמעאל משום תוספת דלאחריו ועל חנם דחק דמהלכה לא ילפינן כי היכי דאין דנין ק"ו מהלכה וכ"ת א"כ לישני הכי לר"ע בפ"ק דמ"ק דאע"ג דאיכא הילכת' צריכ' קראי דבחריש וקציר לאגמרי אשבת ויוה"כ ויו"ט אם איתא דלא אתי אלא לאחרינא לא הוי לי' למיכתב קרא גבי שביעית כיון דלשביעית גופי' לא צריך. ע"כ. וכ"כ תוס' בר"ה ט' ד"ה ור' ישמעאל וכו' תימה לר"ת הא אמרי' פ"ק דמ"ק הלכתא לר' ישמעאל קראי לר"ע דעשר נטיעות הלמ"ס וכיון דהילכתא למישרי ילדה ממילא זקינה אסורה ותי' ר"ת וכו' ובחנם דחק כיון דשביעית גופה מהלכה לא ילפינן מינה שבת ויוה"כ ויו"ט דאין דנין ק"ו מהלכה והשתא לר' ישמעאל איצטריך קרא משום שבת ויו"ט ואיצטריך הלכה למישרי ילדה והא דלא משני הכי במ"ק לר"ע דאיצטריך קרא וכו' דא"כ לא הו"ל למכתב קרא גבי שביעית וכו' ואחר שהעתקתי דברים הנזכרים דע כי בסוגי' דמ"ק ג' אהא דאר"א א"ר יוחנן עשר נטיעות הללמ"ס. פריך הש"ס והני הילכתא נינהו קראי נינהו דתניא בחריש ובקציר תשבות ר' עקיבא אומר אין צריך לומר חריש וכו' שיצא למוצאי שביעית וכו' וכתבתי בתכ"ש אע"ג דבמסור' הש"ס מציין בצידו שביעית פ"א. אפ"ה שפיר אית' דתני'. ולא דתנן משום דלאו משנה היא שהרי התם לא נזכר ר"ע אלא ת"ק בסתמא. אבל בריית' היא דנשנית בשם ר' עקיב' וכמ"ש הר"ש הנ"ל. איברא לכאורה היא גופ' קשי' דלמה הניח הש"ס המשנה ומייתי הבריית' [ואין זה מדרך הש"ס כמ"ש תוס' שבת ק"ה ד"ה והתני' ע"ש ובכמה דוכתי גם בסוגי' דר"ה כ"ח דקדק הגמ' ג"כ מ"ט שביק מתני' ומותיב מבריית' כו' וכן בגיטין כ"ז וב"מ י"ח] להכי השכיל המקשה להביא הבריית' דתני' בה ר' עקיב' אומר אין צריך וכו' ולשיטת ר"ע דס"ל בנזיר מ"ד פ"ז ובגמ' שם נ"ו דדנין ק"ו מהלכה ע"ש. אין לומר בקושי' הר"ש ותוס' ופריך שפיר והני הילכתא וכו' דלר"ע נוכל למילף שבת ויוה"כ ויו"ט מהילכת' דעשר נטיעות [לשיטתי' בנזיר הנ"ל דבעי למילף רביעית דם מק"ו מעצם כשעורה אע"ג שהיא הלכה. והיאך מצי לומר הכי שהרי א"כ קשה הך דהכא דלמה לי' בחריש ובקציר ועל הר"ש ותוס' שכתבו בפשיטות דהוי מצי הש"ס לתרץ אליבא דר"ע במ"ק צע"ק]. ובזה יתכן ג"כ בר"ה ט' ובמכות ח' דאיתא דתניא ר"ע אומר בחריש וכו' והוה מצי לומר דתנן בחריש וכו' מן המשנה דהכא משום שכבר כתבו תוס' נדה ס"ב ד"ה כבריית' כיון שסידר הש"ס הכא הכי הוקבע נמי בשאר מקומות הכי ע"ש וכ"כ בשאר מקומות. ובסוגי' דמ"ק שזכרתי דמסיק הש"ס ד' דר"ע לית לי' הלכתא אלא מקראי דבחריש ובקציר מפיק לתוספת שביעית ומעתה לא ידענא דמנ"ל לר"ע לחלק בין נטיעה או זקינה וכ"ת ה"נ דלר"ע אין חולק שהרי במשנה ח'[והעתיקו תוס' בסוגי' דהכא במ"ק ג' ד"ה נטיעות] תנן עד אימתי נקראו נטיעות וכו' [פי' לענין דמותרין לחרוש כל בית סאה בשבילן עד ר"ה] ר' עקיב' אומר נטיעה כשמה אלמא דס"ל לר' עקיב' דנטיעה דהיינו ילדה חלוק' מזקינה. וקשי' מנ"ל לחלק וצ"ע בשלמא לתירוצו של רב אשי בסוף הסוגי' במ"ק ד' דכי גמירי הילכתא דתוספת שביעית דוקא בזמן שביהמ"ק קיים דומיא דניסוך המים ע"ש יש לומר כמ"ש תוס' ר"ה ט' שילהי ד"ה ור"ע האי ועניתם וכו' דגמירי הילכתא בזמן שביהמ"ק קיים דומי' דניסוך המים ולפי אותו מסקנא יתכן לפרש הלכתא כר' עקיבא וקראי לבזמן שאין בהמ"ק קיים. וא"כ אתי שפיר הא דאמר ר"ע נטיעה כשמה דכל זמן שבני אדם קוראים לה נטיעה מותר עד ר"ה אבל אח"כ מיקרי זקינה ואסורה בתוספת שביעית. אבל לתירוצו של הסוגי' דלר"ע לית לי' הלכתא בעשר נטיעות כלל צע"ג. ודע דגם רש"י בסוכה ל"ד. שכתב עשר נטיעות וכו' הלמ"ס חורשין כל בית סאה בשבילן ערב שביעית עד ר"ה אע"פ שמצוה מן התורה להוסיף מחול על הקודש כדנפקא לן מבחריש ובקציר תשבות חריש של ע"ש הנכנס לשביעית ואסור לחרוש למ"ד יום לפני ר"ה כדאמרי' במ"ק מקראי בנטיעות נאמר למשה בסיני שמותר לחרוש תחתיהן עד ר"ה כדי שלא יבשו וכו' ובאילנות זקנים נאסר שלשים יום לפני ר"ה כדאמרי' במ"ק לר' ישמעאל מהלכתא