הון עשיר/ברכות/ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ ברכות ט

א

ברוך שעקר ע"א מארצנו. על כי התנא בא"י הוה יתיב, קתני הברכה השייכה לא"י, כי בח"ל אומר מן המקום הזה. ובירושלמי (ה"א סג:) ה"ג, מתניתא כשנעקרה בכל מקומות א"י, אבל אם נעקרה ממקום אחד, אומר ברוך שעקר ע"א מן המקום הזה, ע"כ. ובתי"ט הועתק לשון זה בטעות. ולפי דברי הירושלמי זה, מתניתין דלא כהלכתא, שהרי ה"ג בבבלי (דף נז:), ת"ר הרואה מקום שנעקרה ממנו ע"ז, אומר ברוך שעקר ע"ז מארצנו, וכשם שנעקרה מן המקום הזה כן תעקר מכל מקומות ישראל, והשב לב עובדיהם לעבדך, ובחוצה לארץ אינו צריך לומר והשב וכו', רשב"א אומר אף בח"ל צריך לומר כן וכו', ע"כ. הרי שלא חילקה בין נעקרה מכל המקומות לנעקרה ממקום אחד, ומלשון כשם שנעקרה וכו' כן תעקר מכל מקומות ישראל, נמי הכי מוכח דלא נעקרה מכל מקומות א"י, שהרי מתפלל שתעקר מהם, ודוחק לפרש דהאי מקומות ישראל, ר"ל מקומות שבח"ל שדרים בהם ישראל דווקא, שהרי סתם קתני, וכן פסקו כל הפוסקים ולא חילקו בא"י בין מקום אחד לכל המקומות, ואי לאו דבירושלמי מפרש המשנה בחלוק זה, היינו יכולים לישב לשונה שפיר על פי הברייתא דבבלי כהלכתא:

ב

זיקין. אם הם כוכבי דשביט דאמר שמואל דלא ידע מאי ניהו (דף נח:), הם כוכבים ממש, דהכי איתא בפירוש במדרש הנעלם דבראשית (זוהר חדש פ' בראשית ד"ה יהי אור), דלא כמ"ש התי"ט, וה"ט דהפסיק בזוועות שהם בארץ, בין ברקים ורעמים שהם בשמים כזיקין, לאשמועינן שאין הזיקין כברקים, שאינם כוכבים:

זוועות. הר"י (דף מב: מדה"ר) פירש רוחות חזקים הנושבות בשעת הגשמים. והרמב"ם פי' קול שאון נשמע באויר, כקול רחים סובבים לאטם. ולע"ד הפירוש הנכון הוא מ"ש הר"ב שהם רעדות הארץ, כמ"ש רש"י על מאי דאיתא בש"ס (דף נט. ושם ד"ה גוהא) מאי זוועות גוהא. ובירושלמי (ה"ב סד.) נמי ה"ג, אליהו ז"ל שאל לרבי נהוראי מפני מה באין זוועות לעולם, א"ל בעון תרומה ומעשרות, כתוב אחד אומר (דברים יא, יב) עיני ה' אלקיך בה, וכתוב אחד אומר (תהלים קד, לב) המביט לארץ ותרעד יגע בהרים ויעשנו, הא כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, בשעה שישראל עושין רצונו של מקום, ומוציאין מעשרותיהן כתיקונן, תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, ואינה ניזוקת כלום, בשעה שאין ישראל עושין רצונו של מקום, ואינן מוציאין מעשרותיהן כתקונן, המביט לארץ ותרעד, א"ל בני חייך כך היא סברא דמלתא וכו'. הרי מפורש כי זוועות הם רעדות הארץ, ובזה נמצא, שזכר התנא שהאלקים עשה שייראו מלפניו, ביסוד הפשוט שהוא עצם השמים, וכוכבים ומזלות הקבועים בו, ובארבע יסודות שבתוכו, שהרי זיקין הם כוכבים ממש, או נהורא דרקיעא הנראה כשהוילון נקרע כדאיתא בש"ס (דף נח:), והזוועות הם רעדות הארץ, והברקים הם כלפידי אש, והרעמים הם קול המון הגשם, ששופכים העננים זה לזה (דף נט.), והרוחות הם יסוד האויר:

ועל המדברות. אין בהם פליאה, לא בגובה כהרים, ולא בעומק כימים, משום הכי שנאם בסוף אחר ימים ונהרות, ולא חש להזכירם אצל הרים וגבעות שהם יבשה כמותם. והא דלא הקדים ימים ונהרות להרים וגבעות, דבזה יהיו המדברות אף בסוף אצל הרים וגבעות. י"ל דהואיל ועיקר הפליאה אשר עליה אנו מברכים, היא גודל הגובה, ורוב העומק, משום הכי נקט התנא סדר הכתוב, דכתיב ביה (תהלים לו, ז) צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה, וגם על פי פסוק זה ראויים להיות המדברות בסוף, דספיה דקרא כתיב אדם ובהמה תושיע ה', ותשועתו ניכרת במדברות, יותר מבישוב, שהרי שם הרגיעה לילית, ובו תרמוש כל חיתו יער הקטנים עם הגדולים, וכפירים השואגים לטרף. ועוד י"ל, דכתב מדברות בין ימים ונהרות, למלתא דר' יהודה. דלא תימא דר"י את"ק דכלל כל הימים כאחד פליג, וקאמר דלא כל הימים שוים, כי הרואה את הים הגדול מברך ברכה אחרת, דאינו כן, שאף הת"ק מודה לר' יהודה, ורוב הימים קאמר, וכמו שאוכיח לקמן:

רבי יהודה אומר וכו'. מדכל הפוסקים פסקו דין זה (עיין שו"ע או"ח סי' רכ"ז ס"א), ש"מ דלא פליג את"ק. ואע"ג דקאמר רי"א ולא קתני אמר ר' יהודה, אין קושיא, שהרי לא קאי אמילתא דת"ק, אלא דין חדש קאמר, והראיה דלא קתני רי"א על ים הגדול וכו', דהוה משמע דעל הימים דת"ק קאי, וקא פליג עליו, דעל ים זה אינו מברך כמו על שאר הימים, אלא קתני הרואה את הים הגדול וכו', דומיא דריש פרקין דקתני הרואה, על כי הוא ריש עניינא כמוהו. ואין לומר דפסקו כמותו אע"ג דפליג, משום דבש"ס פירשו סוף דבריו, דגרסינן התם (דף נט:) לפרקים עד כמה, אמר רמי בר אבא אמר רבי יצחק עד שלשים, ע"כ. שהרי הוצרכו לפרש האי משום הת"ק, דאף הוא ס"ל הכי, שאינו מברך ברכת הראיה דימים ונהרות ודומיו, כי אם לפרקים, כמסקנת הפוסקים (עי' שו"ע או"ח ריח ס"ג, רכד ס"ב):

הים הגדול. התי"ט רצה לומר, דשלא כדין פסק הרב, שזה הים הוא שהולכים בו ממצרים לא"י, לפי שאין זה אלא הים אוקינוס המקיף את העולם. ואני אומר דעל שניהם מברך, שזה הים שהולכים בו לא"י, הוא נעשה ממימי אוקינוס עצמו, שהציף ועלה בימי דור אנוש, והגיע עד עכו, ועד יפו, ועד קלאבריא, ועד כיפי ברבראיה, דהכי מבואר במדרש (בר"ר פכ"ג ד ירושלמי שקלים פ"ו ה"ב כו.). וכל אלו המקומות הם על שפת הים הזה שהולכים בו לא"י. ויונתן בן עוזיאל בתרגומו, קרא לים הזה ים אוקינוס, וגם אמר שבו נקוו מימי בראשית, כי ז"ל על פסוק (במדבר לד, ו) והיה לכם הים הגדול וגבול וגו'. ויהוי לכון ימא רבא אוקינוס ותחומיה, אינון מי בראשית, עם מייא קדמאי דהוון בגויה. וכה"ג הוא בתרגום ירושלמי. ואין זה אלא מפני שעיקרו נעשה מאוקינוס המקיף, שבו נקוו מימי בראשית, כמ"ש. ור' יהודה עצמו במסכת פרה (פ"ח מ"ח) ובמסכת מקואות (פ"ה מ"ד), קרא ים הגדול, לים שנקוו בו מי בראשית, והוא השם שקרא הכתוב לים זה של א"י, לפי התרגום הנ"ל. הרי מבואר דביה איירי וכמ"ש:

לפרקים. פרקי השנה, הם החדשים, וסתם חדש ר"ל שלשים יום. והיינו דלפרקים פירושו, מל' לל' יום:

ועל שמועות רעות. ובטובות קתני בשורות טובות, כי סתם לשון בשורה מורה שבא אליו מבשר טוב לכתחילה לבשרו, אבל לשון שמועה, משמע שכך שמע מאנשים שהיו אומרים, אע"פי שלא באו לכתחילה לבשרו. ורמז לנו דלא ירגיל אדם עצמו לילך לכתחילה לבשר בשורה רעה לחבירו, משא"כ בבשורה טובה. ועוד יכולים אנו לומר, דשינה בלשונו בין הטובות לרעות, לרמוז דלא דמו, דהטובות אשר יברך עליהם הטוב והמטיב, היינו כשהם טובות לו ולאחרים דווקא (עי' דף נט:), משא"כ הרעות, דמברך עליהם ברוך דיין האמת בכל ענין:

ג

בנה בית חדש. קנה לא קתני כבכלם, משום דלא שכיח שיקנה אדם בית חדש, שאין דרך בני אדם לבנות בתים למכור:

וקנה. או קנה, אלא דמלתא דשכיח הוא, דהבונה בית חדש יקנה מיד אף כלים חדשים להניח בתוכו, וקמל"ן דבברכה אחת יכול לפטור הבית והכלים:

כלים חדשים. ירושלמי (ה"ג סה:) לא סוף דבר חדשים, אלא אפילו שחקים, כאילו הם חדשים לו. וכן פסקו הפוסקים (שו"ע או"ח רכג ס"ג). אבל בלשון המשנה לא יש רמז לזה:

היתה אשתו מעוברת. מולד שהזריעו שניהם בבת אחת, ואמר אחר ארבעים יום לעיבורה יהי רצון וכו', או שלא הזריעו כאחד, ואמר אפילו בתוך הארבעים יום יהי רצון וכו', הכי איתא בש"ס (דף ס.):

היה בא בדרך. הא קמל"ן דלשון תפילה זו, אינו מועיל אפילו להשקיט המריבה, או כדי שלא תשתרבב המריבה עד שיריבו בני ביתו, דמאן דצלי צלותא בעי לפרשא מלה כדקא יאות, דהכי איתא בזהר (וישלח קסט.):

ד

ונותן הודאה וכו'. ונותן בזה שהוא מתפלל שתים, הודאה וכו'. דלת"ק לפי פי' רש"י (ביציאתו מתפלל שיצא לשלום - נד. ד"ה ביציאתו) שהאחת שביציאתו היא דרך בקשה, נמצא דאינו נותן הודאה כלל על מה שעבר. א"נ יש לפרש אחת ביציאתו כפי' הרמב"ם, שיודה לאל שהוציאו ממנו בשלום, והאי ונותן וכו' אתאן נמי לת"ק, וה"ק דכשנותן הודאה על שהוציאו בשלום, צועק נמי לעתיד לבא, ואומר כשם שהוצאתני לשלום כן תוליכני וכו', כדאיתא בש"ס (דף ס.). והר"ב פי' בענין אחר:

ה

שנאמר ואהבת וכו' בכל מאדך. ודרשינן ליה בדבר אחר, דבכל מדה ומדה שהוא מודד לך, הוי מודה לו במאד מאד. ש"מ, שצריך שיהיה לבו שוה בכל המדות שיקבל:

בכל לבבך. בשני יצרך, כי שני הבתים שבלבבך, מורים לשני בתי הלב, שבהם משכן לשני היצרים:

וביצר הרע. כתב התי"ט בשם הרמב"ם ז"ל, בשעת העברה והכעס והאף, שכל זה הוא יצר הרע עכ"ל. ואף כי האמת אתו, שאף באותם הזמנים צריך לעבוד ה', מכל מקום אין זה פירושו דוביצה"ר דמתניתין, אלא פירושו כמשמעו שיש כמה מצות שצריכים אנו להשתמש מהתעוררותו, כגון מצות עונה וכיוצא בה, וכמו שפירשו במדרש (בר"ר פ"ט ז) על פסוק (בראשית א, לא) והנה טוב מאד, זה יצה"ר:

ד"א בכל מאדך, בכל מדה וכו'. דלפירוש הראשון קשה, דה"ל לכתוב בכל מאדך, קודם בכל נפשך. ומ"מ אף פי' הראשון קיים, מדאפקיה רחמנא בלשון מאד, דפירושו ממון:

בכל מדה ומדה שהוא מודד לך. לשון זה דווקא הוא, דלפי מדה הקב"ה משלים, וכמו שאז"ל (סוטה ח:) על פסוק (ישעיה כז, ח) בסאסאה בשלחה תריבנה:

במאוד מאד. דהכי משמע לשון מאדך, ושנה שני פעמים מאד, כנגד שתי המדות:

במקלו וכו'. סדר משנה זו הוא, דהרחוק מן הגוף יותר מחבירו, חשיב ברישא, דהמקל שמביא אדם בידו, מרחיקו מן הגוף יותר מכל הבגדים, והמנעל היא על כל הבגדים, ואפונדתו אם היא אזור חלל שנותנים בו מעות, אין ספק שאין דרך בני אדם להניחם על כל הבגדים מבחוץ, ואם תאמר שכשהיא מבחוץ איירי, וכדמשמע בירושלמי (ה"ה סז:), היינו דסמכה למנעל הדומה לה, במה שאף הוא מבחוץ, ואם היא בגד שלובש על בשרו, הרי זה פשוט שהיא סמוכה לגוף יותר מהמנעל, כלל העולה, בכל ענין היא לפנים ממקלו, ואינה יותר בחוץ מהמנעל, ואבק שעל רגליו הוא דבוק לגוף ממש, ועוד אין זה כלי כמו אפונדתו, ומשום הכי לא סמכו למנעל, ומטעם זה נמי לא סמך הרקיקה למנעל, אע"ג דיליף מיניה בק"ו, ועוד באבק שעל רגליו הוצרך להאריך בו בדברים, משא"כ באפונדתו, שהיא תיבה אחת כמקל ומנעל, ולא יעשנו קפנדריא דבר זה נעשה אף ברגלים מגולים, שהם מהגוף עצמו, ורקיקה באה מתוך הגוף, ועוד סמך לא יעשנו קפנדריא לאבק שעל רגליו, ולא הפסיק ביניהם ברקיקה, משום דהקפנדריא נעשת ברגלים, ועוד דברקיקה שנה מהיכא נפקא, משא"כ בכולהו אחריני, משום הכי שנאה אחר כלם:

והתקינו שיהיה אדם שואל וכו'. כדי שלא לגמור המסכתא הראשונה בקלקול המינים שנה התקנה הזאת, של שאלת שלום, כדרך הנפטר מחבירו. ועוד ראויה מסכתא זו המדברת בענייני ברכות, לגמור בשלום, על שם מ"ש רז"ל (סוף עוקצין) שלא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום:

בַשם בית פתח:

אל תבוז את בועז. לומר דמנפשיה הוא דעבד, באמור דקרא דגדעון אינו שאלת שלום, אלא המלאך הודיעו שהשכינה עמו, אלא למוד מזקני אומתך, שיפה כיון במה שעשה הוא הלכה למעשה, שמה שאמר המלאך לגדעון הוא שאלת שלום. ומ"ש התי"ט ליתן טעם למאי בעי הכא קרא דגדעון, דממנו מוכח דאל תבוז מדבר בבועז, לא ידעתי לישבו:

כי זקנה אמך. ולכן אל תבוז, כי סתירת זקנים בנין. ומ"ש התי"ט בשם הרמב"ם בפי' מקרא זה, לע"ד הוא נגד הסברא, ופשטא דקרא:

ואומר עת לעשות וכו'. המפרשים פירשו מה שפירשו. ולע"דנ, דפסוק זה הוא אסמכתא למה שהתקינו במקדש שני, לומר מה שלא היו אומרים במקדש ראשון, מפני קלקול המינים לבד, שהלא מצינו שאף הקב"ה לא חש על קלקולם, שכשפקפק משה בכתבו (בראשית א, כו) נעשה אדם, שנותן פתחון פה למינים, השיב לו הקב"ה כתוב, והרוצה לטעות יטעה, כדאיתא במדרש (בר"ר פ"ח ח). והכי פירושא דמתניתין התקינו שיהיו אומרים וכו', והתקינו שיהיה אדם שואל וכו', ויש להם סמך לשתי התקנות האלה, שנאמר והנה בועז וכו', ואומר ה' עמך וכו' ואומר אל תבוז וכו', ואומר הכתוב סמוך לתקנה שניה, והוא עת לעשות לה' הפרו תורתך, שפירושו הוא שצריך לתקן תקנות לעשות לה', כשכבר הפרו התורה, כגון הכא שכבר קלקלו המינים, ומה שלא חש הקב"ה להם הוא לקלקול העתיד לבא, וגם משמעות המקרא כך הוא, עת לעשות לה', כשהוא עת לעשות לה' שכבר קלקלו המינים, הפרו תורתך, דהיינו הפרו סדר תורתך, שלא חשת לקלקולם שכתבת בה נעשה אדם, ותקנו תקנה שלא יקלקלו עוד. ולזה אתי שפיר דלא הקשו בש"ס על מקרא זה מאי ואומר, ולא אמרו עליו וכי תימא וכו', כמו שאמרו בואומר ה' עמך וכו', ובואומר אל תבוז וכו', כי אין מקרא זה מקושר עמהם, ולא בא ליתן טעם למה שנתנו טעם הם:

רבי נתן אומר. מלתא אחריתי במקרא זה, ולא קאי אדברי ת"ק כלל, אלא דדריש ליה מספיה לרישיה, אשר ממנו אנו למדים, כמה עניינים הנזכרים בענין זה, בבבלי (ה"ג סה:) ובירושלמי (ה"ג סה:) מיוסדים בפסוק זה מסורס, כנראה שיותר הם מתישבים על לשון המקרא מסורס, ממה שהיינו דורשים אותו ככתבו. או אפשר דפליג ממש את"ק, וס"ל דאין לנו להביא ראיה ממקרא זה על תקנת קלקול המינים, אלא אם כן נדרשיה מספיה לרישיה, להקדים הפרו תורתך דהיינו הקלקול, לעת לעשות לה' דהיינו התקון, ות"ק ס"ל דהואיל והפרו הוא לשון עבר, משתמע שפיר טעם תקנתו, בדדרוש המקרא על פי דרכו כמ"ש. ולפי זה אתי שפיר למימר, ר' נתן אומר, דלפי דברי התי"ט דלא פליג, אלא שזה ר' נתן הוא סוף הראיה של התקנה שניה, ושראייתו היא תלויה דווקא בזה הסירוס שעושה ר"נ במקרא, הל"ל אמר ר' נתן, שהרי לא פליג וקאי אדברי ת"ק.

ואע"פי שהתי"ט פליג בהא וס"ל דיש במשנה כמה רבי פלוני אומר דלא פליג, מ"מ אני מצאתי טעם בכל מקום, או שהוכחתי דפליג, כאשר יבאו איש על מקומו, שאלו היו מסדרי המשנה הרבה, היינו יכולים לומר שכל אחד דבר כפי לשונו הרגיל בו, אבל מכיון שהאיש אחד ומיוחד רבינו הקדוש סידרה, אינו משנה בדבורו במקרה, כי אם בכוונה מכוונת, ולכן בטוח אני דמצוה קא עבידנא כל היכא דקא טרחנא למצוא טעם לסדר דבורו, ולשינוי לשונו, אף כי לכאורה לא נפקא מינה כלל לענין דינא כי סוף סוף כל דבריו שקולים בשקל הקדש, וגבוה מעל גבוה שומר, וגבוהים עליהם, ואני הצעיר עד מקום שידי מגעת מחוייב אני לבדוק, כי תועיל בדקתי לפחות, להרגיש הענין לבני אדם הראוים למלאות חסרוני.

והנני חוזר על מקומי הראשון דלפי התי"ט, הל"ל אמר ר' נתן, ולפחות לפי מאי דס"ל דלא קפדינן אהא, הל"ל ור' נתן אומר בואו, מדלא קתני הכי, וגם בש"ס לא כתבו טעם להאי ואומר, כמו שכתבו באחריני, ש"מ שאינו מקושר עמהם, ושר' נתן מלתא באנפי נפשא קאמר, או דפליג את"ק כמ"ש, והא דשנה טעם התקנה ראשונה אחר השניה, יש לומר דרצה לגמור המסכתא הראשונה בשם ה'. והאי טעמא נמי איכא למימר לפי' הראשון שפירשתי, שר' נתן מילתא אחריתי קאמר, דאינה שייכה לעניינו, דכדי שלא לגמור המסכתא בתיבת הפרו תורתך, שנא בבא זו דר' נתן, המדברת על פסוק זה, וגומרת בשם ה' כמ"ש:

ברכות מתחיל במם, ומסיים בהא, הרי מה. על שם הכתוב (דברים י, יב) מה ה' אלקיך שואל מעמך שאמרו רז"ל (זוהר רע"מ קורח קעט. ועי' מנחות מג: וברש"י ותוס' שם) אל תקרי מה אלא מאה, אלו מאה ברכות שחייב אדם לברך בכל יום. ומספר זה של מאה תמצאנו בתיבת מה, כשתמלאנו כזה, מ"ם ה"י, שעם ארבע אותיות והכולל הם מאה:

סליק מסכת ברכות. בפי הכל הם ערוכות:

אל חון מעשה ידי בם לא יעלו פרכות.

הרק טובך עד די על ראשי ובברכות:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.