ולר' עקיב' מקראי וחכמים עשו סייג לתורה ואסרו בשדה הלבן מפסח ואילך ובשדה האילן בזקנים מעצרת ואילך וכו' ע"כ ואחר הדיוק והעיון בדבריו נראה דאפילו מאן דאית ליה תוספת שביעית מקראי בחריש ובקציר אית לי' נמי הלכת' והיינו כמ"ש תוס' בר"ה ואכתי צ"ע ואין כאן מקום להאריך. אך הסתכל במ"ש רש"י שם בסוכה בתחילת דבריו בזה"ל עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למ"ס אלו שלשה נשאלו בבית המדרש מנין להם מן התורה והשיבו שהלמ"ס הם ושמע השומע וגרסם כסדר ששמעם. וכן שיעורין וחציצין ומחיצין שמען השומע וסדרן כסדר ששמען ע"כ. וצ"ע דהא ממסקנא דרב אשי דר"ג וב"ד שהתירו זקינות עד ר"ה משום דומי' דניסוך המים מוכרח דשלשה הלכות אלו נאמרו ביחד למשה בסיני וכ"כ תוס' במ"ק ד' ד"ה אלא אמר ר' אשי וכו' וקא דייק ר"ג מה שייכא תוספת שביעית גבי ניסוך שניתנו למשה גבי הדדי וכו' א"ו למילף סמכינהו רחמנא ע"כ. ואי כפירש"י בסוכה דשלשתן נשאלו בבה"מ וכו' קשה מנ"ל לר"ג למידרש דומי' דניסוך דילמא הא כדאיתא והא כדאיתא וכן איכא למידק דהשתא נמי אי אפשר לומר דר"ע אית לי' נמי הלכתא דא"כ קשי' קרא למה לי ומה שייכא תוספת' שביעית גבי ניסוך. והו"ל למסור הלכה למשה בנטיעות בפני עצמה בלתי סמוכה לניסוך המים והוי ידעינן איסור תוספת' שביעית ח"כ והוא במק' ח' ע"א בכל זמן א"ו דלר"ע דדריש בחריש ובקציר לית לי' הלכתא כלל לשיטת רב אשי כמו לתירוץ ראשון שבסוגי' את כל אלה צריך ביאור וכאן אין מקום לקבל ארוך:
ואשר ע"כ נראה לומר בהעמק יסודה ככל צורכה יתוקן הכל גם מ"ש הר"ב והרמב"ם בסוף פ"א ר' עקיבא אומר נטיעה כשמה בת שנתה קרוי' נטיעה וכו' והלכה כר"ע. לכאורה לא ידענא לאיזה תועלת כתבו דהלכה כר"ע אחרי שכבר כתב הר"ב דקי"ל כר"ג וב"ד וכל האילנות בין זקינות בין נטיעות מותרין עד ר"ה. ולכן דע ברורי דינים השנויי' בובריש פ"ב יוצאים להענפים הללו. הנה שדה האילן אסור לחרוש בשנה ששית מעצרת ואילך. ושדה הלבן דהיינו שדה של תבואה וקטנית אסור אפילו מפסח בשנה ששית ואילך. ובשדה האילן יש תנאי בד"א דמותר לחרוש כל בית סאה בשבילן עד העצרת. דוקא כשיש שלשה אילנות נטועים בבית סאה [ראוים לעשות ככר דבלה של ס' מנה וכו'] אבל פחות מכאן אין חורשין כל בית סאה אלא תחת האילן לבדו וחוצה לו כמלא אורה וסלו וכו' וכל קרקע חשוב כשדה הלבן ואין חורשין אלא רק עד הפסח. עוד תנאי באילנות בד"א דצריכין שיהיו ראוים לעשות הני מילי משלשה אילנות ועד תשעה אבל מעשרה אילנות ולמעלה אע"פ שאין עושין ככר וכו' חורשין כל בית סאה בשבילן. עד עצרת כדין שדה האילן. והנה הדינים הללו וכה"ג הנזכרים עי' ב' ובפ"ב הנה הנם מתקנות ב"ש וב"ה. דאפילו לת"ק דבמשנה ד' שנאמר בחריש ובקציר וכו' דיש תוספת מן התורה מ"מ זמן רב דפסח ועצרת לאיסור תוספת לא ידענא אלא מתקנת' דב"ש וב"ה. עוד התקינו בנטיעות דהיינו ילדות אין להם הדין זקינות לגמרי כמו דתנן במ"ו עשר נטיעות מפוזרים כלומר דבזקינות כשנטועין ג' לבית סאה חורשין כל בית סאה עד עצרת אבל בילדות לא מהני. אלא דוקא עשרה ובפחות מעשרה ילדות אין חורשין אלא תחתיהן לבד וקרקע הנשאר דינו כשדה הלבן ואסור בתוספת מפסח וכמ"ש הר"ב רמ"ו ד"ה נטיעות ע"ש. ואתה קורא המשכיל בקוצר ענפים הללו מבואר לפניך כל המשניות של. וכפי שפי' הר"ב ברפ"א שצריך להוסיף משנה ששית וכו' ולקמן ילפי' לה מקרא כלומר כר' עקיבא והוא הת"ק דאמר לקמן במ"ד שנאמר בחריש ובקציר וכו' [והוא לא ס"ל הללמ"ס כלל כמ"ש כבר להדיא בסוגי' דמ"ק אלא דריש לה מקראי מיהו לפי דין תורה הוי סגי בתוספת למ"ד יום או פחות. ואתי ב"ש וב"ה ותקנו הזמנים של שדה האילן ושל שדה הלבן. וגם ההפרש שבין אילנות זקינות ובין נטיעות ילדות ואחר כל הדברים האלה נ"מ עוד לידע עד אימתי נקראו נטיעות דלא סגי בשלשה לבית סאה אלא דוקא עשרה לבית סאה ופחות מעשרה אין חורשין להן אלא לצורכן וקרקע הנשאר אסור מפסח כדין שדה הלבן. ועל זה אמר ר' עקיבא נטיעה כשמה. בת שנתה קרוי' נטיעה. ואח"כ קרוי' אילן וסגי בשלשה לבית סאה. ומתוך ברורי מדות הללו יתבארו דברי הר"ב רמ"ו היטב. ודלא כגדול אחד המיוחד בדורו שכתב על דברים הללו שכתב הר"ב במשנה דעשר נטיעות שדרכו נסתרה שמסוגי' הש"ס וירושלמי לא משמע כדבריו וכו' ולפמ"ש בס"ד דברי הר"ב ברורים. ויתהלך במישרים. והוי יודע הא דלא כתב הר"ב וגם הרמב"ם בפירושו בפלוגת' דר' ישמעאל ור' עקיבא במתני' דהכא הלכה כדברי מי כדרכם בכל המקומות. היינו משום דאין נפקותא לדינ' דגם ר' ישמעאל ס"ל דתוספת שביעית אסורה דהלכתא דעשר נטיעות עד ראש השנה מכלל דזקינה אסורה כדמסיק בסוגי' דמ"ק ד' הלכתא לר' ישמעאל קראי לר' עקיבא ע"ש. א"כ בין למר ובין למר תוספת שביעית אסורה כשביעית עצמה. ותו מדכתבו הרמב"ם בפירושו וכן הר"ב לעיל במ"א דרבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני' וכו' ומותר לחרוש עד ראש השנה של שביעית וכ"כ הר"ב ע"ש לקמן רפ"ב ד"ה ושדה אילן וכו' וכל המשניות הללו דחויות הן כדאמרי' שר"ג ובית דינו נמנו וכו' ובטלום ומותר לחרוש עד ר"ה של שביעית ע"כ. שוב לא יצא לנו לתועלת אם הלכה כר"ע או כר' ישמעאל לענין שביעית אלא סגי בזה דקי"ל כר"ג וב"ד דתוספת שביעית לגמרי מותר. ברם לפי שר"ג וב"ד סבירא להו כר' ישמעאל דעשר נטיעות הילכתא היא [ולא כר"ע דמפקי תוספת שביעית מקראי] וכי גמיר' הלכתא דומיא דניסוך המים בזמן שביהמ"ק קיים כדמסיק רב אשי והוא בתראי. נמצא למידין דקי"ל כר"ג וב"ד מוכרח דלא כר"ע דדריש תוספת שביעית מקראי אלא כרבי ישמעאל דתוספת שביעית אתי' מהלכתא והלכך בזמן שאין ביהמ"ק קיים מותר לחרוש עד ר"ה כמבואר כל זה מתירוצו של רב אשי. וכ"פ הרמב"ם רפ"ג מה' שמיטה עבוד' הארץ בשנה ששית שלשים יום סמוך לשביעית אסור' הלמ"ס ומפני שהוא מתקנה לשביעית ודבר זה בזמן שביהמ"ק קיים וכו' ובזמן שאין מקדש מותרין בעבודת הארץ עד ר"ה כדין תורה ע"כ. וכ"כ בפירושו ר"פ דהכא בשם התוספת' ר"ג וב"ד התקינו שיהיו מותרין בעבודת הארץ עד ר"ה מפני שדעתן כדעת ר' ישמעאל שהוא מוציא מה שנאמר בחריש ובקציר לענין אחר כמו שיתבאר בזה ה'. ואנחית לי בזה הא דפסק הרמב"ם בפ"ז מה' תמידין דין ט' דקצירת עומר דוחה שבת ואם אמנם כבר תמה ע"ז הש"ך בי"ד סי' רס"ב סק"ב וגם הלחם משנה שהרי פסק נמי דנקצר בי"ו כשר. וסוגי' הש"ס במנחות ע"ב דלמ"ד נקצר בי"ו כשר אין קצירת העומר דוחה שבת והניח בצ"ע. ואחריו קם להתעורר עוד בזה בבה"ז שואל ומשיב לגאון אחד ע"ש. אבל בלאו סתיר' זו נמי צריכין אנו למידע מנ"ל להרמב"ם דין זה דדוחה שבת. ואי מסתמא דמתניתין דמנחות סוף פ"י דתנן ודוחה את השבת הא אסיק בסוגי' ע"ב שם דמה דתנא ודוחה את השבת היינו להקרבה אבל לא לקצירה. ונוסף לזה שהרי בכל מקומות פסק כר"ע נגד רבי ישמעאל וא"כ הו"ל לפסוק כר"ע דלא דריש מה חריש רשות יצא קציר העומר שהיא מצוה. אבל ממה שכתבתי דגם במתני' דהכא פסק כר' ישמעאל נגד ר"ע משום דר"ג וב"ד פסקו כר"י. ניחא נמי התם. ויצא לנו עוד נפקותא לפי המתבאר בסוגי' דר"ה ט' דקרא ועניתם את נפשותיכם דכתיב גבי יוה"כ לדעת ר' ישמעאל אתי' להורו' לתוספת יוה"כ ולשבת ויו"ט. אבל לדעת ר"ע אתי' להורות כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי. ותוספת שבת ויו"ט ויוה"כ יליף לה ר"ע כולהו משביעית ע"ש. וכ"כ תוס' שם ד"ה ור"ע וכו' יליף וכו' ועמ"ש בס"ד לקמן והנה הרמב"ם בהלכות שביתת עשור לא כתב להא דאוכל ושותה בתשיעי וכו'. נראה לכאורה דלשיטתי' אזיל דפסיק כר' ישמעאל דתוספת שביעית הלכה היא ואין למדין ממנה כמ"ש הר"ש והתוס' שהעתקתי למעלה. וא"כ איצטריך ועניתם להורות תוספת יוה"כ. ברם הטור א"ח סי' תר"ד כתב תני ר"ח ב"ר מדפתי ועניתם את נפשותיכם וכו' מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי. וכתב הב"י וא"ת הא האי קרא ועניתם איצטריך ללמד דמוסיפין מחול על הקדש. כדדריש לה ביומא פ"א ובר"ה ט'. ואין לומר דהטור סובר דתוספת מחול על הקדש לא הוי דאורייתא ומ"ה אייתר לי' קרא לדתני ר"ח ב"ר מדפתי שהרי כתב בסימן תר"ח דמקרא נפקא דצריך להוסיף מחול על הקדש. וי"ל דהטור סובר כר"ע דנפקא לי' שמוסיפין מחול על הקדש מקרא דבחריש ובקציר תשבות כדאי' בפ"ק דר"ה ע"כ. ולכאורה סותר הב"י דברי עצמו דלקמן סי' תר"ח. אהא שכתב הטור ואוכלין ומפסיקין קודם בין השמשות דמקרא נפקא שצריך להוסיף מחול על הקדש בין באיסור אכילה בין בעשיית מלאכה. כתב הב"י דמקרא נפקא לן בפ' בתרא דיומא דף פ"א ע"כ. והנה בפ"ב דיומא לא נזכר כלום מבחריש ובקציר. אלא רק ילפותא דועניתם את נפשותיכם. ותו לפי מה שבררתי למעלה דמר"ג ובית דינו מוכרחין אנו לומר דהלכה כר' ישמעאל. וא"כ לפום סוגי' דר"ה ט' איצטריך ועניתם להורות שמוסיפין מחול על הקדש והשתא נשאר קושית הב"י על הטור אדוכת' דאע"ג דבכל דוכת' קי"ל כר"ע הכא יצא מן הכלל משום דפסקינין כר"ג ובית דינו נגד ר"ע. ואין לומר נהי דתוספת שביעית הלמ"ס היא כר' ישמעאל. מ"מ משום דקי"ל כר"ע כלומר כר"ע דאמר בנזיר שזכרתי לעיל דלמדין ק"ו מהלכה. דזה לית' דודאי הלכתא שם כר"א ור' יהושע רבו דר"ע דדחי לר"ע דאין למדין מהלכה וכ"פ שם הרמב"ם והר"ב דלא כר"ע. גם חידוש שלא הזכיר הב"י דדעת הטור כמר ברי' דרבינ' בפסחים ס"ח דכולה שתא יתיב בתענית לבר ממעלי יומא דכפורי דתנא ר"ח ב"ר מדפתי ועניתם את נפשותיכם וכו' מעלה עליו וכו' וכתבו תוס' בר"ה ט' ד"ה כאלו וכו' דמר ברי' דרבינ' ס"ל כר"ע דאי כר' ישמעאל לית לי' הך דרשא וכו' ע"ש. מיהו בזה אין בו כדי לעלות ארוכה דשפיר י"ל דמר ברי' דרבינא ס"ל כאוקמתי' דר"נ בר יצחק או כאוקמתא דר' יוחנן בסוגי' דמ"ק ד' דמוקמי דר"ג ובית דינו באופן אחר. אבל לתירוצו של רב אשי דהוא בתראי וקי"ל כוותי' בכל מקום א"כ לא אתי' דר"ג ובית דינו רק לשיטת ר' ישמעאל נגד ר"ע. והלכך אית לן למיפסק כוותי' דר' ישמעאל. ואשר ע"כ לולא דברי הב"י ה"א דהטור פסק כסוגי' דיומא פ"א דפריך הש"ס ותנא דעצם עצם [מדאיצטריך למעוטי לתוספת החול מעונש ומאזהרה ממילא שמעינן דמוסיפין מחול על הקדש והאי ועניתם בתשעה מאי עביד לי'. רש"י] האי בתשעה לחדש מאי עביד לי' [ומשני הש"ס] מיבעי לי' כדתני חייא בר רב מדפתי ועניתם את נפשותיכם בתשעה וכי בתשעה מתענין וכו' מעלה עליו הכתוב כאילו התענה וכו'. מצינו למדין למאן דאמר דגמר עצם עצם ידעינן תוספת מחול על הקדש מדאיצטרך למעוטי וכו' כמו שפירש"י ואייתר ועניתם לומר כל המתענה בתשיעי מעלה עליו הכתוב וכו' ועפ"י הדברים האלו שפיר פסק הטור הכא בסי' תר"ד וכן לקמן בסי' תר"ח. [ואולי מ"ש הב"י בסי' תר"ח דמקרא נפק' בתרא דיומא אף הוא יהי' מכוון לגמור השם דדעת הטור כדתנא דגמר עצם עצם. ומזה ילפינן תוספת מחול על הקדש. וחזר קצת ממ"ש בסי' תר"ד מטעמ' דסבר הטור כר' עקיבא דליכא למימר הכי כדאמרן]. ובינותי בספרים וראיתי הט"ז ר"ס תר"ח כתב לפרש דדעת הטור כמו שכתבתי בס"ד דז"ש הטור דמקרא נפקא לן שצריך להוסיף מחול על הקדש בין באיסור אכילה בין באיסור עשיית מלאכה היינו קרא דילפי' בפ"ב דיומא גזירה שוה דעצם עצם וכו'. מיהו זה שתמה הט"ז על הלבוש שכתב דילפי' תוספת מבחריש וקציר ותמה עליו הט"ז דלמאן דיליף מזה ס"ל ה"ה נמי כל שבת ויו"ט בעינן תוספת כדאי' בפ' י"כ וא"כ מ"ט כתב הטור דוקא ביו"כ יש תוספת ובשבת ויו"ט לא כתב כלום בסי' רס"א וכו' ע"כ. מדבריו של גדול הט"ז ניכר שלא ראה הכא כל מ"ש הב"י כאן. דאם ראה וידע הב"י כתב דהטור פוסק כר"ע ויליף תוספת מקרא דבחריש וקציר. עד שהוא מתמה על הלבוש שכתב ויש מפרשים דילפינן מבחריש וקציר [וכוונתו על מ"ש הב"י]. ה"ל לט"ז לתמוה על הב"י שהחליט תירוץ זה בסי' ר"ד כמו שהעתקתי למעלה. וגם דע דמ"ש הט"ז דלמאן דיליף מזה ס"ל ה"ה וכו' כדאי' בפ' י"כ. טעו' נפל דבפ' יו"כ ליתא אלא צ"ל כדאי' בפ"ק דר"ה והיינו בדף ט'. שוב ראיתי כתב הרמב"ם פ"ג מה' נדרים דין ט' הנודר שיצום בשבת או ביו"ט חייב לצום וכן הנודר שיצום יום א' או יום ג' כל ימיו ופגע בו יום זה והרי הוא י"ט או ערב יוה"כ. הרי זה חייב לצום וכו'. וכתב הכ"מ וי"ל בדברי הרמב"ם שנראה לכאורה שהוא סובר דבערב יוה"כ ובר"ח אסור להתענות מן התורה ומשמע דערב יוה"כ היינו מדרש' ועניתם את נפשותיכם ויש לתמו' על ערב יוה"כ דאטו משום דרש' ועניתם שהיא אסמכ' בעלמא לימא שהיא מדאורייתא. וי"ל דאין הכי נמי שאינם אסורין אלא מדרבנן וכו' וכבר כתבתי שהדעת נוטה לומר שרבינו הרמב"ם סובר דערב יוה"כ ור"ח לא מיתסר' אלא מדרבנן ואפי' הכי אין צריכים חיזוק לפי שיש להם אסמכתא בד"ת וכו' ע"כ. וכן כתב בספרו הגדול בב"י א"ח סי' תי"ח אחר שהביא לשון הרמב"ם בפ"ג מהל' נדרים הנ"ל כתב ויש לדקדק בדברי הרמב"ם וכו' דאטו משום דרש' דועניתם את נפשותיכם שהיא אסמכתא בעלמא לומר שהיא מדאוריית' וכו'. וכך נ"ל דאין הכי נמי דאינם אסורין אלא מדרבנן אלא כיון דיש להם קצת סמך בתורה לא אתי לזלזל בהו וכו' וקצת צריך ביאור ממ"ש הב"י בכ"מ שדעת נוטה לומר דהרמב"ם סובר דערב יוה"כ ור"ח לא מיתסר' אלא מדרבנן. אבל בש"ע א"ח סי' תי"ח סעי' ד' כתב שדברי הרמב"ם נראה לכאורה שהוא מדאורייתא ע"כ. ובש"ע שם סי' תק"ע סעי' ג' כתב שמדברי הרמב"ם נראה שהם [כלומר ר"ח וערב יוה"כ] של תורה ע"כ. הרי בשתי מקומות אלו החליט קצת דלא כמו שהחליט קצת בחיבורו כס"מ. וי"ל וכתב המג"א סי' תק"ע סק"ט ד"ה דה"ה לר"ח וכו' אלא ר"ח הוא דרבנן שאסור להתענות בו אבל ערב יוה"כ מוכח שהוא מדאורייתא דהא ילפי' מקרא שמצוה לאכול. ומ"ש הרב"י דאסמכתא בעלמא הוא תימ' הא אמרי' ביומא ותנא דעצם האי ועניתם מאי עביד לי' מיבעי לי' כו' א"כ מוכח דדרשא גמור' היא דאל"כ הקושי' במקומה עומדת וכו' וכ"מ בר"ה דקי"ל כר"ע דאית לי' להאי דרשא לדרשא גמורה ע"ש. וכ"מ בטור סי' תר"ד שהוא מדאורייתא ע"כ. ולכאורה אין תימ' על הרב"י שהוא כתב דבריו לדעת הרמב"ם וראה וידע מ"ש הרמב"ם בפ"א מהל' ש"ע דין ו' בזה"ל כשם ששבות מלאכה בו בין ביום בין בלילה כך שבות לעינוי בין ביום בין בלילה וצריך להוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו שנא' ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב התחיל לצום ולהתענות מערב תשיעי הסמוך לעשירי וכן ביציאה שוהה בעינוי מעט מליל אחד סמוך לעשירי שנאמר מערב עד ערב תשבתו שבתכם ע"כ. הנך רואה פשטות דברי הרמב"ם דמפיק תוספת עינוי מקרא דועניתם ולא ס"ל כתנא דעצם ביומא פ"א וא"כ אין מקום לתמיהת המג"א מסוגיא דיומא דהתם למאן דיליף תוספת מעצם שפיר קאמר הש"ס דאיהו מיבעי לי' קרא דועניתם לכדתני חייא ב"ר מדפתי לומר לך כל האוכל בתשיעי מעלה עליו הכתוב וכו'. אבל לשיטת הרמב"ם דמפיק קרא דועניתם למילף תוספת עינוי ביוה"כ. הרי ודאי דמעלה עליו הכתוב אינו מן התורה אלא מדרבנן דרך אסמכת' והשתא נמי מסוגי' דר"ה ט' שהער' המג"א דקי"ל כר"ע וכו' אין לתמוה על הב"י דכבר בררתי בצדק דפלוגתא דהכא מוכרח דקי"ל כר' ישמעאל וכר"ג ובית דינו נגד ר"ע וכמ"ש נמי הרמב"ם דתוספ' שביעית אתי' מהלכה למ"ס דעשר נטיעות ולפי דאין למדין מהלכה איצטריך קרא דועניתם לתוספת יוה"כ. ובכן ברור דהא דכל האוכל בתשיעי מעלה עליו הכתוב וכו' אינו אלא מדרבנן דרך אסמכתא כמו שהחליט הב"י גם בכסף משנה שהדעת נוטה דס"ל להרמב"ם דערב יוה"כ לא מיתסר אלא מדרבנן. גם בזה שכתב המג"א דמשמע מהטור בסי' תר"ד שהיא מדאורייתא אמנם לכאורה י"ל דהטור ס"ל ג"כ כהרמב"ם לדעת הב"י דאכילת ערב יוה"כ אינו אלא מדרבנן ואסמכוה אקרא דועניתם והלכך הביא הטור בסי' תר"ד משום דעכ"פ מצוה דרבנן היא. וממ"ש הטור והכי קאמר קרא וכו' ומדאפקי' רחמנא לאכילה בלשון עינוי וכו'. אין ראי' דמדברי תורה ממש קאמר. תדע שהרי כל דברי הטור הללו לקוחין ככתבו וכלשונו שכתב הרא"ש בפ' יוה"כ סי' כ"ב. גם הטעם שצום הקב"ה לאכול ולשתות ערב יוה"כ כדי שלא להזיק התענית וכו' את הכל העתיק הטור מלשון אביו הרא"ש. [דכתיב כל המכוין הזה מדעתי' ולא נזכר הא דתני ר"ח מדפתא כל האוכל וכו'. כרב אלפס. משמע דלהרי"ף אפי' מצוה דרבנן ליכא והך קרא דועניתם כתבו הרי"ף אבריית' דדריש לה לתוספת יוה"כ ושבת כמ"ש נמי הרא"ש בסי' ח'] והנה הרא"ש גופי' שכתב באותו הפרק לעיל סי' ח' ת"ר ועניתם את נפשותיכם בתשעה וכו' מכאן שמוסיפין מחול על הקדש וכו' שבת מנין ת"ל תשבות י"ט מנין ת"ל שבתכם כל שבת שאתה שובת אתה מוסיף לה בין מלפני' בין מלאחרי' יכול יהא חייבין על התוספת ת"ל והנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה וכו'. יכול לא יהא עונש כרת על תוספת מלאכה אבל יהא כרת על תוספת עינוי ת"ל כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה על עיצומו של יום וכו'. הרי לפנינו דמקרא ועניתם דריש לתוספת יוה"כ ושבת ויו"ט וא"כ ע"כ כל הא דכתב בסי' כ"ב לא כתב אלא מדרך אסמכתא. וע"פ הדברים האלו מ"ש הב"י בסי' תר"ד ליישב לדעת הטור דס"ל כר"ע דיליף תוספת יוה"כ מבחריש וקציר כמו שהעתקתי למעלה. איכא למידק מה יענה הב"י בסתיר' דברי הרא"ש שכתב בסי' ח' דילפינן תוספת מועניתם ואפ"ה כתב בסי' כ"ב תניא ר"ח בר רב מדפתי ועניתם וכו' וכי בתשעה מתענין וכו' מעלה עליו הכתוב וכו' אלא ע"כ לומר דמ"ש הרא"ש בסי' כ"ב היינו רק מדרבנן א"כ גם בדעת הטור ה"ל לפרש הכי. איברא לפמ"ש למעלה דהטור בסי' תר"ח שפסק תוספת בין בעינוי בין באיסור מלאכה וגבי שבת ויו"ט לא כתב כלום מאיסור תוספת. על כרח' דס"ל כתנא דעצם עצם [דאי מקרא ועניתם לא ידענא איסור תוספת אלא גבי עינוי אבל במלאכה מנ"ל] כלומר מדאיצטריך בעצם היום הזה גבי עינוי וכן גבי מלאכה ביוה"כ דאינו עונש כרת מכלל דאסור עכ"פ. א"כ מוכרח דועניתם לא אתי' להורו' על איסור תוספת משני טעמים. חדא דלמה איצטריך גבי יוה"כ הא כבר ידעינן מדאיצטריך בעצם. ותו דא"כ הוי גם גבי שבת ויו"ט איסור תוספת מדאורייתא. והטור לא פסק הכי. ולכן מהכרח לומר דועניתם אתי' לכדתניא ר"ח בר רב מדפתי דמעלה עליו הכתוב כאילו מתענה בתשיעי ועשירי והלכך שפיר כתב המג"א דמשמע מטור סי' תר"ד שעיו"כ היא מדאורייתא. ברם ראיתי אהא שכתב הטור בסי' תר"ח ואוכלין ומפסיקין קודם בה"ש דמקרא נפקא לן שצריך להוסיף מחול על הקדש בין באיסור אכילה בין בעשיית מלאכה. כתב הב"י כן נראה מדברי הרי"ף והרא"ש. אבל מדברי הרמב"ם בפ"א מהל' ש"ע נראה שהוא סובר שאין תוספת ד"ת אלא בעינוי אבל לא בעשיית מלאכה לא ביוה"כ ולא בשבתות. וכבר האריך הרב המגיד לתת טעם להרמב"ם ומ"מ כתב שדעת המפרשים שתוספת יש מן התורה גם לעשיית מלאכה וכדמשמע מדברי הרי"ף והרא"ש ע"כ. [והנה אחרי דדעת הרמב"ם בטילה ברובה שכל המפרשים והרי"ף והרא"ש והטור פסקו במוחלט דגם במלאכה צריך להוסיף מן התורה נעלם ממני דבש"ע סי' תר"ח לא הזכיר כלום מתוספת דמלאכה רק כתב אוכלים ומפסיקים קודם בה"ש שצריך להוסיף מחול על הקדש. משמע רק באכילה דהיינו עינוי צריך להוסיף. ולא ממלאכה. ויותר תמה המג"א ריש הסי' כתב בזה"ל תוספת עינוי דאורייתא אך אין בו כרת ע"כ. ולמה השמיט תוספת מלאכה. עוד נעלם דעכ"פ מדברי כולן נלמד דאין מצוה בתוספת רק באכילה ובמלאכה. אבל בשאר איסורין כגון רחיצה ונעילת הסנדל לא מצינו איסור תוספת. ואולם אהא שכתב הטור סי' תרי"א כל הדברים האסורין בעיקר היום אסורין גם בלילה ומה הן הדברים האסורי' מלאכה אכילה ושתיה רחיצה וסיכה וכו' זה לשון הב"י כל הדברים האסורין בעיקר היום אסורין גם בלילה מדמפסקינן מבעוד יום משמע שלילו כיומו לכל דבר ע"כ. וכן בבאר הגולה יוה"כ לילו כיומו לכל דבר וכו' ציין א"ק א' טור מהא דמפסיקין מבעוד יום וכו'. משמע דגם ברחיצה וסיכה וכה"ג חייב בתוספת. ודבר זה לא נמצא] נמצא עכשיו שלשה מחלוקות בדבר. דלהרי"ף ולהרא"ש ולכל המפרשים דין תוספת מדאוריית' בכל דבר שנאמר בו שבות בין בשבת ויו"ט ויוה"כ כברייתא ביומא פ"א דדריש נמי ר' ישמעאל בר"ה ט' ועניתם מלמד שמוסיפין מחול על הקדש וכו' שבת מנין ת"ל תשבתו יו"ט מנין ת"ל שבתכם כל מקום שיש בו משום שבות [ואתא לרבות שביעית. תוס' בר"ה ט' ד"ה כל מקום ולכאורה צא"ל דתנא קאי לפרש לרבות שביעית. אע"ג דידעינן גבי שביעית לר' ישמעאל מכח הילכתא דממילא שמעת מיניה דזקינה אסורה. מ"מ כתבו תוס' לרבות שביעית כלומר תוספת שלאחריו וכדעת ר"ת שכתבו תוס' לעיל] מוסיפין מחול על הקדש. ודעת הטור דבשבת ויו"ט אין דין תוספת מן התורה ואפי' מדרבנן כמ"ש הב"י סי' רס"א רק ביוה"כ יש דין תוספת בין באכילה בין במלאכה. הדעת השלישי הרמב"ם דאפילו ביוה"כ אין דין תוספת רק באיסור אכילה. והנה באריכות הרב המגיד לתת טעם סוף דבריו דבפ"ק בר"ה אמרו דר' ישמעאל דורש תוספת מועניתם ור"ע דורש לכל האוכל ושותה וסובר הרמב"ם שהם חולקים וידוע דהלכה כר"ע מחבירו. גם הלח"מ אחר שבנה וסתר דמנ"ל להרמב"ם לעשות פשרה זו דדוקא ביוה"כ גבי עינוי יש תוספת ולא גבי מלאכה ושבתות וי"ט כתב בזה"ל ונראה לתרץ דהרמב"ם ודאי ראה דר"ע ור' ישמעאל בפ"ק דר"ה פליגי לגמרי דלר"ע לית לי' תוספת כלל אפי' בעינוי ולר' ישמעאל אית לי' תוספת בעינוי ובמלאכה ובשבתות וי"ט וראוי הי' לפסוק כר"ע מחבירו אלא משום דגבי עינוי אפסוק בגמ' דלא כוותי' דאמרו במסכת ביצה דף ל' דהא תוספת יוה"כ דאורייתא וקא חזינן לנשי דאכלו ושתו כו' משמע דפשיטא לי' לגמרא דתוספת עינוי דאורייתא וע"ש כי האריך. הנה שני נביאים מתנבאין בסגנון אחד דר"ע פליג על ר' ישמעאל גם בזה וס"ל דאין איסור תוספת כלל בכל מקום שנאמר בו שבות רק גבי שביעית מקרא דבחריש ובקציר. ולא לבד שלא גלו דעתם מנ"ל לאפושי בפלוגתא בין ר"ע ור"י ומנין לבא להקל באיסור תוספת אלא דאדרבה פשט' דסוגי' דר"ה ט' מוכרח כמ"ש תוס' שם ד"ה ור"ע וכו' דר"ע הוה יליף שבת ויו"ט ויוה"כ משביעית וכמ"ש נמי הר"ש שהעתקתי בתחילת הענין. וזה ברור לכל הבא על ענין הסוגיא דכל השקלא וטריא דקאי אהאמור בברייתא ח' תניא אידך יובל היא וכו' ואל תתמה שהרי מוסיפין על קדש ת"ל יובל היא וכו'. ועל זה קאמר ט' ודמוסיפין מחול על קדש מנ"ל ומשני הש"ס דנפקא לן מהא דתניא בחריש ובקציר תשבות ר' עקיבא אומר וכו' אלא חריש של ערב שביעית וכו' ופריך ור' ישמעאל מוסיפין מחול על קדש מנ"ל וכו' משמע דלכ"ע ניחא דמפיק דמוסיפין לכל מקום מהא דשביעית ולהכי איצטריך יובל היא. אבל לשיטת הה"מ ולח"מ קשה אטו לר"ע מי ניחא דלמה לי יובל היא. הא לא ס"ל לר"ע אלא דוקא היכא דגלי בשביעית ולא בשארי מקומות שנאמר בהם שבות. ואם כה יאמר דאי לאו קרא יובל היא ה"א דגמרי' משביעית. א"כ השתא ודאי שפיר לומר קושטא דמילתא דנילף שבת ויו"ט ויוה"כ מק"ו דשביעית ורק גבי יובל מיעטה רחמנא יובל היא אבל שאר מקומות דכתיב בהן שבות אסורין בתוספת שלהן כמו שביעית מקל וחומר. ויש בזה עוד ידים מוכיחות אלא שאין הזמן גרמא להאריך. כללא של דבר פשטא דסוגי' מורה דר"ע אית לי' תוספת בכל מקום דיליף משביעית וכמ"ש הר"ש ותוס' בד"ה ור' עקיבא [מיהו מ"ש תוס' באותו דיבור ועוד דר"ג לית לי' תוספת כלל וכלל. אינו מוכרח שכבר כתבו תוס' במ"ק ד' ד"ה מה להלן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין ואי קשי' וכו' דצריך לעשות תוספת גבי שבת וכו'. איכא למימר ההוא פורתא לא קחשיב כיון דלא הוי אלא כל שהוא וכי האי שיעורא נמי יהא מודה ר"ג דצריך להוסיף ע"כ] ומעתה קושי' הה"מ ולח"מ על הרמב"ם קיימ' כדמעיקרא ורחש לבי דבר טוב ליתן טעם לשבח ע"פ הסוגי' דיומא פ"א דקאמר בשלמא רב פפא דאמר דדין יוה"כ כשבת דלא ענש אלא א"כ הזהיר דהיא גופי' שבת איקרי דכתיב תשבתו שבתכם לא אמר כרב אחא ב"י דיליף שבת שבתון משבת בראשית מה להלן לא ענש אא"כ הזהיר אף גבי יוה"כ לא ענש אלא א"כ הזהיר דקרא דכתיב בגופי' עדיף. אלא רב אחא ב"י מאי טעמא לא אמר כרב פפא (ומשני) מיבעי ליה לכדתניא ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש יכול יתחיל ויתענה בתשעה ת"ל בערב אי בערב יכול משתחשך ת"ל בתשעה הא כיצד מתחילין ומתענה מבעוד יום מכאן שמוסיפין מחול על הקדש. ואין לי אלא בכניסתו ביציאתו מנין ת"ל מערב עד ערב. ואין לי אלא יוה"כ (ימים טובים צ"ל) שבתות מנין ת"ל תשבתו אין לי אלא [ימים טובים שבתות צ"ל] שבתות ימים טובים מנין ת"ל שבתכם וכו'. נמצא לרב פפא דאיצטריך תשבתו שבתכם [עי' רש"י ד"ה תשבתו שבתכם ומשבת שבתון לא גמר וכו' להכי נקט תשבתו שבתכם דהיא יתירא דהוא גופי' איקרי שבת] להורות דהוי יוה"כ כשבת לעונש ואזהרה א"כ אין שום ריבוי לתוספת שבת ויו"ט. רק ביוה"כ גופי' ובעינוי ידעינן דצריך להוסיף מקרא ועניתם את נפשותיכם בתשעה יכול יתחיל ויתענה בתשעה ת"ל בערב וכו' הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום וכו' ביציאתו מנין ת"ל מערב ועד ערב כדאיתא ברישא דברייתא ומעתה ככל הדברים האלו העתיק הרמב"ם על נכון בפ"א מהל' ש"ע כמו שהעתקתי לעיל לשונו. משום דפסק כרב פפא שהוא בתראי. וגם סתמא דתלמודא בשבת קמ"ח ובביצה למ"ד אזלא אליבא דהלכתא כרב פפא ממה דאמרו שם הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל וכו' סבור מינה הני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא לא [כך איתא בשבת ובביצה אי' קצת בנוסחא אחרינא ע"ש] ולא היא ל"ש בדרבנן ול"ש בדאורייתא דהא תוספת דיוה"כ דאורייתא היא וקא חזינין להו דקא אכלו ושתו עד שתחשך ולא אמרינן להו ולא מידי ע"כ. הנה ודאי דכמו דאכלו ושתו עד שתחשך ה"נ ודאי דעושין מלאכה עד שתחשך. וקשה אמאי לא כלל הש"ס לומר ולא היא וכו' דהא תוספת יוה"כ דאורייתא וקא חזינן להו דקא אכלו ושתו ועושין מלאכה עד שתחשך. אלא דסתמא דתלמודא נקט כרב פפא ואין תוספת דאורייתא במלאכה רק באיסור אכילה ושתיה והיינו כפסק הרמב"ם ממש. הנה הייתי כטוען ופורק וחזר וטען מענין לענין עד שבגלגולי העניינים הרחבתי מילין בס"ד ועתה אשובה אל אישי הראשון דזה שכתב הר"ב סוף משנה א' דהכא וכן לקמן סמ"א פ"ב שר"ג וב"ד נמנו על שנים הללו שהם פסח ועצרת ובטלום ומותר לחרוש עד ר"ה של שביעית ע"כ. קצת צריך פנים. דאליבא דמאן אתי אי לתירוץ קמא דבסוגיא מ"ק ג' דאמר ר' יצחק כי גמיר' הלכתא שלשים יום לפני ר"ה ואתו ב"ש וב"ה תקנו מפסח ומעצרת ואתני בדידהו כל הרוצה לבטל יבא ויבטל ע"ש. א"כ לא בטלו ר"ג ובית דינו אלא תוספת מפסח ומעצרת אבל שלשים יום לפני ר"ה אסור מצד הלמ"ס. והיאך סיים הר"ב ומותר לחרוש עד ר"ה. אלא ודאי דהר"ב אתי לתירוץ של רב אשי בסוגיא דשם ד'. ולרב אשי נמי צא"ל דהילכתא היא שלשים יום לפני ר"ה ותקנתא דב"ש וב"ה מפסח ומדעצרת הי' נמי דוקא בזמן שבית המקדש קיים כל זמן שנאסר תוספת ע"פ הלכה למ"מ אבל ר"ג ובית דינו אחר החורבן בטלו השלשים יום אפילו. ומכ"ש מה שהוסיפו ב"ש וב"ה. וא"כ ה"ל להר"ב לפרש שר"ג וב"ד נמנו על השלשים יום לפני ר"ה ובטלום וממילא נשמע דמכ"ש שנתבטל מאליו הטפל. כיון שנתבטל העיקר. והקורא משכיל עת לחקור. באמת ולא בשקר. ילקוט מפרי עטי אשר הבאתי עוד הון יקר. ולא יהיה בך מן התלמידים עקר בכורות מ"ד:

ח

תוי"ט ד"ה ר"ע וכו' אולי משום דהלכה כר"ע מחבירו וכו' ע"ש. צריך ביאור דהא ידוע דר' עקיבא תלמידו של ר' יהושע הוה כמבואר בסנהדרין ס"ח ובנדרים נ'. אזל קמי ר"א ור' יהושע וכן בשאר דוכתי' והלשון שכתב התוי"ט דהלכה כר"ע מחבירו לא אתי שפיר ובפרט לאוקמת' בכתובות פ"ד איבעי' אימא דכ"ע הלכה כר"ע מחבירו ולא מרבו. וא"כ אין הלכה כר"ע נגד ר' יהושע רבו. וכ"כ התוי"ט ריש מ"ט פ"ג דכריתות בשם הכ"מ דאין הלכה כר"ע נגד ר' יהושע משום דר"ע הי' תלמידו של ר"י. ותו דר"ע דאמר נטיעה כשמה ולפי' הר"ב בלשון הראשון בת שנתה קרוי' נטיעה ותו לא. והוי ר"ע יחיד לגבי ר' יהושע ור"א בן עזריה דלתרוייהו עד ד' או חמש שנים עכ"פ נקראת נטיעה:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.